קרבן אהרן/הקדמה

הקדמה לספר קרבן אהרן

קודם שנתחיל בביאור הספר הנורא הזה נקדים הקדמה אשר בו נוכיח ונודיע לכל דורשי ומבקשי האמת גודל מעלת הספר וגם התועלת הנמרץ אשר יושג לדורשים אותו ושוקדים על דלתותיו, כי הוא רם ונשא על כל דורשי התורה. ואומר, מודעת זאת לכל החכמים אשר מעולם אנשי השם חכמי המחקר וגם חכמי התורה התמימה שתת', שאין השלמות האנושי -- אשר הוא התכלית אשר בעבורו נברא נשלם ונגמר בשלמות נפשו המשכלת בעיון וחקירה ובמדע והשכל, גם כי יעלה בסולם האלהות להתבונן ולהשכיל בגבהי מרומים -- אלא עד אשר יצרף אל מחשבת מעלת עיונו שלמות המעשה הגופיי אשר יסכים עם הדעת המושכל אשר בנפש המשכלת.

הלא זאת חקרנוה כן הוא כי הן אל שגיא בפעולת השכלת עצמו המעולה שבהשכלות ראה לצרף אל מחשבת מעלת עיונו מעשה שמים וארץ הנבראים ממנו יתברך בהשכילו עצמו ברצונו הפשוט. גם מלאכיו עושי רצונו אשר עתקו גם גברו חיל בפעולת השכלתם הכי נכבדת, הנה הנם גבורי כח עושי דברו בהניעם הגופים היקרים או בלכתם אנה ואנה בשלימות בוראם. גם הגלגלים אשר הם גם הם חיים משכילים לחשוב מחשבות העיון על דעת שלמים וכן רבים, הלא הם גם הם עושי מלאכה דרך גלגולם לרצון קונם, פועלי אמת שפעולתם אמת, ששים ושמחים לעשות רצון קוניהם. ולכן הן האדם אשר היה כאחד מהם לדעת טוב העיון וההשכלה לא תהיה תפארתו שלמה בשלמות העיון רק אם שלמות המעשה יצורף וייוחד אליו.

ועם היות שנמצאו חכמים שלמים אשר לכאורה הם חולקים עלינו בזה באומרם כי אין המעשה נדרש עם השלמות האנושי ואינו חלק ממנו רק הוא סולם לעלות אליו מפני שצריך שיוקדם אליו לשרת המנגדים המעיקים לשכל מהשכיל, באופן שנראה שדעתם שהשלמות האנושי אינו אלא התעצמות השכל במושכליו ואחר שישיג זה אין המעשה מעלה ומוריד בו, כי לא יוסיף בשלמותו כאשר ימצא, ולא יגרע כאשר יעדר -- עכ"ז אחר השקפת העיון בדבריהם ובהבדל ב' מיני המעשה נראה בודאי שאינם חולקים על דברינו, לפי שהם דברו בסוג מן המעשה אשר לא היה דברינו בו. וזה כי המה דברו במעשה המדות י"י המקנה לנפש האנושית המעלה ותכונת החשיבות, ובזה המין מהמעשה צדקו בדבריהם כי זה אינו זולתי לפנות הדרך ולהרים המכשולות מדרך העיון וההשכל. וגם רבותינו ז"ל אמרו על זה המין מהמעשה "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שאין וכו'", וזה כי הקנין הקנוי לנפש בהגבלת דרכי בעליה הוא אשר יקראו לו יראת השם שהוא דרך להשגת החכמה ולזה צריך שיוקדם לחכמה ובלתו לא תתקיים החכמה גם אם תושג.

אמנם מאמרינו זה והמעשה אשר עליו בנינו יסוד הקדמתנו זאת אינו אלא במעשה התורני אשר יורה על הדעות האמיתיות אשר בנפש והכונה במעשנו זה לאחד כחות הגוף עם הנפש המשכלת עד שיהיו כליו כלי השכל ותשמישי הקדושה וכל איבריו מתנועעים ברצון ומאמר השכל.

וזה שרצה האל יתברך על ידי תורתו הקדושה שיהיו אברי גופינו כולם מתנועעים ומתקדשים בעשיית המצות האלהיות מכח הדעות אשר בנפש, כי בזה רצה האל יתברך לדמותינו לעליונים. כי כשם שהגלגל מתנועע מכח צורתו להדמות לנבדל שהוא חשוקו בציירו אותו בשכלו, כי בזה השכל משפיע עליו מטובו -- כן גוף האדם הטהור מכל הגופות, יתנועע בעשיית המצות מצד ציור צורתו השכלית האמונות והסודות האמיתיים אשר בו יתדמה לבוראו יתברך.

גם בזה יתדמו למלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, כי הם גם הם מעשיהם בהנעת הגופים היקרים נמשכת מציור עילתם ותשוקתם להתדבק בו. גם בזה הולכים בדרכיו של שלם השלמים יתברך שמו אשר מעשהו בבריאת שמים וארץ וההתמדה בקיומם והויתם ומעשיהם נמשך מהשכלת עצמו. וכן רצה האל יתברך שיהיה לבבנו אשר הוא בנו כמדרגת הגלגלים מתנועע ומניע לכל איברי גופינו מתשוקת השתעבדו לשכל והשכל יניענו ויצוונו מפאת השתוקקו להדבק בעליון העליונים יתברך שמו. וזה דמיון חזק בנו לתנועת השכלים הנבדלים לגופים הטהורים מתשוקתם להדבק בעלתם יתברך שמו.

וזה אשר עשה אותנו עליון על כל העכו"ם אשר סכלו מעשה כזה, כי הם -- עם היות מדת המעלה קנויה בהם -- יגיעו למדרגת האנושית אבל לא למדרגת האלהות, שלמוד תורתנו התמימה גדול שהוא מביא לידי מעשה שהוא הציור המושכל אשר יניע הלב הטהור להניע האברים לעשות המעשה המושכל הזה כאשר ביארנו והארכנו בדבריהם ז"ל באומרם שלמוד מביא לידי מעשה בספר צי"ץ הזה"ב אשר הוא פירושנו לספר שיר השירים. באופן שהקדמתנו זאת אמיתית ואין חולק עלינו בה כי אם המתעקש אשר לא נגה עליו אור התורה.

גם מדרך אחר נכריח אמות הקדמתנו זאת והוא בנוי על פנת יקרת(?) דעת חכמינו חכמי התורה במהות הנפש האנושית המשכלת אשר הוכרחו להאמין מצד פינות הדת התמימה שאין הנפש השכלית הכנה ולא כח אלא עצם נבדל משכיל בפועל קודם בואה אל הגוף, וכאשר תתחבר עם הגוף תשכח מושכליה מצד עביות החומר אשר יעשה כמחיצה ומסך מבדיל בינה ובין אור ההשכלה, ובזה ישאר עיר פרא עד ילטוש את חמרו ויזכך אותו ואז יחזור להשכיל במושכליו. וסבת ביאתו להתדבק בגוף -- עם שבראשונה יגיענו נזק וגם יסתכן בביאתו שמא לא ישוב לקדמותו -- עם כל זה, זה טוב לו אחר שהוא להשגת שלמות גדול אשר היה חסר ממנו ולא יוכל להשיגו אלא בהדבקו עם הגוף.

והוא, שכבר נודע ששלמות השכל מצד היותו שכל הנה הוא כאשר יהיה זכר, פועל ומשפיע לזולתו, ולא נקבה הנפעלת ומקבלת מזולתה ולא משפעת. והנה כל השכלים אחר היותם עלולים מקבלים כל אחד מעלתו, הם עלות לעלוליהם. באופן שכולם מקבלים מהשכל הפשוט גבוה על גבוהים אשר הוא זכר שלם משפיע בלתי מקבל כלל והם המקבלים ממנו יתברך. כולם אנדרוגינוס בראם. כי יש בהם צד נקבות אשר בו מקבלים ממנו יתברך וצד זכרות אשר בו הם משפיעים כל אחד על עילתו. וזה ימשך בזה האופן עד השכל האחרון אשר הוא מדרגת אישים כי הוא נקבה גמורה מקבל בלתי משפיע ופועל כלל, כי אין לו בת זוג להשפיע עליו, וזה חסרון גדול לשכל במהו(?) שכל. לכן הוכרח להסתכן ולהתחבר אל הגוף כדי שתהיה בת זוגו מקבלת ממנו, כי בו יושג לכחות הגופניו' השלמות והנקיות מחלודת החומר אשר בהם, ובזה יקשר בכל חלקיו לעולם השכלי ולא יהיה זה אלא בהיות כל תנועתם מכח צורתם שהוא השכל, כי זה במעשה המצות במצות הצייר השכלי להדמות לאל יתברך בציירו אותו והשתעבדו אליו בשכלו, ובזה יתאחד הגוף עם הנפש השכלית והוא יקבל ממנו והשכל ישוב להיות זכר משפיע אחר היותו נקבה נפעלת לבד. וזהו כונת רז"ל באומרם שאדם הראשון אנדרוגינוס בראו הקב"ה כי הו' על נפשו השכלית אשר חזר להיות משפיע מה שקבל, כי בזה יש בו צד זכרות עם צד נקבות כשאר השכלי, ולהשיג זה השלמות נדבק לגוף, וזהו תועלת מאסרו בזה הגוף כמבואר אצלנו במקומות רבים מספרנו.

ושמע דברי המליץ בהלצותיו הנחמדות אומר בשם הנפש^[1] וז"ל "ואף כי שמו אותי בבור שפעת אני רואה . שפע שבע רצון ממלא כל גדותי . יספיק ברוחב שיעורו לעבור ממני לזולתי מהכחות השכנים אלי . עד הרגילי גויתי גם הוא הקרוב אל ביתי במכסת נפשות . לבלתי השתמש במושגיהם לעשות כל מלאכה זולתי אשר חפץ בה השכל להעזר בהצלחה . לכלם חלקתי מכבודי איש לפי אכלו . ובנרדי הודי התרשמו וגם שמו בכליהם וכו'", עכ"ל.

והרב המורה גם הוא הורנו בזה מדרכיו באומרו סוף פרק ע"ב מהחלק הראשון ז"ל: כי כמו שהמלך העליון במסיבו הוא נפרד מכל חלקי העולם ואף גם זאת השגחתו והנהגתו יתברך מחוברת בעולם בכלל חבור נעלם וכו' כן השכל הנקנה הנאצל לאדם הוא נבדל מן הגוף הבדל אמיתי והוא שופע עליו, עכ"ל.

והכונה לומר כי בהנשא חיות השכל מעל הארץ ינשאו האברים הגופניים לעומתו בלכתו ילכו ובעמדו יעמודו כי רוח השכל באופני תנועותיהם וזהו התועלת המושג לשכל בהדבקו דבקות שכניי לגוף להנהיג אותו ולהשפיע מזיו הדרת שפעתו כמו שאמרנו. ודימה זה להנהגת האל יתברך את עולמו ועל דרך זה אנו מבארים במקומו והתהלכתי בתוככם ולזה לא תגעל נפשי אתכם והבן.

ואחר הנחתינו זאת תגלה ותראה אמיתת הקדמתינו אשר היא שאין השכל נשלם בשלמותו בהשכילו במושכליו כי בזה עדיין לא הגיע אל השלמות הנדרש ממנו בהדבקו לגוף דבקות שכניי כי אלו היה שלמותו נגמר ונשלם בהשכלת מושכליו לא היה צריך להכנס בסכנה עצומה כזו אשר תושג אליו בדבקות הגוף אחר שלא חסר ההשכלה קודם בואו ולא להשכיל בא לבד אלא להשפיע במושכליו על הכחות השכנים אליו ואם כן שלמות ההשכלה הנה הוא כאשר יהיה נמשך ממנו שלמות הגוף והקשרו עם השכל ומבואר הוא כי זה לא יהיה אלא במעשה הגופיי המסכים אל הדעת השכלי אשר בנפש והוא במעשה התורני כי בזה הוא משפיע על הזולת וזהו המעשה התורני הנמשך מהדעות.

ומה נעמו בדברינו אלה דברי רז"ל בויקרא רבה פרשה ל"ה [ז] וז"ל:
ועשיתם אותם אמר רבי חנינא בר פפא אמר להם אם שמרתם את התורה הרי אני מעלה עליכם כאילו עשיתם עצמיכם ועשיתם אותם. תני רבי חייא הלמד לעשות לא הלמד שלא לעשות. הלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא. אמר ר' יוחנן הלמד שלא לעשות נוח לא שנתהפכה שליתו על פניו ולא יצא לאויר העולם. אמר רבי אחא הלמד לעשות זוכה להקביל רוח הקדש. מאי טעמא "למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל", ואין תשכיל אלא רוח הקדש כמה דאת אמר משכיל לאיתן האזרחי, עד כאן דבריו.

ומבלי שנאריך בדיוקים אשר צריך לדייק במאמר ואם רבו ראה נועם דבריהם ומה שכוונו בהם. דייק רבי חנינא בר פפא קרא מב' פנים. האחד באומרו "ועשיתם", כי אחר שאמר "ואת מצותי תשמרו" כך היה לו לכתוב "ותעשו אותם". והב' שמלת "אותם" יתירא כי במצות משתעי קרא ואם כן היה די שיאמר "ואת מצותי תשמרו ותעשו" ותו לא. ובדייקו זה הביט בקרא ומצא מלת "אותם" כי כתיב "אתם" וקרינן "אותם" ולזה דרש הכתיבה והקריאה וזה באומרו דלא הדר "ועשיתם" למצות אלא הוא ספור התועלת המושג לאדם מההליכה בחוקים ושמירת המצות. ופירוש הפסוק אם את מצותי תשמרו שהוא העיון וההשכלה בהם כמו שהוא מוסכם אצלם ז"ל בכל מקום שלשון 'שמירה' הוא על הלמוד והעיון, הנה בזה "ועשיתם אותם", ירצה אתם עושים עצמיכם כי שלמות האדם אשר הוא שלמות מהותו והוא השלמות השני לא ניתן לו בטבע כי עיר פרא אדם יולד ולזה כאשר יעיין במצות התורה אשר בם כמוסים וחתומים מושכלות רבים בזה הוא מהוה בעצמו המהות האמיתי ואם כן בטוב יצדק אומרו שהוא עושה את עצמו וזו היא כונת הכתיבה. וקרינן "אותם" שירצה כי גם בזה יחשב להם כאלו הם עשו את המצות אשר בהם נשלמו באופן שהם חדשו המושכל וחדשו ועשו עצמם בו וזה כי מהות האדם אשר הוא השכלת השכל לא ישלם בהשכילו במה שהשכיל אחר והוא קבלו ממנו ולא במה שישכיל הוא מעצמו ולזה הייתי אומר שבעיון התורה אינו משלים עצמו בהשכלה. לזה אמר "ועשיתם אותם" לומר שמעלה אני עליכם כאילו אתם עשיתם אום והשכלתם אותם משכלכם כי בזה אתם עושים עצמיכם. והבן.

ולפי שרבי חנינא בר פפא הוציא מלת "ועשיתם אותם" לעשיית עצמם ועשיית המצות ובזה חסר מקרא מעשה המצות כיון דאין בכלל השמירה המעשה ויחשוב חושב דסבר ר' חנינא שבלמוד והעיון במצות די להשגת השלמות ולעשות עצמם -- לזה ביאר רבי חייא את דבריו ואמר שח"ו(?) שלא כיון רבי חנינא אלא ללמד לעשות. ירצה, שיהיה השכלו ועיונו במצות להניע הגוף במעשה כי אז יהיו כחות גופו מתנועעים ומניעים האברים כולם במעשה המצות מצד הלמוד אשר למד בשכלו ומכח עיונו בהם. ונתן טעם לזה באומרו שהלמד שלא לעשות והוא להשלים שכלו לבד, נוח לו שלא נברא, כי אז טוב לו בהשכלה כי משכיל היה בפועל ואם כן נוח לו שלא נברא ולא נסתכנה נפשו השכלית בביאתה לזה הגוף אחר שעיקר ביאתו אינה כדי להשכיל אלא כדי להשלים מה שחסר לשכל קודם שנברא והוא היותו זכר פועל ומשלים משלמותו לזולתו ואם כן אם לא עשה כן לענין ההשכלה נוח וטוב לו שלא נברא. ודוק טעם אומרו הלמד לעשות כי לא אמר "העושה" כי בזה הראה לנו גדר המעשה השלם אשר הוא הנובע מהמושכל ומסכים עם הדעת אשר בנפש כמו שאמרנו.

ורבי יוחנן היה אומר זה בלשון אחר ולא היה חולק בזה על דברי רבי חייא בעצם הדרוש אלא בחלוף הנוסחאות דהוא לא הוה גריס בבריתא נוח לו שלא נברא אלא נוח לו שנהפכה שליתו וכו', וזה מפני שלא יצדק לומר שלא נברא, כי עד עכשיו אם לא השיג המהות והשלמות שעליו נברא עדיין לא נברא אחר שבריאתו האמיתית הוא הוית מהותו אשר לא נשלם, אלא בהיותו משכיל להניע בהשכלתו כחות גופו לעשות ולזה הוא הוה גריס "נוח לו שנהפכה שליתו על פניו". והכונה בזה לפי שכל זמן היותו בשליתו בבטן אמו עדיין נשמתו משכלת כמו שהיתה עצם משכיל והוא מה שכוונו חז"ל באומרם במסכת נדה פרק המפלת כי נר דלוק על ראשון וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו וזה על נשמתו המשכל' כי עדיין אורה דלוק כי היא משכלת בפועל, ולזה אמרו "נר דלוק", וכך הוא עד שעת צאתו לאויר העולם כי אז בא מלאך והוא הכח החמרי אשר הוא מולך משננער מבטן אמו ואז מלאך זה סטרו על פניו ומשכחו התורה כולה כדכתיב "לפתח חטאת רובץ". הן אמת שאין העברת המושכלות ממנו העדר החלטי שעדיין נשאר בכחו וטבעו משכיל שזו היא השבועה שאמרו רז"ל שמשביעין אותו על הצדק הוי צדיק ואל תהי רשע, ועל הטהרה הוי יודע שהקב"ה טהור וכו', שזהו טוהר המעשה המסכים עם הדעת אשר בכח שכלו להבין ולזה אמר שהלמד שלא לעשות נוח לו באותה שעה שיוצא משליתו לאויר העולם שאז המלאך משכחו מושכליו שלא יצא אחר שביציאתו לא קנה מה שבא לקנות וגם מה שהיה לו הפסיד ממנו כי להשכיל אז טוב לו ואם כן נוח לו שישאר בשליתו.

ורבי אחא מוסיף בדרוש הזה באומרו כי לא לבד מרויח השכל בהיותו למד לעשות היותו זכר משפיע על זולתו, אלא שגם במושכל שהיה לו יוסף לקח, ר"ל בקבלת השפע המושפע עליו ממנו יתברך וזה כי המקבל אשר לא יתן ממה שקבל יפסק השפע מהשפיע יותר ממה שהוא בחקו לקבל וגם מה שקבל לא ישאר לו בשלמותו, אמנם כאשר ישפיע ממה שקבל ישוב לקבל יותר ממה שנתן ולזה כפי מה שנתן ישוב לקבל יותר ממה שנתן כמו שיקרה לדדי האשה אשר תקבל החלב מהטבע כי כל עוד שתניק יתוסף אליהם חלב ואם תפסיק מההנקה יפסק ממנה החלב כי לא ישולח עוד אל דדיה וזו היא הסיבה אשר בעבורה יותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק כי המפזר ממה שיש לו נוסף עוד אליו בקבלת השפע מהמשפיע עליו וז"ש רבי אחא כי הלמד לעשות זוכה שרוח הקדש שורה עליו וזה כי יוסיף לקבל יותר ממה שבחוקו כי רוח הקדש מדרגה מההשכלה יותר עליונה מההשכלה אשר היתה לו קודם להיות זו השכלה אלהית ומה שהיה לו אנושי' ובמקום היותו מקבל מהשכל האחרון יהיה מקבל מהמלוא העליון ממעייני הישועה כי זה אשר אמר האל יתברך ליהושע למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו כי זה הוא הלמוד לעשות ובשכר זאת אז תצליח את דרכיך והוא דרך העיון אשר היה לך מקודם שיהיה בהצלחה ורבוי בכמות כי זו היא ההצלחה בדבר ואז תשכיל השכלה חדשה יותר עליונה והוא על ידי רוח הקדש ואין תשכיל אלא רוח הקדש כי ההשכל האנושי אינו אלא זכירה ממה ששכח, והבן.

זהו ביאור דבריהם על נכון והוא אמיתות הקדמתינו אשר הקדמנו. ומצורף אל זה צריכים אנו להקדים שהתורה משלמת בכללותה לא בחלקיה, כי תורת ה' תמימה בכללותה משיבת נפש מפני שהיא כגוף שלם מורכב מאברים אשר לא יושלם אלא בכלל אבריו וכאשר יחסר אחד מהם יהיה גוף חסר ובעל מום כך אם יחסר לאדם מצוה ממצוות התורה יהיה חסר השלמות מפאת אותו החלק אשר חסר ויהיה בעל מום בשלמותו והיות מנין מצותיה כמנין אברי האדם יעיד(?) לנו על זה וזה מבואר אצלנו ממקומות רבים והארכנו בראיותיו במקומות רבים מספרינו מדברי רז"ל ומדברי רשב"י בספר הזוהר עיין עליהם כי אין מקום להאריך בזה.

וגם הקדמתינו הראשונה תכריח על אמיתו' זה אחר שכל מה שישכיל האדם מהתורה צריך שיהיה בו למד לעשות ואם כן כל התורה כולה מושכל השכל אשר בהשכלתו בה ישכיל להניע את כחות הגוף וכל חלקיו לעשות. ובאמיתות ב' הקדמות אלו יולד לנו קושיא עצומה והיא שאחר שרוב מצות התורה תלויות בארץ ומיום שחרבה עירנו ושמם מקדשנו בטלו ממנו אלו המצות, אם כן נשארנו חסרים וב"מ [=ובעלי מומים] בשלמות עצמנו אחר שלא תשלם נפשנו אלא במעשה הנמשך ממושכל התורה ובכללות המצות המעשיות ולא יספיק לשלמות העיון וההשכלה אלא המעשה והמעשה אין אנו יכולים לעשותו ואם כן מי יתן ונדע במה זה נשלים נפשנו ונסיר ממנה מום החסרון הזה.

אמנם אחר ההשקפה בדברי רז"ל ובמה שאמרו בתנאי המעשה לשלמות הנה התר הספק ממה שיקל עלינו והוא באומרנו כי אין ספק אלא שהשלמות הנדרש מהנפש המשכלת לא יושג אלא בהשלימה עם מושכליה הכחות הגופניות השכנים אליה כאשר אמרנו, אלא שהמבוקש ממנה בזה אינו אלא ציור המושכלות והעיון בהם באופן שיהיו(?) הכחות הגופניים מתנשאים לעומתו מקבלים מלכותו ואדנותו עד שבלכתו ילכו ובעמדו יעמודו, וכאשר יהיה עיונו במצות התורה על זאת הכונה רצוני שיהיה מצייר בשכלו המצוה בכל מה שיצטרך לצייר ממנה באופן שיתנועעו כחות גופו לעשותה בציור הזה, אז כאשר לא ימנעו כחות הגוף מתנועתם לעשות מה שצייר השכל ומצותו עליהם מפני היותם בלתי מקבלים ממשלתו עליהם או להיותם בלתי מורגלים ומוכנים לזה אלא סבת מניעת המעשה יהיה מפני תנאי מה אשר יחסר בהיותו נצרך לעשותו או מונע אחר אשר ימנעהו מהמעשה בהיות כחות הגוף רוצים לעשות ולקבל עליהם ממשלת השכל הנה אז ודאי כי הלמוד והציור השכלי הזה מעשה יקרא והוא מושכל ומעשה יחד, עם היות שהמושכל לא יצא לפועל, אחר שהלמוד והציור מכוון להניע כחות הגוף לעשות היה והמה מוכנים למאמרו הם אלא שהשכל בעצמו מונע אותם מעשות כאשר יצייר בציור המצוה התנאים המוכרחים לעשייתה אשר הם חסרים ומכריח ההמנע מעשות אותה ודוק כי העמידה מעשות בזה מעשה והכנעה לשכל יקרא אחר שהנדרש מהכחות האלו הוא הסכמתם עם השכל במה שיצייר ובעמיתו מסכים הוא עם הציור אשר בנפש כי כמו שנדרוש מהכחות הגופניות שבלכתו ילכו נדרוש מהם שבעומדו יעמודו כי בשניהם עושים מצות השכל ובזה העיון בכמו אלו יספיק לעיון ומעשה.

וראה והבט בדברי רז"ל במאמר שביארנו איך אמתו לנו זה כי שלשתם ר"ח ורבי אחא ור' יוחנן כולם לא אמרו "הלומד ועושה" אלא "הלמד לעשות" כי כוונו לומר שבהיות הלמוד להניע כחות הגוף לעשות כאשר יוכלו עשוהו הנה זה העיון 'מעשה' יקרא.

וגם תורתינו שתת' בכל מקום דייקה בדבריה להראות זה כי בכל מקום אשר תצוה על העיון והמעשה תאמר "תשמרו לעשות" ולא אמרה "תשמרו ותעשו" ובמקום אשר אמרה "ושמרתם ועשיתם" דרשה ר' חנינא ללמד מעלה אני עליכם כאילו עשיתם עצמיכם, והבן.

וכבר אמרו רז"ל כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה, כי דרשו ודייקו בקרא דאמר "זאת התורה לעולה" אחר שהיא תורת העולה ולא תורה אליה ולזה היל"ל "תורת העולה" ולזה אמרו שירצה זאת התורה בהיות האדם מעיין ולומד בה הוא עולה לאדם כאילו הקריב אותה בפועל.

ובזה נתבאר מדברינו מעלת העיון בחלק המצות אשר לא יוכל האדם לעשותם והם נושא זה הספר הנכבד כי רובא דרובא ממנו מדבר במצות הבלתי נוהגות וזה כי אחר שלשלמותינו צריכים אנו לעיון ומעשה בכל חלקי תורתנו ובזה החלק אי אפשר בו המעשה, והעיון והלמוד בו יספיק לנו לעיון ומעשה, לזה צריכים אנו ללמוד החלק הזה יותר ממה שאנו צריכים אליו בחלק הנוהג הנעשה בזמן הזה לפי שבחלק הנעשה הנה אנו מספיקים בלמוד ללמוד לחודיה אבל לא למעשה, כי אחר העיון בו צריכים אנו למעשה לפי שבו יעיין השכל וילמוד לעשות. אמנם בחלק הבלתי נוהג העיון בו הוא עיון ומעשה ובעיון נשלים עצמינו מהחסרון אשר יקרה לנו בהעדר המעשה. ועוד שהעיון בחלק הנוהג לא יועיל לנו אם לא נעשה מה שנשכיל ונלמוד שאחר שהשכל השלים כחות גופו להתנועע לעומתו בציורו והעת והזמן לא ימנע העשייה, הוא גוזר לעשות אחר שהוא מניע לעשות ואין מי שימנעהו זולתי אם לא קבל עליו הגוף אדנותו ומתנועע מציור ועצת המדמה אחר התאוות ואז לא ישלם בעיון ולא יועיל אליו אמנם בעיון המצות הבלתי נוהגו' יש שכר גדול בעמלינו אחר שיועיל לנו ללמוד ומעשה ונשלמה פרי' וכל המצות הדומות להם בלמוד והעיון בהם ועל כיוצא בזה נוכל לומר למוד גדול שמביא לידי מעשה.

ולזה כפק"ד לא השלימונו הרבני' מחברי הספרים אשר לא חברו בהם זולתי המצות הנוהגות בזמן הזה הואיל שהלמוד והעיון בבלתי נוהגו' הוא יותר מועיל וכולל ולזה הוא מוכרח יותר כיון דחסר לנו היכולת לעשותם ונשארנו חסרים והעיון מספיק למלאת חסרוננו. וזהו אשר העירנו והדליק אש להבת שלהבת התשוקה בלבנו להגות ולהשתעשע תמיד בסדר קדשים וטהרות ותשוקתינו ותאות נפשנו לזה הדריכנו לדרוש ולחקור בספר הזה שהוא כלול מב' הסדרים ובנוי ומיוסד על אבן בוחן פסוקי התורה הנקרא ספרא דבי רב המיוחס לרבי יהודה כמ"ש לקמן ולזה אמרתי אל לבי, הפוך בה והפוך בה דכלא בה ומנה לא תזוז, קום עבוד את אלהיך והקרב לפניו נפשך כי הוא יהיה בעזרך.

ולהיות כונתי טובה ורצויה לפניו קבל את קרבני והריח את ריח ניחוחי וממרום קדשו שלח לי אור חביון עוזו אשר האיר אפלת חשכי עד אשר שלמתי את נדרי ולכן קראתי שם הספר קרבן אהרן כי הוא קרבני לפני שוכן מעונה ובו אוחיל ואבטח להתקרב אליו יתברך לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו ואליו אתחנן יצילני מן הטעיות והשגיאות אכי"ר.

ולהיות הספר הזה בנוי ומשוכלל על הי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם ולזה התחיל חבר הספר את ספרו בבריתא דרבי ישמעאל אשר בה הראה את מנינם וביאר משפטם כי עשה דבריו הקדמה ויסוד למה שירצה לבאר בספרו זה אחר שכל ביאורו על ידם ולזה בראותינו כונת דברי ר' יהודה בזה וראינו דברי ר' ישמעאל סתומים וחתומים והם דורשים הביאור וביאורם מפוזר ומפורד בדברי הגמרא ובדברי הגאונים המפרשים ע"ה, לזה ראיתי ללקוט את דבריהם אשר בהם נבאר אותם על אופניהם כפי משפטיהם ותנאיהם וגם נחקור במהותם וטעמם ויסודם ואופני הוראתם ואחר העיון הנמרץ נבאר בכל דבר הטעם כפי מה שיורונו מן השמים ולזה ראינו קודם שנתחיל בביאור הספר לחבר אליו ספר זה קטן הכמות ורב האיכות אשר בו נבאר הי"ג מדות כפי מה שהגיע לנו בחפשנו באמתחות הגמרא באופניהם ומשפטיהם והתנאים הנצרכים אליהם ומה שהשיג שכלינו הקצר בטעמם ויסודם ולזה חברתיו חבור בפני עצמו וקראתי שמו מדות אהרן ובזה נתחיל ב"ה יתברך.

הקדמה לספר מדות אהרן

משבחי הלשון והוא הגדול שבשבחיו כי הוא היופי האמיתי בו הנה הוא הקצור ולזה המשובח שבדבורים הוא הדבור אשר יוכללו בו ענינים רבים מדברים שונים במליצות קצרות בקצור נפלא כי זה הוא יופי לשוננו הקדוש וכל שכן כאשר ידובר ברוח הקדש. ולזה נותן התורה יתברך שמו הכינה וגם חקרה ואחר זה אמרה למשה רבינו עליו השלום בקצור נפלא בדבריה ללמדה לעמו ישראל בזה האופן והנה מצינו הקצור בה בב' דברים. האחד במה שלא אמר הדין או המשפט, אשר יכלול נושאים רבים וישוו כולם בו, בדמויי רבי' או במין מה מהדמויים כמו שנבאר בע"ה, אלא אמרה הדין באחד מהם וממנו נלמוד הדין לשאר הנושאים בדרכים אשר הראה ומסר למשה רבינו עליו השלום על פה. והמין הב' מהקצור אשר בא בתורה התמימה הנה הוא בביאור הענינים אשר באו בה בקצור נפלא וגם לזה נתן ולמד דרכים למשה רבינו עליו השלום אשר בהם יובנו לנו דבריה ואלו הם ב' סוגים עליונים אשר יכללו כל הי"ג מדות המסורו' לבעלי הקבלה ממשה רבינו עליו השלום והם אלו אשר שנה רבי ישמעאל בברייתא זו.

והענין בהם הוא כי להיות קשה השכל האנושי להשיג מה שסדר השכל האלהי בחכמתו הנפלאה והוא סדר דברי התורה ומה שנכלל בה מהענינים אשר רבו מלספור לכן אחר שמסר האל יתברך התורה למשה רבינו עליו השלום וביאר כל עניניה אליו וכל מה שכלול בה מהלכות ואגדות ומדרשות וסודות כדי שילמדנה לעמו ישראל פה אל פה, ראה והביט כי השכחה מצוייה בטבע בבני האדם ואם תשאר התורה בביאור עניניה מקובלת מפה אל פה כאשר מסרה משה ליהושע ויהושע לזקנים אפשר שישכח חלק מה ממנה או סעיף מסעיפיה ואין לנו עוד נביא אשר יוכל לחדש בה דבר בנבואה כי לא בשמים היא. לזה ראה בחכמתו האל יתברך להקדים רפואה למכת השכחה וזה במה שמסר למשה רבינו ע"ה ולמדו הדרכים אשר בהם יובן מדברי התורה מה שישכח לדורות ממנה ממה שלמדו והורהו בה באופן שאחר שנתן אליו התורה בכתב וכל מה שנכלל בה בתורה שבעל פה הראה לו ומסר לו הדרך להשגתינו מהתורה מה שישכח ממנו מהקבלה ומתורה שנתן לו על פה כמו שהי' בימי אבלו של משה מאותן ההלכות שנשתכחו מיהושע ומעם ישראל עד שהחזירן עתניאל בן קנז בפלפולו וביושר שכלו על ידי הדרכים האלו אשר נמסרו להם וקבלו אותם ממשה ע"ה.

ועם כל זה לא נתן להם רשות לכתוב מה שקבלו ולא מה שיחזירו מהנשכח להם בדרכים אלו על ידי פלפולם לפי שדברים שבעל פה לא נתנו ליכתב והטעם בזה מבואר שהוא כדי שלא להחטיא הכונה אשר כיון האל יתברך בקצור הנפלא אשר בו סדר התורה התמימה. ולזה נצטוו לשמור הדברים בלבם ולפלפל ולחקור במה שישכח מהם בעיונם על ידי הדרכים האלו ויהיה הכל שמור בשכלם ומסור מפה אל פה לזולתם כאשר התמידה שלשלת הקבלה עד אנשי כנסת הגדולה.

אמנם כאשר רבו הצרות והיגונות משכחות המושכלות וגם סוגרות דלתי העיון בע[י]ני כל חוקר ודורש ראו רבותינו ז"ל שלא יספיקו הלבבות לשמור מה שימסר להם מההלכות וכל שכן להחזיר מה שישכח מהם ולזה קמו עמדו ואמרו עת לעשות לה' הפרו תורתיך והסכימו אז לכתוב בכתב כל מה שהיה מקובל בידם וגם מה שהחזירו ממה שנשכח אחר הדרישה והחקירה בעיונם על ידי הדרכים המקובלים להם לדרוש ולתור ולחפש ?? ????? בדברי התורה כי בענין הדרישה ודרכיה לא נפל ביניהם מחלוקת כי כולם קיימו וקבלו עליהם את המדות הללו להיותם להם אבוקה מאירה להם מה שחשך הסכלות השכיח והעלים מהם ואם נפל מחלוקת היה באופן השתמשם בהם ובתולדות אשר יולידו מהם כמו שתראה מדברינו ועם כל זה כל הדעות והסברות כולם נכתבו כי יצא להם בת קול מן השמים אשר אמרה שאלו ואלו דברי אלהים חיים כנודע ליודעי חן. וכאשר ביארנו זה בפי' לתורה ביאור רחב. ובכלל מה שנמצא כתוב אחר שיתא סדרי משנה שחבר בקצור נפלא רבינו הקדוש אשר בהם חבר יחד דעות כל החכמים בכל דבר ודבר מבלי ביאור מוצא כל דעת ודעת מהתורה ומבלי נתינת טעם לדעות והסברות ולזה בא הספר הקדוש הזה אשר הוא מבאר ומוסיף על שיתא סדרי משנא במה שיבאר מוצא כל דבר ודבר מהתורה איך נלמד על ידי הי"ג מדות אשר הקדים להודיענו בדברי רבי ישמעאל אשר הקדים לספרו זה אשר הוא ביאור לספר ויקרא אשר הוא כולל לסדר קדשים וסדר טהרות אחר שבו משפטי הקדשים והקרבנות ודיני טומאה וטהרה מנגעים ואהלות וטהרות וכל דיני הערכין וההקדשות כמו שתמצא הכל בביאורינו זה בע"ה ית'.

ובידיעת מחבר הספר הזה מצאתי להרמב"ם ז"ל שייחס אותו לרב שאמר בהקדמתו לספרו הנכבד משנה תורה רב חבר ספרא וספרי לבאר ולהודיע עיקרי המשנה, ע"כ. ובדברים אלו הראה לנו מחבר הספר וגם תועלתו שהוא שמחבר המשנה שנה ההלכות והדינין ולא ביאר המקורות והעיקרים אשר מהם נסתעפו ונולדו ולזה חבר רב ספרא וספרי לבאר זה והוא מה שאמרנו בתועלת הספר ואחר דעתו זה נמשך בעל נדה(?) לדרך ונ"ל שלמדו זה ממה ששנינו בברכות פרק מי שמתו דף י"ח ע"ב הוא הכה את הארי ביום השלג דתנא ספרא דרב ביומא דסתוא וזה כי פירשו הארי על זה הספר הנכבד להיותו חמור וקשה ההבנה ואמר בו "הכה" לפי שהוא מיוסד על אבן בוחן פנת הי"ג מדות אשר כולם הם הכאת דבר בדבר כמו שיתבאר בע"ה ולזה גם כן אמר כלב על החזרת ההלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה רבינו ע"ה "אשר יכה את קרית ספר ולכדה" ולזה אמרו ששבח' הנבוא' את בניהו בן יהידע שקרא ספרא דבי רב ביום קצר שהוא יומא דסתווא אשר בו רגיל להיות השלג ומזה באו לומר דרב היה מחבר הספר הזה כי פירשו שאומרו "ספרא דבי רב" שרוצה לומר שנתחבר בבי רב.

ורש"י ז"ל לא כך סבר שהוא פירש אומרו "ספרא דבי רב" במסכת חולין פרק אלו טרפות דף ס"ו ע"א דאמר שם במאי קא מפלגי תנא דבי רב ותנא דבי רבי ישמעאל ופירש רש"י ז"ל תנא דבי רב קרי לברייתא ששנויה בתורת כהנים דאיקרי ספרא דבי רב לפי שהיה שגור בבית המדרש בפי כולם אבל ברייתא דתנא דבי רבי ישמעאל לא היתה שגורה בפי תלמידיו, ע"כ. הרי משמע מדברי רש"י ז"ל שלא אמר "ספרא דבי רב" מפני שחברו רב אלא לפי שהיה שגור בפי כל תלמידי בית מדרשו.

ומדבריו ז"ל במסכת גיטין פרק האומר דף ס"ז נראה דסבר שר' עקיבא חברו דאמר שם ר' עקיבא אוצר בלום וכתב רש"י "כך מפרש באבות דרבי נתן למה היה רבי עקיבא דומה לעני שנטל קופתו ויצא לשדה מצא שעורים קצר ונתן בה מצא חיטים נתן בה וכן פולים ועדשים וכשבא לביתו בירר כל מין ומין לעצמו, כך רבי עקיבא כשלמד מרבותיו שמע דבר מקרא מרבותיו ואחריו הלכ' ואחריו מדרש ואחריו אגדא נתן לבו לחזר עליהם ולגורסן עד שהיו סדורים בפיו ולא אמר אלמוד מקרא לעצמו מדרש לעצמו אבל כשנעשה חכם גדול עשה כל התורה מטבעות מטבעות סדר מדרש ספרי וספרא לבדם ושנאם לעצמם לתלמידיו והלכות לעצמן ואגדות לעצמן". נראה מכאן שרבי עקיבא הוא אשר סדרו ושנאו לתלמידיו אבל לא ביאר מי כתבו וחברו.

ובסנהדרין פרק אלו הנחנקין "סתם מתניתין רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיא, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון, וכולהו אליבא דרבי עקיבא", ומזה רצו ללמוד קצת מהחכמים שמחברו היה ר' יהודה ולדעתי טעו בזה שצריך לפרש "סתם ספרא ר' יהודה" כמו שאנו מפרשים "סתם מתניתין רבי מאיר" שר"ל שרבי שהיה מחבר המשניות כששנה משנה סתמית סתמא אליבא דרבי מאיר וכן אנו צריכים לפרש באומרו סתם ספרא רבי יהודה שמחבר הספר כששנה הברייתא סתמית שנאה אליבא דרבי יהודה ור' יהודה אמרה אליבא דרבי עקיבא וזה אצלי הכרח גמור להכריע שרב היה מחבר הספר יהיה מי שיהיה.

ומכאן נראה יוקר הספר וחשיבותו הנפלא וכן בדרש דרשו קרא ד"בטנך ערימת חטים" על ספר ויקרא שהוא באמצע ב' ספרים מכאן ושני ספרים מכאן, וכן דרשו "מעיו עשת שן" מה המעים הלב מכאן והכרעים מכאן אף תורת כהנים עשת שן שאתה עושה בו כמה יתדות כמה כלים כך תורת כהנים כמה מצות כמה דקדוקין. "מעלפת" כחן של בני אדם שהן קשין כספיר הזה הרי לך כמה הגדילו חז"ל במעלת הספר הזה והוא אצל החכמים כחזון חתום לפי שלא נתנו נפשם עליו לעיין ולחקור ולדרוש בו. ולזה נבאר תחלה המדות שהספר נדרש בהם ועליהם הוא בנוי והוא כונתינו בספר הקצר הזה ולפי שהמדות י"ו, עם היות שרבי ישמעאל כללן בי"ג כמו שאמרנו, לזה נחלק הספר לי"ז פרקים לבאר בכל פרק מדה אחת והפרק הראשון נבאר בו אופן חלוק המדות ומנינם.

---

1. הכוונה כנראה על ידעיה הפניני מחבר ספר בחינות עולם וראה שינויים קלים בציטוט הספר כאן - ויקיעורך