קל"ח פתחי חכמה/פתח צג
פתח צג
<מיתוק דיני ז"א ע"י א"א>:
היות המשפט עצמו יוצא רק מענין ההטבה הגמורה, הוא גורם מיתוק למשפט עצמו. כי סוף סוף כוונת המלך הוא רק להיטיב, אלא שצריך המשפט כדי לבוא אל ההטבה השלמה. מה שאינו כן אם לא היה המשפט רק לנקום מן החוטאים. וזה ענין שא"א ממתק דיני הז"א רק בכח המצאו לבד, על ידי מה שהוא פועל לפי עצמו, אפילו לא יגביר עליו הארותיו להעביר הדין שלו:
אחר שביארנו ענין איך ז"א יוצא מא"א, עתה נבאר מה תועלת יש בזה, והמיתוק שמקבל ממנו:
חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, היות המשפט וכו', והוא איך הוא מיתוק למשפט היותו יוצא מן הכוונה התכליתית של ההטבה. ח"ב, וזהו ענין וכו', והוא התמתק ז"א מא"א על פי זה:
חלק א:
א. היות המשפט עצמו יוצא רק מענין ההטבה הגמורה:
ב. הוא גורם מיתוק למשפט עצמו:
ג. כי סוף סוף כוונת המלך הוא רק להיטיב, פירוש - היה יכול להיות שהרצון העליון היה רוצה דוקא לנהוג משפט ולא עוד, אז היה צריך לחזק אותו בכל צד, בין בצד ההטבה, בין בצד העונש. אבל כיון שהכוונה אינה אלא להביא ההטבה השלמה, ואדרבא, המשפט הוא עושה אותו רק לפי שהוא צריך לעשותו, ואם היה יכול לעשות בלאו הכי - היה עושה. הנה ודאי יכוון וישתדל להמתיק המשפט כל מה שאפשר. וזהו:
ד. אלא שצריך המשפט כדי לבוא אל ההטבה השלמה:
ה. מה שאינו כן אם לא היה המשפט רק לנקום מן החוטאים, שאז היתה הכוונה להחזיק המשפט. וזה מטבע הס"א, שכיון שאינה רוצה אלא להרע - מחזקת הרע בכל כח. אבל הרצון העליון, שכוונתו להיטיב, המשפט שהוא עושה אותו - כיון שצריך, אך הכוונה למתקו כנ"ל:
חלק ב:
א. וזה ענין שא"א ממתק דיני הז"א רק ככח המצאו לבד, על ידי מה שהוא פועל לפי עצמו, כל התיקונים הנמצאים בא"א, הנזכרים (באדרא זוטא) [באדרא רבא], הם רק שליטות והנהגות שלו, שרק בהמצאו גורם מיתוק לז"א. כיון שאותם הדברים עצמם שלמטה בז"א הם דין, הרי כבר הכוונה בהם הוא רק לחסד - להיטיב באחרונה, וזהו המתגלה בא"א:
ב. אפילו שלא יגביר עליו הארותיו להעביר הדין שלו, שזהו תיקון אחר שנמצא לפעמים, שמעביר הדין שלא ישלוט כלל, כמפורש בסוד כוונת ויעבור. אך אין זה כוונת ההנהגה, כי צריך שהדין יהיה, אך שלא יתגבר הרבה. וזה נעשה כשכבר יש א"א, שהוא אותם הדברים עצמם של ז"א, אך לפי הכוונה התכליתית, לא לפי האמצע שקודם התכלית הזה: