ויקיטקסט

קל"ח פתחי חכמה (צ - קח)



פתח צ

<פרצוף א"א [צ -צה]>:

<א"א שורש כל הפרצופים>:

אריך אנפין הוא הפרצוף הראשון שבאצילות, בנוי ממ"ה וב"ן. והוא שורש לכל שאר האצייית, שכולם ענפים ממנו ממש, והוא פועל פעולותיו על ידיהם:

אחר שנתבאר ענין עתיק, צריך לבאר הפרצוף הבא אחריו, והוא א"א:

א. אריך אנפין הוא הפרצוף הראשון שבאצילות, והיינו כי מקום שמתחילים העשר ספירות של עולם - שם נקרא ראשית העולם ההוא ממש. וזהו אינו אלא א"א, שהוא כתר שבאצילות. אבל עתיק אינו מן האצילות עצמו, אלא נחשב לאצילות יען לצרכו הוא, ומתלבש בו ומנהיג אותו:

ב. בנוי ממ"ה וב"ן, הרי כל האצילות בנויים כך ממ"ה וב"ן. והנה אלה מ"ה וב"ן דא"א הם הדכורא ונוקבא שלו:

ג. והוא שורש לכל שאר האצילות, זהו ההפרש שבינו לשאר הפרצופים, שאר הפרצופים - כל אחד ענף בפני עצמו, אף על פי שיוצאים בהשתלשלות זה מזה, אינם ענפים באמת זה מזה. אלא כולם ענפים של א"א. ועל כן אינו נחשב כל כך עמהם, כי אינו בסוג אחד עמהם, אלא הוא השורש, והם ענפיו. אך כשנדבר מכל האצילות, שורש וענפים, אז נזכיר גם א"א, וזהו הסוד מה שפירש רשב"י זללה"ה באידרא זוטא - לא תשכח בר בוצינא בלחודוי:

ד. שכולם ענפים ממנו ממש, ולא בדרך ההשתלשלות לבד, כמו שאר ענפים זה לגבי זה, אלא ענפים ממש:

ה. והוא פועל פעולותיו על ידיהם, כי ההנהגה כולה נשרשת בו, אלא שלהתגלות מתחלק בד' פרצופים המלבישים אותו, שנקראים שמו של עתיק. ותראה שעל כן א"א ארכו בכל העולם, וד' הפרצופים כולם מלבישים אותו. פירוש - או"א עד הטבור, זו"ן מן הטבור ולמטה. הרי שכולם אינם אלא לבושים אליו, שכל לבוש מלביש איזה חלק ממנו לבד, עד שבין כולם מלבישים אותו:


פתח צא

<ב' בחינות בפעולת א"א>:

שתי בחינות יש בא"א, אחת - הנהגתו בחסד לגמרי מעצמו, ואחת - הנהגתו על ידי ענפיו בדרך משפט, עד שיחזור הכל לענינו ממש בסוף הכל:

אחר שזכרנו א"א, נתחיל לבאר פרטיו:

א. שתי בחינות יש בא"א, לפי מה שאמרנו שיש לו ענפים שהוא פועל בהם, נמצאו עתה שתי בחינות לא"א עצמו, כי גם פעולת הענפים הרי מתיחסת לו. נמצא שיש לו פעולתו מעצמו, בלא שיצטרך לענפיו בזה, וזה פשוט, כי גם מא"א לבדו באה ההשפעה, ובאים תיקונים הרבה. ועוד יש לו מה שהוא פועל על ידי ענפיו, והיינו הפעולות שאנו רואים שהם נעשים, שהם כולם פעולות שלו. אמנם לכל דבר יש שורש, וגם ליחס הזה של פעולת הענפים שמשתרשים אליו, צריך שיהיה שורש פרטי בא"א עצמו, וכדלקמן:

ב. אחת - הנהגתו בחסד לגמרי, כי גם בז"א יש חסד, אבל יש גם כן דין. אבל בא"א - ההנהגה הכל בחסד לגמרי, בלא דין כלל:

ג. מעצמו, זהו מ"ש, שזה בא מעצמו לבד, בלא שיפעל על ידי ענפיו:

ד. ואחת הנהגתו על ידי ענפיו - מה שפועלים הם כנ"ל:

ה. בדרך משפט, זהו כל ההפרש - שהנהגתו על פי עצמו הוא חסד לגמרי, ואך של הענפים - יש שם חסד ודין, הכל לפי רוב המעשה למטה:

ו. עד שיחזור הכל לענינו ממש בסוף הכל, כיון שהוא חסד לגמרי, למה יפעול משפט? אך הכוונה היא - לפי שהוא חסד גמור לא יפעול משפט, אבל ענפיו יוכלו לפעול. ועל כן הוא משתמש מאמצעי זה, כדי שיהיה מציאות שיוכל לעשות משפט, שאינה מדה שלו. אבל לא לישאר כך, אלא אדרבא, כיון שהוא הפועל, הגם שבתחלה יראה שמתרצה במשפט, אך הכוונה היא שסוף סוף ישלוט הוא לבדו, וינהיג הכל בחסד:


פתח צב

<יציאת ז"א מא"א>:

הכוונה התכליתית בכל ענין הספירות והנהגותיהם הוא להיטיב בסוף הכל הטבה גמורה ושלמה. רק שכדי לבוא אל התכלית הזה, צריך להתגלגל עד שנגיע אל הסוף, שיהיה העולם מתנהג במשפט, ולהעניש החייבים, עד שעל ידי זה תהיה אחר כך ההטבה שלמה. הרי שמן הכוונה התכליתית עצמה יוצא המשפט הצריך, קודם שמגיעים אל הסוף. ואף על פי שנראה שהם דברים הפכיים. וזהו ענין א"א וז"א - שהא"א בסוד ההטבה הגמורה, שאינו כי אם מיטיב. ואף על פי כן ממנו יוצא ז"א, שהוא בסוד המשפט, כי הוא נולד מענינו ממש:

אחר שביארנו ענין א"א מצד עצמו, נבאר ענין איך ז"א יוצא ממנו:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, הכוונה התכליתית, שהוא עניך איך מך ההטבה יוצא המשפט. ח"ב, וזהו ענין א"א, והוא פירוש עניני א"א וז"א לפי זה:

חלק א:

א. הכוונה התכליתית בכל ענין הספירות והנהגותיהם, ענין זה פשוט, ככל מה שאמרנו למעלה, שהכוונה התכליתית אפילו בספירות עצמם היא ההטבה. פירוש - אפילו ברשימו, שנותן טוב ורע, אפילו בו התכלית הוא להיטיב בסוף כנ"ל:

ב. הוא להיטיב הטבה גמורה ושלמה, שאף על פי שאנו רואים דברים קשים הרבה בהנהגת העולם עתה, התכלית הוא - לא די להיטיב, אלא להיטיב הטבה שלמה, שהוא ההיפך ממש מן הדין הקשה. הנמצא עתה:

ג. רק שכדי לבוא אל התכלית הזה, צריך להתגלגל עד שנגיע אל הסוף - גלגול הדברים עד שינוחו מגלגולם, כי לא באים אל המנוחה ברגע אחד, אלא בסיבובים אלה:

ד. שיהיה העולם מתנהג במשפט להעניש החייבים, דהיינו שכשקיבלו החוטאים עונש, הרי הוסר הרע מן העולם:

ה. עד שעל ידי זה תהיה אחר כך ההטבה שלמה, שאחר כך תהיה הטבה שלמה לכל הברואים, בלי שום בושת, וכמ"ש:

ו. הרי שמן הכוונה התכליתית עצמה יוצא המשפט הצריך, קודם שמגיעים אל הסוף. ואף על פי שנראה שהם דברים הפכיים, זהו מה שצריך להתבונן כדי להבין אחר כך עניני האצילות במדרגותיהם, שאינם אלא השיעורים [ל]צורך כל ההנהגה, כמ"ש:

חלק ב:

א. וזהו ענין א"א וז"א, והיינו שעיקר ההנהגה הוא אלה השנים, כמ"ש לקמן. כי או"א אינם אלא המשך אחד הנמשך לפי מה שז"א יוצא ממנו מא"א, וכדלקמן. אך הנהגת העולמות באלה השנים היא, או הנהגה בחסד, שהוא א"א, או הנהגה במשפט, שאינו מיטיב אלא לטובים ומעניש לרעים, זהו ז"א:

ב. שהא"א הוא בסוד ההטבה הגמורה, שאינו כי אם מיטיב, א"א הוא לפי סוף הענין, שלא יהיה כי אם טוב, כך א"א כל עניניו אינו אלא להיטיב, בסוד היחוד המחזיר כל רע לטוב, כידוע. שבספירות עצמם יש ענין זה לצורך קיום העולם, שאם לא היתה ההנהגה בנויה על זה, והיה העולם מתנהג תחת הנהגת המשפט מצד הספירות, לא היתה תקומה לעולם מפני הרשעים. לפיכך הקדימה המחשבה העליונה, ועשתה בספירות עצמם, מלבד ענין הקו הנמצא בכל מקום, עשתה א"א, שהוא סוד מה שיהיה בסוף הכל, שהספירות עצמם יהיו מתוקנות בדרך היחוד בהטבה גמורה, שהוא סוד הקו המזכך את הרשימו. והנה זה סוף המעשה שהוא תחלת המחשבה:

ג. ואף על פי כן ממנו יוצא ז"א, שהוא בסוד המשפט, זה פשוט, שכך הוא בהשתלשלות, כמבואר באדרא זוטא:

ד. ז"א, שהוא בסוד המשפט, שהוא בסוד הרשימו, שלא נודכך עדיין, ופועל ושולט בדרך משפט, עד שיגבר עליו הקו, וישוב גם הוא רק להיטיב, כמו א"א, דהיינו מדה"ד שחוזה למדה"ר:

ה. כי הוא נולד מענינו ממש, דהיינו שכך צריך כדי לבוא באמת אל הטבה שלמה, שפועל הרשימו את שלו, ושסוף סוף יהיה נמתק. ואז יהיה מה שכבר הוכן בדרך צפיה בא"א, שצפה העתיד, ועשאו על שם העתיד מתוקן כבר כנ"ל:


פתח צג

<מיתוק דיני ז"א ע"י א"א>:

היות המשפט עצמו יוצא רק מענין ההטבה הגמורה, הוא גורם מיתוק למשפט עצמו. כי סוף סוף כוונת המלך הוא רק להיטיב, אלא שצריך המשפט כדי לבוא אל ההטבה השלמה. מה שאינו כן אם לא היה המשפט רק לנקום מן החוטאים. וזה ענין שא"א ממתק דיני הז"א רק בכח המצאו לבד, על ידי מה שהוא פועל לפי עצמו, אפילו לא יגביר עליו הארותיו להעביר הדין שלו:

אחר שביארנו ענין איך ז"א יוצא מא"א, עתה נבאר מה תועלת יש בזה, והמיתוק שמקבל ממנו:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, היות המשפט וכו', והוא איך הוא מיתוק למשפט היותו יוצא מן הכוונה התכליתית של ההטבה. ח"ב, וזהו ענין וכו', והוא התמתק ז"א מא"א על פי זה:

חלק א:

א. היות המשפט עצמו יוצא רק מענין ההטבה הגמורה:

ב. הוא גורם מיתוק למשפט עצמו:

ג. כי סוף סוף כוונת המלך הוא רק להיטיב, פירוש - היה יכול להיות שהרצון העליון היה רוצה דוקא לנהוג משפט ולא עוד, אז היה צריך לחזק אותו בכל צד, בין בצד ההטבה, בין בצד העונש. אבל כיון שהכוונה אינה אלא להביא ההטבה השלמה, ואדרבא, המשפט הוא עושה אותו רק לפי שהוא צריך לעשותו, ואם היה יכול לעשות בלאו הכי - היה עושה. הנה ודאי יכוון וישתדל להמתיק המשפט כל מה שאפשר. וזהו:

ד. אלא שצריך המשפט כדי לבוא אל ההטבה השלמה:

ה. מה שאינו כן אם לא היה המשפט רק לנקום מן החוטאים, שאז היתה הכוונה להחזיק המשפט. וזה מטבע הס"א, שכיון שאינה רוצה אלא להרע - מחזקת הרע בכל כח. אבל הרצון העליון, שכוונתו להיטיב, המשפט שהוא עושה אותו - כיון שצריך, אך הכוונה למתקו כנ"ל:

חלק ב:

א. וזה ענין שא"א ממתק דיני הז"א רק ככח המצאו לבד, על ידי מה שהוא פועל לפי עצמו, כל התיקונים הנמצאים בא"א, הנזכרים (באדרא זוטא) [באדרא רבא], הם רק שליטות והנהגות שלו, שרק בהמצאו גורם מיתוק לז"א. כיון שאותם הדברים עצמם שלמטה בז"א הם דין, הרי כבר הכוונה בהם הוא רק לחסד - להיטיב באחרונה, וזהו המתגלה בא"א:

ב. אפילו שלא יגביר עליו הארותיו להעביר הדין שלו, שזהו תיקון אחר שנמצא לפעמים, שמעביר הדין שלא ישלוט כלל, כמפורש בסוד כוונת ויעבור. אך אין זה כוונת ההנהגה, כי צריך שהדין יהיה, אך שלא יתגבר הרבה. וזה נעשה כשכבר יש א"א, שהוא אותם הדברים עצמם של ז"א, אך לפי הכוונה התכליתית, לא לפי האמצע שקודם התכלית הזה:


פתח צד

<העברת דיני ז"א ע"י א"א>:

כדי שיתקיים העולם - הוצרך שלפעמים תגבר ההטבה על המשפט, ויעשה חסד, אף על פי שאין הדין נותן כך. וזהו מה שמתגבר הארת א"א על ז"א, ומעביר דיניו לגמרי. מתחלה אמרנו ענין המיתוק שעשה א"א לז"א ממילא, עכשיו נבאר מה שמתגבר ומעביר דינו לגמרי:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, כדי שיתקיים וכו', והוא שצריך לפעמים להעביר שליטת הדין. ח"ב, וזהו מה שמתגבר, והוא ענין ההנהגה בין א"א לז"א לפי ענין זה:

חלק א:

א. כדי שיתקיים העולם - הוצרך שלפעמים תגבר ההטבה על המשפט, שאף על פי שרצה הרצון העליון שתהיה הנהגת העולם במשפט, אך צפה מתחלה שלא (ש)יכלו הבריות לעמוד בו, ושם ענין זה בהנהגה - שלפעמים יתגבר החסד לגמרי, ויעביר הנהגת הדין לגמרי. אך לא בכל ענין, אלא לזמן מיוחד ודברים מיוחדים. וגם זה אף על פי כן הולך לפי המשפט, והיינו שהמצוות חילקם לשני סוגים, יש מהם שענינם הוא לתקן תיקונים פרטים מדה כנגד מדה, וגורמים תיקון מעשים בפרט מה שגורמים, ויש סוג אחר שגורמים ענין זה של העברת הדין, דהיינו שישלוט א"א ויעביר הנהגת הדין. ואז הכל בחסד, שאין הולכים אחר מעשה המצוה להביא דבר כנגדו בפרט. אלא כל הדברים מזומנים לינתן לו, כי הרחמים בכלל מתעוררים, ונתקן הכל. וזהו:

ב. ויעשה חסד, אף על פי שאין הדין נותן כך, שאין הולכים בדקדוק של מדה כנגד מדה, אלא השכר הוא - שיתעורר החסד, ויפעול בדרך חסד לעשות טוב לכל:

חלק ב:

א. וזהו מה שמתגבר הארת א"א על ז"א, פירוש - כנ"ל, א"א מאיר תמיד בז"א, אבל כשהארה זאת מתגברת הרבה - אז שולט בכל חסד:

ב. ובמעביר דיניו לגמרי, שאין שולטים כלל, והיינו לא שיהיה הוא דין, ושא"א יפעול החסד בעולם, אלא בז"א עצמו אין הדינים נמצאים ושולטים כלל. וזה מצח הרצון שמזכך כל הדינים בשבת, או בכל שעה שמתעורר:


פתח צה

<ב' סדרים ברישא דא"א>:

כיון שז"א יוצא מא"א, על כן נבין בא"א שני דברים, אחד - עניני הנהגתו לפי ענינו, פירוש, לפי מה שהוא מנהיג לפי עצמו - הנהגת החסד שלו, ואחד - מה שהוא שורש מוציא הז"א. בסוד הנהגתו אין אנו חושבים אלא גולגלתא ומוחא, עם שאר תיקוניהם לפי פעולותיהם, בסוד הגברת החסד. ובסוד הוצאת הז"א חושבים תלת רישין, והם כתרא, אוירא, ומוחא, וכל שאר התיקונים, מה שהם מוציאים תיקונים בז"א:

אחר שביארנו שו"א יוצא ומתנהג מא"א, עכשיו צריך לבאר שורש להנהגה זאת בא"א עצמו:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, כיון שז"א וכו', והיא הקדמה שצריד להבחין בא"א - ענין הנהגה זאת שהוא מנהג את ו"א, שהוא דבר חוץ מהנהגתו לפי עצמו. ח"ב, בסדר הנהגתו וכו', לבאר שורש זה, מהו בו:

חלק א:

א. כיון שז"א יוצא מא"א, על כן נבין בא"א שני דברים, כי כל מעשה הנמצא במציאות, צריך שיהיה נרשם באור אחד, אם מעשה כללי - באור בפני עצמו, ואם תנאי מעשה - בחלקי האור הכללי. אם כן כיון שמלבד מה שמנהיג (ב)א"א מצד עצמו, נוסף בו דבר אחר - שגם הוא מוציא הז"א. על כן צריך שתמצא בו בחינה אחת שיהיה שורש לזה בפרט:

ב. אחד - עניני הנהגתו לפי ענינו, פירוש, לפי מה שהוא מנהיג לפי עצמו - הנהגת החסד שלו, מה שהוא מיטיב לכל, מה שאינו רוצה שום רע. ועל פי הדבר הזה יהיו בו ודאי סדרים ותיקונים, כמו שצריך להיות לכל אור לפי המחוקק בו. כי כפי חק האורות נמצאים להם סדרים הרבה, ותיקונים, להספיק להוציא פעולותיהם לאורה, (בכל) [לכל] מי שצריך לקבלה:

ג. ואחד - מה שהוא שורש מוציא הו"א, גם לזה יהיו סדרים ותיקונים לפי חק זה:

חלק ב:

א. בסוד הנהגתו, כבר שמעת איך האורות מחליפים שמותם ומצביהם לפי פעולותיהם. ומה שנחשב למדרגה בפני עצמה בפעולה אחת, תחשב בכלל מדרגה אחרת בפעולה אחרת. ומה שהיתה בכלל בפעולה אחת, תחשב בפני עצמה בפעולה אחרת. והם ההאורות עצמם, אך כל הבחנותיהם לפי פעולותיהם. ועל כן אורות א"א עצמו לפי ענין אחד יסתדרו בסדר אחד, ולפי ענין אחד בסדר אחר:

ב. אין אנו חושבים אלא גולגלתא ומוחא, שני ענינים אלו מצאנו בשני האדרות - רבא וזוטא. באדרא רבא אינו מזכיר אלא גולגלתא ומוחא שבתוכה, ושם מזכיר בפרט כל התיקונים של שערות, של חוטמא, הכל כמבואר שם, כל תיקון ותיקון בפני עצמו באר היטב. ובאדרא זוטא מזכיר תלת רישין, ואינו מאריך בתיקונים, אלא מקצר, ומזכירם כולם רק להכניסם תחת ההקדמה שמודיע שם. והענין הוא כך, הנהגת א"א בסוד החסד כמו שביארנו למעלה - בסוד זה נעשה כל התיקונים שלו, שהם הענינים הפרטים, תיקוני פרצופו, וכמו שכתוב שם באדרא, שהם כולם תיקונים של חסד, שמגבירים החסד וממתקים הרין. ובדרך זה אין לנו צורך לתלת רישין, אלא אדרבא, סוד דמות אדם הוא כתר בסוד ההשראה, והמוח שבתוכו, ואחר כך שאר תשלום דמות אדם בהשתלשלות של הדרגה. אך בסוד היותו שורש לז"א - הנה הנהגת המשפט תלויה בחד"ר, ולצורך זה הוא צריך לסדר אורותיו גם כן בסוד שלושה אלה, וז"ס התלת רישין. ובכאן הוא סוד השתלשלות או"א, כי הכוונה הוא, זה החד"ר שהוא מושרש כאן - אין כאן מקומו, אלא כאן הוא מושרש. אלא שצריך לרדת ולהשתלשל מדרגה אחר מדרגה, עד שיגיע למקומו ממש, שהוא ז"א, וכמו שנבאר זה הענין לקמן באר היטב בס"ד. וזהו מה שמפורש באדרא זוטא, ואין הכוונה שם לסדר תיקוני הא"א, אלא להראות איך כל התיקונים מסכימים גם כן לזה - להיות שורש לז"א, וכמפורש שם בהדיא:

ג. עם שאר תיקוניהם לפי פעולותיהם - שאר התיקונים הנזכרים שם עם הפעולות שלהם, שהם כולם מיתוקי דינים:

ד. בסוד הגברת החסד, כל אלה הם לפי הענין הזה של הגברת החסד, כי אינם אלא מיתוקים:

ה. ובסוד הוצאת הז"א חושבים תלת רישין, והם כתרא, אוירא, ומוחא, וכל שאר התיקונים, מה שהם מוציאים תיקונים בז"א, שאינם נחשבים לפי עצמם, אלא לפי מה שמוציאים תיקונים בז"א:


פתח צו

<קשר האצילות בא"ק על ידי עתיק וא"א [צו -ק]>:

