פתיחת התפריט הראשי


פתח קל

<בנין נוק'>:

נוקבא יש לה בנין בפני עצמו, בסוד מוחין, לפי מה שיש להם לתקן כל מדרגותם, אלה בחסדים, ואלה בגבורות, לפי מה שהיא צריכה להיות דין, אבל ממותק, שיכול לקבל החסדים מן הז"א:

אחר שהשלמנו ענין ז"א, עתה נבוא לביאור נוק':

במאמר הזה יש בו ו' הבחנות:

הבחנה א' נוק' יש לה כו'. פי' אע"פ שאמרנו למעלה שזו"ן מתגדלים ביחד, ושהיא נמצאת בכל זמן עם הז"א, פירוש - בעיבור יניקה וגדלות, כל זה אינם לבנין שלם, אלא צריך להעמיד בנין בפני עצמו, כי בהיותה עמו הוא לתיקון היותם מחוברים ונקשרים ביחד, וכמעט שעיקר תיקון הוא לו, ליעשות היא סוף שלו ושלמות ספירותיו. אך למה שצריך לה לפי ענינה בפרט, צריך לה בנין בפני עצמו, מב' טעמים, א' - שאין ענינה שוה לז"א כלל, וצריכים התיקונים לפי עניני האורות. ואין לומר שיבאו שניהם כאחד, הא כדאיתא והא כדאיתא, כי אין זאת הכוונה, כי הכוונה היא שתהיה נקשרת עם הז"א, עד שבכל זמן מזמניו תהיה עמו. ונמצא שיש יחס וקשר שלה עם כל תיקוני הז"א. אך אם צריך אחר כך בנין פרטי לה לפי ענינה בהנהגה - זה אינו שייך ליעשות עמו ביחד, כי אין תועלת בזה, ואין שייכות לבניניה הפרטים עם זמניו אלה כלל. ב' - שעל כל פנים היא צריכה להבנות ממנו עצמו, וזה אחר שכבר נתקן הוא, ונעשה ראוי לבנות אותה:

הבחנה ב. בסוד מוחין, פי' בסוד נה"י דז"א, שבונה אותה לפי הצריך לענינה:

הבחנה ג. לפי מה שיש להם, לתקן כל מדרגותיה, פי' שאין הקבלה צריך שתהיה עם הז"א בענין זה, כי אדרבא, צריך שיהיה תיקון פרטי לפי הבנין שלה בפרט:

הבחנה ד. אלה בחסדים ואלה כגבורות - פי' זהו שהגבורות אינם מתפשטות אלא בקו אמצעי לבד, ובשאר הב' קוים מתפשטים החסדים, כמבואר במקומו:

הבחנה ה. לפי מה שהיא צריכה להיות דין, אבל ממותק, פי' כי באמת שני דברים אלה צריכים בנוקבא, להיות מנהגת הנהגתה כראוי, שתהיה דין, כי היא בסוד הנהגת הדין שצריך להיות בעולם, בסוד ב"ן, ובסוד הגבורות של דעת. אך צריכה מצד אחר להיות ממותקת בדיניה, כי הדין הקשה אינו הדין הראוי להנהיג העולם, כי הוא דין המחריב, אלא הדין המבוסם, זהו דין מתוק, שבו תלוי השמחה ותוקף התלהטות האהבה, כמפורש בכמה מקומות בזוהר ובתיקונים:

הבחנה ו. שיוכל לקבל החסדים מן הז"א, פי' החסדים שניתנים לנוק' אינם אלא למתק דיניה, אך לא להנהיג בחסד, כי אין זה ענינה. אלא שהדין המתוק בטבעו, אדרבא, מבקש מיתוק החסד, והתחברו לו. כי כל חסר מבקש להשתלם, ומי שהוא רעב מבקש לאכול. אבל כשמתקלקל הטבע הנכון, אז אינו נבקש עוד שלמות. והוא כענין החולים המואסים לאכול. כן הדין הקשה מתחשך מקטרוגי הס"א, ואינו פונה לימתק. אבל המבוסם, אדרבא, פונה לימתק כנ"ל. ואז מקבל החסדים ממש, בסוד הזיווג, דהיינו המ"ד שלו, וכדלקמן: