פתיחת התפריט הראשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף העריכה


(א) אם הוסיף חלק משלשים. הרמב"ם פ"ד מהלכות שכירות כ' ז"ל ואע"פ שדרך הבהמה לשאת יותר ממה שהטעינה זה כיון שהוסיף חלק משלשים על המשקל ששכרה חייב והרמב"ן חולק בזה ואמר שאם שכר החמור להביא עלי' חצי לתך חטין והביא עליה יותר עד כדי משוי כל החמור כיוצא בזה אע"פ שאין לו לעשות כן וכדאמרינן לרכוב עליה איש לא ירכב עליה אשה אם עבר ועשה אינו חייב לשלם שמאחר שדרך כל חמור לישא לתך אינו יכול לומר לחצי לתך שכרתי לך וכן אם הוסיף על הדרך כגון ששכרה לחמש מילין כיון שדרך כל חמור לילך עשרה מילין אם מתה פטור והאריך בזה ואמר שהוא פטור אלא א"כ מתה ודאי מחמת המשא עכ"ל. והב"י כ' עלה ז"ל ועיין בתשו' הרא"ש שכ' רבינ בסי' ש"ט שהם כדברי הרמב"ם כיון ששנים מסכימים לדעת אחת כוותיה נקטינן ובשם תלמידי רשב"א מצאתי דהיכא דא"ל משכיר כו' דמוכחא מלתא שזה הי' יודע שחמורו חלוש אבל אם אמר שוכר כו' והוסיף על משאו פטור עכ"ל ודברי טעם הם ודברי הרא"ש בתשו' מסכימים לזה וגם דברי הרמב"ם יכולין להתפרש ע"פ דרך זה עכ"ל וכ"כ הב"י ססי' שאח"ז דכיון דהרמב"ם והרא"ש מסכימים לדעת אחת כו' ע"ש. ולפענ"ד נראה כי דעת הרא"ש נראה כדעת הרמב"ן דכיון דהרמב"ן לא פטר במתה אא"כ מתה ודאי מחמת המשא וכיון דודאי מתה מחמת משא מודה שהוא חייב א"כ דברי הרא"ש אינו סותרו דהא שם בתשו' הרא"ש במתה ודאי מחמת משא מיירי ע"ש ז"ל דע כי הרבה בהמות חורשות בהרים אעפ"כ כשהתנה שיחרוש בבקעה וחרש בהרים הרי זה שינוי כי זה הי' מכיר בהמתו שאינה יוכל' לסבול טורח חריש' ההר ומחמת שהוליכה בהר אנו תולין שמהר מתה וכן בנדון זה אע"פ שיש בהמות שהולכות וחוזרות ביום א' זה שהתנה שיחזירנה למחר מכיר כח בהמתו שאין כחה כ"כ לילך ולחזור בו ביום וזה ששינה פשע כו' וכיון שמתה לסוף ח' ימים יש הוכחה גדולה שמתה מחמת ששינה ע"ש וא"כ כיון שיש הוכחה שמחמת השינוי היא שמתה בזה גם להרמב"ן חייב ולא כת' הרמב"ן אלא במתה כדרכה הוא דפטור אע"ג דהוסיף במשא ממה שהתנה לא חשיב גזלן ושולח יד בכך להתחייב באונסין אבל בידוע שמחמת השינוי מתה ודאי חייב והרא"ש דמדמה לה להר ובקעה והתם נמי אינו חייב לדעת הרא"ש אלא בידוע שמחמת השינוי הוא דמתה או שידוע בודאי שינוי האויר אבל מה ששינה מהר לבקעה אע"ג דמעביד על דעת בעל הבית לא הוי גזלן להתחייב באונסין ולפי דמשמע מדברי הרמב"ם שכ' בהוסיף על משאו ומתה חייב ולשון ומתה משמע אפי' מתה כדרכה ובזה הוא דכת' הה"מ דהרמב"ן חולק אבל אם ידוע בהוכחה שמחמת שינוי מתה גם הרמב"ן מודה דחייב וכמבואר שם בדבריו ולזה נמי הרא"ש מודה כיון שכ' דמחמת הוכחה גדולה שמת מחמת השינוי ומש"ה חייב וכמ"ש וז"ל הנ"י בפ' האומנין ג' קבין לחמור ודוקא כשהוסיף זה על שיעור משאו דהיינו לתך לחמור אז הוא דחייב אם מתה אע"פ שלא ידענו מפני מה מתה אבל שכרו לתת עליו חצי לתך אע"פ שהוסיף עליו שלשה קבין ומתה אינו חייב אע"פ שאין לו לעשות כן דהא סתם משוי חמור הוא לתך ומיהו ה"מ שמתה כדרכה ולא ידענו מפני מה מתה אבל אם נתברר לנו שמחמת תוספת של זה מתה אע"פ שדרכו של כל חמור כיוצא בו בכך חייב וכדאמרי' לעיל גבי שוכר להוליכה בהר והוליכה בבקעה שאם מתה אינו חייב אע"פ ששינה בה אא"כ ידוע שמתה מחמת השינוי וכגון שהכישה נחש וכהני גווני דלעיל וה"ה הכא שאם נתברר לנו שמחמת תוספ' מת שהי' חייב ודאי אפי' בפחות משיעור משאו כיון ששינה דאמרי' אותו שינוי גרמא עכ"ל וזה כדברי הרמב"ן וכמ"ש והרא"ש דמדמה להר ובקעה נמי מיירי דוקא שמחמת השינוי מתה וכמ"ש דהי' הוכחה גדולה וכו'. ולזאת תמיהני במ"ש הב"י דדעת הרמב"ם והרא"ש מסכימים דכיון דהרמב"ן מודה במתה מחמת השינוי דחייב הרי הרא"ש מסכים לדעת הרמב"ן וצ"ע. ונראה דמ"ש הנימוקי שאם נתברר שמחמת תוס' מת כו' אפי' בפחות משיעור משאו היינו שהוסיף חלק מלמ"ד אע"פ שהוא פחות משיעור משאו בדרך חמור כיוצא בו אבל ממה שהתנה עכ"פ הוסיף חלק משלשים דאי בפחות משלשים אפי' בודאי מחמת התוס' מתה נמי פטור וכדמוכח מהא דאמרי' גבי אדם קב לכתף שהוא חלק משלשים ואוקמה כשחבסו לאלתר ואזקי' ואפ"ה בעינן דוקא חלק משלשים ואם הוסיף משאו במה שאין דרך חמור כיוצא בו בכך ה"ל גזלן וחייב באונסין אפי' ידוע שמתה כדרכה משום דהוי שולח יד וגזלן ומ"ש בנימוקי יוסף דהיינו לתך לחמור אז הוא דחייב אם מתה אע"פ שלא ידעו מפני מה מתה לאו דוקא אלא אפי' ידוע שמחמת אונס מתה כיון שהוסיף חלק שלשים על החמור מדרכו כיוצא בו חייב באונסין ודוק:

סעיף זעריכה


(ב) הכתף שהוסיף על משאו פ' האומנין דף פ' אי דלא מצי בי' לשדיי' אמר אביי כשחבסו לאלתר כו' כסבר חולש' הוא דנקט לי' וכ' בש"מ בשם הרמב"ן ז"ל תמיהני וכי שומר הוא על גופו ששלם לו ואי בשוכר עבד מחבירו אף הוא פטור מפשיעה וא"ת שנזקי אדם הם תימה הוא דהא לאו מכחו אתי ליה נזק ואפי' הטעינו הוא ועב"י שהביא קושי' זו בשם הריב"ן והניח בצ"ע. אבל בשטה שם ז"ל רב אשי אמר כסבור חולשא הוא דנקט ליה וא"ת מ"מ הוא הטעה את עצמו ולמה יהיה זה חייב עליו י"ל מפני שהוא גרם לו הטעות שהי' סבור שאמר לו אמת וכיון שעל פיו ועל סמך שלו ניזק הרי זה גירי כמראה דינר לשולחני ואמר לו שהוא יפה ונמצא שאינו יפה וכן כל כיוצא בזה עכ"ל בשם הריטב"א וזה נראה טעמא דהרמ"ה שהובא בטור ז"ל ומסתברא דלא יהיב ליה אלא נזק בלבד אבל ארבעה דברים לא מחייב אלא היכ' דאזקי' בידים עכ"ל והיינו משום דכיון דזה אינו נזק בידים אלא משום דינא דגרמי ולא מחייב בד"ג אלא בנזק ולא בד' דברים אבל בחבסי' לאלתר ורבץ תחת משאו בד' דברים נמי מחייב ועמ"ש בסי' של"ב סק"ג:


(ג) ואם החמור עומד לישכר לא הוי גזלן בתה"ד סי' שט"ז ראובן היה לו סוס בביתו ויצא לשוק ובא שמעון לביתו של ראובן ולקח הסוס לרכוב עליו מהר עבור חוב א' שאם לא ירכב עתה יהא בודאי נפסד והחוב הוא בערך מאה ליטרין ושום סוס אחר לא נמצא לו אמרה אשת ראובן לשמעון אל תקח הסוס כלל כי בעלי צריך ג"כ לרכוב עליו מיד עבור עסק אחד אמר שמעון כמה הוא העסק י' ליטרין אני צריך לק' ליטרין אפרע מיד העסק שלו אם יהיה נפסד אקח הסוס וכן לקח אותו ע"מ לפרוע ג"כ שכרו כי הסוס עומד להשכיר לכל ונאנס בדרך חייב שמעון לשלם דמי הסוס לראובן או לא וע"ש שכ' יראה לפום ריהט' דחייב כיון דאמרה לו דבעלה צריך ואין דעתו כלל להשכירו עכשיו ה"ל שוכר שלא מדעת ונקר' גזלן כמו שואל שלא מדעת כיון דהשת' ודאי לא ניחא ליה לראובן בשכירות כו' והעלה כיון דברשות לקח והוא ברשות ב"ד משום שהיה ע"פ תנאי ב"ד שאם נסדקה לאחד חבית של דבש שופך יינו של חבירו כדי להציל דובשו ונותן לו דמי יינו וא"כ ה"ל שוכר שפטור מאונסין עכ"ל וע"ש ומשמע ליה להרמ"א מדכ' כיון דאמרה דבעלה צריך ואין דעתו להשכירה עכשיו ומשמע הא נטלו שלא מדעת ולא מיחתה בו לא הוי גזלן כיון שעומד להשכירו:

אמנם נראה דוקא כשנאנס הוא דפטור ומשום דלא הוי גזלן כיון שעומד להשכירו ואם לקחו להציל שלו אפי' מיחה כיון שרשאי ברשות ב"ד אבל אם מתה מחמת מלאכה חייב דאע"ג דשוכר פטור במתה מחמת מלאכה זה שנטלו שלא מדעת אע"ג דעומד להשכירו חייב וכדמוכח פרק הגוזל קמא דף נ"ג בתוקף ספינתו של חבירו אמר רב רצה נוטל שכרה רצה נוטל פחתה ושמואל אמר אינו נוטל אלא פחתה כו' ולא פליגי הא דעביד' דאגרי' והא דלא עביד' לאגרי' ואבע"א הא והא דעביד' לאגריה הא דנחית אדעת' דאגר' הא דלא נחית אדעת' דאגר' ומוכח דאפי' היכא דקיימ' לאגר' ונחית אדעת' דאגר' רצה נוטל פחתה אם הפחת יותר על השכר וכן פסק הרמב"ם פ"ג מגזילה ובש"ע סי' שס"ג ע"ש וא"כ ה"ה בחמור העשוי לשכור ונפחתה מחמת מלאכה רצה נוטל שכרה אם השכר יתירה על הפחת ואם הפחת יתירה נוטל פחתה וא"כ מ"ש הרמ"ה דלא הוי גזלן היינו להתחייב באונסין אבל בכחש או מתה מחמת מלאכה לא הוי דינו כשוכר וחייב לשלם וע"ש ל' רש"י בהא דקיימא לאגרא רצה נוטל פחתה דהא בע"כ שקלה וגזלן הוא ע"ש ומשמע מזה דה"ל גזלן ממש וחייב אפי' באונסין וצ"ע: