ויקיטקסט

קל"ח פתחי חכמה (קל - קלח)



פתח קל

<בנין נוק'>:

נוקבא יש לה בנין בפני עצמו, בסוד מוחין, לפי מה שיש להם לתקן כל מדרגותם, אלה בחסדים, ואלה בגבורות, לפי מה שהיא צריכה להיות דין, אבל ממותק, שיכול לקבל החסדים מן הז"א:

אחר שהשלמנו ענין ז"א, עתה נבוא לביאור נוק':

במאמר הזה יש בו ו' הבחנות:

הבחנה א' נוק' יש לה כו'. פי' אע"פ שאמרנו למעלה שזו"ן מתגדלים ביחד, ושהיא נמצאת בכל זמן עם הז"א, פירוש - בעיבור יניקה וגדלות, כל זה אינם לבנין שלם, אלא צריך להעמיד בנין בפני עצמו, כי בהיותה עמו הוא לתיקון היותם מחוברים ונקשרים ביחד, וכמעט שעיקר תיקון הוא לו, ליעשות היא סוף שלו ושלמות ספירותיו. אך למה שצריך לה לפי ענינה בפרט, צריך לה בנין בפני עצמו, מב' טעמים, א' - שאין ענינה שוה לז"א כלל, וצריכים התיקונים לפי עניני האורות. ואין לומר שיבאו שניהם כאחד, הא כדאיתא והא כדאיתא, כי אין זאת הכוונה, כי הכוונה היא שתהיה נקשרת עם הז"א, עד שבכל זמן מזמניו תהיה עמו. ונמצא שיש יחס וקשר שלה עם כל תיקוני הז"א. אך אם צריך אחר כך בנין פרטי לה לפי ענינה בהנהגה - זה אינו שייך ליעשות עמו ביחד, כי אין תועלת בזה, ואין שייכות לבניניה הפרטים עם זמניו אלה כלל. ב' - שעל כל פנים היא צריכה להבנות ממנו עצמו, וזה אחר שכבר נתקן הוא, ונעשה ראוי לבנות אותה:

הבחנה ב. בסוד מוחין, פי' בסוד נה"י דז"א, שבונה אותה לפי הצריך לענינה:

הבחנה ג. לפי מה שיש להם, לתקן כל מדרגותיה, פי' שאין הקבלה צריך שתהיה עם הז"א בענין זה, כי אדרבא, צריך שיהיה תיקון פרטי לפי הבנין שלה בפרט:

הבחנה ד. אלה בחסדים ואלה כגבורות - פי' זהו שהגבורות אינם מתפשטות אלא בקו אמצעי לבד, ובשאר הב' קוים מתפשטים החסדים, כמבואר במקומו:

הבחנה ה. לפי מה שהיא צריכה להיות דין, אבל ממותק, פי' כי באמת שני דברים אלה צריכים בנוקבא, להיות מנהגת הנהגתה כראוי, שתהיה דין, כי היא בסוד הנהגת הדין שצריך להיות בעולם, בסוד ב"ן, ובסוד הגבורות של דעת. אך צריכה מצד אחר להיות ממותקת בדיניה, כי הדין הקשה אינו הדין הראוי להנהיג העולם, כי הוא דין המחריב, אלא הדין המבוסם, זהו דין מתוק, שבו תלוי השמחה ותוקף התלהטות האהבה, כמפורש בכמה מקומות בזוהר ובתיקונים:

הבחנה ו. שיוכל לקבל החסדים מן הז"א, פי' החסדים שניתנים לנוק' אינם אלא למתק דיניה, אך לא להנהיג בחסד, כי אין זה ענינה. אלא שהדין המתוק בטבעו, אדרבא, מבקש מיתוק החסד, והתחברו לו. כי כל חסר מבקש להשתלם, ומי שהוא רעב מבקש לאכול. אבל כשמתקלקל הטבע הנכון, אז אינו נבקש עוד שלמות. והוא כענין החולים המואסים לאכול. כן הדין הקשה מתחשך מקטרוגי הס"א, ואינו פונה לימתק. אבל המבוסם, אדרבא, פונה לימתק כנ"ל. ואז מקבל החסדים ממש, בסוד הזיווג, דהיינו המ"ד שלו, וכדלקמן:


פתח קלא

<עלית וירידת העולמות [קלא -קלג]>:

<עלית וירידת העולמות ע"י מעשה התחתונים ובמחזור הזמנים>:

העולמות נבראו בדרך שיוכלו לעלות ממדרגתם, כי הלא לכך ירדו מתחלת ירידתם בזמן השבירה - כדי שיעלו מעט מעט, עד שיחזור הכל למדרגה השלמה כקודם השבירה. ועכשיו יש עליה וירידה לפי הזמנים, להנהיג העולמות בהנהגה הצריכה של תוספת וחסרון, מה שצריך לפי הענין ההוא:

אחר שביארנו מה שתלוי בבנין, בין דז"א ובין דנוקבא, עכשיו נבאר מה שתלוי בתיקונים ועליות:

א. העולמות נבראו בדרך שיוכלו לעלות ממדרגתם, כל מעשה בני אדם הוא להעלות הבריאה בעילוי וחשיבות יותר ממה שהיא. כי הרי הועמדה במדרגה התחתונה כדי שישלטו בה הקלקולים, שיוכלו בני אדם לתקנם, ויהיה להם זכות בזה. אך זהו זכותם וכל מעשיהם - להעלות אותה עד המדרגה העליונה, להוציא אותה מן הקלקולים, ולהעמידה בדרך שלא יהיה עוד קלקול. ועל פי שורש זה, יש ענין העליות והירידות שאנו מזכירים בפרצופים. דהיינו כשעולים למעלה מן המדרגה התחתונה שהיו, ומקבלים חשיבות יותר - זהו עליתם, וכשחוזרים לרדת - זהו רדתם. וזהו העושה שינויי הזמנים בעולם, וכדלקמן:

ב. כי הלא לכך ירדו, כי אם היו שפלים בעצמם, והיה צורך להעלותם בטבעם, היה דרך קשה לבני אדם. אבל אינו כך, כי אדרבא, שרשם גבוה, וירדו אחר כך. ולבני האדם יש להעלותם כמקודם הירידה:

ג. מתחלת ירידתם בזמן השבירה, שהרי אחר כך גם כן היה ירידה אחרת, דהיינו מיעוט הירח, וגם חטא האדם היה ירידה:

ד. כדי שיעלו מעט מעט, עד שיחזור הכל למדרגה השלמה כקודם השבירה, זה פשוט בסוד ההדרגה שבכל דבר:

ה. ועכשיו יש עליה וירידה לפי הזמנים, ביני וביני יש זה וזה, כי עד שלא הגיעו למדרגה העליונה - יכולים לעלות ולרדת, כי לא בפעם אחד נקבעה שום עליה, אלא הזמן עושה הרבה בזה. ועד שלא נקבעה עליה אחת - עולים ויורדים בה כמה פעמים. והנה זאת העליה והירידה היא העושה חילופי הזמנים בין חול ושבת, וכל שאר הימים והזמנים, בין הלילות והימים בימים הקדושים עצמם, הכל בסוד העליות. ואחר כך חוזר חלילה בסוד הירידה. וכל זה ר"ל שיהיה תוספת חשיבות בנבראים, או חסרון חשיבות ההוא. וזה:

ו. להנהיג העולמות בהנהגה הצריכה של תוספת וחסרון:

ז. מה שצריך לפי הענין ההוא, בכל ענין כבר משוער בשיעור ומחשבה העליונה - איזה עליה צריכה, ואיזה עליה אינה צריכה, עד שיהיה העולם מתנהג בהנהגה שלמה, בכל אותם חילופי הזמנים שיש לו:


פתח קלב

<ביאור ענין העליות>:

שם המאציל ית"ש חק אחד, שיהיה מציאות הנבראים עומד בלא שינוי, ואף על פי כן נשמתם תהיה נוספת בהם, ומקבלים מעלה יתירה, וגופם לא ישתנה, והוא ענין הנפש היתרה שניתנת באדם. ולכן גם למעלה בספירות שם זה הענין - שיהיה החיצוניות שלהם, שהוא שורש הגוף באדם, מקבל פנימיות, חוץ ממה שמגיע לו לפי ענינו, וזה נקרא לו עליה. כי עד שמקבל זה שראוי לו - נקרא הגדלה ושלמות, ומה שהוא למעלה מזה - הוא עליה. ויש כמה סדרים כאלה, שבזה תלוי מציאות תוספת הזמנים, כמו חול ושבת, ושאר ימי הקדושה:

אחר שביארנו שיש עליה וירידה, עכשיו נבאר איך היא העליה וירידה:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, שם המאציל וכו', והוא ענין הנפש היתרה. ח"ב, ולכן גם והוא ענין העליות בספירות לפי זה:

חלק א:

א. שם המאציל ית"ש חק אחד, זהו דבר שרואים במציאות שכך הוא, וממנו נבין ענין העליה הזאת, כי ילמד סתום מן המפורש:

ב. שיהיה מציאות הנבראים עומד בלא שינוי, ואף על פי כן נשמתם תהיה נוספת בהם:

ג. ומקבלים מעלה יתרה, כי כפי ערך הנשמה - כך היא מעלת האדם:

ד. וגופם לא ישתנה, והוא ענין הנפש היתרה שניתנת באדם, שהרי המציאות מוכיח על עצמו שהוא כך, והיינו בסוד הנפש היתרה, שבאה נשמה אחרת מלבד הראשונה, והמעלה נתרבה, ובגוף אין שינוי:

חלק ב:

א. ולכן גם למעלה בספירות שם זה הענין, כי צריך שיהיה שורש לזה למעלה, כי אין דבר בלא שורש:

ב. שיהיה החיצוניות שלהם שהוא שורש הגוף באדם, מקבל פנימיות, ואלה הם העליות של שבת, וכל שאר העליות, שאין מתחדשים הפנימיות והחיצוניות ביחד, אלא שהחיצוניות מקבל פנימיות אחר:

ג. חוץ ממה שמגיע לו לפי ענינו, שכבר היה לו הנהגה שלמה, לפי מדרגתו, בלתי זה, וזה אינו אלא חשיבות יותר. יש להקשות, כי חילוקים רבים נמצאו בין הדבר הזה שלמטה ובין הענין שפירשנו למעלה. הא' - כי למטה אין הנשמה הראשונה יוצאה מן הגוף, אלא שתי נשמות נמצאות כאחת, ולמעלה הפנימיות הראשונה ניתן לפרצוף שתחתיו, והפרצוף עולה ומקבל פנימיות אחר. הב' - נמשך מן הא', שלמטה באמת אין קושיא אם הגוף אינו משתנה, כי הוא נשאר לפי הנשמה הראשונה שלא נסתלקה ממנו, אך למעלה היה צריך להיות שינוי. הג' - שלמעלה יש שינוי באמת גם בחיצוניות, שהרי יש עיבור יניקה ומוחין בכל עליה, כמו שפירש הרב זללה"ה, מה שאין למטה. ועוד קושיא, יש להבין הדבר למעלה - איך פנימיות אימא יוכל להיות פנימיות ז"א, שהם ענינים שונים זה מזה. וקושיא אחרת הפך זאת - ומה היה יכול להיות הפך מזה. תשובה, צריך להבין הדרך שבו אורות העליונים פועלים באדם. והיינו כי הנה היה יכול להיות שמציאות הפרצוף, פירוש ז"א, הוא עצמו יחודש חידוש ממש, ואז חיצוניותו, שבו חקוקה הפעולה, כמבואר למעלה בסוד הרשימו, הוא יתחדש, וימצא בו פנימיות לפי עניני החידוש שנתחדש בו. אם היה כך - היה צריך שגם למטה הגוף ישתנה שינוי ממש. אך העליות האלה הם - מציאות הפעולה קיים ועומד כמות שהוא, ומה שמקבל יותר - אינו אלא כח וחיזוק. והיינו כשז"א עולה ולוקח פנימיות אימא - אינו אלא שלוקח האור בכח גדול, כמו שהוא מאיר תוך אימא, אבל אין באותו האור לתת לו מציאות אימא, כי אדרבא, כח זה נתעלה ממנו עם אימא עצמה, שגם היא לא שינתה ענינה, ולא נשאר אלא האור מבחינת הכח. ואז אפילו שהחיצוניות מתחדש בסוד עיבור יניקה ומוחין, כיון שאינו חידוש בחק - אין צריך הגוף למטה להשתנות כדי לקבל האורות ההם, אלא מקבל אותם בלי שינוי. ובבוא הנשמה היתרה אל האדם - באה לו ודאי בסוד עיבור ויניקה ומוחין. אך הם השפעות שמקבל אותם בלא שינוי, כיון שאין חידוש בחק, אלא בכח. נמצא שהעליות האלה הם - שכל חיצוניות נשאר בו חק פעולותיו, ומה שעולה התחתון ונוטל ממנו, או מה שעולה הוא ונוטל, אינו אלא הפנימיות בבחינת כח הארה שבו. והנה בבוא הנשמה יתרה באדם, הראשונה אינה פועלת, אלא כמו נבלעת ביתרה, שהיא הפועלת. אלא שאין באדם ענין השאיר הפנימיות לתחתון ממנו, כי אין ענין זה למטה, אלא כנגד זה נשארת הנשמה הראשונה - נבלעת ומכוסה תחת היתרה. כי זה צריך להבין תמיד - הערך של הדברים עם נושאם, ואין מקבילים הדברים שלמעלה ושלמטה אלא עם הערך הזה:

ד. וזה נקרא לו עליה, לאפוקי מכל הגדלות שקודם זה, וכדלקמן:

ה. כי עד שמקבל זה שראוי לו, כי בתחלה כבר ניתן באורותיו כל הכחות הצריכים להיות בהם לפי ענינו, אלא שהיו סתומים, והלכו ונתרחבו מעט מעט, עד שגדלו בכל המחוקק בהם, וזה נקרא הגדלה. שכך היא ההגדלה למטה - יש באדם כל מה שיהיה בו לסוף, אלא שהוא סתום ועומד בקצרה, ואחר כך מתרחב והולך, עד שמגיע אל קצה ההגדלה, שהוא כשהוציא וגלה כל מה שהוטבע בו בראשונה, וכן כל צורות ההגדלה:

ו. נקרא הגדלה ושלמות, כי כשהגיע למה שנותן ענינו וחקו - נקרא שהוא שלם. והנה קודם שהגיע לזה - היה חסר, וכשהגיע לזה - נקרא שנשלם:

ז. ומה שהוא למעלה מזה. הוא עליה, כי עליה - ר"ל מה שעולה למעלה ממדרגתו:

ח. ויש כמה סדרים כאלה, שהרי כל ענין הולך בהדרגה, וכל הדרגה יש לה סדרים:

ט. שבזה תלוי מציאות תוספת הזמנים, כמו חול ושבת, ושאר ימי הקדושה, שהרי כל המצבים יש להם תולדותם למטה - זמן שליטתם בדמן, ופעולתם, ומה שהם פועלים בכללות ההנהגה. וכלל כל הדבר הוא - לשיהיה הסיבוב נשלם ומספיק לכל מה שיזדמן בעולם, עד שהכל ישוב לשלמות הגמור בסוף הכל לעתיד לבוא:


פתח קלג

<מבאר הטעם שג"ב אינו נחשב עליה>:

מה שמקבל הז"א אפילו הגדלות ב' - אינו נקרא עליה לו, אלא מה שיעלה אחר כך - זה נקרא עליה:

אחר שבארנו ענין העליות, עתה נבאר ענין גדלות ב', שאינו עליה:

א. מה שמקבל הז"א, המוחין שלו הוא מקבלם מאבא ואימא. ועד שהוא מקבל - אינו נקרא עליה, כי אדרבא, אבא ואימא הם הם הבאים ומעטירים אותו:

ב. אפילו הגדלות ב', כי כבר פירשנו שגם הוא אינו אלא נתינת מוחין, אלא שאו"א הם הנותנים אותם:

ג. אינו נקרא עליה לו, זה מבואר כמ"ש למעלה:

ד. אלא מה שיעלה, שאינו תלוי בנותנים, שכבר הם חכמה נתנו לו מה שצריך, אלא הוא העולה -:

ה. אחר כך, כל מה שהוא אחר גדלות הב' - הכל הוא עליה, וזהו:

ו. זה נקרא עליה:


פתח קלד

<תיקון הנוק' והזיווגים [קלד -קלח]>:

<מצבי הנוק' עם ז"א>:

נוקבא צריכה ליתקן מן הז"א לפי הדרכים הצריכים לה - להיות בה עבודת התחתונים, והיינו לקבל מאחוריו, ולקבל מפניו מן החזה ולמטה, מן החזה ולמעלה. הם כולם מצבים אליה שונים, לעלות ולרדת לפי מעשה התחתונים:

אחר שביארנו ענין תוספת וחסרון ההנהגה התלוים בעליות וירידות, נבאר עתה תיקוני הנוקבא, שאליהם מגיעים מעשה התחתונים, ועל פיה נעשים כל עניני התיקונים בכל מקום שהם:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, נוק' צריכה, והוא עניני תיקוני הנוק' בכלל. ח"ב, והיינו וכו', והוא פרט התיקונים האלה:

חלק א:

א. נוקבא צריכה ליתקן מן הז"א, כל כללות עבודת האדם היא נוק', היא שורש התחתונים עצמה, וכל העבודה הוא לתקנה בדרך שתבוא הברכה אליה, ועל ידה לתחתונים בהרוחה רבה. אך לכל יש הדרגה, וגם לתיקוני הנוק' בהכנותיה לקבל השפע כראוי - יש שיעור והדרגה. ולפי מה שהיא נתקנת ומזדמנת אל הז"א - כך הוא הארת כל האורות כולם, כי הכל מתנהג אחר זה, בסוד, והכל לפי רוב המעשה. והנה היא נבנית בכמה תיקונים וסדרים, שהם חוקים הצריכים לעבודה, פירוש - כדי שתפול בה היטב עבודת התחתונים בהדרגה ושיעור הראוי לה. אמנם לפי שכל תיקון נוק' וכל בנינה - מן הז"א, על כן נאמר שנוק' צריכה ליתקן מן הז"א עצמו בכמה מיני תיקונים, שיהיו סדרים מוכנים לתת מקום ומציאות לכל פרטי העבודה. וזהו:

ב. לפי הדרכים הצריכים לה - להיות בה עבודת התחתונים:

חלק ב:

א. והיינו לקבל מאחוריו, אלה הם כל המצבים השונים של נוק', או שתהיה אחור באחור, או שתהיה פנים בפנים. וזהו:

ב. ולקבל מפניו מך החזה ולמטה, או שתהיה גם מן החזה ולמעלה. וזהו:

ג. מן החזה ולמעלה, שכל אלה הם דרכים מזומנים כבר, שבהם היא עולה ויורדת לפי מעשה התחתונים, וזהו:

ד. הם כולם מצבים אליה שונים, לעלות ולרדת לפי מעשה התחתונים, כי לכל דבר ניתן סדר מוגבל. ואף על פי שהמעשים רבים מאד, אך כולם נכללים תחת סוגים מתי מספר, אשר הכינם כבר המחשבה העליונה, להספיק לכל העתיד להיות:


פתח קלה

ביאור ענין אב"א והנסירה:

אב"א - סודו התלהטות של גבורות, שמתלהטים ומתדבקים אלה באלה, והפנים אין להם פעולה ושליטה, ואינם פונים להאיר זה לזה. ואז מתגבר השפע הצריך לרדת, אפילו באותו הזמן, מתגבר דרך ההתלהטות ההיא. וצריך לזה הנסירה, שהוא להניח כל הגבורות לנוק', ולהשלים הזכר במדרגותיו, למתקה ולתקנה:

אחר שביארנו מצבי הנוק' עם הז"א, עתה נבאר תשלום ענינם:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, אב"א, והוא פירוש ענין אב"א. ח"ב, וצריך וכו', והוא דרך התיקון לבוא פב"פ:

חלק א:

א. אב"א - סודו התלהטות של גבורות, כבר פירשנו למעלה ענין פנים ואחור, כי פנים הם האורות המאירים לגבי המקבלים אותם, ואחור הם האורות שאין מאירים לגבי המסתכלים בה. והנה לכל מדרגה יש לה שני דרכים. והנה כל מה שמאיר הוא ממין החסדים, והבלתי מאיר הוא ממיני הגבורות. וכשאומרים אב"א, ר"ל שהבחינות בלתי מאירים שבז"א ושבנוקבא - שניהם מתלהטים כאחד:

ב. ומתדבקים אלה באלה, שבהתחבר ענין אל ענין - נקרא שמתדבקים האורות זה בזה, וההנהגה יוצאה כך מהתחברות הדינים האלה ביחד, והיא הנהגה של דין קשה:

ג. והפנים אין להם פעולה ושליטה, שהם בבחינת המאורות שאינם שולטים. ונמצא שהאורות עצמם אינם מסייעים זה את זה בגילוי הארה ותיקון, אלא הוא התלהטות של שני מיני דינים, דיני הזכר ודיני נקבה, בלא תיקון וסדר נכון, וזהו:

ד. ואינם פונים להאיר זה לזה, כי סוד דמות אדם - אב"א הוא שאדם וחוה היו מחוברים כך, ולא ראו זה את זה. כך האורות אינם פונים זה לזה, להשתלם בסדר נכון, אלא מתלהטים כאחד, אך בלא סדר מתוקן כלל. ועיקר כל זה הוא, כי הכוונה היתה לגלות ההדרגה בהנהגה, ולראות ולהבחין כל הצדדים, כל השתלשלותם, החסד לבד והדין לבד, ואחר כך ההכרעה בסוד מימינים ומשמאלים. אך כשהם בהתלהטות זה - ר"ל שהכל מתלהט כאחד, ואין הנהגה הזאת מתגלה כן בסדריה -:

ה. ואז מתגבר השפע הצריך לרדת, ואפילו באותו הזמן, שפע צריך לבוא בכל זמן, אך השפע המתוקן בא בסדרים כמ"ש, והיינו שהזכר משפיע לנוק', והוא נמשך בגילוי כל הכחות בהשתלשלות מן הראש ועד הסוף של הזכר, ומשם לנוק'. בזמן ששתי הסיבות מתחברות זו בזו בתיקון - מעוררות חיבור וגילוי אורות זה לזה. אך אחור באחור - כבר אמרנו שהם כשני להבות מתלהטות ביחד, זה וזה בסיתום, ששום אחד אינו מגלה אורותיו. וגם צריך לבוא שפע, דאם לא כן - באותו הזמן לא היה קיום לעולם, אך הוא שאינו שלם ומתוקן כראוי. אלא באותו ההתלהטות מתגברת ההשפעה, אך היא של דין, שמקיימת את הבריות, אך בצמצום, ולא בהארת פנים כלל. וזהו:

ו. מתגבר דרך ההתלהטות ההיא, ולא דרך הארה שלמה, כנ"ל:

חלק ב:

א. וצריך לזה הנסירה, והיינו כי ההנהגה בתחלה היא כך, כל הדין מתלהט בלא הכנת הכחות, להיות הסיבות מתוקנות להשפעה. אחר כך או"א צריכים להשלים תיקון השורש הזה, דהיינו זו"ן במצבם זה. ותיקונם הוא בסדר הנהגתם, כנ"ל בסדר מפורש. ואז יחלקו כל הכחות כראוי, החסד לצד אחד, שהוא הז"א, והדין לצד אחד, שהיא הנוק'. ואז תבוא ההנהגה מסודרת, שהחסד יעשה כל ההשתלשלות שלו, והגבורה את כל שלה. אחר כך יתחברו לעשות ההסכמה כראוי:

ב. שהוא להניח כל הגבורות לנוק', והיינו כי כל אלה האחוריים ישארו כולם במדרגות נוק', שהיא הנהגת הדין. וכנגד זה בז"א ימצאו בחינות אחרות חדשות מבחינת חסד, והוא שאפילו אחוריים שלו יהיו מבחינת חסד. וזה, כי הטעם שהיו מתחברים הוא - לפי שבאמת כל הבחינות האלה הם שייכים לנוק', שהיא גבורות, אלא שז"א גם הוא היה משתמש מאלה לבחינת האחור שלו, יען כחותיו בסוד החסד לא היו מתוקנים לשלוט ולפעול. וסוד זה, צור ילדך תשי - תש כחו כנקבה. ועיקר סוד כל זה הוא, לפי שאפילו ז"א שרשו מאימא, כמ"ש בענין המ"ק שהיא גבורות, והם נוקבין לפי שבאים מאי', והוא סוד, "הכל היה מן העפר". וזהו גודל פגם בני האדם, שמחזירים הדבר לשורש הזה, ואז נשארים זו"ן שניהם בסוד זה השורש הנוקביי, ולכן אמרו דוקא לשון הזה, תש כחו כנקבה. אחר כך מתגלים בו הבחינות שלו באמת, ואז מניח כל מה שהוא בחינה הנוקביית - לנוק', ומתגבר הוא בבחינת זכרות, בסוד החסדים. ואלו באים לו מסוד מ"ה, מבחינת אבא, מכל מקומות הימין, שה"ס הזכר. ואז יש בו כח באמת להנהיג הנהגה שלו ולהזדווג כראוי, וזהו:

ג. ולהשלים הזכר במדרגותיו, שיקח הבחינות הזכריות שלו, ואז חוזרים פונים זה לזה, להתקן זה בזה בכל הארה וגילוי ברווחה, שה"ס הארת הפנים. ואז עושה מעשה שהוא למתק הנוק', וזהו:

ד. למתקה ולתקנה, זה מבואר כמ"ש. כלל הענין - ראשית זו"ן מגבורות אימא - נוקביות, ואז אין כחו של ז"א כמו זכר, אלא תש כחו כנקבה. ואז יש פחד זיווג, שהוא המשכת אור בהשתלשלות שלם, ואין יש הסתכלות פנים בפנים, שהם גילוי הכחות ברווחה, מסיבה לסיבה, עד שיושפע השפע אחר כל ההכנה ורצון טוב. אלא הכל בחינת נוקביות, שמשתמשים בה הזכר והנקבה ביחד, בהתלהטות אחת, שניהם בסיתומיהם. עד שבאים או"א ומתקנים את הז"א, ומחלקים הסיבות כראוי, החסד לבד, והגבורה לבד, והיא נשארת בחינת הנוקבא לנוקבא, ומתחדש בז"א את הזכריות. ואז לוקח כח גם כן למתק ולתקן הנוקבא עצמה בסוד הזיווג, וכדלקמן:


פתח קלו

<זיווג פנימי וחיצון>:

סוד הזיווג תלוי בשליטת היחוד, שמתדבקים ממש כלי הז"א וכלי הנוק', להחשב כאחד ממש, כמו הפנימיות שכבר הוא אחד, וזהו, "והיו לבשר אחד". מתחיל מזיווג הנשיקין, שהוא חיבור הרוחין ביחד, שהוא הפנימיות, המתחזק בסוד היחוד, עד שמתדבקין גם החיצוניות. אך זה לא נעשה אלא כשיהיה השלמות בין בז"א בין בנוק', דהיינו שלמות הז"א - שיהיה שלם בכל מוחיו, ונקשרים בו כל העליונים להעטירו, ונוק' - שתהיה שלמה בכל מה שהיא נתקנת על ידי התחתונים הנקשרים בה. שלפי שלמות ההכנה כך הוא שלמות הזיווגים, והיינו או להיות בסוד ישראל ורחל, או בשאר הענפים שלהם, בחינות הזכרים והנוקבין:

אחר שביארנו התיקונים הצריכים לבוא אל הזיווג, נבאר סוד הזיווג עצמו:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, סוד הזיווג, הוא סוד הזיווג מה ענינו. ח"ב, אך זה וכו', והוא מה הם ההכנות שצריכות לבוא לזה:

חלק א:

א. סוד הזיווג תלוי בשליטת היחוד, הנה הזיווג כבר פירשנו בסוד, "וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו", שהוא חיבור שלם של כל איברי הז"א עם איברי הנוק'. וזהו באמת בסוד היחוד העליון, המחזיר החסד והדין לשורש אחד, בסוד, "ה' הוא האלקים". ומתוך התיקון הזה יוצאות ההשפעות. וזהו:

ב. שמתדבקים ממש כלי הז"א וכלי הנוק', וה"ס תיקון הרשימו שזכרנו למעלה, שצריך שהקו ישלוט עליו, ויתקנהו הוא עצמו, בהסיר הרע ממנו, והחזירו אל סוד היחוד:

ג. להחשב כאחד ממש, כמו הפנימיות שכבר הוא אחד, כי הרע הוא שגורם פירוד, וכמ"ש לעיל בהדרגת הדו"ן, וצריך שזה יתוקן, וכדלקמן:

ד. וזהו, "והיו לבשר אחד", והיינו שזאת היא הכוונה התכליתית שבזיווג, להיות הבשר - שהיא החיצוניות - אחד. ואמנם הרוח הוא אחד ממש, שהוא לפי ענין היחוד. אך הבשר אינו נעשה אחד ממש, אלא שנמשך אחר המוחין, להדבק בדביקות שאפשר יותר, ואינו אלא שיהיה נחשב כאחד:

ה. מתחיל מזיווג הנשיקין, כי בתחלה נעשים הנשיקין, ואחר כך זיווג היסודות:

ו. שהוא חיבור הרוחין ביחד, שהוא הפנימיות, ששם מתחברים בחיבור כפול - רוח הזכר בנוק', ושל הנוק' בזכר, כמ"ש במקומו, מפני שענינו - התעוררות כח היחוד העליון, להתחבר חיבור ממש. מה שאין כן זיווג היסודות, שהזיווג אינו אלא להשפיע, אלא שנעשה קודם ההשפעה - החיבור של דביקות, וה"ס קירוב בשר. אך ההשפעה אינה נמצאת אלא מן הזכר לנקבה:

ז. המתחזק בסוד היחוד עד שמתדבקין גם החיצוניות, שדביקות הרוחין הוא הגורם התחברות גם לחיצוניות עצמה כנ"ל:

חלק ב:

א. אך זה לא נעשה אלא כשיהיה השלמות בין בז"א בין בנוק', כי העלם היחוד היה להראות החסרונות, וגלויו הוא תיקון החסרונות. והנה קודם שיגיע אל הקצה הזה האחרון, צריך שיתוקנו כל החסרונות, הקודמים. וזה יוכל להיות או על ידי מעשה התחתונים, או על ידי רצון העליון, אבל יהיה איך שיהיה, הסדר הוא שבתחלה יתוקן שאר החסרונות היותר גדולים, עד שיגיע מעט מעט אל השלמות הזה:

ב. דהיינו שלמות הז"א - שיהיה שלם ככל מוחיו, כי כפי החסרונות צריך שיהיו התיקונים. אך החסרונות הם בכל אור לפי פעולותיו, ז"א הוא סוד המנהג ומשפיע - צריך שכח הנהגה והשפעה יהיה שלם בו:

ג. ונקשרים בו כל העליונים להעטירו, כי העבודה אינה מגעת ביחוד אלא אל הז"א, אך בהמשך מגעת גם לעליונים ממנו, מצד מה שהם מעטרים אותו, ומתקנים אותו, להשלים מעשה השפעתו:

ד. ונוק' - שתהיה שלמה בכל מה שהיא נתקנת על ידי התחתונים הנקשרים בה, כיון שהיא שורש המקבל, צריך שתהיה נכללת מכל התחתונים, שהם ענפיה, שזהו תיקונה. וזהו מה שצריך שיהיה בה בכל הפרטים שיש להבחין בזה:

ה. שלפי שלמות ההכנה כך הוא שלמות הזיווגים, ההכנה בין במשפיעים ובין במקבלים - לא כל הזמנים שוים. לא בכל פעם נקשרים התחתונים בדרך אחד, ולא המוחין מתחדשים בז"א בכח אחד. אלא כיון שיש כל אלה הדברים - יהיה זיווג, ולפי חשיבותם - כך יהיה חשיבות הזיווג:

ו. והיינו או להיות בסוד ישראל ורחל, שהם עיקר הדו"ן, והשאר אינם אלא משלימים בעדם, שימצאו מהם, וזהו מדרגה פחותה ודאי. וזהו:

ז. או בשאר ענפים שלהם, בחינות הזכרים והנוקבין, והוא סוד יעקב ולאה, וכמ"ש במ"א:


פתח קלז

<התכללות השכינה בענפיה לצורך הזיווג>:

השכינה - ממנה מתפשטים כל העולמות התחתונים, עם כל עניני העבודה הנמצאת בהם, דהיינו המלאכים והנשמות. המלאכים - להוציא מצות השכינה לפועל, והנשמות - לעבוד את הקב"ה בבחירתם. ועל כן נקרא שאינה שלמה, שתוכל להזדווג, אלא כהיות נכללים בה כל ענפיה אלה לפי ענינם. ואז מכח שניהם נעשה הזיווג מכל העולמות מתוקנים:

אחר שבארנו שהשכינה צריכה להיות נתקנה בענפיה, עתה נבאר בפרט תיקון זה:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, השכינה ממנה וכו', הוא מה שמתפשט ממנה בסוד הענפים. ח"ב, ועל כן נקרא וכו', הוא איך שלמותה תלוי בענפיה אלה:

חלק א:

א. השכינה - ממנה מתפשטים כל העולמות התחתונים, זה פשוט כמ"ש כבר, שהיא שורש כל התחתונים, שהם המקבלים:

ב. עם כל עניני העבודה הנמצאת בהם, כי היא שורש לתחתונים עם כל מה שיש להבחין בהם. והעיקר הוא המעשה המסור בידם, שהרי כיון שמסור בידם התיקון, צריך שיעשו את שלהם:

ג. דהיינו המלאכים והנשמות, הם שני הסוגים של הענפים, כל אחד יש לו מעשה בידו, מסור בפני עצמו:

ד. המלאכים - להוציא מצות השכינה לפועל, שהמלאכים אינם אלא מוציאים פעולות הספירות לפועל. כי רצה המחשבה העליונה גם בהדרגה הזאת, שלא יצאו הפעולות והבריות מן השכינה מיד, אלא על ידי שלוחים האלה אשר לה. ואלה אין להם עבודת בחירה, אלא עבודה ממש:

ה. והנשמות - לעבוד את הקב"ה בבחירתם, זה מבואר בעצמו - ענין עבודת בני האדם הוא עבודת הבחירה, לתקן כללות כל הנמצאים:

חלק ב:

א. ועל כן נקרא שאינה שלמה, שתוכל להזדווג, זה פשוט לפי מ"ש כבר:

ב. אלא בהיות נכללים בה כל ענפיה אלה:

ג. לפי ענינם, דרכי היותם נכללים הם דרכים שונים, פרטיים לכל אחד משני הסוגים האלה לפי ענינם, ולפי ענין מעשיהם, ולפי ענין הנולד ממעשיהם, וכדלקמן במאמר שאחר זה:

ד. ואז מכח שניהם נעשה הזיווג מכל העולמות מתוקנים, שהרי כשכל זה נשלם, מתחברים ביחד כל העולמות עליונים ותחתונים בתיקון אחד, דהיינו ז"א - נכלל בו כל העליונים בסוד ההשפעה, ונוק' כוללת כל התחתונים בסוד הקבלה. כשמתחברים ביחד בזיווגם, הרי נמצאו כל הנמצאים העליונים והתחתונים מחוברים בחיבור אחד, ונמצא היחוד מתגבר ושולט כראוי. ואמנם עכשיו כל זיווג הוא גילוי אחד מן היחוד העליון, אך לא גילוי גמור ושלם. אלא כשיהיו כל הזיווגים הצריכים להעשות בכל שית אלפי שנין - נשלמים, אז יהיה יחוד העליון ב"ה מתגלה על כל הנמצאים בכל חלקיהם כראוי, וזה יהיה התיקון השלם לעולם ועד:


פתח קלח

<סדר הזיווג>:

סדר הזיווג הוא - שבהיות הנוק', שהיא השכינה, נכללת מכל העולמות התחתונים, מתוקנים כראוי בכל מה שצריך להם, בהפרדת הס"א, והתקנם זה בזה בכל סדריהם הטובים - אז תזדמן הנוקבא לז"א, והוא יתחבר עמה. ואז יתן לה כח אחד שנקרא רוח דשבק בה בעלה. ובכחו תעלה מיין נוקבין, שהוא מה שהיא ממשכת, יהיה גילוי אור חדש, או יהיה החזרת מה שנתעלם או נתקלקל. וזה תעלה בכח נשמות הצדיקים. ואז הז"א מגכיר לה כנגד מה שהיא מעלה ממש - שפע חדש, שהוא מיין דכורין. וזה מה שיורד אחר כך לעולם, מתפשט למשרתים, ומשם למטה עד עולם העשייה, ומשם יוצא לפועל:

הזיווג הוא תכלית כל העבודה כמ"ש, על כן זה יהיה גמר כל הדרוש הזה - בסדר עניני הזיווגים על סדרם כראוי:

א. סדר הזיווג הוא, והיינו כשנתחיל מן ההכנה הראשונה לזה, עד גמר כל המעשה:

ב. שבהיות הנוק', שהיא השכינה, נכללת מכל העולמות התחתונים, כבר שמעת שנוק' היא שורש לכל התחתונים, שיהיו כולם נקשרים בה בכל הדרכים המזומנים ומוכנים לקשריהם האלה. וכאן הוא ענין ההיכלות, שעולים ונקשרים זה בזה, עד שנכלל הכל בהיכל ק"ק דבריאה, ושם נקשרים כולם בשכינה, להיות בסוד ענפים הנכללים בשרשם:

ג. מתוקנים כראוי בכל מה שצריך להם, כאן נכללים כל עניני התיקונים הצריכים לימצא בענפים, שיוכלו להתדבק אל שרשם. ושני ענינים צריכים להם:

ד. בהפרדת הס"א, זהו תיקון א'. ותיקון ב' הוא:

ה. והתקנם זה בזה בכל סדריהם הטובים - לפי הסדרים של הטוב. כי באלה העולמות יש טוב ורע ממש, כיון שיש נפרדים, מה שאין כן באצילות, שהרי הכל אלקות, ואין שייך שם רע כלל, והנה הרע גורם שלא יהיה קריבות לענפים אצל שרשם, וזהו הפירוד באמת שיכול הרע לגרום, וזהו מה שצריך להעביר. וכנגד זה צריך לכלול העליונים זה בזה, בכל סדרי האורות העומדים בסוד המרכבה לענין כללותם זה. והנה כשנתקנה השכינה בכל זה - נקרא שהמקבל מוכן לקבל. וכל זה הוא תיקון מצד העולמות במלאכים שלהם, שהם המרכבות שרוכבות עליהם:

ו. אז תזדמן הנוקבא לז"א, ז"ס, "ואל אישך תשוקתך", שאז מעוררת היא באורות העליונים שמחה ורצון - גילוי כחות בפתיחה, ולא נסיתום, כי המשפיע חפץ להשפיע:

ז. והוא יתחבר עמה, ליעשות אחד בנשיקין, ליעשות אחד ממש, היינו הרוח. ובכלים - להתחבר החיבור היותר גדול שאפשר:

ח. ואז יתן לה כח אחד שנקרא רוח דשבק בה בעלה, עתה מתחלת ההשפעה, והיינו כי בתחלה צריך שהמאורות עצמם יתוקנו, שיוכלו לפעול פעולותיהם, אחר כך יפעלו אותם. והפעולה היא ההשפעה החדשה המתחדשת תמיד, כי המאורות הם הם תמיד, אך ההשפעה היא המתחדשת ממש. אך כדי להמשיך ההשפעה הזאת - יצטרך עוד תיקון אחר, שהוא התעוררות הנשמות, כדלקמן. אך קודם לזה, צריך הכנה לתיקון זה, והוא שינתן כח אחד בשכינה עצמה שתאסוף אליה הנשמות, לעשות הדבר הזה, וזה נקרא עשיית כלי:

ט. ובכחו תעלה מיין נוקבין, זה אינו אלא כח אחד שבו תוכל השכינה לעשות מעשה זה של העלאת מ"ן, כדלקמן:

י. שהוא מה שהיא ממשכת, השפע שהיא ממשכת להשפיע בעולם מצדה. ושורש זה הענין הוא גבוה מאוד, והיינו כי חומר הנבראים הנפרדים יוצא מן הגבורות שביסוד נוק', והוא עצמו סוד שורש הדין שנתגלה ברשימו. כי כבר שמעת שהמקום שנשאר אחר הצמצום ה"ס מלכות, והדין שנתגלה בו ה"ס הגבורות שביסוד נוק', והוא שורש חומא הנבראים, בסוד, "הכל היה מן העפר". ובחינת הקו הוא המ"ד של הזכר. ועל דרך הזה אמרו, משל לקדירה של חלב, כיון שנופל לתוכו טפה של מסו - מיד הוא מקריש. שלפי זה עיקר הולד הוא מן החלב, כי המסו אינו אלא מעמיד. וכך הוא הענין, כי שורש החומר עצמו של הנפרדים הוא הגבורות. והיינו שהדין עצמו יש לו פעולותיו מה שהוא פועל, אך אין אנחנו מדברים עתה מפעולותיו, אלא מה שנולד תולדה מן אורות הדין, הפועלים מה שפועלים - הוא חומר הנפרדים. אחר כך הפעולות הם מה שהם. והנה זהו מה שאנו אומרים שמן הדין יוצא האש, ויוצא הזהב, זה ר"ל מן האורות עצמם. וכן מים או כסף מן החסד - מן האורות עצמם, והפעולות הוא ענין אחר, וזהו המסו כמ"ש. ואמנם הנפרדים עצמם הם בנויים מב' חלקים - מ"ה וב"ן. ובב"ן נכלל כל זה הענין,דהיינו החומר שקבלו הנפרדים בתחלה, וכל התלוי בזה, ובמ"ה נכלל כל ענין הקו והתלוי בו. אבל במציאות גוף הנפרד - החלקים שוים למ"ה וב"ן, כי חצים הוא למ"ה, וחצים הוא לב"ן. והנה הנוק' לפי זה כל ענינה - גבורות, והיינו חידוש חצי כל הנמצאים, פירוש - ב"ן שבהם. אך מ"ה עושה ענין אחר שהוא עיקרי מאד, שהוא חידוש החומר עצמו של כל הנמצאים. והנה זה החומר הוא חומר חשוך, אמנם בו תלוים ב' דברים - או שמחה או עוצב, או בתיקון או בקלקול. והיינו כי החומר הזה עומד ליתקן בתיקונים והארות עליונים. אם הוא מתוקן - גורם כל שמחה ואהבה, ואם לאו ח"ו - גורם כל עוצב וקלקול. ונחזור לענין, כי נוקבא צריך שיהיו הה"ג ביסודה, שהם שרשי כל הנמצאים מצד זה של החומר שזכרנו. וכשתוכל לעורר שורש זה כראוי, הנה נמצא המקבל עומד ושואל חסד מן המשפיע לו, ואז ירדו המ"ד. אך כדי שתוכל לעוררו, צריך כח מן הזכר שנותן לה שלמות זה, והיינו הרוח שזכרנו למעלה, והכל בסוד הגבורות, כי כל הפעולה הזאת היא בסוד הדין. כללו של דבר - היא מעוררת רק חידוש בחינת מחצית כל נמצא שיש, דהיינו ב"ן שבכל נמצא, אבל זה עצמו ר"ל - התעוררות כל המקבלים למשפיעם, שלהורות זה - ניתן הב"ן בכל נמצא. נמצאת הפעולה פרטית, ועם כל זה מגעת אל כל הכלל. והנה בבחינה זאת היא ממשכת שפע חדש, פירוש - מה שהולך להיות מקיים בכל נמצא מחציתם זה. אך כפי החלקים המתחדשים בנמצאים - כך מתחדשים דברים בהנהגה הכללית של העולמות כולם. יא. יהיה גילוי אור חדש, או יהיה החזרת מה שנתעלם או נתקלקל, כי אם היו הדברים בתיקון - היה תמיד הזיווג, לחדש חשיבות כל הבריאה, מעלה אחר מעלה, חידוש ממש. ואז היתה הנוקבא ממשכת מיד אור אחד, מחדש מחצית הנמצאים כנ"ל,בבחינת חשיבות, ומעלה אחת נוספת מחדש בזיווג ההוא. אך מפני שהדברים מקולקלים, שכבר נאבדו מעלות הרבה שכבר היו לעולמות, וצריך עתה להחזירם, הנה הזיווגים של עתה אינם אלא להחזיר המעלות ההם. ואמנם כל המעלות הם אורות מן השכינה, שרשי הדברים בעולמות, והם הם דברים שהיו צריכים להיות בעולמות, והיה להם השורש בגבורות שלה, שהם שרשי התחתונים כנ"ל. וכשנסתלקו מעלות אלה מן העולמות, השרשים האלה - או נתעלמו, או נתקלקלו, שירדו לקליפות, והיו הקליפות נהנים משם, ולא העולם וישראל. ואלה צריך להחזירם, ובכל יום חוזרים אורות אחרים מאלה, להתעלות ולהתגלות לתיקון העולם. יב. וזה תעלה בכח נשמות הצדיקים, זה תיקון המגיע לנשמות, להיות ההנהגה הפנימית עיקרית בהם. והיינו שבהתעלות הנשמות, והתקשרם למעלה ביסוד שלה, ומתנוצצות שם, אז ימשך משך זה של המ"ן שזכרנו. יג. ואז הז"א מגביר לה, והיינו החלק המגיע לו להמשיך, שהוא שפע בחינת מ"ה למחצית הנשאר בכל הנמצאים, בכל מה שתלוי בו בהנהגה כללית. יד. כנגד מה שהיא מעלה ממש - שפע חדש, שהוא מיין דכורין, כי לפי אותו האור שנתגלה מצד הגבורות כנ"ל, כך הוא שיורד להשלימו מן החסדים דז"א. טז. וזה מה שיורד אחר כך לעולם, אלה שני מיני המשכות שזכרנו, הם הם השפע שיורד לעולם. וזה סדר רדתו להתפשט למשרתים, וזהו, טז. מתפשטת למשרתים, וגם לזה יש סדר פרטי בבריאה - מקום ששם הכבוד עומד בהיכלו לרכוב על המשרתים. הוא סוד כל עניני היכלות, וכל עניני המרכבה, המפורשים בספר ברית מנוחה. יז. ומשם למטה עד עולם העשייה, כי גם במשרתים יש הדרגות הצריכות להנהגה, והשפע היורד - משתלשל ויורד ביניהם עד למטה בעולם העשייה. יח. ושם יוצא לפועל, כי סוף כל ההמשך הוא לעשות המעשים בעשייה, או בגופים או בהנהגה. ולפי טבע השפע ההוא לפי מקורו, וכל הנעשה בו בכל תנאיו, כך הוא היוצא ממנו לפעול

למטה, או בגופים כנ"ל, פירוש - שמתחדש ממנו גוף מן הגופים, או בהנהגה, שיתחדש פועל אחד בהנהגה:

ברוך ה' לעולם אמן ואמן. כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. חלקי ה' אמרה נפשי על כן אוחיל לו. חלקי ה' אמרתי לשמור דבריך:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/קל%22ח_פתחי_חכמה_(קל_-_קלח)"