ראשית חכמה/שער הקדושה/ט
בפרק זה יתבאר תקון השמיעה והריח
עריכהא) בענין תקון השמיעה: כתב החסיד בעל "חובת הלבבות" (שער הפרישות פרק ה), זה לשונו: והשתדל אחר כך לאטם אזנך משמעך מה שאינך צריך לו. ופרש ממותרי הדברים והכזב והרכילות ולשון הרע. ופרש ממה שיביאך להמרות האלהים ולעזב מצותיו - ממיני הזמר והנגון והשחוק והרנה, הטורדים אותך מן המצות והמעשים טובים. אבל הט אזנך ושמע דברי חכמים. ואמר (משלי טו, לא): "אזן שמעת תוכחת חיים". עד כאן לשונו. ודבריו, עליו השלום, הם בקצרה ודרך כלל. וצריך לפרטם ולבארם. וכן צריך להתרחק מלשמע קול אשה משוררת, כי קול באשה - ערוה (ברכות כד, א).
ב) ובענין שמיעת דברים בטלים: פרשו רבותינו ז"ל (כתובות ה, א) מאי דכתיב (דברים כג, יד): "ויתד תהיה לך על אזנך", שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון. יניח אצבעו באזנו. והינו דאמר רבי אלעזר; מפני מה אצבעותיו של אדם דומות כיתדות? מאי טעמא?אי משום דמחלקן כל חדא למלתיה. דאמר מר זו זרת, זו קמיצה, וזו אמה, וזה אצבע, וזה גודל. אלא מאי טעמא ראשיהן משפעות כיתדות? שאם ישמע דבר שאינו הגון, יניח אצבעו באזניו. ותנא דבי רבי ישמעאל:מפני מה אזן כלה קשה, ואליה רכה? שאם ישמע דבר שאינו הגון, יניח אצבעו באזניו, ותנא דבי רבי ישמעאל: תחלה לאיברים. עד כאן לשונו.
ג) וכן צריך לזהר שלא לשמע לשון הרע ושלא לקבלו, כי המקבלו יותר מן האומרו, כמו שיתבאר (להלן יג, נו-נח). עוד צריך להיזהר שלא יהיה "אטם אזנו מזעקת דל" (משלי כא, יג). עוד צריך לזהר במה שאמר הנביא ישעה עליו השלום (ישעיה לג, טו) במדות הטובות, שמנו חכמים (מכות כד, א) שהם יסודות התורה והמצות. אחד מהם הוא: "אטם אזנו משמע דמים", כגון רבי אלעזר ברבי שמעון. והמעשה נאמר בבבא מציעא ומשם יש ראיה גדולה שלא היה שותק כשהיה שומע זילותא דרבנן.
ד) עוד צריך לזהר, שאם שמע כבר דבר הלכה או מדרש ושומע אותו עתה שנית - אל יעלם אזנו משמע אותו ויאמר כבר שמעתי; שעל זה נאמר (משלי כח, ט): "מסיר אדנו משמע תורה". וכן פרשו במדרש (ילקוט משלי תתקלז) בפסוק (משלי ה, יט): "דדיה ירוך בכל עת", זה לשונו: "דדיה ירוך בכל עת" - שלא תאמרו: אשתקד שמענו אותה; שנאמר (שם כג, כג): "אל תבוז כי זקנה אמך". ואם אמרתם כך, אף אני יכול לומר לכם: למה אתם קוראים את שמע פעמים ביום? למה אתם מתפללים שלש פעמים ביום? שמא אתם מחדשים דבר? אם הלעגתם בדברי תורה, אף אני איני שומע תפלתכם; שנאמר: "מסיר אזנו משמע תורה, גם תפלתו תועבה". עד כאן לשונו.
ה) עוד מדבר הפוגם בחוש השמע הוא, אם משמיע קולו לאחר בהתפללו תפלת שמונה עשרה בחשאי. ומלבד מה שאמרו בגמרא (ברכות כד, ב) שהוא מקטני אמנה, האריכו בענשו בזהר זה לשונו: כדן אתער חד ממנא, דקאם לסטר דרום, דשמה עזריא"ל סבא, ולזמנין אתקרי מחניא"ל, בגין דאתמנא על שתין רבוא משרין. וכלהו מרי דגדפין, מרי דמשרין מלין עינין. ולגביהו קימין אנון משרין מריהון דאדנין. ואקרון אדנין, בגין דאנון ציתין כל אנון דמצלן צלותהון בלחישו, ברעותא דלבא, דלא אשתמע ההיא צלותא לאחרא. וציתין לה כל אנון דאקרון מריהון דאדנין.
ו) ואי ההיא צלותא אשתמע לאדנין דבר נש – לית מאן שדצית לה לעלא, ולא ציתין לה אזרנין בר מאן דשמע בקדמיתא. בגין כך בעי לאסתמרא, דלא ישמעון לההיא צלותא בני נשא. ותו, דמלה דצלותא אתאחדא בעלמא עלאה, ומלה דעלמא עלאה לא אצטריך למשמע.
ז) ואמר עוד לקמיה : כד ההיא צלותא סלק בלחישו, כל אנון שתין רבוא משרין, וכל אנון מרי דעינין, וכל אנון דציתין מרי דארנין, כלהו נפקי ונשקי לההיא מלה דצלותא דסלקא. הדא הוא דכתיב (תהילים לד, טז): "עיני יי אל צדיקים, ואזניו אל שועתם". עיני יי אל צדיקים' – אלין מרי דעינין דלתתא, בגין דאית מרי דעינין לעלא. ואזניו אל שועתם אלין מריהון דאדנין. עד כאן לשונו.
ח) עוד מתקון האזן: שאם שמע סוד, שלא יגלהו, כדפרשו באדרא, זה לשונו: בהאי אדנא תלין רזין עלאין דלא נפקין לבר. בגין כך היא עקימא לגו, ורזא דרזין סתימין. וי לההוא דמגלה רזין. ובגין דהאי אדנא בטש רזין, ועקימותא דלגו נטל לון, לא גלי רזין לאנון עקימין בארחיהו, אלא לאנון דלא עקימין. הדא הוא דכתיב "סוד יי ליראיו, ובריתו להודיעם", דנטר ארחוי ונטר מלין. עד כאן לשונו לעניננו
ט) עוד פרשו שם סמוך לזה המאמר, שחוש השמע הוא משתף לעינים ולחט"ם ולפ"ה. זה לשונו: בהאי נקבא דאדנין תלין נקבין אחרנין: נקבא דעינין, נקבא דפמא, נקבא דחטמא. מההוא קלא דעיל בנקבא דאדנין, אי אצטריך, עיל לנקבי דעינין, ונבעין דמעין מההוא קלא. אי אצטריך, עיל לנקבא דפרדשקא - הוא החטם – ומפקי תננא ואשא מההוא קלא. הדא הוא דכתיב (במדבר יא, א): "וישמע יי ויחר אפו, ותבער בם אש יי". ואי אצטריך, עיל ההוא קלא לנקבא דפמא, ומלל וגזר גזרין מההוא קלא. כלא מההוא קלא. עיל בכל גופא, ואתרגש מנה. במאי תליא? בהאי אדנא. זכאה מאן דנטר מלוי. על דא כתיב (תהילים לד, יד): "נצר לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה". עד כאן לשונו. ודבריו מובנים כפי הפשט, עם היות שיש בהן ודאי פנימיות הסוד.
י) ובזה נבין מה שאמרו ז"ל (ב"ק פה): חרשו - נותן לו דמי כלו. מפני שנמצאו כל איבריו בטלים. וכפי דבריו, חוש הדבור וחוש השמע, הפגם הוא בשניהם כאחד. וזה דקדק בסוף דבריו, שאמר: על דא כתיב: "נצר לשונך מרע" וגומר; שאם הוא מדבר רע – הקול ההוא יכנס באזנים וירעיש כל הגוף ויגזר גזרות וכו'. והינו: "וישמע יי ויחר אפו". מכאן יראה לאדם כמה פגם מגיע לשומע באזניו לשון הרע ודברים בטלים ושאר הדברים הפוגמים. לזה אמר (לעיל לוס ג), שיכף האליה בתוכה, כדי שלא יקבלו נזק שאר החושים. ובפרט במה שבארו שם באדרא, שחכמה בינה ודעת כלולים בשמיעה. ואם מדבר לשון הרע לחברו וכיוצא - מלבד פגם הדבור הוא מחטיא לחברו בפגם השמיעה, וגם שישמע השם ויחר אפו.
יא) ובתקונים (תיקון ע; קכב, א) אמר, שעקר השמיעה היא בשמאל. ולכן צריך, שאם שמע קולו שיהיה ביראה, זה לשונו: שמיעה "יראי אלהים" (שמות יח, כא). ועלה אתמר (דניאל ט, יח): "הטה אלהי אזנך ושמע". ותמן דחילו ופחד יצחק. הדא הוא דכתיב (חבקוק ג, ב) : "יי שמעתי שמעך יראתי". ומאן דמשתמע תמן קלה - בין באוריתא, בין בצלותא, בין בצעקה - בלא דחילו, מיד בצעקה - בלא דחילו, מיד (במדבר יא, א) "וישמע יי, ויחר אפו, ותבער-בם אש יי" וכמה נטורי תרעין תמן, דאתקריאו אזני יי. עד כאן לשונו. הרי כל בחינות לא תעשה התלויים בשמיעה. ובחינות העשה יש גם כן, ונתבאר בתקונים (תיקון ע; קלא, ב). אמרו, זה לשונו: ואית פקודין דתלין בשמיעה, כגון קריאת שמע או פקודין אחרנין, דאתמר בהון (ברכות טו, א): אם השמיע לאזנו - יצא. ודא תקיעת שופר. עד כאן לשונו.
יב) וברעיא מהימנא (פינחס רכט, א) אמר, שתקון השמיעה בשלש בחינות: אם לשמע שמונה עשרה ברכות מפי שליח צבור ולענות אמן על כל ברכה וברכה, אם לשמע קריאת ספר תורה מפי שליח צבור, אם לשמע סברת חברו בהלכה. זה לשונו: תקונא תליתאה: ואנון דחשות לספר תורה בזמן דדבור נפק מפי הקורא, איהו חשיב לגביהו כאלו מקבלים אוריתא בטורא דסיני. ובזמנא דאמר איהו "אנכי", לא אשתמע קלא ולא דבורא אחרא דחיה, אלא דילה.
יג) כגונא דא: כד דבורא נפק מפמה דקדשא בריך הוא – חיות אש חשות; ובזמנא דשתק - חיות אש ממללות. הדא הוא דכתיב (שמות כ, טו): "וכל העם ראים את הקולת" - קלין דחיון דהוו שאגין; "ואת הלפידם" - דהוו נפקין בדבור בחיון בכמה מיני נגון קדם מלכא. ואלין אנון דחשות לספר תורה, אנון בדיוקניהו דחיון. ומני לון קדשא בריך הוא לאעלא לון בחדר ד"מראה אש בית לה" (יחזקאל א, כז). ועוד: אנון דחשות בצלותא בח"י ברכן, יעלון בחדר דמראה דא. ועוד: אנון דחשות להלכה, דאתמר בה (ברכות ו, ב): אגרא דשמעתא - סברא, יעלון בחדר דאיהו היכל דמראה דא. עד כאן לשונו.
יד) עוד בתקונים (תיקון כא, סג א), זה לשונו: קרבנא רביעאה, האי איהו דמקבל קרבנא לקבל אדם, דאיהו מחשבה, דקרב ומיחד כלא. ועלה אתמר (ויקרא א, ב): "אדם כי יקריב מכם" - האי איהו דמקרב קרבן ליי, ודא אוריתא. ובגין דא תקנו בצלותא למשמע ספר תורה, למהוי בה קרבנא שלים באדם, דאתמר בה (במדבר יט, יד): "זאת התורה אדם". ובגין דא (משלי כח, ט): "מסיר אזנו משמע תורה, גם תפלתו תועבה". עד כאן לשונו
טו) ובכלל התקון זה: כי לפעמים יקרה, כי בעת קריאת התורה או תפלה ידבר איש עם חברו במלי דעלמא, ויניח מלשמע התורה או התפלה כדי לשמע הדבר ההוא, כי צריך שלא יטה אזן לשמע שום דבר אלא הדבר ההוא ששם בתחלה מגמת פניו לשמע. ואפלו אם ידברו בדברי תורה לא יטה אזן, דשומע כעונה (סוכה לח), ובעת קריאת התורה או בעת חזרת השליח צבור התפלה אסור לו לעסק בתורה כמבאר במאמר. והכלל: כי אין לו לערב תקון בתקון, כי לכל אחד זמן בפני עצמו; כל שכן אם יערב חל בקדש, כי אז פגם גדול.
טז) עוד בתקון השמיעה בארו בתקונים (תיקון ע; קכב, א) , זה לשונו: ובגין דא צריך לבערא שער מעל אדנין, דלא יהון סתימין תרעין דשמיעה דצלותא דבהון שמע צלותין ההוא דאתמר בה "שמע תפלה עדיך כל בשר יבאו". עד כאן לשונו.
יז) והפגם הפוגם בריח, שהוא החטם: אין ספק שהכעס וחרון אף הוא הפוגם בו, וכמו שאמרו בזהר: "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו". וכן שלא להנות מריח עבודת אלילים ומאכלות אסורות. וכן להתרחק מריח בגדי אשת איש, מפני שיעורר לו תאוה רעה.
ותקון הריח: אמר שם בתקונים (תיקון ע; קלא, ב), זה לשונו: וכל קרבנין, דאנון "ריח ניחוח ליי, תלין בחטמא ואעי בסמין דאבדלתא. עד כאן לשונו. ונראה לי, שעתה בעונותינו שאין לנו קרבן - שיח שפתותינו יעלה במקום ריח. כנודע שפרשו ז"ל (מנחות קי, א): "זאת התורה לעלה למנחה ולחטאת" (ויקרא ז, לז) - העוסק בתורת עולה, כאלו הקריב עולה וכו'. וכמו שעל ידי ריח הקרבן היה עושה נחת רוח למעלה, כדפרשו באדרא בחטמא דזעיר: "וירח יי את ריח הניחוח" - ריח הקרבן לא כתיב, אלא את ריח הניחח', דכלהו גבורן דאחידן בחטמא וכל דאתאחדן בהו, כלהו מתבסמן. ואמר לקמיה, שעל גבי המזבח היה מסבתם האש והעשן היוצא משני הנקבים, והיה מתגלה חטמא דאריך. שעליו נאמר (ישעיה מח, ט): "ותהלתי אחטם לך". וכן פרשו בזהר (נח ע, א), עין שם. ואם חטא אדם בכעס וחרון אף, שנתן מקום לגבורות שיתפשטו - על ידי עסקו בתורה יתבסמו ויכללו במקורם, ויתגלו הרחמים העליונים לבסם הכל. ומה טוב אם יהיה בתענית, שריח העולה מפיו הוא במקום קרבן, ועל ידי הבל התורה יעלה ריח פיו למעלה ליחד ולבסם הדינים, שכן הבל התורה היא סלם לעלית התפלה ולעלית הנשמה, כמו שיתבאר בשער התורה. ואם יכון בקריאתו במעשה הקרבן שיעלה לפני אדם העליון, שהוא סוד המחשבה, יוד הא ואו הא, המקרב הכל, כמו שנתבאר לעיל (אות יד), אפשר שיועיל גם כן לתקן המחשבות.
יח) ועוד בתקון הריח: אמרו בתקונים (תיקון ע; קכב, א), זה לשונו: ריחא - תמן "אנשי אמת" (שמות יח, כא). ותמן סלקין כל ריחין וקיטורין ועשנין דקרבנין וצלותין דאתחשבו כקרבנין. ואם לא סלק לון בר נש ברחימו ודחילו, מה כתיב בה (דברים כט, יט): "כי אז יעשן אף יי וקנאתו באיש ההוא". עד כאן לשונו. והנה מתוך המאמר הזה יש ראיה אל כונתנו. שהרי אמר, שהתפלה שהיא במקום קרבן ועולה אל חטמא דזעיר לעשות ריח ניחוח בהיות האדם עוסק בתפלה ההיא בדחילו ורחימו, ואם לאו – חס ושלום, מפני צד הדין שבו, מעורר "כי אז יעשן אף יי" וגומר; כל שכן העוסק בתורת קרבן, שיעלה לריח ניחוח לתקן הדינין.
יט) וכן דקדק הרשב"י עליו השלום עוד בלשונו, באמרו: ותמן סלקין כל ריחין וקיטורין וגומר. והכונה, שגם הקטרת היה עולה למקום זה לבסם הדין. וגם אם יקרא האדם פרשת הקטרת בכונה, יעלה למקום זה לתקן ולבסם הדינין. ובשלהי פרשת ויקהל (ריט, א-ב) האריכו במעלת הקטרת, ונעתיק לשונו בענין התפלה ומשם יש גם כן ראיה אל כונתנו. ומה שאמר: ואם לא סלק לון בדחילו ורחימו, ולמעלה בענין השמיעה (לעיל אות יא) לא הזכיר אלא דחילו לבד – הטעם: כי הריח היא בקו האמצעי, כמו שאמר: ריחא - תמן "אנשי אמת", ומדת אמת היא מיחדת השמאל והימין, שהם דחילו ורחימו, ולכך תקון ריח התפלה וכל דבר שיעלה לחטמא הוא על ידי דחילו ורחימו.
ובזה נכלל הפרק הזה.