פתיחת התפריט הראשי



Verse 3

וילך שפי. תרגומו יחידאי, ואין לו חבר.

והחכם רבי אברהם ז"ל פירש שהוא מלשון (ישעיה מא) על שפיים, שהוא מקום גבוה ושעורו וילך אל שפי, וכן (במדבר יא) נסעו העם חצרות, כי היה נוסע ממקום למקום כמנהג מנחש, עד כאן. וירמוז לך הכתוב אע"פ שהיה מחזר אחר מקום גבוה כדי שיראם מקובצים במקום אחד ויכוין בהם לקללה, אעפ"כ לא מצא אותם אלא מפוזרים לארבע רוחות העולם, וזהו מלת שפ"י שה פזורה ישראל. ובמדרש שפי חגר ברגלו אחת, אבל שמשון חגר בשתי רגליו, כתיב הכא שפי וכתיב התם (בראשית מט) שפיפון.


Verse 4

ויקר אלהים אל בלעם. ע"ד הפשט לשון מקרה, כי לכבודם של ישראל בא אליו הדבור בדרך מקרה, ועל כן הזכיר בו הכתוב ויבא אלהים אל בלעם, כי לא מצינו הלשון הזה בשום נביא רק במי שלא הגיע למדרגת נביא כגון אבימלך ולבן. ועוד יכלול לשון ויקר כי קרה לבלעם כמקרים אשר יקרו לאותם שיש להם רוח הקדש בעת שהם מתבודדים ושהם מתלבשים ביחוד ועומדים מרעידים. ואחר כך הזכיר ויקר ה' אל בלעם כי גדלה השגתו ועלה ענינו להתנבא בשם המיוחד כנבואת משה ובזה הכיר כי אי אפשר בקללתם כלל, כי מדת רחמים עמהם להצילם, ומתחלה כשהיה שומע במדת הדין היה מיחל שימצא מקום לקללתו שתהיה מדת הדין מתוחה כנגדם, אבל אחר ששמע במדת רחמים נכזבה תוחלתו. והמעלה הגדולה הזאת אשר עלה אליה לא היתה אלא לפי שעה לכבודן של ישראל כדי שלא יהא פתחון פה לאומות לומר ליום הדין אלו היו לנו נביאים כישראל היינו חוזרים למוטב, וכדי שיהיה פתחון פה לישראל כנגד אומות העולם וישמעו אומות העולם הבטחת נפלאות על ישראל מפי הנביא שלהם שהוא קטיגור של ישראל. והנה כאשר השלים נבואתו באותן הבטחות נסתלקה הנבואה ממנו וחזר לקסמיו, שנאמר (יהושע יג) ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב, וזה יורה כי מת קוסם ולא נמשכה לו הנבואה אחר כן.

וע"ד המדרש ויקר אלהים אל בלעם, מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם נביאי ישראל נתגלה עליהם ביום שנאמר (שמות ו) ביום דבר ה' אל משה, נביאי אומות העולם בלילה שנאמר (בראשית לא) ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה, (שם כ) ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה, ויבא אלהים אל בלעם לילה, משל למלך שהיתה לו אשה ופילגש כשבא אל האשה לא היה מתבייש לבא אליה ביום לעיני הכל אבל כשבא אל הפילגש היה בא בהחבא בלילה. נביאי ישראל מתגלה להם בדבור שלם שנאמר (ויקרא א) ויקרא אל משה, נביאי אומות העולם בחצי דבור שנאמר ויקר אלהים אל בלעם. נביאי ישראל מדבר עמהם בלשון טהרה וקדושה שנאמר (שמות יט) ויקרא ה' למשה, כמה דאת אמר (ישעיה ו) וקרא זה אל זה ואמר קדוש, נביאי אומות העולם בלשון טומאה וקרי שנאמר ויקר אלהים אל בלעם. משל למה הדבר דומה לשנים המבקשים בפתחו של מלך, אחד אוהבו של מלך ואחד מצורע, אמר המלך אוהבי יכנס, מצורע לא יכנס שלא יטמא פלטרין שלי, אלא אני הולך לקראתו שנאמר ויקר אלהים אל בלעם, הלך לקראתו.

את שבעת המזבחות ערכתי. על דרך הפשט את שבעת המזבחות שבנה בלק ערכתי עליהם הקרבנות כדי שיהיו לרצון לפניך, ולכך הזכירם בלשון ידיעה.

וע"ד המדרש לכך הזכירם בלשון ידיעה לפי שמצינו צדיקים שעשו מזבחות מיום שנברא העולם ועד בלעם, ואלו הם, אדם קין הבל נח אברהם יצחק ויעקב, כל אחד בנה את שלו ובלעם כנגד כלם, לכך הזכיר בה"א הידיעה.

וע"ד החכמה את שבעת המזבחות ערכתי, אחז הכתוב חשבון שבעה לפי שהוא הקף אמצעי, כי מן הידוע שארבע הקפים הם, הקף היום, והשבוע, והחדש, והשנה. הקף היום הוא שהשמש מקיף בגלגלו ביום אחד ממזרח למערב, וזהו הקף ראשון שהוא התנועה היומית וכשנשלם היום חוזר חלילה, וכן בכל יום ויום. ויש הקף אחר והוא הקף השבוע, שהרי כשנשלם השבוע חוזרים חלילה ומונים שבוע אחר. ועוד יש הקף אחר והוא הקף הירח בכל חדש וחדש, והקף אמצעי אשר בין היום והחדש הוא הקף שבעה ימי השבוע, ולפיכך הקף השבעה הוא אמצעי בין היום השמשי וחדש הירחי, ולפי שכל עניני הטבע נמשכין אחר ההקף הזה האמצעי ועניני התורה יתקרבו תמיד לעניני הטבע, לכך באו מצות רבות בתורה לחשבון שבעה, כגון ימי הפסח וכיוצא בהם, לפי שהוא חשבון ההקף האמצעי כנגד שבעה כוכבי לכת אשר כל עמודי הטבע נשענים עליו, שאין לומר שיהיו ימי הפסח שנה תמימה שהוא הקף רביעי, כשתכלה השנה חוזרין חלילה ומונין שנה אחרת, לפי שלא היה הדבר ניכר, ואלו היה יום אחד בלבד היה זמן מועט, ואלו היה חדש אחד היה מרובה, ולכך רצתה התורה להתקרב אל הטבע להיות זמן הפסח בחשבון הקף האמצעי והבינוני. ולפי הטעם הזה עשה בלעם המזבחות שבעה לרמז על ההקף האמצעי הזה, כי כלו היה טבעי וחכם בחכמת המזלות, זה דעת הרמב"ם ז"ל.

וע"ד הקבלה את שבעת המזבחות ערכתי, מה שעשה מהם שבעה ומה שהזכירם בה"א הידיעה הכל בהשגחה גמורה וכוונה ידועה, כי בלעם ברוב חשקו לקלל רצה להמשיך רצון מהמחשבה הטהורה אל כל השבעה ולהשפיע בהם כח, ולא הספיק אצלו שיעשה מזבח אחד ועשה שבעה מזבחות כדי שיפעלו כל המדות רצונו ויספיקו מחשבתו בהמשכת הרצון ועלו קרבנותיו בהשלשה המקומות מ"ב.

והנה שבעת המזבחות האלה הם שבעת ימי בראשית ושבעה נרות המנורה, והם הנקראים צרור החיים, כי הם ענין מיוחד למעלה מתפרד למטה לפי המקבלים, וזה באור הכתוב את שבעת המזבחות של מעלה ערכתי למטה.

והחכם רבי אברהם ז"ל במליצתו הצחה כוון לזה אם תתכוון בה, הוא שאמר ובתת שלם לשלם אז תתחדש רוח בינה.


Verse 7

מן ארם ינחני בלק וגו' מהררי קדם. ממזרח. ואומר לכה ארה לי יעקב פירש"י ז"ל כמה הוא טפש שטלטלני ממקומי כדי לקלל העם הנקרא חלק ה', ואלמלא הם לא באנו לעולם, שבזכות אברהם בא בלק מלך מואב מזרע לוט, שנאמר (בראשית יט) ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט, ובזכות יעקב באתי אני, שלא היו ללבן בנים מתחלה אלא בנות, שהרי רחל רועה, ומשבא יעקב אצלו זכה לבנים שנאמר (שם לא) וישמע את דברי בני לבן, וכן לבן אמר (שם ל) נחשתי ויברכני ה' בגללך, ואתה אומר לי לקלל את שניהם, נמצינו שנינו כפויי טובה.

לכה ארה לי יעקב. הזכיר שני השמות יעקב וישראל, ומכאן שצריך לקלל בכל שמותיו מי שרוצה לקלל, ושיקלל במדת יום ובמדת לילה, וזהו שסמך מיד מה אקוב לא קבה אל, ולא אמר זעם כענין שכתוב (תהלים ז) ואל זועם בכל יום, אלא שכוון להזכיר שתי המדות, וזהו דבר איוב (איוב ג) יקבוהו אוררי יום. אבל מה שהזכיר (שם) יאבד יום והלילה, בזה היתה כוונתו רעה לכפור בעקר, ועל זה דרשו רז"ל רגם את האיקונין קלל את השלטון. וכן יצטרך לראותו בעיניו כי יועיל הרבה לחול בו קללתו בעת ההבטה, ומפני זה העלה בלק את בלעם למקומות הגבוהים בכל פעם ופעם. ובענין הברכה גם כן כשירצו לברכו צריך הוא שיזכיר שמותיו, כענין שכתוב מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל. ולשון ארה לי היה לו לומר ארה ליעקב, אבל בלעם היה אומר כן הנה בלק אומר לארר את עצמי כיון שהוא אומר לארר את יעקב. וכן אמרו במדרש אמר לו בלעם מי שהוא מארר את אלו לעצמו הוא מארר, שכן כתיב (בראשית יב) ומקללך אאור. וכן כל לשון קללה שיזכיר בלק על ישראל בכל פעם ופעם היה מחזירה כלפי עצמו, ארה לי קבה לי קבנו לי וקבותו לי.


Verse 8

מה אקוב לא קבה אל. אף כשהיו ראויין לקללה במעשה העגל לא זז מלחבבן לא פסקו ענני כבוד והמן והבאר, וכן כתוב בעזרא (נחמיה ט) אף כי עשו להם עגל מסכה ויאמרו זה אלהיך אשר העלך מארץ מצרים ויעשו נאצות גדולות, ואתה ברחמיך הרבים לא עזבתם במדבר עמוד הענן לא סר מעליהם ביומם להנחותם בהדרך ואת עמוד האש בלילה להאיר להם ואת הדרך אשר ילכו בה, ורוחך הטובה נתת להשכילם ומנך לא מנעת מפיהם ומים נתת להם לצמאם.

ויתכן לפרש מה אקוב לא קבה אל, אמר כן על יעקב שנקרא אל שנאמר (בראשית לג) ויקרא לו אל אלהי ישראל, ודרשו רז"ל מי קראו אל, אלהי ישראל, ולומר שאף בשעת כעסו כשקלל לא קלל אלא אפם, ומה אזעום לא זעם ה' בכל הימים הללו, וכל כחי וחכמתי אינה אלא בשעת כעסו.


Verse 9

כי מראש צורים אראנו. על דרך הפשט הוא המקום הגבוה שהזכיר למעלה וילך שפי.