<התלבשות עתיק בא"א>:

התלבשות עתיק יומין בא"א הוא להחזיק אותו בכל ספירותיו לפי ענין המתקלא המושרש ברדל"א. ובזה הוא עומד תחת הנהגת א"ק מצד היסוד ומלכות שלו. כי כך נקבעו תחתיהם מ"ה וב"ן. והוא עיקר ההנהגה ההולכת להשלים השלמות. כיון שבארנו הנהגות אלה שבא"א, עכשיו נשלים לפרש עניניו לפי מה שהם, ובתחלה נפרש ענין עתיק יומין, שמנהיג אותו בכל עניניו:

חלקי המאמר הזה ב'. ת"א, התלבשות, והוא ביאור סוד התלבשות ע"י בא"א. ח"ב, ובזה הוא עומד וכו', והוא לפרש איד אצילות נקרא שהוא תחת א"ק:

חלק א:

א. התלבשות עתיק יומין בא"א הוא להחזיק אותו בכל ספירותיו, והיינו כי זה פשוט, שמי שמתלבש בחבירו - הוא מנהיגו לאיזה דבר שהוא סגולה למתלבש, והנה עתיק יומין מתלבש בכל ספירות א"א. והכוונה לקשר כל זה תחת השורש הנעלם, שפירשנו, להנהגה, שהוא רדל"א:

ב. לפי ענין המתקלא, שהיא הצריכה לשלוט להעמיד כל דברי הדו"ן בתיקון אצילות:

חלק ב:

א. ובזה הוא עומד תחת הנהגת א"ק, זהו שאנו אומרים - שא"ק הוא למעלה, ואצילות מתחת לרגליו, והלא אמרנו שהוא הזיו שלו. אם כן מה ענינו להיות תחתיו, אך התשובה היא, אף על פי שלפי מציאות השתלשלותו אינו תחתיו, אך לפי ההנהגה הוא תחתיו. וזה עיקר גדול בכל המדרגות - שסדר ההשתלשלות הוא אחד, וסדר ההנהגה הוא סדר אחר. וכן העיגולים - שם יש השתלשלות, אך בהנהגה - חג"ת הם בשורה אחת, אף על פי שבהשתלשלות הם זה תחת זה, וכן בכל הדרושים. ובנידן דידן נקרא שעומד תחת א"ק, יען הוא עומד תחת הנהגת א"ק מצד יסוד ומלכות שלו, כדלקמן:

ב. מצד יסוד ומלכות שלו, פירוש - שמה שמשפיע יסוד א"ק למלכות שלו - הוא המשתלשל אחר כך לאצילות. וכן מה שנעשה בין יסוד ומלכות - גורם תנועה באצילות:

ג. כי כך נקבעו תחתיהם מ"ה וב"ן, זה בא מסוד המתקלא שזכרתי, שהוא חיבור מ"ה וב"ן, שזהו עיקר תיקונם של הפרצופים. והיינו שענין זה הוא השולט על כל האצילות, ומצד זה האצילות הוא תחת יסוד ומלכות דא"ק, כי שם קבוע תיקון ענין זה. וזהו מה שאנו אומרים - שעתיק יומין מחזיק א"א לפי ענין המתקלא. פירוש - שבהשתלשלות לא היה נעשה זה, אלא צריך כח אחד שיביא עניניו של א"א לעמוד תחת תיקון זה:

ד. והוא עיקר ההנהגה ההולכת להשלים השלמות. כי כבר שמעת שחיבורי מ"ה וב"ן הם תיקוני כל הקלקולים, אם כן זאת היא ההנהגה העיקרית. ועל כן צריך שיעמוד תחתיה א"א בכל סדריו כנ"ל:


פתח צז

<הנהגות א"ק וענפיו עתיק ואבי"ע>:

מאצילות ולמטה הולך הכל לפי ענין ההנהגה של העוה"ז, שבה סובבים הדברים עד שמגיעים אל שלמות ההטבה. אך מעתיק ולמעלה - הכל הוא לפי מה שיהיה בנצחיות. ועתיק הוא המעביר באמצע מהנהגה להנהגה. א"ק - כללות כל המציאות לכל הזמנים:

עד עכשיו ביארנו ג' מדרגות שהם כללות הכל, א"ק, אבי"ע, ועתיק שהוא הקשר באמצע. עכשיו צריך לפרש מה ענין ג' אלו:

א. מאצילות ולמטה הולך הכל לפי ההנהגה של העוה"ז, בסוד הטוב ורע, שבו השכר ועונש, והוא כל סיבוב הגלגל, ההולך לגלות היחוד בשלמות. וזהו:

ב. שבה סובבים הדברים עד שמגיעים אל שלמות ההטבה, וזה דבר פשוט, שרואים אותו לפי טבע וענין החוקים שמאצילות ולמטה, ענינים בבחינת הטוב והרע, תיקון ופגם, הולכים לפי סוד הסוף. וכאן כל עניני העבודה:

ג. אך מעתיק ולמעלה - האורות דאח"פ:

ד. הכל הוא לפי מה שיהיה בנצחיות, מאלף השביעי והלאה. כי הכל נקרא נצחיות, כיון שאין עוד מיתה. אך בזה הזמן יש לחלק בין זמן העליות, והוא עד אלף העשירי, שמגיעים לאורות דע"ב. וזמן הנצחיות אחר שקבעו הדברים, שהוא לנצח נצחים:

ה. ועתיק הוא המעביר באמצע מהנהגה להנהגה, כדי שיוכלו המעשים עתה לעשות פעולה בנצחיות של אחר כך, צריך מדרגה אחת באמצע, נוטלת המעשים מן עולם הזה, ומביאה אותם להקבע על פיהם עניני עליות אלה:

ו. א"ק - כללות כל המציאות לכל הזמנים, פירוש - א"ק אינו הולך בהדרגה אחר שום אור, כי כל האורות - ענפים ממנו, והעליות - באורות עצמם, מהארה להארה. יש להקשות, איך יכולים לסדר עתיק על אצילות ואח"פ על עתיק, אם עתיק הוא מלכות דא"ק, והיה צריך לשום על עתיק - א"ק. ואם א"ק אינו בסוג עם אורותיו, גם עתיק, שהוא מלכות שלו, אינו בסוג עמהם. תשובה, מלכות א"ק כשנעשית עתיק - הולכת גם היא בשורה עם הענפים, וזה מצד מה שמתחברים בה מ"ה וב"ן, שהם ענפים כנ"ל:


פתח צח

<קשר ההנהגות של ענפי א"ק עתיק ואבי"ע>:

ענין מ"ה וב"ן היה הולך הכל בתיקון, ושם לא הוצרך שום עיכוב. אך בב"ן היה הקלקול, ובמ"ה תיקונו. והוצרך לתת להם מקום לעשות את שלהם, עד שיחזרו אל ענין מה שלמעלה מהעולמות, ומציאות התחתונים מתעלה בסוד ענפי א"ק ממעלה למעלה, עד סוף כל העליות. על כן עתיק העומד בסוד חיבור מ"ה וב"ן, הוא העומד להעביר הדברים מהנהגה זאת של עתה להנהגת הנצחיות. כי כל מעשה התחתונים עושה פעולה בענין חיבור מ"ה וב"ן, והולך ונקבע לנצחיות. ובהשתלם כל מעשה התחתונים, יהיה נשלם כל הצריך בחיבור מ"ה וב"ן. ונקבע מה שצריך לכל הנצחיות, להיות לפי מעשה שעשו בני האדם. ונמצא הכל בזכותו של האדם התחתון, ולפי מעשיו:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, עד ענין וכו', והוא איך שהעבודה אינו אלא מאצילות ולמטה. ח"ב, על כן עתיק וכו', והוא ענין העבודה שהולך לנצחיות לסוד השכר:

חלק א:

א. עד ענין מ"ה וב"ן, וזהו שלא ראינו שבירה ותיקון אלא בו, אף על פי שהיה ענין ההעלם בעקודים, לא היה בדרך שבירה. אלא הוא ענין אחד שנעשה, כדי שאחר כך יוכל להיות שבירה בנקודים:

ב. היה הולך הכל בתיקון, שלא הושרש שם ענין הרע, והרי אין מונע להארה, וזהו:

ג. ושם לא הוצרך שום עיכוב, אלא המעשה כשהתחיל השלים ענינו מיד, שהוא מציאות המדרגה ההיא:

ד. אך בב"ן היה הקלקול ובמ"ה תיקונו, כאן הדברים מתארכים שלא נשלם המעשה בבת אחת, אלא בתחלה - הקלקולים. ולזה צריך שיבואו בני אדם אחר כך להשלים תיקון הקלקולים ההם:

ה. והוצרך לתת להם מקום לעשות את שלהם, והוא כל ענין שית אלפי שנין:

ו. עד שיחזרו אל ענין מה שלמעלה מהעולמות. שהתחתונים נבראו בבחינה זאת, ונתעכב תשלום זה הענף עד שנעשה הרע, ונעשו התחתונים, ונתקן הרע על ידי התחתונים, וזהו ענין העבודה, עד שישתלם ענף זה, ויחזור להיות מתוקן כמו שאר הענפים:

ז. ומציאות התחתונים מתעלה בסוד ענפי א"ק ממעלה למעלה, עד סוף כל העליות - אמת שהתחתונים יצאו מן הענף התחתון הזה, אבל יש להם לעלות בכל הענפים, שכולם היו הדרגה מוצרכת לזה, וכולם צריכים לפעול ולהשפיע בתחתונים, עד שכל מה שנעשה בעדם - השלים את חוקו. ונמצא שמציאות התחתונים לא נעשה אלא בענף התחתון, ולכן הוצרכו לרדת המדרגות עד שם. ואז יצא ויקבל השפעותיו, השפעה אחר השפעה מן כל הענפים שיצאו בשבילו. ומה נותנים - עילוי במציאותו, שהמציאות כבר נעשה, אלא שמזדכך ועולה בעילוי ובשבח גדול יותר, וכשהשלימו כולם - אז נקרא שעשה כל אחד מה שמגיע אליהם. ויש הפרש בענינם, והפרש במה שנולד מהם בתחתונים. דהיינו הענף הזה התחתון - היו בו כל הקלקולים שזכרנו. ושני מקרים היו לו, א' - שבו ניתנה העבודה לאדם, לפי שבו היה מציאות לעבודה. וב' - שנתארך הרבה בסוד שית אלפי שנין. אך שאר הענפים - אין להם אלא להעלות התחתונים אל שלמות יותר. כי בתחלה קבלו ההנהגה כך מן הענף התחתון, ואחר כך יקללוה מן החלק העליון ממנו, ואחר כך מן החלק היותר עליון, עד המקום שמגיע לו לקבל, וזהו סדר ההדרגה. ונמצא שאין מציאות התחתונים נשלם לפי מה שהוא צריך להיות, שהוא אחר כל העילוים, אלא באלף העשירי. משם והלאה הוא הנצחיות, שאין אנו יודעים בו כלל, שכבר נשלמה הבריאה לגמרי, דהיינו שעלתה בכל עליותיה. ואמנם הענף התחתון, בהיותו פועל בתחתונים - נתן להם עבודה. אך שאר הענפים, כיון שאינם צריכים תיקון - אינם נותנים עבודה, אלא אדרבא - הארה ותענוג לפי מה שכבר זכו בעבודה הראשונה:

חלק ב:

א. על כן עתיק העומד בסוד חיבור מ"ה וב"ן, שענינו הוא המתקלא, כנ"ל:

ב. הוא העומד להעביר הדברים מהנהגה זאת של עתה להנהגת הנצחיות, פירוש - למה נאמר שעתיק הוא המעביר בין עניני עוה"ז לנצחיות? לפי שכל עניני עוה"ז תלויים בסוד מ"ה וב"ן ותיקונם, שזה שנתן העבודה לבני האדם. וכפי התיקון שתקנו בני אדם בענין הזה - כך היא הארה שמאירה להם אחר כך מהענפים העליונים. ועתיק - ענינו הוא סוד חיבור מ"ה וב"ן כנ"ל. על כן נאמר שהוא המעביר בין הנהגה להנהגה, וכדלקמן:

ג. כי כל מעשה התחתונים עושה פעולה בענין חיבור מ"ה וב"ן, והולך ונקבע לנצחיות, זה כבר פירשתי, שהמעשים שלמטה גורמים התיקון למעלה, והתיקון אינו אלא במ"ה וב"ן. אך אינה משלמת שם הפעולה, כי אם לא היה שכר אלא בעוה"ז - היה כך. אך העיקר הוא לעוה"ב, אחר שאנחנו עוברים מהנהגת מ"ה וב"ן להנהגת שאר ענפים. ואם כך צריך ששאר הענפים גם כן יקבלו זאת העבודה, לא להתקן, שאינם צריכים תיקון, אלא להאיר אחר כך לפי התיקון שנתקן למטה. על כן צריך שתהיה מדרגה אחת לוקחת התיקונים האלה במקום שהם תיקונים, דהיינו באצילות, להעבירם למקום שאינם עוד תיקונים, שאין צריך שם תיקונים, אלא שהם גורמים התעוררות הארה לסוד השכר הנצחי, שינתן כשישלטו הענפים ההם. וזאת המדרגה היא עתיק, שהיא חוץ מן העולם עצמו, אלא שנעשית בראש לעולם. והיא מתחברת גם כן עם מה שלמעלה, להיותה מלכות א"ק, ואז עושה העברה הזאת:

ד. ובהשתלם כל מעשה התחתונים, באמת כשישתלם זמן העבודה, ירצה לומר שנשלם זמן תיקון כל המדרגות, שאף על פי שאין הענפים העליונים צריכים תיקון, סוף סוף צריך תיקון לאדם, שיהיה מוכן לקבל אורותיהם בזכות ולא בצדקה, שזאת היא הכוונה הראשונה. אך כיון שאמרנו שהמעשים לפי מה שפועלים במ"ה ובב"ן לעשות תיקון ממש - כך קוראים אורות שאר הענפים להאיר, נמצא שגם האורות ההם שיאירו - יהיו בזכות, לפי שכבר נקראו בזכותו, בזמן שהיה מתקן את מ"ה וב"ן. נמצא שזה הזמן הוא לבדו זמן העבודה, והוא בזמן ששולטים מ"ה וב"ן. אך תולדת העבודה הזאת מגעת עד רום כל הדרגות, עד כשיושלם כל תיקון מ"ה וב"ן, הרי ניתן קריאה בזכות לכל המדרגות כולם, שיאירו אורותיהם, כל אחד בזמנו. וזהו:

ה. יהיה נשלם כל הצריך בחיבור מ"ה וב"ן:

ו. ונקבע מה שצריך לכל הנצחיות להיות לפי מעשה שעשו בני האדם, שסוף הפעולה מגעת שם על דרך הנ"ל:

ז. ונמצא הכל בזכותו של אדם התחתון, ולפי מעשיו, הוא סוף כל הענין הזה, כמ"ש, כי הכוונה - שיהיה הכל בזכות ולא בצדקה:


פתח צט

<דעת דעתיק גנוז באוירא לצורך קשר ההנהגות>:

רדל"א הוא סוד חיבורי מ"ה וב"ן למעלה. מקור לכל ההנהגה. ז' תחתומת דעתיק, המתלבשים בא"א, הם המנהגים אותו לפי ענין הרישא שלמעלה. דעת דעתיק, המתלבשת בין כתרא ומוחא דא"א, עומד לקבל ענין מעשה בני האדם בסוד ההנהגה של עתה, ומעביר אותם על ידי רדל"א אל שלמעלה, להיות נקבעים לנצחיות:

אחר שביארנו קשר כל הענינים האלה בסוד אלה ההנהגות של עתה ושל נצחיות, עתה נעשה קיצור מזה, לפרש כל מה שיש במדרגות לצורך זה:

א. רדל"א הוא סוד חיבורי מ"ה וב"ן למעלה, מקור לכל ההנהגה, הוא מה שכתבתי, שמקור ההנהגה הוא בסוד חיבור מ"ה וב"ן, וזהו רדל"א:

ב. ז' תחתונות דעתיק, המתלבשים בא"א, הם המנהגים אותו לפי ענין הרישא שלמעלה, גם זה כמ"ש, שהוא לקשר הנהגת האצילות תחת ההנהגה הזאת, לעמוד תחת א"ק כנ"ל:

ג. דעת דעתיק המתלבשת כין כתרא ומוחא דא"א, זהו מ"ש הרב זללה"ה, שדעת דעתיק עומד גנוז באוירא, ר"ל שאינו מלובש כמו שאר הז', אלא גנוז שם. וההפרש הוא זה, מלובש - ר"ל שמחזיק ההנהגה של המלביש. אך גנוז - הוא חוץ מזה הענין, ועומד שם לאיזה תכלית אחר, והיינו כמ"ש לקמן:

ד. עומד לקבל ענין מעשה בני האדם בסוד ההנהגה של עתה, והיינו שאין ענינו להחזיק הנהגת א"א, אלא לקבל מהנהגתו מה שיש לקבל, ולהביאו אל הרישא, שהיא המעבר האמיתי אל הנצחיות, בסוד ספיקותיה, כנזכר למעלה, ששם מושגחים כל הדברים לפי הכל על ידי עבר עתיד והווה, וכמ"ש. נמצא דעת עומד ומקבל כל עניני א"א. ומשם עולים לעבור בהשגחת הרדל"א, ומשם להיות נקבעים בנצחיות וכנ"ל:

ה. ומעביר אותם על ידי רדל"א אל שלמעלה, להיות נקבעים לנצחיות:


פתח ק

<הקדמה כללית בענין ההתלבשות>:

חילוקי ההתלבשות ככל מקום שהוא - מורה פעולתו אם רב ואם מעט. הערך נשמר תמיד לפי שיעור התחלקו. מקום שמתלבש חלק גדול, ומקום שמתלבש חלק קטן - מורה שהפעולה במקום אחד גדולה מהפעולה במקום השני, באותו הערך שיש בין חלק לחלק המתלבש. אך טעם הערך הוא - כי זהו מצטרך לפי הכוונה הכללית. וכמה טעמים נוכל למצוא בערך ההוא, כי לכמה פינות הוא פונה:

אחר שביארנו הקשר הזה של ההנהגות, היה צריך לתשלום וה לבאר ההלבשה בפרט, של עתיק בא"א, למה בכח"ב יש ג' ספירות שלמות, ובחג"ת נה"י רק פרקי ספירה אחת. ווהו מה שנפרש עתה בהקדמה כללית בכל עניני ההתלבשות:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, חילוקי וכו', זהו הקדמה בעניך התלבשות. ח"ב, אך טעם וכו', היא אוהרה בעניך הקדמה זאת:

חלק א:

א. חילוקי ההתלבשות בכל מקום שהוא, והיינו כמו שמתחלקים בכאן ספירות עתיק יומין בא"א באותו הפרש שוכרנו, כך יש כאלה במקומות אחרים גם כן. וזאת הקדמה כוללת לכל מקום:

ב. מורה פעולתו אם רב ואם מעט, זה פשוט, ההתלבשות היא פעולה שפועל המתלבש במלביש. ודאי אם חלק רב מתלבש - מורה שצריך פעולה רבה, אם חלק קטן - מורה שהפעולה היא קטנה:

ג. הערך נשמר תמיד לפי שיעור התחלקו. מקום שמתלבש חלק גדול, ומקום שמתלבש חלק קטן - מורה שהפעולה במקום אחד גדולה מהפעולה במקום השני, שנעריך תמיד מלביש עם מלביש, מי שמלביש חלק גדול - קבל פעולה יותר גדולה ממי שמלביש חלק קטן. ואדרבא, נבין בזה ענין וה בפרטיות הרבה. פירוש - אם נרצה להעריך בשיעור מדוקדק כח הפעולה הזאת, נעריך החלקים המתלבשים בשיעור פרקיהם ומדותיהם, ואז נבין הערך -:

ד. באותו הערך שיש בין חלק לחלק המתלבש:

חלק ב:

א. אך טעם הערך הוא - כי זהו המצטרך לפי הכוונה הכללית, אין צריך לבקש טעם על זה, כי כבר אמרנו, כל מה שהוא בבנין - אין מבקשים טעם. אדרבא, מהבנין שאנו רואים שהוא כך - נילף מינה שזהו מה שצריך. ויותר נוכל להבין אחר כך דברים על פי ההקדמה של הבנין ההוא, ממה שנוכל להבין טעם לבנין ההוא. הבנין הוא המקובל בכל שיעוריו, וממנו נמשך כל ההנהגה. והנה נוכל למצוא באמת טעמים רבים לבנינים האלה, אלא שאין זאת כוונתינו, כי אם לדעת מה שיש, ומה פעולתו, ומה שתלוי בערך. ונדע שוהו הערך מה שיצריך השינוים, ונבין ממילא שמה שהאור הוא גדול - צריך שיהיה כך, לפי שצריך פעולה גמורה. ואם הוא קטן - לפי שאינו צריך רק פעולה קטנה. וזה די לנו, כי החכמה תלויה לדעת היוצא מזה, ופעולה זה, ולא טעם למה דוקא כך:

ב. וכמה טעמים נוכל למצוא בערך ההוא, כי לכמה פינות הוא פונה, אינו גם כן מאותן הדברים שאסור לשאול, כי אדרבא, טעמים רבים ימצאו לנו, וכולם יוכלו להיות אמיתים. כי המחשבה העליונה לא כיונה לדבר אחד לבד, אלא לדברים הרבה. אך שאין לנו צורך לדרוש אחר זה כלל, אלא להבין "מה", ר"ל דרך משל - כגון אנו אומרים, ז"א מתחיל מן החזה דאו"א, ר"ל שכך הוא השיעור, שז"א אינו מתחיל אלא משם ולמטה. ובסדר זה מסודרים כל עניני העולם התלוים בזה. אך אם תשאל למה לא יתחיל מן הדעת ולמטה - אין זו שאלה. ואף על פי שתוכל למצוא תשובות על זה - הפנימיות של זה לא נודע, כי כבר אמרנושהמחשבה העליונה כיונה לכמה דברים, ואין לנו צורך לילך אחריהם, כי אם לדעת מה אמרנו שכבר גזרה והסכימה לעשות - מה תולדות המעשים ההם:


פתח קא

<תיקוני א"א [קא -קח]>:

<ענין הכתר והמוחין שבו>:

הראש תמיד הוא ראשית כל הנהגת הפרצוף, ושלמותה - בכתר ומוחין בתוכו, והיינו בסוד השראת העליון ממנו, השורה עליו. ושם נכללו ג' מוחיו, ששם כל עיקר הולדת ההנהגה שלו:

עכשיו נבוא לפרש בפרט ענין צורת הפרצופים, ובתחילה בכלל:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, הראש תמיד הוא, והוא ענין הראש בפרצוף. ח"ב, והיינו בסוד וכו', הוא ביאור הקדמה הזאת:

חלק א:

א. הראש תמיד הוא ראשית כל הנהגת הפרצוף, היא לבדה כוללת כל מה שיש בכל הפרצוף, אך בבחינת ראשית, שעל כן נקראת ראש. ותשלום ענינה - בכל שאר הפרצוף:

ב. ושלמותה - בכתר ומוחין שבתוכו, והיינו שהם מינים הצריכים שניהם להנהגה. כתר - מין אחד, ומוחין - מין אחר:

חלק ב:

א. והיינו בסוד השראת העליון ממנו השורה עליו, כי צריך כח העליון המנהג התחתון, וכח התחתון בכל מדותיו. הכתר הוא כח העליון:

ב. ושם נכללו ג' מוחיו, שהם כללות מדות התחתון:

ג. ששם כל עיקר הולדת ההנהגה שלו, שם נולדת ההנהגה בקיבוץ כל הכחות האלה, ואחר כך מתפשטת בפרצוף כולו:


פתח קב

<ז' תיקוני רישא>:

רישא דא"א - מובן בה כתרא וחכמה סתימאה שבתוכו, וזה לפי הנדרש בהנהגת א"א מצד עצמו לבד, ובו הם הז' תיקוני רישא. והיינו כי כל הנהגת א"א תלויה בעתיק, ולכן ברישא דא"א עצמו שולטים הז' דעתיק, ופרטי תיקוניו. ובגולגלתא עושים מה שעושים בכלל, ובפנים עושים בפרט, יען הם עשוים להאיר בפרט. וצריך שכל הארותיהם יהיו מתוקנים בתיקוני העתיק:

אחר שנתבאר ענין הראש, נבאר עתה תיקוניו בא"א שאנו עוסקים:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, רישא דא"א, הוא מה שאנו מבינים כשאנו אומרים ז' תיקוני רישא. ח"ב, ובגולגלת וכו'. והוא פרט התיקונים האלה:

חלק א:

א. רישא דא"א - מובן בה כתרא וחכמה סתימאה שבתוכו, היינו כי ראש אינו גולגלת לבד, אלא כל כללות הראש והפנים, ומה שבתוכם. והנה כאן בא"א שלא יש בינה בתוך הראש, ומבואר במקומו, כשאומרים רישא - מבינים כתר וחכמה בתוכו, וכל המתפשט בהם בסוד הפנים:

ב. וזה לפי הנדרש בהנהגת א"א מצד עצמו לבד. והיינו כמ"ש, שבסוד שורש הז"א - נדרש בסוד חד"ר. אך בסוד א"א עצמו אין מתחלקים אלא בדרך זה - גולגלתא ומוחא לבד:

ג. ובו הם הז' תיקוני רישא:

ד. והיינו כי כל הנהגת א"א תלויה בעתיק, זהו כמו ששמעת איך עתיק עשוי לקשר כל ספירות א"א תחת א"ק, ולהעמידם בסוד המתקלא:

ה. ולכן ברישא דא"א עצמו שולטים הז' דעתיק, ופרטי תיקוניו, היינו כי במקום השליטה הראשונה - שם צריך לעשות תיקון זה, ונשאר התיקון לכל הפרצוף:

חלק ב:

א. ובגולגלתא עושים מה שעושים בכלל, הוא סוד גולגלתא חיורא, והיינו כי התיקונים האלה מתפרשים - אחד בגולגלתא, וששה בפנים. וס"ז כי כתר אינו עשוי לפרט אורותיו כמו החכמה, אלא כתר - סודו קמץ - קמוץ בסוד הגולגלת, שהיא גולגלתא אטום. אך חכמה - פתח, עושה כל אורות הפנים בפרט. וכפי הענין שלהם, כך עושים בהם תיקוני העתיק - בגולגלת בכלל אחד, ובפנים בכל פרטיהם, וזהו:

ב. ובפנים עושים בפרט, יען הם עשויים להאיר בפרט:

ג. וצריך שכל הארותיהם יהיו מתוקנים בתיקוני העתיק, הכוונה היא לתקן הכל, ועל כן צריך שלא להניח החלקים לחוץ, אלא במקום שיש פרט - יהיו כל הפרטים מתוקנים:


פתח קג

<שני סוגי תיקוני רישא דא"א>:

כל עניני הא"א הולכים להגביר החסד ולמתק הדין. ויש גילוי כחו בכח - שהוא מעביר הדין לגמרי, והוא ענין גילוי מצח הרצון:

אחר שביארנו ענין ז' תיקוני רישא, נבאר ההפרש שבין תיקון לתיקון בתיקונים אלה:

א. כל עניני הא"א, כבר נתבאר למעלה ענין זה, שא"א גורם מיתוק לדיני הז"א:

ב. הולכים להגביר החסד ולמתק הדין, הימין שבו הוא להגביר החסד, והשמאל שבו הוא למתק הדין בחסד:

ג. ויש גילוי כחו בכח - שהוא מעביר הדין לגמרי, זה תלוי בגילוי המצחא, שבהתעלם הוא ממתק, ובגילוי הוא מעביר הדין לגמרי:

ד. והוא ענין גילוי מצח הרצון, והוא בסוד התיקון רעוא דרעוין, שזה הוא מה שנותן לו זה הכח. והיינו שכל שאר התיקונים שבאים מחג"ת נ"ה(י) אינם עושים זה, לפי שאין להם כח לזה, אלא ליסוד שמתקן המצח, שיכול לגלות החסדים בכח:


פתח קד

<שורש ז"א ונוק' בתלת רישין ורדל"א>:

ענין ההנהגה המשפטית תלוי הכל בחד"ר והמקבל מהם. כי בזה תלוי כל ענין השכר והעונש. ולשורש ענין זה נמצא בא"א התחלקות התלת רישין. ורדל"א שעל גביהם הוא שורש למקבל, שהיא השכינה:

אחר שנתבאר מה שיש לבאר בפרטיות הנהגת א"א מצד עצמו, עתה נבאר להשלים ענין שורש ז"א. כבר נתבאר למעלה - לעיל פתחים כ"ג -כ"ד. ליסוד המתקן המצח. עי' פתחי חכמה ודעת סי' י"א ד"ה, התיקון הד' (שערי רמח"ל עמ' קמ"ט), שם סי' פ"ד ד"ה, והנה המצח (שם עמ' ר"כ). תיקונים חדשים עמ' קט"ו. סיכום קג, כל עניני א"א ענינם הגברת החסד, על ידי הימין שבו, ומיתוק הדינים על ידי השמאל שבו. המצחא כשהוא בהעלם ממתק הדינים, ובהגלותו - מעביר הדינים לגמרי, וזה ע"י כח יסוד דעתיק שבמצחא. שאר התיקונים בכוחם רק למתק הדינים. להשלים ענין שורש ז"א. ענין זה כבר מבואר לעיל בפתח צ"ה. כאן חוזר ומזכירו בסדר:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, ענין ההנהגה, והיא הקדמה בענין ההנהגה. ח"ב, ולשורש ענין זה, והוא ענין ג' רישין על פי זה:

חלק א:

א. ענין ההנהגה המשפטית תלוי הכל בחד"ר והמקבל מהם, המקבל ר"ל נוק', שהיא שורש המקבלים, שלפי מה שהם מוכנים - כך היא מזדמנת לקבל, כמ"ש למעלה במקום אחר:

ב. כי בזה תלוי כל ענין השכר והעונש, משפט אינו ר"ל דין לבד, אלא חד"ר, לעשות לפי הנראה לעיני הדיין:

חלק ב:

א. ולשורש ענין זה נמצא בא"א:

ב. התחלקות התלת רישין, זהו כמ"ש למעלה, שהנהגת המשפט עצמה יוצא מא"א:

ג. ורדל"א שעל גביהם היא שורש למקבל, סוד וה הוא, אשת חיל עטרת בעלה:

ד. שהיא השכינה, שזה כח השכינה, שנקראת אבן דזרקין לה עד א"ס, והיינו כי היא תחלת המחשבה. והמדות לא נמשכו אלא בעבורה על ידי חד"ר. נמצא כי כל התיקון ביד המקבלים, שהם המגלים היחוד בעבודתם. ונמצא שזה מה שנקבע ראשונה, ואחר זה נמשכו המדות לפי ענינה. ולכן כל ההתעוררות - ממנה, וכל התיקון תלוי בה, כידוע בדברי רשב"י זללה"ה בכמה מקומות:


פתח קה

<ראשית השתלשלות חד"ר - בדיקנא>:

שערות הראש הם מתגלים מקדושת המוח עצמו כמו שהיא בו. אך הדיקנא עשויה להשתלשל בה האורות בהדרגה, לרדת עד הז"א:

אחר שביארנו ענין שורש הז"א, נבאר ראשית השתלשל השורש הזה לבוא למטה:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, שערות הראש וכו' והוא ענין שערות הראש. ח"ב, אך הדיקנא, והוא שערות הדיקנא:

חלק א:

א. שערות הראש הם מתגלים, היינו כי הנה אנו אומרים אחר כך שהדיקנא הם צינורות הממשיכים אור החכמה סתימאה לחוץ, לעשות ההשתלשלות. אך גם השערות של הראש, אמרו באדרא רבא, שהם ממשיכים האור מן המוח. וצריך להבין בתחלה מה ההפרש בין זה לזה. והנה ההפרש הוא, שהשערות של הראש אינם אלא מגלים אור המוח כאשר הוא, ולא בהשתלשלות והדרגה. אך הדיקנא ממשכת האור להשתלשל בהדרגה:

ב. מקדושת המוח עצמו, שעל כן מנין השערות הם כמנין קדוש, כמו שביאר רשב"י זללה"ה באדרא רבא, להיותן גילוי קדושת המוחין שמתלהטת ויוצאה לחוץ:

ג. כמו שהיא בו, הוא מ"ש שאינו משתנה בהמשכו כלל:

חלק ב:

א. אך הדיקנא עשויה להשתלשל בה האורות בהדרגה, הוא מ"ש למעלה, וזהו הטעם שמדרגותיה נמנות בדרך פרטי, להיות שם בסוד הזיווגים של נוצר ונקה, מה שאין כן שערות הראש. וזה, כי הזיווגים הם עשוים להמשיך האורות לפי כח המזדווגים, שבמוחי המזדווגים נמשך האור המתאצל על ידם, ומשתווה לבחינת המזדווגים ההם, ובבחינה זאת האור מתאצל. ובכל מוח מקבל שינוי, לפי המדרגה של המוח ההוא:

ב. לרדת עד הז"א, היינו כי פעהלת הדיקנא הוא להוציא לחוץ סדר החד"ר, הסתום בפנים. וכשמתחיל להמשיך אותו, נמשך ויורד עד הז"א. ועל כן, או"א במזלא אתכלילן, וכדלקמן, כי כוונת הדיקנא להביאו עד הז"א. ולכן מסתיימים בטיבורא, להיות על הז"א ממש:


פתח קו

<תיקונים מכיני השפע וממשיכי השפע>:

התיקונים - מהם עשוים להמשיך השפע בהם, ומהם לתת הכנות ותיקונים לשפע עצמו. זהו כלל בכל התיקונים, אך ענינו לפרש בו ענין תיקוני הדיקנא:

א. התיקונים, כל מיני תיקונים שיש בכל מקום - הם נופלים תחת אחד משני מינים אלו:

ב. מהם עשוים להמשיך השפע בהם, וזה בדיקנא - סוד התרין מזלין, שהם עשוים דוקא להמשיכו ולגלותו:

ג. ומהם לתת הכנות ותיקונים לשפע עצמו, וזה בדיקנא - כל שאר התיקונים שלה:


פתח קז

<תלת רישין מאירים בדיקנא>:

כל התלת רישין מאירים בדיקנא, כי היא ממש גילוי ההנהגה הזאת של חד"ר:

תשלום ענין הדיקנא:

א. כל התלת רישין מאירים בדיקנא, זה כבר נתפרש בדברי הרב זללה"ה, שיש כל התלת רישין בדיקנא. ולמה צריך זה?:

ב. כי היא ממש גילוי ההנהגה הזאת של חד"ר, כל ענינה הוא גילוי חד"ר, המשתרשים בג' רישין כנ"ל. ועל כן צריך שיאירו בה בפרט:


פתח קח

<הדיקנא כופה את הדינים>:

הדיקנא מראה כח הפרצוף, על כן בה מתגלה כח א"א, וכופה הדינים, ומכניע הקליפות, ומשליט הקדושה בסוד היחוד העליון:

ענין שהדיקנא כופה הדינים:

א. הדיקנא מראה כח הפרצוף, זה ענין הדרת פנים - זקן. וגם למטה הוא כך:

ב. על כן בה מתגלה כח א"א:

ג. וכופה הדינים, כי ענינו הוא להגביר החסד, ובהתגברו בכחו - ממתק הדינים:

ד. ומכניע הקליפות, כי הדינים הבלתי מתוקים הם נותנים כח לס"א, אך הדינים הממותקים, אדרבא, גורמים הכנעה לס"א:

ה. ומשליט הקדושה בסוד היחוד העליון, זהו תיקון העתיד, שיהיה לע"ל, שעליו אמרו (אד"ר קלד ע"ב) דעתיד לאוקיר דיקנא, בסוד, "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא". ואז תשלוט הקדושה לבדה בעולם:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/קל%22ח_פתחי_חכמה_(צ_-_קח)"