ראש השנה ב ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
קמ"ל דניסן ר"ה למלכים ויום אחד בשנה חשוב שנה ואם לא עמד אלא באחד בניסן אין מונין לו שנה עד שיגיע ניסן אחר פשיטא לא צריכא דאימנו עליה מאדר מהו דתימא נימנו ליה תרתין שנין קמ"ל ת"ר מת באדר ועמד אחר תחתיו באדר מונין שנה לזה ולזה מת בניסן ועמד אחר תחתיו בניסן מונין שנה לזה ולזה מת באדר ועמד אחר תחתיו בניסן מונין ראשונה לראשון ושניה לשני אמר מר מת באדר ועמד אחר תחתיו באדר מונין שנה לזה ולזה פשיטא מהו דתימא שתא לבי תרי לא מנינן קמ"ל מת בניסן ועמד אחר תחתיו בניסן מונין שנה לזה ולזה פשיטא מהו דתימא כי אמרינן יום אחד בשנה חשוב שנה בסוף שנה אבל בתחלת שנה לא אמרינן קמ"ל מת באדר ועמד אחר תחתיו בניסן מונין ראשונה לראשון ושניה לשני פשיטא לא צריכא דאימנו עליה מאדר ומלך בן מלך הוא מהו דתימא נימנו לי' תרתין שנין קמ"ל א"ר יוחנן מנין למלכים שאין מונין להם אלא מניסן שנאמר (מלכים א ו, א) ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים בשנה הרביעית בחדש זיו הוא החדש השני למלך שלמה על ישראל מקיש מלכות שלמה ליציאת מצרים מה יציאת מצרים מניסן אף מלכות שלמה מניסן ויציאת מצרים גופה מנלן דמניסן מנינן דילמא מתשרי מנינן לא סלקא דעתך דכתיב (במדבר לג, לח) ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' וימת שם בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים בחדש החמישי באחד לחדש וכתיב (דברים א, ג) ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש דבר משה וגו' מדקאי באב וקרי לה שנת ארבעים וקאי בשבט וקרי לה שנת ארבעים מכלל דר"ה לאו תשרי הוא בשלמא היאך מפרש דליציאת מצרים אלא האי ממאי דליציאת מצרים דילמא להקמת המשכן כדאמר רב פפא שנת עשרים שנת עשרים לגזרה שוה הכא נמי שנת ארבעים שנת ארבעים לגזרה שוה מה כאן ליציאת מצרים אף כאן ליציאת מצרים וממאי דמעשה דאב קדים דילמא מעשה דשבט קדים לא ס"ד דכתיב (דברים א, ד) אחרי הכותו את סיחון וכי נח נפשיה דאהרן אכתי הוה סיחון קיים דכתיב
רש"י
עריכה
מאי קמ"ל לא גרסי' אלא קמ"ל ניסן ר"ה למלכים וכו': דאימנו עליה - נמנו וגמרו השרים למנותו:
לזה ולזה - הבא לכתוב שטר באדר לאחר שעמד השני אם רצה לכתוב בשטר בשנת פלוני למלך שמת כותב ואם רצה כותב בשנה ראשונה למלך פלוני שעמד:
מת בניסן ועמד אחר תחתיו בניסן - והוא הדין אם עמד באחד מכל החדשים שעד ניסן הבא ורוצה למנות בכל השטרות שיכתבו משעמד השני למנין שנות הראשון מונה והרוצה כותב בשנה ראשונה למלך שעמד:
ושניה לשני - הבא לכתוב משעמד זה לא ימנה שנה שניה למלך שמת שאין שנה זו שלו ולא ימנה את הראשונה לשני לקרות שנה שעמד בה שניה אלא שניה זו ראשונה לשני:
שתא לבי תרי לא מנינן - משנכנס בה המלך שמת אפי' יום אחד לא יכתבו כל שנה זו בשטר למנין מלך העומד אלא למלך המת:
בסוף שנה - כגון מלך העומד באדר כלתה לו שנה כשיצא אדר וחשוב לו יום שבסוף שנה זו כשנה שלימה להיות שנה הבאה נקראת שנה שניה:
אבל יום אחד בתחילת שנה - לא יחשוב לו יום אחד שנה ולא יכתבו שטר בשנה זו לשמו משמת:
ומלך בן מלך הוא - דאי משום דאימנו עליה לא איצטריך לאשמעינן דשמעינן לה מרישא אבל השתא דאיכא תרתי אימא נימנו ליה מקמייתא קמ"ל וטעמו של דבר לפי שהמלכות ירושה היא דכתיב (דברים יז) למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו:
בחדש זיו - הוא אייר כדמפרש קרא הוא החדש השני ואמרינן לקמן (ד' ז.) ניסן ר"ה לסדר מנין החדשים:
למלך שלמה על ישראל - אשנה רביעית קאי ומקרא מסורס הוא בשנה רביעית למלך שלמה על ישראל בחדש זיו הוא החדש השני ה"נ כתיב קרא אחרינא לקמן ויחל לבנות בחדש השני [בשני] בשנת ארבע למלכותו (דברי הימים ב ג):
מקיש מלכות שלמה - לענין מנין השנים ליציאת מצרים שהרי המקרא הזה מנה שנה זו שנת ד' מאות ושמונים ליציאת מצרים ובשנת ארבע למלוך שלמה:
מה יציאת מצרים - מנין השנים שמונין לה מתחילין מניסן אף מלכות שלמה מניסן:
אימא מתשרי - אע"פ שיצאו בניסן משהגיע תשרי קראו לו שנה שניה לפי שתשרי ר"ה לשנים הנמנים לבריאת עולם והוא הדין ליציאת מצרים:
ויהי בארבעים שנה הואיל משה באר את התורה - מכלל דתשרי לאו ר"ה דאי תשרי ר"ה הוא הוה ליה בשבט שנת מ"א:
דילמא להקמת המשכן - שהיה בשנה השנית:
כדאמר רב פפא - לקמיה:
שנת עשרים שנת עשרים לגזרה שוה - רב פפא כולהו שנת שבפסוק דצריכי ללמוד זה מזה כולהו גמר להו רב פפא מרבו ללמוד סתום מן המפורש על ידי דין גזירה שוה:
דילמא מעשה דשבט קדים - ובתשרי שלפניו נכנסה שנת ארבעים:
אחרי הכותו את סיחון - נאמר במשנה תורה:
תוספות
עריכהאבל בתחלת שנה לא. וא"ת ולאו קל וחומר הוא כדאמרינן לקמן (ד' י.) בפרקין ומה נדה שאין תחלת היום עולה לה בסופה סוף יום עולה לה בתחלתה שנה שיום אחד עולה בסופה אינו דין שיום א' עולה לה בתחלתה לאו פירכא היא אדרבה (כ"ש הכא דהכי ניחא טפי) דדין הוא בעומד (ומונה לו) אחר תחתיו באדר דמונין לו שנה בשביל יום אחד דהיינו בתחלת שנותיו כעין נדה שסוף היום עולה לה בתחלתה אבל מת בניסן לא ימנה לו שנה בשביל יום אחד כיון דהיינו סוף שנותיו כמו נדה שאין תחלת היום עולה לה בסופה:
דאימנו עליה מאדר ומלך בן מלך. אע"ג דלעיל סגי לה בטעמא דאימנו עליה מאדר הכא לא סגי ליה בהכי דמההוא דלעיל שמעינן ליה והך רישא והך גבי הדדי מתניין ואפילו לא מתניין גבי הדדי כדאשכחן בפרק גט פשוט (ב"ב ד' קסו. ושם) גבי הא דתניא כסף בדינרין אין פחות מב' דינרין זהב כסף והדר תני באידך זהב בדינרין אין פחות מבשני דינרין כסף זהב ופריך אבתריה דילמא (למימר) דהבא פריכי בתרי דינרי קאמר ליה ומשני אביי יד בעל השטר על התחתונה ופריך אי הכי רישא נמי כלומר בההיא דכסף בדינרין נמי הוה ליה למימר שיהא יד בעל השטר על התחתונה ובשני דינרי כסף כספא פריכא קאמר ליה ואע"ג שהם ב' ברייתות קרי ליה רישא דקים ליה דגבי הדדי מיתנו (ורב) שמואל דחק לפרש שם בענין אחר:
בחדש זיו הוא החדש השני. משמע הכא דהיינו אייר כיון דמניסן מנינן למלכים ולקמן (דף יא.) משמע דניסן הוא חדש זיו שנולדו בו אבות העולם שהם זיותני עולם מיהו בקונטרס פי' לקמן דהכי קאמר כשנתחדש אייר כבר נולדו זיותני עולם בניסן א"נ זימנין דניסן דתקופה נמשך בתוך אייר של לבנה:
מקיש מלכות שלמה ליציאת מצרים. מפשטיה דקרא לא מצי למילף משום דנולדו בו זיותני עולם דדילמא מאדר מנינן ולניסן קרי ליה חדש זיו ואפי' אי הוה (הכי) קרי ליה לאייר חדש זיו משום דאית ביה זיוא לאילני אין להוכיח דאלמא מניסן מנינן משלמה דקרי ליה חדש שני משום דהכי הוה מעשה שמלך בניסן:
מה יציאת מצרים מניסן. ומאי דיליף יציאת מצרים מויעל אהרן לא מצי למילף דבאחד בניסן ר"ה דדילמא מט"ו בניסן מנינן אבל למאי דיליף מויהי בחדש הראשון וגו' ניחא:
בחדש החמישי. על כרחך שהוא אב דמדקרי בקרא בחדש ניסן ראשון הוא לכם מכלל דכל חדשים האחרים הנרמזים אמרינן חמישי ששי שביעי במניינו למנין הראשון מנינן:
בשלמא האיך קרא מפרש דליציאת מצרים. פי' קרא דויעל וכו' אבל קרא דויהי לא מפרש ליציאת מצרים:
ראשונים נוספים
ואם לא עמד אלא בא' בניסן אע"ג שהסכימו והמליכו מאדר אין מונין לו שנה שניה אלא בניסן אחר.
ת"ר מת המלך באדר ועמד אחר תחתיו באדר מונין שנה לזה ולזה כלומר אם היתה זו השנה שנה עשירית למלכותו מונין עשר שנים למלך פלוני ושנה למלך שעמד ובניסן מונין שנה שניה לזה המלך ושטר היוצא בניסן שנת שתים למלך פלוני יודעין שזה השטר זמנו י"א שנה. מת בניסן ועמד אחר תחתיו בניסן מונין שנה לזה שמת אע"פ שלא חי משנה זו שנכנסה אלא יום אחד עלתה לו שנה ולזה שעמד מונין לו שנה עד ניסן הבא. ובניסן הבא כותבין שנה שניה למלך פלוני. מת באדר ועמד אחר תחתיו בניסן מונין עד תשלום אדר לראשון ומניסן לשני ואע"פ שהוא בן מלך וגם נמנו השרים והסכימו להמליכו מאדר אין מונין לו אלא משעה שעמד.
א"ר יוחנן מנין שאין מונין למלכי ישראל אלא מניסן שנאמר ויהי בשמנים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים וגו' מקיש מלכות שלמה ליציאת מצרים וגו' ויציאת מצרים גופה ממאי דמניסן מנינן דכתיב ויעל אהרן וימת שם בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים בחדש החמישי באחד לחדש.
וכתיב ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש.
וגמר ארבעים ארבעים לג"ש מה התם ליציאת מצרים אף האי ליציאת מצרים מדקאי באב במיתת אהרן וקרי ליה שנת ארבעים ואשכחנן כי מת אהרן ועדיין סיחון הוה קיים כדכתיב וישמע הכנעני מלך ערד ותנא הוא ערד הוא סיחון ומה שמועה שמע.
מת באדר ועמד אחר תחתיו באדר מונין שנה לזה ולזה: ונראה מן הירושלמי דדוקא כשהגיע לניסן מונין אותה לו שנה ראשונה, אבל אם מת קודם שהגיע לניסן- אין מונין אותה לשני זה אלא על שם הראשון. דגרסינן התם: "כיצד למלכים? מת באדר ועמד אחר תחתיו באדר- מונין שנה לזה ולזה. א"ר והוא שנכנס לניסן, דלא כן "וימלוך ירח ימים בשומרון" - פירוש: שלא כתב "וימלוך שנה בשומרון" אלא "וימלוך ירח ימים". ושמא משום כך שנו "מת באדר" ולא אמרו "עמד באדר ומת ועמד אחד תחתיו באדר" שזה היתה רבותא טפי; אלא "מת באדר" כלומר שמלך שנה אחרת ומת בשנה זו באדר.
דאמנו עליה ומלך בן מלך: פירוש: דאילו אימנו עליה בלבד הא שמעינן לה מאידך, אלא שהוסיף עכשיו דאפילו מלך בן מלך - דוקא מיום עמידתו ולא מיום מינויו.
מת בניסן וכו': פי' כל השנה הזאת יכולין למנותה לכל א' מהן ואפי' בשטרות שלאחר מיתתו לשני מונין אותה ראשונה למלכותו (ולשני) [ולראשון] מונין כפי מה שהיתה לו דשתא חדא לבי תרי שפיר מנינן ואמרינן פשיטא דהא שמעינן מההיא דמת באדר ועמד אחר תחתיו באדר ומהדרינן מהו דתימא כי כו' בסוף שנה אפי' בתחלת מלכות אבל בתחלת (שטר) [שנה] וסוף מלכות לא אמרינן לה.
וא"ת ואמאי ס"ד דאמרינן לה בהא טפי מהא וי"ל דגמרינן לה מנדה כדלקמן שסוף היום עולה לה בתחלתה ואין תחלת היום עולה לה בסופה ואע"ג דהא תקנתא דרבנן היא ור"ה ולר"מ נמי משכחינן דיום א' חשוב שנה אפי' בתחלת שנה אפ"ה הוי ס"ד דכיון דאתו רבנן לתקוני לד"ה לא תקון אלא בסוף שנה דפשיטא ומסתבר טפי כדילפי' מנדה והא דתניא מת באדר ועמד אחר תחתיו באדר מונין שנה לזה ולזה אמרינן עלה בירוש' דדוקא שזה שעמד הגיע עד ניסן וכן אמר שם א"ר יונה והוא שנכנס לניסן כן וימלוך ירח ימים בשומרון כלומר דלא כתב וימלוך שנה בשומרון אלא ירח.