וע"ד המדרש צורים אלו האבות, ומגבעות אלו השבטים. וקרא האבות צורים לפי שהם נמשלים להרים שנאמר (מיכה ו) שמעו הרים את ריב ה', וכתיב (שם) קום ריב את ההרים, ולפי שהיה אברהם ראש להם וראש האמונה והיחוד לכך קראו הכתוב ראש צורים. וקרא לשנים עשר שבטי יעקב גבעות כי הם למטה ממדרגת האבות, כשם שהגבעות למטה מהצורים הגדולים. ואחר שהזכיר מעלת ראשיתם ההרים שהיו עיקר תולדותם ושורש יחוסם שהיו השורש הטוב שממנו תתפרסם מעלת הענפים והוסיף לפרש מעלת אחריתם, הוא שאמר הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב. ויהיה קשור הכתובים כן, אמר מה אקוב ומה אזעם ואני רואה אומה זו שיסודה ועקרה גדול, ועקירתה אינו דבר קל לא מצד ראשיתם ולא מצד אחריתם, לא מצד ראשיתם לפי ששרשם חזק כחוזק הצור שאין כח באדם לעקרו, כי הם משתלשלים ובאים מן הצורים והגבעות הם האבות והשבטים שזכותם חזק מצור, ועל כן אי אפשר לי לבא כנגדם לא מצד ראשיתם ולא מצד אחריתם לפי שהן עתידין שינחלו העולם באחרית הימים, וכל העכו"ם יהיו אובדים והם לבדם קיימים, וזהו שאמר לבדד ישכון. ולשון בדד הוא יחיד, כענין שנאמר (איכה א) איכה ישבה בדד, ונקרא היחיד בדד לפי שהיחיד מתבודד, ומלת לבדד כוללת בדד וכוללת לבדם כי התיבה תשמש לשתי פנים, והכוונה כשאמר לבדד כי הוא עם מיוחד לא יתחשב בשאר העמים, אבל הוא מובדל מהם בתורתו ואמונתו, וכענין שכתוב (ויקרא כ) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, וכשאמר לבדד הכוונה שהם עם מיוחד לבדד, כלומר לשם המיוחד שכתוב בו (דברים לב) ה' בדד ינחנו, ומפני זה הזכיר לבדד כי היה ראוי לומר הן עם בדד ישכון כענין שאמר משה (שם לג) וישכון ישראל בטח בדד, אבל הענין לרמוז כי העם מיוחד בשאר הגוים לא יתחשב, והוא מיוחד לשם המיוחד שהוא אלהי ישראל אשר באלהי הגוים לא יתחשב.

והנה משה רבינו ע"ה רמז בדבריו באמרו (שם) אשריך ישראל מי כמוך, ובאמרו (שם) אין כאל ישורון, באר כי ישראל עם מיוחד אין כמוהו בשאר העמים, וכן אלהי ישראל מיוחד אין כמוהו באלהי העמים. וכן מצינו שהתנבא דניאל באבדן כל העכו"ם ושתהיה המלכות קיימת לישראל לעולם, הוא שהזכיר באבדן העכו"ם (דניאל ז) והובד גשמה ויהיבת ליקידת אשא, ועל אבדן שאר העכו"ם (שם) ושאר חיותא העדיו שלטנהון וארכא בחיין יהיבת להון עד זמן ועדן, ועל קיום ישראל לעולם אמר אחריו על מלך המשיח (שם) וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה הוא ועד עתיק יומיא מטא וקדמוהי הקרבוהי, וליה יהיב שולטן ויקר ומלכו וכל עממיא אומיא ולשניא ליה יפלחון שלטניה שלטן עלם די לא יעדה ומלכותיה די לא תתחבל.

וע"ד החכמה צורים הם שבעה כוכבי לכת, גבעות אלו י"ב מזלות, והמשיל הכוכבים שהם קבועים בגלגל לצורים הקבועים בארץ, כי כשם שאבני הבנין לשוכני בתי חומר נגזרים מן הצורים, כן בניני העולם השפל הזה והפעולות שבו נגזרות ובאות מן הכוכבים, והמשיל הגלגל לראש שהוא תחלת הגוף ועליונו כן הגלגל תחלת הסבות וראשית הפעולות בכח הבורא וגזרתו. והאיש הזה הקוסם לא היה לו חלק באלהי ישראל אבל היה לו חלק הכוכבים והמזלות, ומתוך חכמתו הגדולה בחכמת התכונה היה רואה במשפטי הכוכבים ובחכמת המזלות המעלה הגדולה אשר ישראל מעותדים לה לעתיד שישכנו לבדד ולא יתערבו בגוים ולא ימירו כבוד אמונתם באמונה אחרת, וזהו שאמר הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב.


Verse 10

מי מנה עפר יעקב. ע"ד הפשט מי יכול למנות בני יעקב שהם כעפר ומי יכול לתת מספר בחלק רביעי שבישראל, ולשון רובע ישראל הכוונה על דגל אחד, כי ארבעה דגלים היו.
ואמר תמות נפשי מות ישרים כי התאוה למות ובלבד שתהיה אחריתו כאחרית ישראל שהם חלק ה' ולא חלק הכוכבים והמזלות כמוהו, והיה רואה אחריתו מתוך החכמה הזאת שהוא עתיד ליפול בחרב, ולכך התפלל על זה.

וע"ד המדרש מי מנה עפר יעקב, מי מנה המצות שישראל מקיימים בעפר, (דברים כב) לא תחרוש בשור ובחמור, (ויקרא יט) שדך לא תזרע כלאים, אפר פרה עפר סוטה, עד כאן. והמצות הללו מועטות הן, והכוונה על שכר המצות הללו שאין תכלית לשכרן הטוב. דבר אחר מי מנה עופרן של ישראל שהגיעו לעונות אשה וכובשים יצרם ואינם עוברים עבירה.

ועל דרך החכמה יתכן לפרש מי מנה עפר יעקב כי ירמוז לענין תחית המתים, כי אחר שבאר על זמן הגאולה באחרית הימים שישכנו ישראל לבדם סמך לו מיד ענין תחית המתים, ואמר מי מנה עפר יעקב אלו ישני עפר, שבזמן התחיה אין להם מנין ומספר, וכן כתוב (דניאל יב) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו. הזכיר בהם שתי לשונות מנין ומספר, לפי שישראל נמשלו לכוכבים, וכתיב (תהלים קמז) מונה מספר לכוכבים, והזכיר בהם שתי לשונות יעקב וישראל, ממה שכבר נתבאר כי יעקב רמז לגוף וישראל רמז לנפש, וכן הנביא אומר (ישעיה מג) בוראך יעקב ויוצרך ישראל, ייחס הבריאה ליעקב והיצירה לישראל, וכן כתוב (שם מה) יוצר אור ובורא חשך, ייחס הבריאה לחשך והיצירה לאור. הסתכל אמרו עפר יעקב ולא אמר עפר ישראל ואמר את רובע ישראל לרמוז כי הנפש תחזור את ארבע יסודות העפר. ואמר תמות נפשי מלת נפשי במקום הזה הוא הגוף, כי הנפש לא תמות, וכן (ויקרא ה) ונפש כי תחטא, (שם ז) והנפש האוכלת, כי הנפש השכלית אינה חוטאת ולא אוכלת, והרי אנו מעידים על הגוף שהוא האוכל, אבל מפני שאין הגוף כלום בלא נפש והנפש עקר לכך יכנו הכתובים הגוף בלשון נפש. וגלה לנו בכאן על עולם הנשמות ועל עולם הבא שהוא אחר התחיה שהוא התכלית המבוקש ותקות כל מקוה והוא אחרית הטוב הגנוז והצפון. ודבר ידוע כי עולם הנשמות הוא הבא לאדם מיד תכף אחר הפרדה מן העולם הזה, על כן בקש זה שיזכה אחר מיתה מיד לעולם הנשמות שזו היא מיתת ישרים, ובקש עוד שיזכה באחרית הזמן אל העולם הבא שהוא מזומן למי שהוא עתה בעולם הנשמות, וזהו שאמר ותהי אחריתי כמוהו, כי העולם הבא שהוא אחר התחיה והוא אחרית עולם הנשמות וסוף כל התענוגים. ולמדנו מכלל דברי המשל הזה שיספר בשבחן של ישראל ומעלתם הגדולה מצד ראשיתם ואחריתם שינחלו כל העולם הזה שיזכו לתחית המתים לחיי העולם הבא שאחר התחיה, ובאר בזה כי ישראל לבדם הם נוחלים כל זה עד שהוא עצמו כשבא לקלל ברך עצמו בברכתם, ואילו שמענו הבטחות מופלאות כאלו מפי נביא אחד מנביאי ישראל לא היה כבודנו ותפארתנו כל כך כמו עתה ששמענו מפי נביא אומות העולם שהוא קטיגורנו ונאמן בזה יותר מאחר, שהוא מלאך רע ועונה אמן בעל כרחו.


Verse 15

התיצב כה על עולתך ואנכי אקרה כה. אמר בלעם הנה ישראל נשענים בזכות הקרבנות ממה שהבטיח הקב"ה לאברהם (בראשית טו) כה יהיה זרעך, והם נשענים בזכות ברכת כהנים שכתוב בה (במדבר ו) כה תברכו את בני ישראל, וכן אמר משה כנגד מלך אדום (שם כ) כה אמר אחיך ישראל, ולכך התיצב כה על עולתך וטול אתה האחד ואני אטול את השני, וזהו שאמר ואנכי אקרה כה, אתה בקרבנך ואני בחכמתי, כך דרשו רז"ל.


Verse 19

לא איש אל ויכזב. בדבריו שאמר לי לא תאור את העם, א"כ איך תוכל לומר וקבנו לי משם. ההוא אמר ולא יעשה. אם הוא חוזר להקב"ה יהיה בתמיה, ואם בברור ובלשון ידיעה יחזור לבן אדם שהזכיר שהוא מתנחם כי הוא אומר ולא יעשה ומדבר ולא מקיים ולא כן הקב"ה שהוא גוזר ומקיים.

ובמדרש לא איש אל ויכזב, לפי שצפה בלעם שעתיד אדם אחד (בישמעאל) להטעות את העולם ולומר שהוא נביא התחיל צווח איש נעשה נביא עתיד הוא להתנחם ואומר דבר ואינו יכול לעשותו שנאמר ההוא אמר ולא יעשה. לא איש אל ויכזב, בטובה, אבל כשהוא אומר להביא רעה חוזר בו, שנאמר ההוא אמר ולא יעשה, תדע לך שהרי אמר לאברהם (בראשית טו) וספור הכוכבים, ונתקיים, שנאמר (דברים א) והנכם היום ככוכבי השמים, זהו לא איש אל ויכזב, בטובה, אבל ברעה ההוא אמר ולא יעשה, אמר לישראל (הושע א) כי אתם לא עמי, חזר ואמר (שם ב) ואמרתי ללא עמי עמי אתה, הוי אומר ההוא אמר ולא יעשה, כך דרשו בתנחומא.

Verse 20

הנה ברך לקחתי. לשון הזמנה, כמו (בראשית כז) הנה משמני הארץ. והכונה לומר קבלתי הברכות מלמעלה כי הקב"ה משים הדברים בפי, וברך ולא אשיבנה, ועל כן לא אוכל להשיב הברכה, כי אין הדבור כי אם ביד השי"ת, וכענין שכתוב (משלי טז) ומה' מענה לשון.


Verse 21

לא הביט און ביעקב. ע"ד הפשט אין בהם און, שאלו כן לא תתקיים בהם הטובה שהרי דברי השי"ת כלם על תנאי הם, ומפני שאין בהם און ועמל, ה' אלהיו עמו, השכינה עמהם, ותרועת מלך בו כי במחנה ישראל בכל מסעיהם תרועה יתקעו, כי כן מנהג חיילות המלכות.

ושמעתי שהוצרך בלעם להזכיר בברכתו מלך לפי שהקללה אלמלא שנהפכה היתה כל"ם באותו רגע שהוא שעת הכעס, והקב"ה המשים דבר בפיו נתן בלבו להפך המלה שהיה כלם ואמר מלך, וזהו (דברים כג) ויהפוך ה' לך את הקללה לברכה.

ויש מפרשים אימתי ה' אלהיו עמו כשתרועת מלך בו, כשיש בהם דבקות עם המלך, והוא מלשון רעות, כי אז יהיו למעלה מן המזלות.

וע"ד הקבלה ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו, לפי שיציאת מצרים היתה בכח גדול וביד חזקה והוא דבר משה שאמר (שמות לב) אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה, לכך הזכיר כאן ה' אלהיו עמו, ה' שהוא אלהיו והוא כח גדול.

ותרועת מלך בו. הוא יד חזקה ולזה סמך מיד אל מוציאם ממצרים, וזהו שתרגם אונקלוס ושכינת מלכהון, והוא מלשון רעיא, והיא הכלה שבשיר השירים, וזה מבואר.


Verse 22

אל מוציאם ממצרים. לא מעצמו יצא כמו שאמרת הנה עם יצא מצרים, רק התקיף הוא שהוציאם כנגד המזל שהיה מחייב שיעמדו שם והראה בשבילם אותות ומופתים לעין כל. ולמה שהזכיר כאן תרועה הזכיר כאן מוציאם, וכן הוא אומר (שמואל ב ז) אשר פדית לך ממצרים גוי ואלהיו.

כתועפות ראם לו. כתוקף ראם יש לו. והמשיל תקפו לראם כשם שהמשילו הכתוב לאריה שנאמר (הושע יא) ה' כאריה ישאג, כי אין בינינו בנבראים הגשמיים גדולים מהם בגבורה, ודברה תורה כלשון בני אדם כדי לשבר את האוזן.

ובמדרש כתועפות ראם לו, אמר בלעם חטאו קימעא מורידן כעוף שנאמר (שם ט) אפרים כעוף יתעופף כבודם, וכשהוא מרוממן מרוממן כעוף שנאמר (ישעיה ס) מי אלה כעב תעופנה.


Verse 23

כי לא נחש ביעקב. כיון שתרועת מלך בו ויש לו דבקות עם השי"ת לא יצטרכו למנחשים וקוסמים, כי כל עת יאמר לישראל בנבואה מה יפעל אל, כי כל פעולותיו נגזרות בתחלה.

ובמדרש כעת יאמר ליעקב ולישראל מה, באותו עת שנאמר בו (דניאל יב) ובעת ההוא יעמוד מיכאל השר הגדול וגו', יאמר ליעקב ולישראל מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, וכתיב (ישעיה כג) כי ליושבים לפני ה' יהיה סחרה וגו'.


Verse 24

הן עם כלביא יקום. רמז שינצח מלכי כנען, ויותר נכון שיהיה רמז אל מלחמת מדין שלא נשמע מלחמה כמוה שלא נפקד איש מישראל, ומתו חמשה מלכים ונפש אדם מן הנשים אשר לא ידעו משכב זכר שנים ושלשים אלף. ודם חללים ישתה, המלקוח וכל חילם.

ובמדרש הן עם כלביא יקום, כשהם עומדים ממטתם הם מתגברים כארי וחוטפים המצות ציצית ותפילין ולקרא ק"ש, ובלילה לא ישכב עד שהוא אוכל ומחבל כל מזיק הבא לטרפו, כיצד, קורא ק"ש ואומר בידך אפקיד רוחי, והקב"ה נלחם בעדו. ועוד דרשו לא ישכב עד יאכל טרף התנבא על משה שלא ימות עד שינקם מהם שנאמר (במדבר לא) נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף.