רבינו אשר על הש"ס/נידה/פרק ג

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א

המפלת חתיכה אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה. ר"י אומר בין כך ובין כך טמאה דבשביל החתיכה עצמה אינה טמאה אפי' אם היא מארבע מראות דמים. אלא בהא פליגי רבנן סברי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם ורבי יהודה סבר א"א לפתיחת הקבר בלא דם. והלכה כר"י כדאמרי' לקמן פ"ב (דף סו.) גבי אדבריה רבא לרב שמואל מר ודרש קשתה שני ימים ולשלישי הפילה צריכה שתשב ז' נקיים. קסבר אין קושי לנפלים וא"א לפתיחת הקבר בלא דם והא דקאמר הש"ס בכריתות (דף י.) ולרבא דאמר מחוסר כפורים דזב כזב דמי היכי מתרץ ביום מ' ליצירת זכר וביום שמונים ליצירת נקבה ואפשר לפתיחת הקבר בלא דם. אליבא דההוא ברייתא הוא דמתרץ הכי. אבל הלכתא דא"א לפתיחת הקבר בלא דם כדדרש לקמן בפ' בתרא. והא דאמר רבא לקמן בפירקין דכ"ע אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה והכא באשה טהורה ומקור מקומו טמא קמיפלגי אלמא דס"ל דמפלת חתיכה טהורה. דהתם פלוגתייהו קא מפרש ועיקר שינוייא דרבא לאשמועינן דכ"ע דרשי בבשרה עד שיצא דם דרך בשרה ולא בחתיכה ולא בשפופרת ונ"מ אליבא דהלכתא דבשפופרת טהורה אבל בחתיכה טמאה ולא מפני דם שבתוכה אלא משום דא"א לפתיחת הקבר בלא דם. ובשאלתות דרב אחאי בפרשת אשה כי תזריע (סי' פה) פסק כרבא דא"א לפתיחת הקבר בלא דם. והדר בעי דלמא היינו דוקא כשנגמרה צורת הולד אבל לא נגמרה צורת הולד אפשר בלא דם. ופשיט מההיא דכריתות דכי לא נגמרה צורת הולד אפשר שפיר בלא דם. וליתא דהא לקמן בפ' בתרא (דף סו.) פסיק רבא בהפילה נפל כל דהו אפילו לא נגמרה צורת הולד דא"א לפתיחת הקבר בלא דם. ועוד דפליגי הכא במפלת חתיכה אלמא דאין חילוק בין נגמרה צורת הולד ללא נגמרה למ"ד אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם :

סימן ב

גמ' בעא מיניה ר' ירמיה מר' זירא הרואה דם בשפופרת מהו. כגון שהכניסה שפופרת עד המקור ויצא דם דרך השפופרת ולא נגע בבשרה. בבשרה אמר רחמנא ולא בשפופרת. או דלמא האי בבשרה מיבעי ליה שמטמא בפנים כבחוץ. לימא שפופרת תנאי היא. דתניא המפלת חתיכה אע"פ שמלאה דם אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה. רבי אליעזר אומר בבשרה ולא בשפיר בבשרה ולא בחתיכה ר' אליעזר היינו ת"ק אימא שר' אליעזר אומר בבשרה וכו'. וחכ"א אין זה דם נדה אלא דם חתיכה. חכמים היינו תנא קמא. אלא לאו דפלאי פלויי איכא בינייהו דר' אליעזר אומר בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה וה"ה לשפופרת והני מילי היכא דשיעא אבל היכא דפלאי פלויי טמא מ"ט בבשרה קרינא ביה. ואתו רבנן למימר אע"פ דפלאי פלויי אין זה דם נדה אלא דם חתיכה הא דם נדה ודאי טמא אפילו בשפופרת. אמר אביי בשפופרת כ"ע לא פליגי דאין דרכה של אשה לראות דם בשפופרת והכא בחתיכה עצמה קא מיפלגי. ר' אליעזר סבר דרכה של אשה לראות דם בחתיכה. ורבנן סברי אין דרכה כו'. פירש"י ואפילו פלאי פלויי דאין זה דם נדה אלא דם חתיכה. וקשה דהשתא לא הוי הך דאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה כמו אין דרכה של אשה לראות דם בשופפרת דההיא הוי טעמא משום הפסקה והכא משום דאין זה דם נדה. ועוד קשיא דהוה ליה למימר אין זה דם נדה כדאמר מעיקרא. ועוד קשה כיון דאביי לא בא לחדש בדבריו אלא לחלק בין שפופרת לחתיכה ופליגי בחתיכה כדפליגי מעיקרא א"כ לא הוה צריך למימר אלא בשפופרת כ"ע לא פליגי וכו' כי פליגי בחתיכה. ופי' ה"ר שמשון ז"ל מקוצי דבהא פליגי דר' אליעזר סבר דרכה של אשה לראות דם בחתיכה וכיון שראתה כדרך שנשים רגילות לראות טמאה. ורבנן סברי אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ואע"ג דפלאי פלויי וכיון שלא ראתה כדרך שהנשים רגילות טהורה אע"ג דהוי דם נדה ודם נוגע בבשרה. ופליגי רבנן ור' אליעזר בטעמא דקרא דדרשינן בבשרה ולא בשפופרת. ר"א סבר דממעטינן שפופרת מטעם הפסקה וכן חתיכה היכא דאין הדם נוגע בבשרה. אבל אי פלאי פלויי קרינן שפיר בבשרה. ורבנן סברי טעמא דממעטינן שפופרת משום דאין דרכה של אשה לראות דם כך וכן חתיכה נמי אפיל.. אי פלאי פלויי לפי שאין דרך הנשים לראות כך והא דקאמרי רבנן אין זה דם נדה הכי פירושו אין דרך דם נדה רגיל לבוא בזה הענין וכן עשה מעשה רביע שמשון באשה שנעקר מקור שלה וכמין חתיכות בשר היה נופל לה בבית החיצון וטיהר אותה לבעלה כיון שאין דרך נשים לראות כך. רבא אמר דכ"ע אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה וכו'. ואפשיטא הך בעיא דרואה דם בשפופרת טהורה:

סימן ג

בעא מיניה ר' יוסי בר' חנינא מר"א הרואה דם יבש מהו. כי יזוב זוב דמה אמר רחמנא דמידב דייב לח אין יבש לא. או דלמא האי כי יזוב זוב דמה דאמר רחמנא אורחא דמילתא היא ולעולם אפילו יבש נמי. א"ל תנינן דם הנדה ובשר המת מטמאין לחין ומטמאין יבשין. א"ל לח ונעשה יבש לא מיבעי לי. כי קא מיבעי לי יבש מעיקרו. הא נמי תנינא המפלת כמין קליפה כמין שער כמין עפר כמין יבחושין אדומין תטיל למים אם נימוחו טמאה. אי הכי כי לא נימוחו. נמי. אמר רבא כי לא נימוחו בריה בפני עצמה היא ואינה מתולדת הדם אלא מחמת המכה שיש לה בתוך מעיה. כי הא דתניא א"ר אלעזר בר צדוק שני מעשים העלה אבא מטבעין ליבנה מעשה באשה אחת שהיתה מפלת כמין קליפות אדומות ובאו ושאלו את אבא ואבא שאל לחכמים וחכמים שאלו לרופאים ואמרו אשה זו מכה יש לה בתוך מעיה שממנה מפלת כמין קליפות אדומות תטיל למים אם נימוחו טמאה. ושוב מעשה באשה אחת שהיתה מפלת כמין שערות אדומות ושאלו את אבא ואבא שאל לחכמים וחכמים שאלו לרופאים ואמרו אשה זו שומא יש לה בתוך מעיה שממנה מפלת כמין שערות אדומות. תטיל למים אם נימוחו טמאה אמר ר"ל ובפושרין. תנ"ה תטיל למים ובפושרין. רשב"ג ממעכו ברוק על הצפורן. מאי בינייהו. אמר רבינא מיעוך ע"י הדחק איכא בינייהו. והלכה כרבנן. דדוקא במשנתינו פסק ר' יוחנן כרשב"ג אבל לא בברייתא. תנן התם וכמה שרייתם בפושרין מעת לעת. הכא מי בעינן מעת לעת או לא. בשרץ ונבלה דאקושי בעינן מעת לעת אבל דם דרכיך לא בעינן מעת לעת. או דלמא לא שנא. תיקו. וכיון דלא איפשיטא עבדינן לחומרא ואם נימוחו בתוך מעת לעת טמאה. וכן מסתברא דאי לא אמרינן מעת לעת אין גבול לדבר. ולקמן בפ' דם הנדה (דף נו.) תניא כמה שרייתם בפושרים יהודה בן נקוסא אומר מעת לעת. תחילתו אע"פ שאין סופו. רשב"ג אומר צריכין שיהו פושרין כל מעת לעת. ופסק ר"ח ז"ל הלכה כרשב"ג. ושיעור הפשרת המים כתב בעל העיטור ז"ל בפ' אלו טריפות (דף נה:) גבי חרותא בידי שמים כשרה בידי אדם טריפה. מנא ידעינן. בקייטא מייתינן משיכלי חיורי ומלינהו מיא קרירי. ובסיתוא מייתינן משיכלי שחימי ומלינהו מיא פושרין ומנח להו בגווייהו מעת לעת אי הדרא בריא בידי שמים היא וכשרה ואי לאו טריפה. דמכאן ראיה דשיעור דפושרי דומיא דקרירי בקייטא. וכן כתב בשם ר"ת ז"ל שהשיב בתשובה דלמוד ערוך בידינו בקייטא אע"פ שהמעיינות צוננין מי נהרות רותחין שרואין פני החמה. אבל מעיינות הם בתחתיות ארץ. ומי נהרות המושכין חמין כמו פושרי ופוק חזי. הלכך פסק רב יהודה גאון דפושרין בימות החורף. אינן חמין מצונן בקיץ שעמדו מעט בבית בין של נהר בין של מעין שחום הבתים מחממתם כמו פושרין בימי התורף. וכן נראה לעינים ופושרין הוא כמו שבני אדם שותין פושרין ונותנין באזניהם כדאמרי' בפ' אין מעמידין (דף כח:) הנהו מיא דצילי מיניה לא חמימי ולא קרירי אלא פושרים. וראיתי בחבור בעלי הנפש שחיבר הראב"ד ז"ל המפלת כמין קליפות וכמין שערות וכמין עפר כמין יבחושין אדומין תטיל למים פושרין כל מעל"ע אם נימוחו טמאה ואם לאו טהורה דאמרינן כי לא נימוחו בריה הוא אבל הרואה דם יבש אע"פ שלא נימוח טמאה נדה. ורצוני לומר הא דשני רבא לא נימוחו בריה בפני עצמה היא דדוקא אהני השנויין במשנה שיצאו מן האשה כמין בריה קליפות ושערות ויבחושין וכן עפר נמי חשיב בריה. אבל בעיין איפשיטא מהא דקתני אם נימוחו טמאה אלמא דם היוצא יבש טמא אף על גב דלא קרינא ביה כי יזוב אלא דבהני אמרינן דצורתה מוכחת דכי לא נימוחו דבריה נינהו כמו שאמרו הרופאים. אבל דם יבש לא תלינן בבריה ואפילו לא נימוח טמאה. ורבי זרחיה הלוי ז"ל כתב ואני אומר דא ודא אחת היא. וראיה לדבר דקאמרי' בפרק דם הנדה (דף נד:) אימא הני מילי לח ונעשה יבש יבש מעיקרו מנלן. ותו הא דתנן המפלת כמין קליפה וכו' מנלן. יהיה ריבוייא הוא אלמא אידי ואידי חד דינא אית להו ומחד קרא קא נפקי ואם לא נימוח מנין היינו יודעין שהיה דם מעיקרו הלא זה הוא המפלת כמין עפר אדום שאם לא נימוח אני אומר בריה הוא ולפתיחת הקבר נמי לא חיישינן שבדבר קטן כזה אין בו פתיחת הקבר. תדע לך מדפריך הש"ס על מתני' דהמפלת כמין דגים וכו' נפלוג נמי רבי יהודה בהא. ומשני דלהך לישנא דאמר רבי יוחנן אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם במחלוקת שנויה ורבנן היא אבל ארישא המפלת כמין קליפה וכו' לא פריך דלא שייך בהנהו פתיחת הקבר. וה"ר שלמה אדרת ז"ל הביא ראיה לדברי ראב"ד ז"ל מהא דתנן בפרק דם הנדה (שם.) דם הנדה ובשר המת מטמאין לחין ומטמאין יבשין וההיא יבשין מיירי אפילו בשאי אפשר לשרות ולחזור לכמות שהיה. דאי באפשר לחזור לכמות שהיה אפילו זוב וכל הני דתנן לקמן דאין מטמאין יבשין קתני לקמן שאם יכולין לשרות ולחזור לכמות שהיו מטמאין. ומתני' דדם הנדה איירי נמי שראתה אותו ביבש מעיקרו דאיתמר עלה יבש מעיקרו מנלן א"ר יצחק יהיה בהוויתו יהא ואימא הני מילי בלח ונעשה יבש יבש מעיקרו מנלן כלומר דמתניתין סתמא קתני אפילו יבש מעיקרו. ואמר ליה יהיה ריבוייא הוא כלומר כל מה שיהיה ואפילו יבש מעיקרו. אלמא דם יבש מעיקרו טמא ואיני מבין א"כ איך פירש אבל שכבת זרע והלא לא היה חלוק ביניהן ובין דם נדה אם לא דמתני' כבן נקוסא תחלתו אף על פי שאין סופו. ולראב"ד ניחא ואין נראה לי ראיה דאי מתני' איירי ביבש מעיקרו אמאי איצטריך לאתויי ותו הא דתנן המפלת כמין קליפה היינו דמתני' דם הנדה מטמא יבש אלא ודאי הכי פירושא יבש מעיקרא מנלן וכי תימא אין הכי נמי דיבש מעיקרו טהור ומתני' איירי בלח ונעשה יבש ככל הני דתנן במתני' ותו הא דתנן המפלת כמין קליפה וכו' אלמא יבש מעיקרו טמא היכא דנימוח ומשני יהיה ריבוייא הוא ודוקא היכא דנימוח. וכן פי' ר"י לקמן דמתני' איירי בלח מעיקרו ועוד הביא ראיה מדר"י אמר שמואל דמוקי פלוגתייהו דר"י ורבנן בהמפלת חתיכה בחתיכה של ד' מיני דמים דר"י סבר דם הוא שקרש ונעשה חתיכה. והיכי פליגי רבנן עליה יטילוה למים אם נימוחה טמאה. וגם ליתני בדרבי יהודה כשהטילוה למים כדתני (ר' יהודה) גבי המפלת כמין קליפה וכו' אלא ודאי לרבי יהודה אפילו לא נימוח טמאה ונראה לי דאינה ראיה דאין הכי נמי דהוה מצי לאקשויי הא לדרב יהודה אלא שסותר דבריו מתוך הברייתא שנחלקו אף בירוקה ולבנה:

סימן ד

מתני' המפלת כמין דגים וחגבים ושקצים ורמשים אם יש עמהן דם טמאה ואם לאו טהורה. המפלת כמין בהמה חיה ועוף בין טמאין בין טהורין אם זכר תשב לזכר ואם נקבה תשב לנקבה. ואם אינה יודעת מהו תשב לזכר ולנקבה דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים כל שאינו מצורת האדם אינו וולד המפלת שפיר מלא דם מלא מים מלא גנונים אינה חוששת לוולד ואם היה מרוקם תשב לזכר ולנקבה. המפלת סנדל או שליא תשב לזכר ולנקבה. לא שהשליא וולד אלא שאין שליא שאין עמה וולד. המפלת ואין ידוע מה הפילה תשב לזכר ולנקבה. המפלת ואין ידוע אם וולד היה אם לאו תשב לזכר ולנקבה ולנדה:

גמ' ואין להאריך בדברים הללו שאין אנו בקיאין בדורות הללו בגווני שפיר ובשיעור שליא הלכך חוששין בהן מספק כדקאמר שמואל (דף כה:) לחוש חוששת. ימי טהרה לא יהבינן לה עד שישעיר. הלכך כל נשי דידן האידנא ספק יולדות בזוב הן כחומר בנות ישראל שהחמירו על עצמן שאפילו רואות טפת דם כחרדל יושבות עליו שבעה נקיים. לפי שאין בקיאין מתי עומדות בימי זיבות או בימי נדות הלכך כולן ספק יולדות בזוב הן וצריכות שבעה נקיים מלבד ימי טומאת לידה כמו שאבאר לקמן (פ"י סי' ו) וימי טוהר לא יהבינן לה במקום שנוהגים האידנא לבעול על דם טוהר עד שיתברר שנגמר צורת הוולד. ואם ילדה וולד של קיימא ואח"כ יצתה השליא אין חוששין לולד אחר אלא תולין את השליא בוולד עד כ"ג יום ואם יצתה השליא תחלה אין תולין אותה בוולד. ואם הפיל נפל ושליא קשורה בו אין חוששין לולד אחר. אינה קשורה בו הריני מטיל עליה חומר שני וולדות שמא נימוח שפיר של שליא זו ונימוחה שלייתו של שפיר זו :

סימן ה

ובמקומות שבועלין על דם טוהר צריכין לפרוש ליל ארבעים ואחד לזכר וליל שמונים ואחד לנקבה ואפילו לא תראה. דמתוך שהורגלה לשמש כל ימי טוהר ואפילו תראה חיישינן שמא גם עתה תראה ולאו אדעתה. לכן יודיענה בעלה שהוא פורש ממנה לילה זו בשביל שכלו ימי טוהר שלה. והכי אמרינן בפרק ערבי פסחים (דף קיג:) היושבת על דם טוהר אסורה לשמש וכמה אמר רב עונה ופירש"י לילה אחת כדפרישית. ובשם רבותיו פירש לילה ויום וכתב דאין נראה לו פירוש רבותיו דבכל דוכתי אמרינן דעונה אחת הוי לילה אחת או יום גבי פרישת עונה אחת סמוך לווסתה (לעיל פ"א סי' ב) וגבי מי שהיו גתיו ובית בדיו טמאין (לקמן דף סה) :

הדרן עלך המפלת