ואיכא מדרבנן דדייק נמי דלהכי קתני מת באדר ולא קתני עמד ומת באדר לאשמעינן שכבר עמד [ומת] באדר ומסתברא דהא לאו שיטתא דגמרא דילן היא מדשקלינן וטרינן במתניתא כולי האי ולא אמרינן לה ומן הכתוב אין כאן ראיה דהא פשיטא דכי מניסן [התחיל] מלכותו לא מני אלא קושטא דמילתא. א"נ קרוב לדבר כגון שיאמר ב' שנים אם עברה רובה של שנה שני' או אפי' מקצתה אבל על מי שמלך ירח ימים לא יאמר שמלך שנה א' ואפי' היתה התקנה מקודם לכן כמו שלמדנוהו בגמרא משלמה והירושלמי ג"כ סמך בעלמא נקטיה לקרא:
לא צריכי אלא דאימנו עלי' מאדר ומלך בן מלך: להכי נקט ומלך בן מלך דאפי' תימא דתנא להני בבי בהדי הדדי תניא וכולה חדא מתנייתא היא אכתי בה אית צריכותא כגון דהוי מלך בן מלך ואפ"ה אין מונין לו מיום מנויו אלא מיום עמידתו דאלו היכא דלא הוי מלך בן מלך הא מאידך דלעיל שמעינן:
אמר רבי יוחנן וכו' מקיש מלכות שלמה וכו': [וא"ת] למה לי היקישא תיפוק ליה דהא בהדיא כתיב הוא החודש השני למלוך שלמה וחודש זיו היינו אייר כדלקמן וי"ל משום דאיכא למימר דילמא שלמה הוא שמלך מניסן ומונין לו מיום שעמד בו ולהכי צריך היקישא דודאי לאו משום דעמד בניסן אלא משום דלעולם מנינן ליה מניסן דומיא דיציאת מצרים.
וא"ת א"כ מה האי דאקשינן ויציאת מצרים גופיה מנלן והא מהאי קרא מוכח בהדיא דקמני מניסן למלוך שלמה ואתקש ליציאת מצרים מכלל דליציאת מצרים מנינן מניסן וי"ל דדילמא האי למלוך שלמה לאו אחודש השני קאי לומר שהוא שני למנינו אלא אבשנה הרביעית קאי שהיא שנה רביעית למלוך שלמה ובהאי נמי מתרצא קושיא קמיתא:
מדקאי באב וקרי ליה שנת ארבעים וכו': פי' דאי אמרת שתהא ר"ה בין אב לשבט (דא"ל) [דא"כ] כי קאי בשבט הו"ל למימני שנת מ"א והא דנקט מכלל דר"ה לאו תשרי לאו דוקא אלא משום דאקשי ליה דילמא מתשרי מנינן אהדר לי' מכלל דר"ה לאו תשרי אבל ה"ה לשאר חדשים שבין אב לשבט והכי מוכח לקמן דאקשי ואימא תמוז ואימא אב ואימא אדר ולהכי דילג מאב לאדר לפי שא"א להיות ר"ה בנתים כדכתיבנא.
הא דאמרינן שנת מ' שנת מ' לג"ש לאו ג"ש ממש אלא ילמד סתום מן המפורש הוא ולהכי לא בעינן שתהא מופנה:
מהדורא תנינא:
מתוך: תוספות רי"ד/ראש השנה (עריכה)
וממאי דמעשה דאב קדים פי' השתא ס"ל להמקש דמ"א שנה עשו במדבר שהרי לא עברו את הירדן אלא בעשור לחודש הראשון ושהו במדבר מאב דשנתת הארבעים עד ניסן וכיון דלתשרי מנינן הרי נכנסו בשנת מ"א מתשרי ועד ניסן ובאדר של אותה שנת מ"א מת משה בשבעה בו ואי קשיא היאך עולה בלב המקשן להקשות כך שיעמדו ישראל במדבר מ"א שנה והכתיב ובני ישראל אכלו את המן מ' שנים עד בואם אל ארץ נושבת וכתיב ביהושע דממחרת הפסח שאכלו מעבור הארץ סבת המן וא"כ שאכלו המן מ"א שנה תשובה אמר לך המקשה לעולם יציאת מצרים לתשרי מנינן אבל מ' שנה דאכילת המן אינו מונה אלא מירידתו שהיתה באייר ומאייר, לאייר מונה שנה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה