פתיחת התפריט הראשי


פתח לו

<עולם הנקודים [לו -נ]>:

<גדר עולם הנקודים>:

עולם הנקודים הוא מה שהאצילות עם כל ענפיו היו הולכים ונעשים, כאומן העושה כלי מחתיכת עץ, שבתחלה הוא גולם, ואחר כך בהשתלם צורתו - אז נראה היופי שלו בצורה שלמה. עכשיו מתחיל עולם הנקודים והוא עולם התוהו, זה ראוי להתבאר תחלה אחר הקודם לו, כי זה הוא האור היוצא אחר האורות שזכרנו למעלה:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, עולם הנקודים הוא מה וכו', והוא גדר עולם הנקודים. ח"ב, כאומן וכו', והוא משל על ענין זה העולם:

חלק א:

א. עולם הנקודים הוא מה שהאצילות עם כל ענפיו, ר"ל האצילות - כל מה שבאצילות, וענפיו - בי"ע עם כל תולדותיהם. ותמצא שכל אלה בחדא מחתא מחתינהו, שהכל ענין אחד וקשר אחד. מתחיל באצילות ומסיים בעשיה, שהוא השורש האמיתי לעניני התחתונים, מה שלא היה עד שהגענו למדרגה זאת. ותראה האדם עצמו מורכב מאבי"ע בסוד נר"ן ונל"ן. ואפילו הנבראים הולכים על זה הדרך בסוד דצח"מ:

ב. היו הולכים ונעשים, ר"ל שלא רצה הא"ס ב"ה להוציא ענין זה בתשלום צורתם מתחלתם, אלא בהדרגה. מתחיל בשלמות מועט, ואחר כך בשלמות יותר, עד שנשלם לגמרי. ונמצא שמה שהוא באחרונה הוא מה שהיה בתחלה. אך בחסרון השלמות, שהוא עתיד לבוא אחר כך:

חלק ב:

א. כאומן העושה כלי מחתיכת עץ, ר"ל שלא רצה הא"ס ב"ה לפעול כפי עצמו. שאז היה מוציא שלמות הענין בבת אחת. אלא עשה כאומן שאינו יכול לעשות אלא בהדרגה. ולוקח החתיכה לפניו, ומציירה מעט, וכמה חילופים מתחלפים עליה מצורה לצורה, עד שמסתימת בצורה השלמה:

ב. שבתחלה הוא גולם ואחר כך בהשתלם צורתו - אז נראה היופי שלו בצורה שלמה, שבתחלה הוא גולם גמור, והנה אחר כך הוא הולך ומצטייר. אך עם כל זה רק כשנשלם צורתו נראה היופי, ומי שרואה הגולם בראשונה, או בציוריו הראשונים, לא יראה אלא דבר בלתי נאות. ובסוף נראית הצורה היפה, ומראה גם כן שכל זה היה צריך כדי לבוא אל היופי. ואמנם בדרך זה ממש היה ענין זה של האצילות, כי התחיל הרצון העליון לציירו למעלה במחשבה העליונה, ובעוד שהיה מתחיל להצטייר, ולא השלים צורתו, היו יוצאים אורות הנקודים, והם לפי בחינת האצילות בלתי מושלמת. אחר כך השלים להצטייר, ויצא הוא עצמו בציור היפה, שהוא התיקון כדלקמן. ושתי ידיעות יש בענין זה, א' - שעולם הנקודים נמצא מהתחלת הצטייר עולם האצילות, קודם שהיה נשלם, דהיינו שהיה האצילות ככלי שעדיין לא נשלם צורתו. ב' - שאין עולם הנקודים עולם האצילות עצמו, אלא מה שיצא לפי בחינת צורת האצילות הבלתי מושלמת. והוא הסוד שפירש באד"ז, כד אכתיש אומנא בפרזלא. ופירוש הענין זה הוא, כי בשלמא שאר ההדרגות שקודם עולם הנקודים, נוכל לקרוא אותם הדרגות ממש לעולם האצילות, כי הרי יש להם מהות מה שיש להם תמיד. וכשנבחין אותו - נמצאהו מהות אחד מתקרב לענין דמות אדם של האצילות, אך רחוק ממנו מעט, כפי שיעור ההדרגה. אך עולם הנקודים לא נוכל לקרא אותו כך, כי הרי אין מציאותו קיים, אלא היה ונתבטל, ועכשיו במקומו יש אצילות ממש. אם כן אין הנקודים הדרגה לאצילות, שהרי אם היתה הדרגה - צריכה היתה להתקיים תמיד. דאם לא כן, הרי יש דילוג - שחסרה מדרגה אחת, והכוונה העליונה להעמיד כל האורות בסדר זה תחת זה. ואם עכשיו אינה צריכה להדרגה זאת - גם מתחלה לא הוצרכה. אלא צריך לומר, שאין זה לפי טעם ההדרגה, אלא ענין אחר. והוא ענין הזיקין ניצוצין שזכר הרשב"י זללה"ה, וענינם הוא מה שנבדל מגוף הברזל בשעת התקנתו, מפני כח ההכאה המתקנת ענינה. לפי זה, באצילות הוא - שהמחשבה העליונה היתה לוקחת סוד דמות אדם להעמידו על מכונו, ואז היתה מבררת מה שצריך להסיר משם, ומהו שצריך להסיר - אלא ענין הרע, דהיינו שהאורות ההם היו עומדים להוציא הרע, כי כבר הגיע ההעלם למדרגה זאת שאפשר לצאת הרע משם. והנה אין זאת הכוונה בדמות האדם - שיהיו אורותיו מוציאים הרע, אדרבא, שיהיו טהורים ומתוקנים כדלקמן. ואז זה מה שעומד להוציא הרע - נבדל מגוף דמות אדם, שהוא העומד להכין הדברים בהכנה ראויה, ואז הוציא מן הדמות זה הענין, וזה הענין יצא ונראה בפני עצמו, והם הם זיקין דאתלהטו ואתדעכו. והנה עשו שלהם, שבתחלה יצאו בדרך להיטה, כאילו גם הם מנהיגים, שהרי מהנהגתם בא הרע, ואם לא היה להם מקום בהנהגה, ולא היו פועלים כלום, לא היו כלום. אלא נתלהטו ונראו ושלטו, ומפני הרע נחרבו. וזאת היא פעולת הס"א - לגרום חורבן לזה השורש, וזה שאמרו, מחשבה זריקת ניצוצין לש"ך עיבר, שהוא כללות כל המלכין האלה. נמצא הענין כך, האצילות היה הולך ומצטייר, והנה בתחלה קבל ציור אחד שהיה בו ענין זה של הוצאת הרע, וזהו המצב הבלתי שלם שלו, וזה בהיות בו כחות עומדים במצב בלתי נשלם, ראוי להוציא הרע. ומצב זה הוא המצב הנראה אחר כך במלכים עצמם, דהיינו הג"ר בלתי מתוקנות לצורך התחתונות, והתחתונות בלתי מתקיימות כלל. ונמצא שבהיות בדמות האדם ענין זה, היה מוציא הרע. מה עשתה המחשבה העליונה? הוציאה ענין זה ממנו, והיינו זה הכח שהיה כלול בו לעשות הענין הזה, והוציאו לבדו, ואינו העיקר, אלא כח קטן מן הדמות, שעיקרו לעשות דברים מתוקנים. וזה הכח מתחלק גם כן לפרטים רבים, ואז הוציאה המחשבה כל הפרטים האלה לבד, ונתן להם ענין השליטה, כדלקמן. אך אם היה רוצה הרצון העליון, היה יכול להוציא הדמות מתוקן מתחלה, שלא יהיה בו ענין זה כלל. אלא רצה שיהיה בו, ושיצא ממנו בדרך זה, וישאר מתוקן רק בסוף, שהיא הצורה השלמה אחר שהוסר כל מה שהיה מונע אותה. ומה היא הצורה הזאת השלמה - תראה לקמן בס"ד:


פתח לז

<שבירת הכלים ותיקונם - שורש הפסד והויה>:

שורש מציאות קלקול ותיקון הוא ענין שבירת הכלים ותיקונם. כי אם לא היה קלקול בהם - לא היה קלקול בעולם, ואם תיקונם היה נשלם לגמרי - היה סוף הכל. אך בהיות שהיה הקלקול בא, ואחר כך התיקון, ולא גמור, אלא בשיעור שהיה נותן שורש לקלקול ותיקון לסבב בעולם. וסוף הכל יהיה תיקון שלם, שלא יהיה אחריו עוד קלקול כלל:

אחר שנזכר ענין הנקודים בכלל, עתה נבוא לפרטיו:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, שורש מציאות וכו', והיא הנחה הראשונה בכלל, על ענין הנקודים ותיקונם. ח"ב, כי אם לא היה קלקול וכו', והוא פרט ההנחה הנ"ל:

חלק א:

א. שורש מציאות קלקול ותיקון, והיינו כי הרי הספירות הם השיעורים - מה ששיערה המחשבה העליונה לצורך כל ההנהגה, ואם הויה והפסד יש בעולם - צריך שיהיה מושרש בספירות:

ב. הוא ענין שבירת הכלים ותיקונם, והיינו כי לכאורה היה נראה ששורש ההויה יהיו אורות של חסד, ושורש ההפסד יהיו אורות של דין, אך לא שיהיו אורות מפסידים ומבטלים אורות אחרים. אלא בין ההויה ובין ההפסד אינם נופלים אלא בנבראים. אך כח ההפסד אינו מבטל כח ההויה, והרי אנו אומרים שהיו הספירות, ושנתבטלו ושנשברו. וכן קשה, שאנו אומרים שמן הספירות האלה עצמם יצאה הס"א, והרי אין ההפסד יוצא מן ההויה. אך שורש כל ענין הזה הוא, מה שנתפרש כבר למעלה, איך כל הנהגת המחשבה העליונה היא רק לגלות אור השלם שלה, שתהא הטבה כללית בסוף הכל מתפשטת לכל. והאדם עם כל שאר הנבראים אינם אלא גילוי ההנהגה הזאת, שמלבד שהוא מנהג כך, רצה לגלות הנהגתו בבריאת האדם, ועשה האדם כך, ואחריו כל הנבראים, עד שהאדם בכל חלקיו רומז בכל מיני הנהגות שהקב"ה מנהג את בריותיו. ונכלל בזה כל מה דאפשר לדבר מן ההנהגה. פירוש - גם הדבר הזה עצמו, שתבוא ההנהגה נרמזת ומתגלית בגוף האדם - גם זה תלוי בדמות האדם עצמו, וכן בסדרי הטבע וחקותיו. ונמצא שהמצא ההנהגה למעלה, והמשכה לגלות בדרך זה באדם, והעשותה באדם, והמצא ממנו האדם - הכל תלוי בדמות אדם עצמו. ובצייר המחשבה העליונה דמות זה - היה כל זה, ר"ל שהיתה מציירת ההנהגה בכל חקותיה. נמצא לפי זה, כל השיעורים הנראים משוערים במחשבה העליונה - הם הם הנבראים עם כל חלקיהם. כי שרשי הנבראים הם הם חקות ההנהגה ודרכיה, שלתת שורש לחלק מן הנבראים - צריך חק אחד בהנהגה. וכל הדרגות האורות הם כך, כי העולמות העליונים הם הם הנבראים מושרשים בשורש גדול, והתחתונים מהם, אותם הנבראים עצמן, מושרשים בשורש קטן מן הראשון. והנה בתחלה המחשבה העליונה שיערה הנמצאים בלתי מתוקנים, ור"ל שיהיה בהם חלקים הרבה של רע, ולמעלה הם הם הנהגות של הפסד, העתידים להפסיד אותם הנמצאים עצמם, והיו החלקים האלה כלולים בהם. אחר כך שיערה הנמצאים האלה עצמם - נפסדים ומבוטלים, דהיינו שאלה החלקים של רע, שהיו מעורבים בהם, היו מתגברים ושולטים וגורמים להם עצמם הפסד. ואז נראה בשיעור העליונים - הנמצאים עצמם נפסדים ונבטלים מחמת החלקים של הרע ששולטים בנמצאים עצמם. והנה כיון שהיו הנמצאים בשיעור העליון, וגם נפסדו, הרי ניתן להם מציאות של הויה והפסד. אך ההפסד בתחלה היה שולט וגובר, שלא היה מניח לנמצאים מציאות כלל. אחר כך שיערה המחשבה העליונה את הנמצאים האלה מתוקנים, אך לא לגמרי, אלא מתוקנים כמו שהן עתה, דהיינו שאינם חרבים, אלא הוים וגם נפסדים. והנה שיעור הנמצאים כך - הם הספירות שיש עתה אחר המתקלא, כדלקמן. אך עוד ענין אחד צריך שתבין, והוא, כי כמו כשהתגבר ההפסד - היה מחריב הנמצאים לגמרי, כן היה צריך לתקן תיקון, היפך הקלקול, דהיינו שתשלוט ההויה לגמרי, שלא יהיה עוד מציאות לקלקול כלל. ואמנם בין חקות ההנהגה גם חק זה יש, שישתלמו הדברים בשלמות כזה. אלא שזה הדבר לא נהיה עדיין, והיינו שיצאו כל הדברים כל מה שנותן להם המציאות, אך לא מה שנותן להם קיום נצחי. כי אדרבא, עדיין כח ההפסד גובר, שלא להניח שלמות זה להמצא. ואדרבא, זה ההפסד הוא הגורם שהנמצאים לא יהיו מתקיימים בשלמותם, אלא יהיה להם הויה והפסד, לפעמים תגבר ההויה ותתארך, או להיפך - יגבר ההפסד ויפסידם ח"ו. אך כשיצא השלמות לגמרי, וינתן חק זה לנמצאים להשתלם לגמרי, הנה יהיה ענינו - שיבטל הרע ביטול גמור. וגם בנבראים עצמם יש חלקים שאינם בהם עתה, שהם מקבילים לשלמות הזה, ומגלים אותו. והנה כאן שני ענינים, יש הס"א, שהיא היפך ממה שנתקן, והיינו מה שנדחה מן הספירות. ויש הנשאר מן המלכין שלא נתברר עדיין. הס"א היא - מה שהיה נותן בנמצאים להמצא, כנגד זה היה נדחה מהם ההפסד שלא יחריבם, אבל לא היה עובר מן העולם, אלא שלא מפסידם באותו הזמן, כמו שהיה החרבן בתחלה. אבל הוא מוכן להתעורר בזמן שהוכן לו, ובגבול שהוכן לו. אך מה שלא נתברר, הוא שחלקי ההפסד מעכבים על ידיהם איזה חקות מן ההנהגות שלא יהיה להם מציאות עתה, וכן חלקים בנפרדים, והם חקות השלמות, שענינם שלא יהיה עוד רע כלל. ואלה הם הבירורים שנתבררים תמיד, והריוח שמרויחים בכל יום, כמו שיתפרש במקומו. וכשישלמו אלה להתברר ולהנתן להם מציאות - הנה יעשו כפי ענינם, דהיינו שלא יהיה עוד רע כלל ועיקר בעולם, ויהיה תיקון שלא יהיה שיך אחריו שום קלקול כלל ועיקר:

חלק ב:

א. כי אם לא היה קלקול בהם - לא היה קלקול בעולם, וזהו מה שכבר פירשנו לך, כי שיעור הנמצאים בהפסדם - הם הם המלכים שנתבטלו:

ב. ואם תיקונם היה נשלם לגמרי - היה סוף הכל, זהו מה שכתבנו ענין השלמות שצריך לצאת בנמצאים שיתקיימו:

ג. אך בהיות שהיה הקלקול בא, ואחר כך התיקון, ולא גמור, והיינו שני ההתחלות - ההויה וההפסד, שפירשנו למעלה:

ד. אלא בשיעור שהיה נותן שורש לקלקול ותיקון, כי זה פשוט כבר, שכל הדברים עשוים בשיעור מדוקדק, והיינו אם לא היה נעשה התיקון בכל אותם המדרגות שנעשה, לא היה אפשר לעבודת האדם להוסיף תיקון על תיקון. ואם היה נעשה יותר, כבר לא היה צריך עוד עבודה:

ה. נותן שורש לקלקול ותיקון לסבב בעולם, שכיון ששניהם בשיקול אחד, לפעמים נוסף זה, ולפעמים נוסף זה:

ו. וסוף הכל יהיה תיקוך שלם, שלא יהיה אחריו עוד קלקול כלל, היינו שהכוונה היתה מתחלה לתקן, אלא שרצה הרצון העליון להתחיל הוא, ולהניח תשלום הדבר ביד בני אדם. וכשכבר יהיה נגמר גם מעשה בני האדם - יהיה גמר המלאכה, ויהיה התיקון שלא יהיה אחריו קלקול כלל:


פתח לח

<כללות הנקודים, אבי"ע - עולם אחד עם ג' לבושים>:

כללות ענין אבי"ע הוא עולם אחד עם שלושה לבושים. והיינו כי האצילות עצמו אינו שלם אלא עם לבושיו. אמנם כשנבחין הלבושים כל אחד בפני עצמו, נקראים כל אחד עולם בפני עצמו. ובאמת יש לכל אחד פעולה בפני עצמה. נמצא, כשנבחין בי"ע עם האצילות - לא יחשבו אלא ללבושי האצילות. וכשנחשבים לפי פעולותיהם - נקראים עולמות בפני עצמם:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, כללות ענין אבי"ע, והוא הענין הכללי שלהם. ח"ב, נמצא וכו', והוא ב' בחינות הנמצאים בהם לפי ענין זה:

חלק א:

א. כללות ענין אבי"ע, ר"ל שאבי"ע אינם ד' עולמות של הדרגה, מובדלים ממש זה מזה, כמו שהם אורות אח"פ, אלא כולם ענין אחד. ראיה לזה - כשאנו אומרים עולמות של הדרגה, צריך שכל עולם יהיה שלם בפני עצמו, עד שכל תחתון יהיה כמו עליון ממש, וכל כחות שבעליון יהיו בתחתון, אלא שיהיו בהדרגה אחרת. אך לא שיהיה שום פעולה פרטית לשום אחד מהם שלא יהיה בחברו, שאם כן כמו שאם יפעול התחתון לבדו, היתה הפעולה חסרה חלק הפרטי אשר לעליון, כך אם יפעול העליון תהיה חסרה החלק של התחתון. אם כן אינו שהענין עצמו משתלשל ממדרגה למדרגה, אלא שהם הרבה מדרגות, כולם סבות לענין אחד הצריך לכולם. אך אבי"ע - כל אחד נותן חלק אחד בפני עצמו בנבראים, דהיינו בריאה נותנת הנשמות, יצירה נותנת המלאכים, עשיה נותנת הגשמים. אם כן הנפרדים הם ענין אחד, יוצא מסבות הרבה, שהם כל העולמות, לא דבר אחד משתלשל משורש לשורש. ואם תאמר גם דאת הדרגה, כי הם הם הנשמות, הם הם המלאכים, הם ההגשמים. אינו כן, שהרי אמרו, אימא מקננא בכרסיא, ז"א מקנן בשית סטרין, שכינתא מקננא באופן. וכמו שאימא וזו"ן אינם השתלשלות הדרגה זה מזה, אלא כל אחד ענין בפני עצמו, אף על פי שיוצאים בדרך השתלשלות, כן בי"ע אינם אלא ענינים בפני עצמם, שלכל אחד יש הפעולה שלו. ואלה הפעולות הם הם אותם שאמרתי - הוצאת נשמות מלאכים וגשמיים, שהם לפי אימא זו"ן. ועוד תראה, שהנשמה עצמה היא באה ממש מד' עולמות אבי"ע, ואין נשמה שלמה בלא ד' חלקים נל"ן ונר"ן. ואלה אינם ענין אחד משתלשל בהדרגה, כי הם כחות משונים זה מזה, לכל אחד פעולה בפני עצמה, נפש - היא הזנה את כל הגוף בכבד, רוח - העולה והיורד והעושה ההרגשים כולם, הנשמה - שופטת המחשבות השכליות במוח. אם כן נמצא אבי"ע כולם סבות מתחברות להמציא כללות אחד, דהיינו כללות הנפרדים, או כללות הנשמה, אם כן אינם הדרגה. אלא כיון שכולם מתחברים לעשות כללות אחד, נבין שהם כולם ענין אחד, שצריך כל הדברים האלה להיות שלם בכל חלקיו:

ב. הוא עולם אחד עם שלושה לבושים, כי יש בעוה"ז גוף ולבושיו, ושורש זה צריך שיהיה למעלה. והנה לבוש הוא מה שמכסה גוף אחד שכבר הוא שלם בכל עניניו, שאין זה המכסה - חלק מן הגוף כלל. ויכולים להמצא הרבה לבושים זה על גב זה, ששום אחד מהם אינו מוסיף דבר בעניני הגוף. וכן הם בי"ע לגבי אצילות, כי הלא כל ההנהגה כבר ידענו שהיא נשלמת באצילות, ושם נעשים כל הזיווגים, כל הענינים הצריכים לכל הבריות שבעולם. אלא שאינו מתגלה לתחתונים אלא מלובש בלבושים, שהם בי"ע, שאינם אלא העלמים מסתירים את האצילות. וכבר שמעת שכל אבי"ע ענין אחד, שאינם לפי ענין ההדרגה לבד, אלא הם שלשת מעלימים אור האצילות, ומלבישים אותו להגיע אל התחתונים:

ג. והיינו כי האצילות עצמו אינו אלא שלם אלא עם לבושיו, כיון שמן הראוי הוא שיהיה האדם מלובש בלבושיו, אם כן כשמדברים על דמות האדם העליון נבינהו מלובש בלבושיו. ועל כן כשאנו מזכירים אצילות, צריך להבין שיהיה לו הג' לבושים, דהיינו בי"ע בבחינת לבושים, וכדלקמן. והיינו שהאצילות אי אפשר לעשות אפילו מה ששייך לו, אלא אם כן יהיו עליו בי"ע ללבושים, שנעשים לשכינה כנפיים כמ"ש בזוהר:

ד. אמנם כשנבחין הלבושים כל אחד בפני עצמו, היינו כי כל האורות העליונים לפי פעולותיהם - כך הוא ענינם. פירוש - לפעמים יש האורות שאינם אלא טפלים לאורות אחרים בפעולת מה, אך כל אחד בעצמו הם אורות גדולים, כוללים עיקרים גדולים. וכשאינם נטפלים לאורות האחרים ההם - הם נקראים עיקרים, ואז צריך להבחין בהם חילוקים לפי ענינם בפרט. וכך הוא הענין בלבושים האלה, יש זמן שהם טפלים לאצילות, פירוש - יש מציאות הפעולות הנפעלות בעולם שצריכים הלבושים להטפל לאצילות, ויש תנאי הפעולות שהם צריכים להיות עיקר בהם, ובבחינה זאת נבחנים בפני עצמם:

ה. נקראים כל אחד עולם בפני עצמו, היינו כי כל פעולה הנמשכת שלמה בכל מדרגות הצריכות לה - נקראות המדרגות ההם עולם שלם, וכמ"ש למעלה:

ו. וכאמת יש לכל אחד פעולה בפני עצמה, והיינו הפעולות שפירשנו למעלה, וכדלקמן:

חלק ב:

א. נמצא, כשנבחין בי"ע עם האצילות - לא יחשבו אלא ללבושי האצילות, והיינו כמ"ש למעלה, הפעולות שאינם נעשות אלא באצילות, ובי"ע טפלים להם, שאינם אלא נמשכים אחריו, ואין להם שום פעולה - בבחינה זאת נקראים לבושים:

ב. וכשנחשבים לפי פעולותיהם - נקראים עולמות בפני עצמם, היינו במה שמגיע אליהם לפעול, והוא גילוי הפעולה שנעשית באצילות:


פתח לט

<עולם הנקודים הוא כללות כל הנמצא אחר כך>:

עולם הנקודים היה כמו חומר אחד שממנו צריך לפרט אחר כך כל הפרטים. והיינו כי כל הנמצא בין למעלה ובין למטה - הכל הוא רק ענין אחד, בנוי מפרטים רבים. והוא איננו כללי אלא אם כן כל פרטיו עומדים בו בשוה ? כי כך כל הנברא הוא רק לכבוד הבורא, והוע ענין "כל פעל ה' למענהו". ובזה נכללות כל הבריות הטובות והרעות, כי הכל ענין אחד ומציאות אחת לבד של בריאה המשלמת גילוי יחודו וכבודו של א"ס ב"ה:

אחר שביארנו ענין כללות אבי"ע, כדי לבאר על פי זה עניני עולם הנקודים, עכשיו נבוא לביאור עולם הנקודים לפי ענין זה:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, עולם הנקודים היה וכו', וזאת היא הנחה ראשונה בעניך עולם הנקודים, שהוא כללות כל הנמצא אחר כך. ח"ב, והיינו וכו', והוא ביאור זה הדבר איך הוא:

חלק א:

א. עולם הנקודים היה כמו חומר אחד, לפיכך לא נקרא לעולם הנקודים - הדרגה, כי הוא רק כללות כל הנמצא בהדרגה אחר עולם העקודים. אלא שהכל היה עדיין כמו חומר שלא קבל שום צורה. ופירוש זה הדבר, שהוא חק אחד כללי, שאינו אלא מציאות כל מה שעתיד להמצא. פירוש - שכבר שמעת איך העולם הזה של נקודים אינו אלא הכח הפרטי שיש בדמות האדם שעומד להוציא הרע. אך אין סוף הכוונה להוציא הרע, אלא שיחזור לטוב. אלא שאי אפשר לו לחזור לטוב בפועל אם לא יהיה מתחלה רע בפועל. והנה נבחין עתה פרטי הענין הזה, כדי שיחזור כל הרע לטוב, צריך כל הנמצאים שנמצאו מן ראש האצילות ועד סוף העשיה. ואין דבר זה נשלם לא בספירות לבדם ולא בנפרדים לבדם, אלא זה וזה צריכים להשלים הענין הזה. ואדרבא, בבחינה זאת אין הפרש בין ספירה עליונה שבספירות לנפרד שפל שבנפרדים, ששניהם הם רק לגילוי יחודו של א"ס ב"ה וב"ש לעול"ע, והיינו - "כל פעל ה' למענהו", כדלקמן. והנה זהו הענין הראשון שנתגלה עתה באורות העינים, והיינו מה שציירה המחשבה העליונה כל ההנהגות העליונות, וכל הנפרדים גם כן, רק בבחינה זאת שבהם, שהם עומדים לגלות היחוד העליון בבחינת החזרת הרע לטוב. והנה תראה הפרש גדול בין ציור זה לכל ציור אחר בכל מדרגה שהיא. ועל כן אינו שוה עולם הנקודים לשום עולם אחר, לא שקודם לו, ולא שאחריו. כל שאר העולמות הם נפרדים מצוירים במחשבה העליונה, אך הציורים הם מיני הנהגות. דרך משל, אם עין האדם יצטייר במחשבה, ירצה לומר שנצטיירו שם מיני הנהגות בענין ההשגחה, שהם הם למטה העין של אדם בכל גווניו וחלקיו. אך בכאן נוסף שיש ב' ציוהים, ציור התחתונים בדרך הנהגה כנ"ל, ועוד ציור התחתונים לפי מה שהם. פירוש - כי הרי שני מציאויות צריך שיהיו, והיינו שדמות האדם יתפרש בב' דרכים, א' - בדרך הנהגה, ויהיה כל כך מיני הנהגות. ב' - בדרך ציור מראה ההנהגה, והם הנפרדים למטה. וצריך חק אחד כללי שיתן מציאות לזה ולזה. ולנפרדים עצמם צריך שימצא כח אחד גורם להם הצורה בדרך מה שהם מצטיירים, הוא העומד על הנפרדים עצמם להעמידם בצורתם, והוא הנקרא בספר יצירה, צו"ר ט"ק, ובו יש כח להוציא הנפרדים יש מאין, לפי בחי' שיהיו ענפים שלו, בהיותו מין הארה אחת שאין לה להוציא ענפים אחרים אלא נפרדים, יש מאין לפי בחינתה. ואמנם כח זה אינו נמצא בספירות מצד עצמם, פירוש - אינו הדרגה אחרונה שבאורות הספירות, יען הוא נמשך לפי היש מאין שאינו הדרגה. כי בהמצא נפרדים, שהם בריאה יש מאין, נמצא ההתפשטות מן הספירות עליהם, להמציאם כמו ענפים להתפשטות ההוא. והנה יש הפרש בין מה שהיה נכלל בזה העולם מן דמות אדם בדרך הנהגות, ומה שנכלל בו מדמות אדם בדרך ציור המראה. כי אותו של הנהגות היה יכול להמצא כולו בכל ענפיו, שאינם אלא אורות, כמו השורש. אך אותו של הנפרדים לא היה יכול להמצא אלא הכח צו"ר ט"ק בפועל, וענפיו בכח, שכבר יש בטבעו ומהותו להוציא ענפים נפרדים ממנו לפי כל פרטיו, מה שאין כן שאר הספירות, שאין בטבעם אלא להוציא אורות אחרים שיהיו ענפים להם. כלל הדבר, שני מיני שרשים יש - יש שורש מוציא ענפיו במינו, ושורש מוציא ענפיו שלא במינו. וכלל שני שרשים אלה הוא עולם הנקודים. פירוש - לא השרשים עצמם, אלא הסוג של שני מיני שרשים אלה, והוא חק המציאות של שני שרשים אלה, עם כל תולדותיהם הצריכים להמצא בהם. ונקרא זה התחלת כל אלה התולדות שבאים גם כן בדרך הדרגה, מצב אחר מצב, שניהם תחלתם בנקודים, שהוא כמו חומר כללי להם, שמשם אחר כך יוצאים כל השרשים אחת אחת, ולובשים צורתם בפני עצמם, ומוציאים ענפיהם כל אחד בפני עצמו, הא כדאיתא והא כדאיתא. יש להקשות, אם כן נקודים הוא הדרגה לאצילות, אם כן נמנהו בין העקודים והאצילות, והרי אמרנו למעלה שאין לו למנות כך, שאם היה כך - לא היה יכול להיות דבר המתבטל. תשובה, ההדרגה הזאת אינה למנות עם הדרגת האורות ענפי א"ק, שאינה בסוג תחתיה, כי הדרגת האורות היא הדרגת דמות אדם מכח אל כח, מכח גדול לכח פחות ממנו. אך הדרגה זאת היא הדרגת כח אחד ממצב למצב שבו, ואין מתחלף ערך מצב אחד עם עולם העקודים, מערך מצב אחר עמו. נחזור לענין, עולם הנקודים הוא סוג המצא שני מיני שרשים אלה עם כל תולדותיהם, אורות אבי"ע לפי שורש אחד, הנפרדים לפי שורש אחר. וזהו פירוש מה שתמצא תמיד שאנו אומרים שהכל נעשה מברורי המ"ק, כי כך יוצאים מן הסוד הזה האורות כמו שיוצאים הנפרדים. ואמנם כל זה הוא רק בבחינת החזרת הרע לטוב, שבזה הוא שהכל שוים כנ"ל. אבל אף על פי שאנו אומרים שהוא סוג, צריך להבין אותו יותר מסוג, דהיינו חומר אחד. וזה כמ"ש למעלה בענין הרשימו, כי הוא סוג בבחינת מה שכולל ענין כל הפרטים שיפרטו, אך נקרא חומר אחד. והיינו כי הוא עצמו כללות כל העצמים הצריכים להתחלק, כל אחד בפני עצמו, לפי הצורה הראויה להם:

ב. שממנו צריך לפרט אחר כך כל הפרטים, זהו מ"ש למעלה, שכל הנמצאים, בין באורות בין בנפרדים, אינם אלא פרטי הסוג הכללי הזה:

חלק ב:

א. והיינו כי כל הנמצא בין למעלה ובין למטה - הכל הוא רק ענין אחד, בנוי מפרטים רבים, בין למעלה ובין למטה, פירוש - בין באורות בין בנפרדים:

ב. והוא איננו כללי אלא אם כן כל פרטיו עומדים בו בשוה, שכיון שהכונה בכאן הוא שכל מה ששייך בו רע באיזה צד - יחזור לטוב, עד שמהחזרה הכללית הזאת יתגלה ויראה אמיתת היחוד, הנה כל צד שחסר מאלה הפרטים, לא נשלמה עדיין הכוונה הכללית, שהוא גילוי היחוד הזה:

ג. כי כך כל הנברא הוא רק לכבוד הבורא, והוא ענין "כל פעל ה' למענהו", הוא מה שאמרתי לך למעלה, שהענין הזה שאנו אומרים שהוא כלל בנבראים - הוא הכבוד העליון:

ד. ובזה נכללות כל הכריות הטובות והרעות, כי כך נגלה היחוד מן הטובות, מצד מה שמתחזק בהם הטוב, כמו מן הרעות, מצד מה שאף על פי שהם רעות, הרי הם צריכים לחזור לטוב:

ה. כי הכל ענין אחד ומציאות אחת לבד של בריאה, שלפי הענין שאמרנו, נמצא שנוכל לקרוא לכל הנמצא מעולם הנקודים ולמטה - מציאות אחת לבד, שכל המדרגות שנזכיר, אינם אלא חלקי המציאות הכללי הזה:

ו. המשלמת גילוי יחודו, היינו כי כל המציאות בכל חלקיו צריך כדי שיתגלה היחוד העליון בשלמות:

ז. וכבודו של א"ס ב"ה. כי זהו גדר כל הענין הזה - מציאות העשוי לכבודו של א"ס ב"ה, לגלות כבוד יחודו במציאות הזה:


פתח מ

<תחילת התפרטות עולם הנקודים לפרטיו>:

זה החומר הכללי היה לו ליחלק לפרטיו, ואז ראשית הכל היה המונח הכללי, ונקרא אצילות עם שלושה לבושיו. ואחר כך היה מגיע שליטה לכל לבוש בפני עצמו, והיו נקראים שלוש עולמות בי"ע. כי האצילות מתוקן בתיקוניו הוא שורש הכל. ובי"ע - מוציאי תולדות האצילות, כל אחד מוציא תולדה בפני עצמו הראוי לו. וכולם אינם אלא תולדות מה שיש באצילות כבר:

אחר שנתבאר איך עולם הנקודים הוא חומר אחד שצריך ליחלק לפרטיו, עכשיו נבאר מה ששייך בענין התחלקו לפרטים:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, זה החומר הכללי, והוא ההנחה בכלל בענין התחלקות החומר לפרטים. ח"ב, כי האצילות וכו', והוא ביאור וטעם וה הענין:

חלק א:

א. זה החומר הכללי היה לו ליחלק לפרטיו, כי התחלת המציאות הוא החומר לבדו. אחר כך צריך שינתן מציאות לכל פרט בפני עצמו, לפי הענין והצורה הראויה לו, כנ"ל:

ב. ואז ראשית הכל היה המונח הכללי - החומר הראשון הזה הוא כלל אורות הס"ג היוצאים מן העינים, שמהם אנחנו מדברים. וכדי להשתלם יציאת כל פרט מן החומר הזה, צריך שימצאו כל הנמצאים העליונים והתחתונים, כי החומר הוא חומר לכל, כנ"ל. אך ענין הראשון מה שצריך לצאת בהתפרט החומר לפי ענין השתלשלות ההנהגה, הוא, כח אחד כללי שיכלול הכל כאחד, אך שחלק מן הפרטים האלה שנכללים בו יהיו בדרך עיקר, והשאר טפלים אליו להשלים ענינו. וכל זה נקרא רק פרט אחד, שהרי אין ענין זה נשלם אלא בחק אחד לעיקר, והאחרים לטפלים לו. ותראה מה שבין המונח הזה לחומר הכללי. החומר הכללי הוא כולל כל החוקים וכל הנמצאים, לפי [מה] שהם מושלמים בכל תנאיהם, וזה המונח - אינו בכלל, אלא ענין אחד בדרך עיקר, והאחר טפל להשלים ענינו:

ג. ונקרא אצילות עם שלושה לבושיו, והיינו אצילות הוא העיקר, וג' לבושים הם הטפלים, ואחריהם נמשכים גם הנפרדים:

ד. ואחר כך היה מגיע שליטה לכל לבוש בפני עצמו, וזהו תשלום ענין החומר הכללי, שהוא כולל כל החלקים לפי מה שהם, ונכלל בזה להיות כל לבוש שולט בפני עצמו ועושה את שלו. שכל מה שהוא עושה - אינו אלא תנאי אחד ממה שנבחן בכללות ההנהגה, שהוא האצילות עם כללות ענפיו:

ה. והיו נקראים ג' עולמות בי"ע, והיינו כמ"ש כבר למעלה, כי כל מה שניתן לו שליטה בפני עצמו קונה שם בפני עצמו, ומגלה כחותיו בפני עצמם, כי מה שכשהוא נטפל לאחרים אינו נקרא בשם בפני עצמו, אלא כמו חלק קטן מן האחרים שהוא נכלל בהם:

חלק ב:

א. כי האצילות מתוקן בתיקוניו. שלעשות פעולותיו - צריך כל מה שיש בו, וגם שיהיה לבוש במלבושיו:

ב. הוא שורש הכל, שאצילות ענינו הוא - הכנת כל הדברים בתחלה, בבחינת כל המדרגות ותיקוניהם, הצריכים להמצא:

ג. ובי"ע - מוציאי תולדות האצילות, שזהו גדרם של בי"ע ממש - להוציא פעולות האצילות:

ד. כל אחד מוציא תולדה בפני עצמו הראוי לו, והיינו שלפי מהות העולמות בבחינת תיקוניהם ומציאותם - הם מוציאים מן האצילות פעולות לפועל. והדברים הולכים בהדרגה, כי כח מה שמוציאה היצירה הוא פחות משל בריאה. אך מלבד ההדרגה, יש להם ענינים כל אחד מוציא תולדה בפני עצמו, אלא שכוחם הוא הנבחן בערך ההדרגה:

ה. וכולם אינם אלא תולדות מה שיש כאצילות כבר, שאין נוסף מהם שום דבר חדש ממש, אלא המשכת איזה ענין מעניני האצילות:


פתח מא

<הטעם שלא התחבר האור עם הכלים עד לאחר התיקון>:

המונח הזה הכללי היה צריך לקבל אורו בתחלה בסוד הקו המתחבר עם הרשימו. אך בתחלה היה צריך להשתלם, כי מפני כך היה הצמצום בתחלה - כדי שימצא מקום לרע שיהיה ניתקן, וסוף הכל יהיה טוב. ולכן האור, שהוא מן הא"ס ב"ה, צריך להמתין גם כן שיהיה הכלי נשלם, שבו מושרש ענין הרע, ואחר כך יאיר בו, ואז יהיה הכל נשלם. על כן לא נתחבר בתחלה האור עם הכלים, אלא נעלם למעלה, עד שישלימו הכלים את ענינם, והוא שיתנו מקום לרע לשלוט, וגם תשלם שליטתו, ויבוא תיקונו לחזור הכל לטוב, אז יאיר בו האור:

אחר שבארנו ענין הנקודים והנכלל בהם, צריך לבאר מה שנעשה בהם בבחינת הוייתם וביטולם:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, המונח הזה הכללי וכו', והוא ענין חיבור שהיה צריך האור להתחבר עם הכלים לפי טעם ההנהגה. ח"ב, על כן לא נתחבר, והוא המעשה איך שנעשה על פי טעם זה:

חלק א:

א. המונח הזה הכללי היה צריך לקבל אורו, והיינו כי כל הפרטים שהיו יוצאים מן החומר הראשון, הנה היו כולם בסוד הרשימו בבחינת כלים. ואחר כך היה צריך לינתן בהם פנימיותם בבחינת הקו, כמפורש למעלה במקומו:

ב. בתחלה, והיינו כי הראשון שיצא מן החומר היה זה. ומיד אחר צאתו היה צריך להשלים ענינו בסוד אור זה:

ג. בסוד הקו המתחבר עם הרשימו, והוא מ"ש כבר - איך ענין זה הולך בכל המדרגות, להיות ההנהגה חקוקה בסוד הרשימו, ומתחבר בה הקו, לשלוט בהם לפי ענינו, וכדלקמן:

ד. אך בתחלה היה צריך להשתלם, כי הנה כבר שמעת איך הקו והרשימו הם שורש לגוף ונשמה. ונפרש עתה הענין בגוף ונשמה בתחלה, הנה הגוף הזה הוא גוף עכור, וגם בו מושרשים כל עניני הרע, כל החטאים וכל מדה רעה. אבל הנשמה היא טהורה, אלא היא סגורה במאסר הזה המבדיל אותה מן האור העליון, והיא עצמה אינה יכולה להאיר אורה כראוי. ופעולתה בגוף לזכך אותו ולטהר אותו מן העכירות שלו. והעיקר - בהחזרת הרע לטוב, שמה שהיה רע - שיתוקן לטוב, ומאירה היא מתוכו, והיא תהיה העיקר, ותהיה מתפשטת הארתה כראוי, ונקשרת באור העליון, ומתענגת בו, והגוף עמה. והנה שורש כל זה למעלה הוא בקו ורשימו כנ"ל. דהיינו, הרשימו הוא מדה אחת נולדה מהעלם השלמות והיחוד, בה תלוים כל עניני הדינים, ובהם כל עניני הרע, כמפורש למעלה. ובזה הדרך נבראו העולמות. ואין זה לפי השלמות, אלא אדרבא, העלם השלמות הוא. ונמצא שלמות הרצון העליון רחוק מן הענין הזה, ואין אורו השלם מגיע להתגלות בדבר הזה. והקו הוא שורש הנשמה, הולך בכח יחודו לשלוט על כל חלקי הרשימו, ולהראות סוף סוף - שכל מה שנראה היפך מן האמת בכח ההעלם, הנה חוזר להראות האמת ולגלות יחודו העליון. וזה יעשה בפועל כשיהיה שלמות העולם לגמרי שכל רע חוזר כבר לטוב, שזהו פעולת הקו. ואז אין הרשימו עוד ענין מרחיק שלמות העליון ממנו, כי אדרבא, זה המראה כח אמיתת שלמותו - בהתקן כל החסרונות שלכאורה היו נראין בעולם, ובהתגלות יחודו - נתקנו. וכבר בארנו שענין מה שהקו מתקן את הרשימו - הוא השלמות הנראה אפילו בתחלה ברצון העליון, אלא שזה גילוי בפועל, ובהבחנה פרטית. והנה אז שלמות העליון מגיע אל ענין הקו והרשימו, שהם האור הבורא את העולמות, עד שנמצאו העולמות שנבראו מהם - נהנים משלמותו הנצחי, וזהו הנצחיות. והגעת השלמות הזה אל ענין הקו והרשימו, הוא כענין האור העליון הצריך להגיע אל הנשמה, שהיה נמנע מפני הגוף הבלתי מתוקן, ואחר כך מגיע לה כשהוא מתוקן. ונודע שהעיקר הוא היחוד, דהיינו הקו, כנשמה בגוף המאירה בכל אורותיה, כך היחוד השלם מתגלה בכל עניניו כראוי. וכמו שהגוף טפל לנשמה, מזוכך ומאיר, כך הרשימו טפל לקו, והוא כבר מתוקן, שאין רע יוצא עוד ממנו, אלא אדרבא, הוא עומד לגלות שלמות היחוד, בהראותו החסרונות שנתקנו בכח היחוד. ונראה שזה הענין - אף על פי שהיה לו כל כך שליטה - הוא ענין אחד קטן שרצה בו הא"ס ב"ה להראותו, כדי להראות בו שלמותו שיתענגו בו הנמצאים. והיינו להראות החסרונות שהיו יכולים להיות לולי יחוד שלימותו, והתיקון שתקנם היחוד השלם. ותראה תשלום ענין זה בנשמה וגוף, כי החיבור שצריכה להתחבר הנשמה בגוף - הוא החיבור השלם והקיים, והוא מה שיהיה אחר התחיה. והכונה ממש על דרך זה, אם לא היה אדה"ר חוטא - היה גופו טהור, ונתקן גופו ברגע אחד. ואחר חטאו, היתה הזוהמא בגוף האדם, והנשמה אינה מתחברת עמו חיבור שלם, אלא אדרבא, מסתלקת ממנו, והיינו המיתה. ואז הגוף נמצא לבדו, ומוציא כל הרע שיש בו, והרע ההוא שולט וגובר, עד שהשלים להוציא כל הרע שיש לו להוציא. ואז הוא זמן שיכול להבנות בטהרה, וזה בתחית המתים, שאז יחזיר ויבנה. ואז תכנס בו הנשמה להיות עמו בתמימות לנצח נצחים, ומאירה בו הארה אחר הארה, עד שתעלה אותו לעליה העליונה הראויה לו. והנה גם בתחלה כשהיתה בגוף קודם המיתה, היתה נותנת לו הארה מה שנותנת, אדרבא, לפי ההארה שנותנת לו אז - כך הוא מה שנותנת אחר כך אחר התחיה, כי כל אחד כפי מעשיו - כך מזדכך ומאיר. והנה כל זה הוא למעלה בקו ורשימו. הנה קודם שיתחבר הקו ברשימו חיבור ממש, שילך הכל בדרך אחד, צריך להניח לרשימו שיעשה את כל שלו, והוא שיוציא בפועל הרע שיוכל להיולד מהשתלשלותו, ואחר כך יטהר ממנו, כדלקמן. ואז יתחבר בו הקו חיבור שלם, כמו מתחילה שהוא נכנס בו. כפי הארה שהוא מאיר קודם שבירת הכלים - כך הוא מאיר אחר כך בתיקונם. והנה כשיהיו הכלים נטהרים מן הרע, יאיר בתוכם הקו, ותגבר הארתו תגבורת אחר תגבורת, עד שיזדכך לגמרי, ויהיה התיקון השלם העתיד להיות בסוף הכל. ונמצא שאין לאור להתחבר עם הרשימו אלא אם כן נשלם, פירוש - שהוציא את הרע, וגם נטהר ממנו:

ה. כי מפני כך היה הצמצום בתחלה - כדי שימצא מקום לרע שיהיה ניתקן, וסוף הכל יהיה טוב, אפילו לפי סדר הטבעי צריך שלא יתחבר הקו אל הרשימו, כי אם אחר ההתברר מן הרע כנ"ל, כיון שהם בהדרגה. והוא כי הצמצום עצמו, שממנו נולד הרשימו, כבר אמרנו שהיה בדרך זה - שיהיה בתחלה הרע יוצא, ושאחר כך הרע ההוא עצמו יחזור לטוב. אם כן הרשימו לא נקרא שנשלם ענינו עצמו, אלא אם כן הוציא הרע, ואחר כך יעמוד לחזור לטוב. אם כן חיבור ממש - צריך שלא ימצא אלא אחר שהוציא הרע, ואחר כך יתוקן בסוד החזרה לטוב. שאחר שהשלים הרשימו, יתחיל הקו הבא אחריו. יש להקשות, אם כן לא יכנס כלל אלא אחר הבירור? תשובה, כניסה וחיבור הם שני דברים, אדרבא, ליכנס יכול ליכנס מיד, אלא שצריך להניח לו שליטה עד שישלים ענינו, שלא יבטלם באמצע. ולכן אינו מתחבר בו לזככו ממש, ולהעלותו בעליותיו, אלא אחר שהשלים עניניו. אלא שצריך שיתחיל להאיר מתחלה, וכדלקמן:

ו. ולכן האור, שהוא מן הא"ס ב"ה, צריך להמתין גם כן שיהיה הכלי נשלם, שבו מושרש ענין הרע, ואחר כך יאיר בו, היינו מטעם שפירשתי - שלפי הסדר ראוי כך, כי הצמצום הוא מה שנתחדש, והא"ס ב"ה רוצה לגלות קדמותו - שיוודע שאין החידוש הזה אלא העלם אחד שהוא רוצה בו, שיהיה ניכר מתוכו שלמותו, וכנ"ל במקומות רבים. ועל כן יש לו להמתין שיעשה הצמצום כל עניניו, ואז ילך להחזיר הכל אל יחודו, ולהראות שלמותו בכל הענינים האלה:

ז. ואז יהיה הכל נשלם, שלתשלום כל המלאכה הנרצית צריך כל זה, שיעשה הצמצום כל עניניו. ולא די זה, אלא שבסוף כל הענינים יאיר אור הא"ס ב"ה, וכמפורש למעלה:

חלק ב:

א. על כן לא נתחבר בתחלה האור עם הכלים, היינו שכך היה המעשה סוף סוף - שהאור נעלם למעלה, כי אף על פי שנכנס, לא היה יכול להתחבר, אלא חזר ונתעלם, וכדלקמן:

ב. אלא נעלם למעלה, והרי זה כמו הנשמה שעומדת למעלה בג"ע כל זמן שהגוף נטהר בעפר, ומוציא הרע ממנו. וגם מלמעלה מאירה על הגוף מה שצריך בזמן ההוא, וכך בכלים האלה, וכדלקמן. ואמנם התעלם האור בין למעלה ובין בגוף - הוא הסתתרו במקום טהור שאין שם אחיזה לס"א, כמי שמסתופף במקום אחד, וממתין עד שיעשה איזה מעשה שיהיה לו, בין כך ובין כך יש לו מקום ללון בו. כך הנשמה בג"ע, והאורות למעלה, הם נאספים אל בית מלון, שאין יכול פגם להגיע להם שם, עד שיעשה מה שצריך לעשות בכלים ובגוף:

ג. עד שישלימו הכלים את ענינם, דהיינו שיעשו מה שמושרש בחוקם לפי מה שהם:

ד. והוא שיתנו מקום לרע לשלוט, וגם תשלם שליטתו, שהרי כל אלה המדרגות כולם קבועות בחק הכלים, כמפורש למעלה:

ה. ויבוא תיקונו לחזור הכל לטוב, אז יאיר בו האור, והוא מה שנכנסו אחר כך בזמן התיקון, וכדלקמן:


פתח מב

<כפי התיקון הנעשה בכלים כך האור מתחבר בהם>:

תיקון הכלים היה הולך ונעשה מעט מעט. וכפי מה שהיו ניתקנים - כך היה האור הולך ונכנס בהם. סוף תיקונם יהיה לעתיד לבוא, וכן סוף כניסת וחיבור האור בהם:

אחר שבארנו שהאור אינו נכנס אלא בתיקון הכלים, עכשיו צריך לפרש איך הוא מציאות הכנסו, לפי ענין זה:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, תיקון הכלים וכו', והוא פירוש מה שנעשה עד עתה. ח"ב, סוף תיקונם, והוא פירוש מה שעתיד עוד לעשות בהם להשלים ענינם:

חלק א:

א. תיקון הכלים היה הולך ונעשה מעט מעט, כי לכאורה יקשה איך אנו אומרים - שאין האור נכנס אלא כשיהיה נטהר הכלי, והרי ידענו שעדיין לא נשלם בירור השבירה, וכדלעיל, אם כן למה נכנסו אורות בכלים אפילו אחר התיקון, שהרי לא נשלמה הטהרה? תשובה לזה, שאין התיקון נעשה בבת אחת, אלא בהדרגה, כי התחיל מזמן התיקון, והולך ונעשה דבר יום ביומו, שהם הבירורים החדשים שנבררים בכל יום. ולפי התיקון הנעשה - כך האור נכנס ובא, כדלקמן:

ב. וכפי מה שהיו נתקנים - כך היה האור הולך ונכנס בהם, כי הנה מיד שהגוף יחזור ויבנה אחר תחית המתים - הנה הנשמה תכנס בו, ותתחיל להתחבר עמו. ועם כל זה, כמה עליות יש עד שתגיע לסוף הענין. ונמצא שכפי הטהר הגוף - כך הנשמה באה ומתחברת, כי צריך להטהר תחלה מן הזוהמא, ואחר כך אפילו מרושם הזוהמא, וכן כמה פרטים בענין הזה. ובכל פעם נוסף הארה בנשמה. כך הוא למעלה - בתחלה האור נכנס, והוצרך לחזור ולצאת, אחר כך נתקנו חלקים מן הכלים, והתחילו האורות לבוא בתוכם. וכל מה שהולך הכלי וניתקן יותר חלקים - גם האור נכנס ובא יותר. וכשישלים הכלי להתברר בכל חלקיו - ישלים כל האור ליכנס. אך הזיכוך, מה שכל כלי מזדכך והולך - זה הוא בסדר העליון שזכרנו:

חלק ב:

א. סוף תיקונם יהיה לעתיד לבוא, וזה הדבר כבר נתבאר למעלה, שאין הרע חוזר לטוב אלא לעתיד לבוא, והוא בסוף ההנהגה, אחר שכבר קבלו כל החוטאים עונשים גדולים. וישראל נתחזקו באמונתם אפילו באורך הגלות ובמרירות הגדול הזה - הם דברים קוראים ליחוד להתגלות. ועל כן בסוף שליטת הרשימו, שאז נעשו אלה הענינים, יהיה סוף בירור הכלים, שזהו מה שכופה הרע, ומחזירו סוף סוף לטובה, והוא בגודל אמונתם של ישראל בגודל הגלות:

ב. וכן סוף כניסת וחיבור האור בהם, כן האור משלים להכנס ולהתחבר לגמרי, והיינו סוף העליות כנ"ל:


פתח מג

<מקום שורש הרע בעולם הנקודים>:

הרע לא היה מושרש כי אם בסוד הלבושים דאצילות שהם בי"ע. ולכן כדי להשלימם, הוצרך לפרטם לכל עניניהם, שיניחו בתחלה מקום לרע, לפי מה שהיה מוכן בהם. וסוף סוף יחזרו לתקן כל הקלקולים. עכשיו צריך להשלים הדבר כסדר מה שהיה בכלים האלה. ועתה צריך לפרש יותר בפרט עניניהם, והעיקר - ענין הרע שהיה מושרש בהם:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, הרע לא היה מושרש וכו', והוא שורש הרע היכן היה. ח"ב, ולכן כדי להשלימם, והוא מה שצריך להיות בכלים האלה לפי ענין זה:

חלק א:

א. הרע לא היה מושרש, היינו כי באצילות אין שם יש אלא שיעורי המחשבה, שהם הספירות, אך ההוצאה של הענפים תלויה בבי"ע. וכבר בארנו ענין ב' השרשים, שורש הוצאת הענפים ממין השורש, ושורש הוצאתם שלא במינו, דהיינו נפרדים, ודבר זה הוא לכל אחד מבי"ע. נמצא, כי הרע נמצא שם בפועל בענפים שלהם, מה שאין כן בענפי האצילות, שהם האלקות עצמו, שאין שייך שם רע כלל:

ב. כי אם בסוד הלבושים דאצילות, ויש לענין זה ב' הוראות, א' - בסוד דמות אדם, שהדבר היותר חיצון הוא הלבוש, וגם למעלה הוא כך. וגם שאינו עצם האדם, אלא מה שהוא רוצה להתלבש בו. וכן למעלה עצם האורות הוא באצילות, ובי"ע הם הלבושים שהאור רוצה להתלבש בהם, ונחשב כמו מקרה לעצם האורות. ורק מצד זה יש עניני הרע, שאינו מצד עצם האורות עצמם, אלא מצד הלבושים שהיו רוצים להתלבש. וחוץ מאותם הלבושים אין בהם חושך ופגם כלל. הב' - שאף על פי שאין הרע אלא מבי"ע כנ"ל, עם כל זה נחשב באיזה צד גם לאצילות עצמו, יען הם לו לבחינת לבושים כנ"ל. פירוש - שאם היו רק עולמות בפני עצמם בדרך הדרגה, הנה היה הוא נשגב מהם, ולא נחשב כלל. אבל מצד שהם לבושים שלו, טפלים לו, לשיהיה הוא שלם כנ"ל, על כן נחשב הדבר גם לו:

חלק ב:

א. ולכן כדי להשלימם, והוא ענין שפירשנו למעלה, שלעשות הכלים את כל שלהם - צריך כל אלה הדברים:

ב. הוצרך לפרטם, שלא די שיהיו בבחינת לבושים לאצילות, כי הם טפלים, ואין המעשה שלהם נעשה בפרט כמו שראוי, אך עניני הוצאות הרע הם במעשיהם בפרט, כשניתן להם שליטה, ופועלים, כיון שהכל הוא רק מצדם כנ"ל. אם כן צריך שיצאו מבחינת לבושים לבחינת שליטתם, שאז עושים מעשיהם, ואז יוציאו הרע:

ג. לכל עניניהם, שצריך שיצאו כל מיני הפרטים שבהם, ובזה תלוי כל הנמצא עתה בעולמות, וכדלקמן:

ד. שיניחו כתחלה מקום לרע, והוא כל עניניהם בשבירה:

ה. לפי מה שהיה מוכן בהם, דהיינו כל מה שנעשה בשבירה - הכל הוא גילוי ענינם, מה שהיה כבר כלול באלה הלבושים לענין הוצאות הרע:

ו. וסוף סוף יחזרו לתקן כל הקלקולים, הוא כל מה שהולך לדרך התיקון, דהיינו כניסת האור בכלים, שגם זה הוא מה ששייך לכלים עצמם כנ"ל:


פתח מד

<שייכות שורש הס"א לעולם הנקודים בפרט>:

האורות אינם מוציאים תולדותיהם עד שיעמדו בערך אליהם. כי אור גדול לא יקרא עילה לנברא אחד קטן כי לא יצא ממנו לעולם, שהרי המאציל ית"ש שם חק ההדרגה. ולפי זה, הדין שנתגלה ברשימו, לא הגיע למדרגה שיוכל ליקרא סיבה כלל אל הס"א, עד שהגיע לעשות הכלי בנקודים, כי למעלה מזה לא נראה שום ענין שייך לעניני הס"א כלל. אך כנקודים נגלה איזה דבר שיש לו שייכות לענינה, כי רק כאן היה המונח הכללי של כל אבי"ע האלה, המגיעים עד הגשמיות, ועד סוף כל הנמצא. כיון שאמרנו שבספירות האלה היה שורש לעניני הרע, עכשיו צריך לפרש שורש זה מה הוא:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, האורות אינם מוציאים, ומבאר מתי אור אחד נקרא סיבה לעניך אחד. ח"ב, ולפי זה הדין, ומבאר הענין הזה בנידון דידן:

חלק א:

א. האורות אינם מוציאים תולדותיהם עד שיעמדו בערך אליהם, והיא ההקדמה שהבננו בכל הנזכר במאמרים הראשונים, שברצות הרצון העליון חק ההדרגה, הנה רצה שכל אור יעמוד בערך עם התולדה, שזה נקרא דרך סיבה ומסובב, שאין הסיבה נותנת אלא מה שיש בה, ואין מסובב יוצא אלא לפי ענין סיבתו. ועיקר הידיעה הזאת הוא בכאן, כי כאן צריך להבחין שורש עניני הרע, שלא הוזכר אלא פה, ואין זה אלא לפי חק ההדרגה. כי כבר לתכלית זה היו הולכות כל המדרגות, אלא שלא הגיעו להיות בערך אלא כאן. וההקדמה היא, שאף על פי שהוצאת התולדות היא לאורות בכלל, פירוש - לספירות, שהם מה שרצה להמציא הא"ס ב"ה לברוא בהם הנבראים, אך צריך שכל אחד יהיה בערך אל התולדה שיש לו להוציא. ולכן צריכות ההדרגות, וצריכים התיקונים וההעלמים, הגילוים, הכל כדי להעמיד האור בערך ראוי העומד להמצא ממנו התולדה:

ב. כי אור גדול לא יקרא עילה לנברא אחד קטן כי לא יצא מנונו לעולם, אף על פי שבכלל מאתים מנה, והעליון - נכלל בו התחתון, אינו נקיא סיבה, כיון שלא יוולד משם:

ג. שהרי המאציל ית"ש שם חק ההדרגה, היינו מה שבארנו למעלה שאין לומר שאי אפשר למאציל ית"ש לעשות אלא כן, ח"ו, אלא אחר שרצה בהדרגה - לפי ההדרגה הענין הוא כך:

חלק ב:

א. ולפי זה. הדין שנתגלה ברשימו, לא הגיע למדרגה שיוכל לקרא סיבה כלל אל הס"א, והיינו תירוץ - שאין אומרים שורש לס"א אלא בנקודים, אף על פי שכבר הדין נתגלה למעלה, כי הדין למעלה לא היה בערך עם הס"א כלל ועיקר:

ב. עד שהגיע לעשות הכלי, כי כבר שמעת ששורש הרע הוא בכלים, כמו שהוא גוף האדם, כי הכלי הוא הסיבה לגוף, וכנ"ל:

ג. בנקודים, דהיינו לאפוקי עולם העקודים, כי אף על פי שהיה גם שם כלי, כיון שלא היה בשליטתו, ולא נתפרט לעניניו, לא היה עדיין נקרא שורש לס"א. אלא כיון שנתגלה בכל תנאיו, ושלט, דהיינו בעולם הנקודים, אז הגיע בערך אל המדרגה זאת:

ד. כי למעלה מזה לא נראה שום ענין שייך לעניני הס"א כלל. אך בנקודים נגלה איזה דבר שיש לו שייכות לענינה, פירוש - סימן לדבר זה - שרק בכאן נוכל להזכיר תואר של שורש לס"א, הוא, כי למעלה לא נראה שום ענין שייך לענינה, וכאן נראו מיד ענינים שייכים לענינה. ועל כן אם למעלה היה סיבה רחוקה, הנה לא היה נגלה ונראה כלל, וכאן נודע מיד שהוא כך. ומה הוא הנראה שייך לענינה - יתפרש לקמן בס"ד:

ה. כי רק כאן היה המונח הכללי של כל אבי"ע האלה, המגיעים עד הגשמיות, ועד סוף כל הנמצא, כללות שני השרשים שזכרתי למעלה שם יש כל הנפרדים, ובהם אפילו הגשמיות, וכן הס"א, והיינו - עד סוף כל הנמצא. ופירוש הענין, לא די שכך רואים המעשה שהוא כך, שכאן נגלה מה שלא נגלה באחרים הקודמים, אלא שיש הבנה מבוארת - מה שייכות יש לשורש הזה עם עולם הנקודים בפרט, והוא, כי כאן הוא המונח הכללי של הנמצאים האלה דוקא, ששוערו כולם בפרט, מן הראש ועד הסוף. ובכלל זה יש גם כן הס"א, מה שאין כן בעולמות הקודמים, שאינם אלא חק להמציא נמצאים, ולא נפרטו הנמצאים לפי מה שהם. ואף על פי שמה שנעלם בחק הזה היה המצא גם הס"א, כי גם היא בכלל הנמצאים, הנה לא היתה נרשמת ונזכרת כלל. אך כאן שנתפרטו הדברים - גם היא מתפרטת. ונמצא שיש בכלל הנקודים עצמם - הס"א עצמה, והיינו על דרך שנמצאים בהם כל הנפרדים בסוד הסוג של שני השרשים שפירשנו למעלה במאמר. והנה עתה נקרא שעמדו האורות בערך לנמצאים, כי הרי שוערו הנמצאים בפרט, הם ולא אחרים. וגם הדין עומד, ושיער גם הס"א בפרט. וכל שכן שכל זה העולם, כבר פירשנו למעלה בסוד זיקין ניצוצין, שהוא הולך רק לענין מה שיש בכל הנמצאים לסוד היחוד, בסוד החזרת הרע לטוב, שבזה נמצא הימצא הס"א, והיתקן כל הדברים אחר כך:


פתח מה

<השבירה היתה בהגיע האור לסוף הכלי ששם מושרש הרע>:

רק בחלקים היותר שפלים שבכלים היה נראה זה הרושם מעט של שורש לס"א. ועל כן נכנס האור הכללי בתחלה. והיה הולך ומתפשט בסוד המונח הראשון עד החלקים השפלים האלה. והת הם ענין הלבושים, הנחשבים לרגלי האצילות. ולכן עד שלא הגיעו להם - לא היתה השבירה. ובהגיעם שם - היתה. ואז חזרו לאחור, ויצאו אפילו מן החלקים העליונים:

אחר שאמרנו שהיה גילוי הס"א בנקודים האלה, עכשיו נציין לו מקום הפרטי:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, רק בחלקים וכו', הוא המקום המצויין לשורש זה. ח"ב, וע"כ נכנס, והוא מה שנעשה לפי ענין הזה:

חלק א:

א. רק בחלקים היותר שפלים שבכלים, שאין מקום לשורש הרע אלא בחלקים האחרונים של המדרגה. וזה, כי חלקי המדרגה הם ענינים שהם גם כן בהדרגה, זה תחת וה כמיני הסוג. והענין האחרון שבכולם הוא הוצאת הרע, שהוא היותר שפל במעלתו, ושענינו פחות מן האחרים בשליטה והנהגה:

ב. היה נראה זה הרושם מעט של שורש לס"א, הוא הרושם שזכרנו למעלה שנראה בנקודים, ויתפרש לקמן:

חלק ב:

א. ועל כן נכנס האור הכללי בתחלה, היינו האור הראוי למונח הכללי, שגם הוא כללי כמוהו:

ב. והיה הולך ומתפשט בסוד המונח הראשון עד החלקים השפלים האלה, שלא היתה השבירה מיד בכלים, שהרי מלוכה כתוב בהם, אלא שהיה האור מתפשט עד סופם, ובכל אותו הזמן היה להם מלוכה, ורק כשהגיעו לסוף - היתה בהם השבירה, כשהגיעו למקום שהיה שם שורש זה, וכדלקמן:

ג. והם הם ענין הלבושים שנחשבים לרגלי האצילות, כי כבר אמרנו למעלה איך כל הסדרים נכללים תחת סדר העשר ספירות. ונמצא שאף על פי שהגוף עצמו שלם בעשר ספירות, בחשוב עליו הלבושים - יהיה הגוף כמו תשע ספירות, והלבוש - מלכות להם:

ד. ולכן עד שלא הגיעו להם - לא היתה השבירה. ובהגיעם שם - היתה:

ה. ואז חזרו לאחור, ויצאו אפילו מן החלקים העליונים, והיינו כי אז גזרה המחשבה - שכיון שאי אפשר לידבק האור עם הכלי מחמת ענין זה שיש בכלי, אין טוב אלא להניח לכלי לעשות את שלו. ואחר כך יבוא האור ויכנס בו, ויתחבר חיבור שלם:


פתח מו

<נפילת ושבירת הכלים>:

כשהוצרך לתת שליטה ללבושים בפני עצמם לתקן את עצמם, נתעלם החלק העליון שהיה בנקודים, והוא ענין האצילות שלהם, ואז היו שולטים הלבושים בפני עצמם. וזה נקרא להם נפילה, כי היו נופלים ממה שהיו נכללים באצילות בסוד לבושיו, ושולטים בפני עצמם, ולא בסידור ותיקון, אלא בקלקול, ריקים מן האורות שנתרחקו מהם. ואז היו פונים תמיד לתת מקום לרע לצאת ולהמצא, כרי שיתוקן לבסוף:

אחר שבארנו ענין הלבושים האלה, ושהיו צריכים לשלוט כדי להוציא הרע, עכשיו נפרש שליטתם זאת וענינה:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, כשהוצרך לתת שליטה, והוא ענין שליטת הלבושים. ח"ב, וזה נקרא נפילה, והוא ששליטתם נקראת נפילה, והטעם לזה:

חלק א:

א. כשהוצרך לתת שליטה ללבושים בפני עצמם, זהו מה שכתבתי למעלה, שהרע היה מושרש רק במעשה שעושים הלבושים בשעת שליטתם, שהם נבחנים לעולמות בפני עצמם, כי כל מה שעומד בבחינת אצילות - נאמר בו, "לא יגורך רע". והנה בהיות הכוונה להוציא ענין הרע, על כן צריך שישלטו הלבושים האלה, ואז יוציאוהו:

ב. למקן את עצמם, זהו גם כן מה שכתבתי למעלה - שכל זה הוא לצורך התיקון. כי עד שלא יצא הקלקול בתחלה, ונזדמנו הדברים ליתקן בסוד החזרת הרע לטוב - אין לאור לבוא, כי אדרבא, בעבור זה נעלם האור להניח לכלים לעשות ענינם זה:

ג. נתעלם החלק העליון שהיה בנקודים, והוא ענין האצילות - שלהם, היינו כי פעולות העולמות האלה, היינו, אחר שנתאצלו האורות באצילות - להמשיכם לחוץ לצורך התחתונים, וכל אחד לוקח מן האצילות מה שלוקח, וממשיכו למקומו, וזהו הסדר המתוקן. אבל עתה ל] זאת היא הכוונה, כי עתה צריך לברר מציאות העולמות האלה לפי עצמם, שיהיו ראוים אחר כך לעשות הפעולה הראו?ה להם, דהיינו ההמשכה מן האצילות. הא למה זה דומה, לצינורות שנוטלים מים מן הנהר וממשיכים אותו למקומם, כל צינור - החלק הראוי לו להגיע אל מקום הראוי לו, הרי זה סדר מתוקן. אך כשרוצים לתקן הצינורות בפני עצמם, דהיינו לעשותם כלים מוכנים, להיות אחר כך צינורות שיהיו למי הנהר, הנה אין הנהר שייך להם בזמן התקנם כלל, אדרבא אין לו לשפוך על ידם, וכאילו אינם צינורות שלו. ובאמת כשהם הולכים ונבנים חוץ ממנו, אינם צינורות שלו, אלא כלים נבנים, עתידים להיות צינורות שלו. כן הדבר הזה, כשבי"ע עם אצילות אחר שכבר הם בנוים - אז כל אחד לוקח מן האצילות וממשיך. אך בהבנותם כל אחד בפני עצמו, אין שייך אצילות בזה, אדרבא, הוא מתעלם, ומניח להם להיות רק גולמי כלים, שהולכים ונבנים מעט מעט, עד שנשלם כל התלוי בהם לבנינם, כדי שאחר כך יהיו לצינורות אליו. ועל כן עתה שהוצרך לעשות דברים התלוים במציאותם, דהיינו הוצאת הרע, והחזרת הקלקולים תיקון כנ"ל, הנה האצילות נתעלם מזה הדבר, כי אינו שייך בו. ונשארו העולמות הם לבדם, שהולכים להתברר ולהתקן. שאין לאצילות חלק ונחלה בהוצאות הרע כלל, אלא אורו ימשך דרך בי"ע, כשיהיו מתוקנים לצינורות לו:

ד. ואז היו שולטים הלבושים בפני עצמם, כי אז אין להם להחשב לרגלים לו, אלא מרגלים שהיו - נשארו עולמות בפני עצמם:

חלק ב:

א. וזה נקרא להם נפילה, אף על פי שהתפשטות כסדר הוא, שיהיו בי"ע בתחלה לבושי אצילות - אחר כך עולמות בפני עצמם. אך בנידן דידן אינו כך, אלא נקרא נפילה, והיינו מיתת המלכים, וכדלקמן:

ב. כי היו נופלים ממה שהיו נכללים באצילות בסוד לבושיו, ושולטים בפני עצמם, סדר התפשטות הוא - שהאצילות נשאר, והלבושים הם מתפשטים, דהיינו שניתן להם שליטה לכל אחד, להמשיך מן האצילות חלקו, כנ"ל. אך כאן נתעלם האצילות, ואין הלבושים ממשיכים ממנו בסדר הנ"ל. אלא אדרבא, נפילה הוא להם, שלא הם נתפשטו, אלא אצילות הוא שנסתלק. ואז מה שהיו הם רגלי ולבושי האצילות - נשארים עולמות בי"ע בפני עצמם, יען חסר מהם הגוף שהיו מלבישים. ונמצא שבסדר ההשתלשלות, בבחינה אחת הם לבושים, ואחר כך הם נבחנים בבחינה אחרת בזמן שליטתם, והם עולמות. [נ"א, אבל אעפ"כ שתי הבחינות צודקות בהם בכל פעם], אך כאן אותה הבחינה עצמה שהיתה בסוד הלבושים - נשארה עולמות, שחסר מהם בחינת היותם לבושים, יען חסר מהם הגוף המתלבש, כמ"ש. ואין זה אלא שהם צריכים עתה להבנות, כדי להיות אחר כך על דרך זה לבושים לאצילות, ואז יהיו בפעולתם הראוי להם. וכן תבין שאין דומה שליטתם זאת לשליטה שיש להם כשהם מתוקנים עם האצילות. כי בשליטה שיש להם כשהם מתוקנים עם האצילות - הוא ששולטים להמשיך אורות האצילות לתחתונים. אבל שליטה זאת אינה כך, אלא שהם שולטים בסוד החלקים שלהם ממש, בלא שייכות עם האצילות כלל. אלא שהם שולטים בסוד חלקיהם ממש - לגלות כחותיהם ופעולותיהם הפרטיות בבחינת בנינם, כדי להוציא עניני הרע הבלועים בין הכחות האלה:

ג. ולא בסידור ותיקון, אלא בקלקול, זה השבירה שאנחנו מזכירים. כי יש נפילה, ויש שבירה. נפילה - ר"ל שנפלו ממדרגה עליונה לתחתונה כנ"ל, ושבירה הוא שלא היו שולטים בסידור חלקיהם כראוי, אלא אדרבא, באותם הקלקולים שגורם הרע כשהוא שולט. כי כבר שמעת שהשבירה היתה שליטת כחות ההפסד, שהיו מפסידים אותם, ונעשו בכל מיני קלקולים, בכל מיני רעות שיכולים להיות בעולם. והם הם למעלה כל מיני פגמים וקלקולים שיכולים להמצא באורות העליונים. שהרי זה הוא שיעור כל ההפסדים, כי מה שלא שיער מתחלה - לא היה יכול להיות אחר כך:

ד. ריקים מן האורות שנתרחקו מהם, גם זה חסרון גורם להם כח לעשות הפעולה הנרצית בהם בשבירתם זאת. והיינו כי האור הוא בסוד היחוד המחזיר כל הרע לטוב. אך בכאן הכוונה היתה להוציא הרע בבחינת רע. והנה בזה מוסיפים כח הכלים האלה, לעשות פעולה, במה שנתרחק מהם האור, ושהם יורדים עזובים ממנו, שאז רצה לומר שאינם מתנהגים על פיו, אלא אדרבא, מהעלמו הגדול נמשך הענין הזה של השבירה. ואז הם נותנים כל מגמת פניהם להוציא הרע, וכדלקמן. ולא היה באמת מעשה מעלים השלמות כזה - שהאור מאס אפילו ליכנס כלל בענין הכלי. ואז נשאר הכלי שולט רק בבחינת הדין הקשה:

ה. ואז היו פונים תמיד לתת מקום לרע לצאת ולהמצא, כי כיון שנתרחקו מן ענין השלמות הרחק גמור. אז נשארו פונים רק לענין זה, והיו כל הדברים רק לזה:

ו. כדי שיתוקן לבסוף, עם כל זה לא היתה הכוונה לעשות רק רע, אבל הכוונה התכליתית הרחוקה עם כל זה היתה רק לתיקון. וכן תראה שלא עזב על כל פנים האור מהאיר מרחוק אל הכלים. אפילו כשלא האיר עוד, שאז נעשית הנפילה - נפילה גדולה, על כל פנים היו הרפ"ח ניצוצין שירדו עם הכלים. כי הכוונה סוף סוף היא רק, אדרבא, לעשות מן הקלקול הגדול הזה - תיקון גמור שלם לגמרי:


פתח מז

<מהלך תיקון הכלים מהרע>:

כשרצה המאציל ית"ש לתקן עניני הלבושים האלה, היה מברר מדרגותיהם אחת אחת, שלא תהיינה פונות אל הרע, אלא יחזרו פניהם להסתלק ממנו. ואז כל.מדרגה היתה מניחה ענין הוצאת הרע למדרגה שלמטה ממנה. ונמצא, שהיה לה חלק בזה, רק שהיתה מסתלקת ומתנקית ממנו. ואז היא היתה ראויה לקבל אור. וכן כל מדרגה למדרגה שתחתיה, עד שנתבררו כל המדרגות של אבי"ע. כמו שהם עתה. והניחו ענין הוצאת הרע אל המדרגה התחתונה שבכל המדרגות - במלכות דעשיה. ואז הוכנו כולם לקבל את האור, חוץ מזאת האחרונה, באשר שאין לאור להתפשט אלא בכלי שנוקה מן הרע. וכל זה נקרא רק תיקון הלבושים של הנקודים, שכמו שהיו הכלים מתוקנים - כך היה האור הולך ונכנס בהם. וכל כלי שהוא רחוק יותר במדרגתו מענין הרע - ראוי לאור יותר גדול. אך האצילות הראשונה לא חזר ונתגלה, כי זה לא נקרא תיקון שלם של אלה הלבושים כל זמן שיש מדרגה זאת האחרונה כך - פונה להוציא הרע, וריקה מן האור בשבילו:

מי שחפץ להבין ענין אחד היטיב, צריך שיקבל מתחלה ציור אחד מספיק מכללות הענין ההוא מן הראש ועד הסוף, אחר כך ילך לפרטים. והטעם לזה פשוט, תחלת המחשבה סוף המעשה, וכל המעשים הראשונים נעשים על פי המחשבה המכוונת למה שבא אחרי המעשה ההוא. אם כן אי אפשר להבין המעשים הראשונים ההם, על מה הם באים, אלא בידיעת מה שבא אחריהם, כיון שהכוונה בהם למה שיבוא אחריהם. וכן עד סוף כל המעשים, שהרי הכל נעשה בעבור הסוף. והנה תנאי המעשים הם לפי מה שמכוון בהם, אך מה שמכוון בהם הוא מה שבא אחריהם. וסוף המכוון הוא המעשה שיבוא בסוף הכל. אם כן מי שירצה להבין עניני המעשים הקודמים - צריך שידע בתחלה הילוכם עד הסוף, ואחר כך יחזור לפרטיהם. ואז לא יצטרך להיות תלוי ועומד בהבנת פרטי הראשונים עד הגיעו לסוף. אלא כשכבר ידוע לו ההילוך, כל פרט ופרט יבינהו במקומו. ועל כן עכשיו שהתחלנו לפרש ענין הלבושים, איך שניתן להם שליטה בפני עצמם כדי שיוציאו הרע מהם, ואחר כך יהיו ראויים להתחבר בהם האור, הנה צריך לפרש בכלל כל הילוך ענינם עד הסוף - שבאים לתיקון. ואחר כך יובנו כל הפרטים שנדבר בהם במעשים הקודמים לזה הסוף:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, כשרצה המאציל ית"ש וכו', והוא ענין תיקון חזרת הכלים לקבל אורם. ח"ב, וכל זה נקרא וכו', והוא שכל זה הוא רק ענין [תיקון] הלבושים, ולא תשלום התיקון:

חלק א:

א. כשרצה המאציל ית"ש לתקן עניני הלבושים האלה, והיינו כי היו המלכים שבורים כל כך זמן כמו שנותנים כחות הרע שנתגלה מהם. ופירוש זה הדבר, הנה ישראל ירדו בגלות, יש להם לעמוד כל כך זמן כמו כל כך מדרגות שיש ברע השולט עליהם. כך אלה המלכים היו עומדים בחורבן כל כך זמן, והיינו כל כך מדרגות כמו שנותן חלקי הרע. ואחר כך יתגלה הרצון העליון ויתקן בסוד היחוד, כאמור למעלה. כי הרע, אדרבא, הולך ומתגבר בכל יום, אלא שהרצון העליון ישים קץ בסוף הכל. והנה שורש כל זה הוא ענין המלכים האלה. על כן ירדו ונשברו, ועמדו שבורים לפי ענין הרע שהיה הולך ומתגבר במדרגותיו. וכשרצה הרצון העליון - שם קץ לזה הדבר, וחזר ותקנם. וזה עצמו זמן עמידת ישראל בגלות וגאולתם. והיינו כי הרע אינו מתקיים אלא עד שישלימו כחות הספירות, שהם כחות דמות אדם, לעשות את שלהם. כי הלא הכוונה כבר נתפרשה למעלה שהקב"ה רצה להראות, שמה שכנגד כל כח של הספירות - יכולה הס"א לקטרג. אך כנגד כח היחוד השולט לא יכלה לעמוד אפילו רגע אחד, וזהו גילוי יחודו, כמפורש למעלה. וזה מה שנעשה במלכים האלה, כי הניח כל הכחות התלויים בדמות אדם - שכנגדם יהיה הרע שולט, והם כל כך מדרגות של רע שכנגד כחות האלה, ועל כן לא היה מגלה יחודו. וכך היו הולכים הדברים תמיד, אדרבא, הרע הולך ומתחזק יותר. אך כשנשלמו אלה הכחות של הספירות - אז גלה רצונו, ורצה בכח שליטתו לתקן הכל. והנה מאז והלאה הוקבעו כחות של הרע, כי כבר נתגלו, והיינו כנגד כל מה שהיה כח בספירות - כך יצאו כחות של הרע. ואחר כך נתגלה הרצון. וכן הוא עתה להיות הס"א שולטת בכל מדרגותיה, והם הם כנגד מדרגות הספירות. אך הרצון כבר נקבע להגלות בסוף מדרגות אלה, והוא יום הגאולה:

ב. היה מברר מדרגותיהם אחת אחת, שלא תהיינה פונות אל הרע, כי בתחלה היה בחק המדרגות הוצאת הרע, והם הם שיעורי הנמצאים בלתי מתוקנים, שכך יצאו אחר כך אפילו למטה, והיינו, "והארץ היתה תהו ובהו". כי בתחלה נבראת, ואחר כך נחרבה. והיינו נבראת מלאה מן הרע, עד שיצא הרע שבה והחריב אותה עצמה, שלא היה מניח לשום בריה מציאות. אחר כך, "ויאמר אלקים יהי אור", והתחילו להתברר הנבראים אחד אחד. ועם כל זה לא עבר הרע מן העולם, אלא שהנברא לא היה הוא עצמו מלא רע, אלא היה מבורר מן הרע, ומכוון עצמו להסתלק ולהנצל ממנו, והרע היה נשאר כפוי ונשפל. אלא שלפי שלא היה מתוקן לגמרי הנמצא ההוא, יוכל אותו הרע לחזור ולהתגבר ולהחריבו, אך לא יהיה דבר מוכרח זה הענין כמו שהיה מתחלה. כי מתחלה היה הרע כבר מוכן ועומד להתגבר, ועכשיו אדרבא, הוא משוקע ועומד להיות שוקט במקומו, אלא שיוכל להתעורר. ולא עוד, אלא שהחלק היותר קשה של רע שהיה גורם התגברות הראשונה - אינו עוד. פירוש - כי הנה בתחלה - לא די שהיה בכל הנמצאים רע גדול, אלא שלא היו החלקים מסודרים בדרך שיוכל אותו סדר לצאת לפועל, וזה עצמו הוא רע גדול. והנה אחר כך נעשו הדברים בהדרגה, כי נסדרו הדברים בדרך אחר, וניתן מציאות חדש לנבראים עצמם, יותר נבחר ומתוקן, שמה שהמציאות הראשון לבדו היה גורם כל זה החורבן, מציאות השני הזה אינו גורם זה. ולא די זה, אלא שבהיות גם המציאות הראשון עמו - הוא עצמו נסדר בסדר, מה שלא היה לו מתחלה, עד שגורם לו שלא יהיו החלקים הרעים כך עומדים לצאת, אלא משוקעים במקומם. והרי אבד החלק הקשה, שהוא חסרון הסדר, כי הרי הסדר ניתן. ואז הרע אינו עומד להתגבר עוד תגבורת כל כך גדול. אדרבא, עומק הכוונה הולך לעשות שאותם החלקים שנשארו, יתהפכו סוף סוף לטובה. והנה כל זה הוא למטה, ושורש כל זה הוא למעלה. כי שיעור הנמצאים הוא הוא ההנהגה. ובתחלה היו הספירות חוקים של ההנהגה, כוללים בהם ענין הרע להוציאו לפועל, כדי שאחר כך בתיקונו יגלה היחוד. ועל כן כל מדרגה בפרט, בזמן הנפילה, שניתן ללבושים שליטתם, היתה הכוונה בהם להוציא הרע. ועל כן חסר מהם השלמות לגמרי, שהוא המבטל הרע, כדי שיוציאו הרע. והנה הוציאו אותו, והיה גורם להם עצמם חורבן, והיינו שלא היו הכחות הטובים שבהם אלא בדרך שלילה, והכחות של ההפסד הם השולטים. אחר כך שיערה המחשבה העליונה הנמצאים היוצאים מן החורבן, והוא ההויות יוצאות מן ההפסד, ונתן להם מציאות, לכל הויה בפני עצמה. ואין הכוונה עוד עתה להוציא הרע, אלא אדרבא, לצאת מן הרע, בסוד היחוד העליון, שאף על פי שהיה הרע - יבוא התיקון, והיינו גילוי השלמות שנתעלם בראשונה. אך לא נתגלה כל השלמות בבת אחת, שלא ישאר עוד רע בעולם, אלא מעט מעט. הנה התחילו להמצא הנמצאים שהרע היה מחריב אותם, ולא החריבם עוד הרע כבראשונה. אלא שלא נקבע מציאותם לגמרי, כי יכול עוד הרע להתגבר עליהם ולהחריבם. אבל תבין ההפרש הגדול שיש בין מצבם הראשון ובין מצבם זה. שבראשונה היו מדרגות שכוונתם להוציא הרע. והיה נקרא שהענין היה בהם עצמם בכל חלק וחלק, שכל חלק וחלק היה לו להוציא הרע שכנגדו. אך עתה כל מדרגה שהיתה נתקנת, ר"ל שהיתה יוצאה מענין הזה של הוצאת הרע, אדרבא, עומדת ליתקן מן הקלקול שהיה הרע גורם לה, אלא שלא עבר הרע מן העולם כנ"ל. ואם כן נמצא שהיה הרע עומד יכול לקלקל המדרגה ההיא, כי לא נקבע ענינה בשלמות לגמרי, שיוכל לשלוט ולהתקיים לעולם. אך נקרא שהרע חוץ מהם, פירוש - חוץ מענינם. והיינו, כי הנה עתה המדרגות מתבררות מן הרע, ענינם היפך ענין הרע, יען ענינם עתה התיקון, ולא הקלקול כמו שהיה מתחלה, שהיה אדרבא, בענינם להוציא הקלקול כנ"ל. אלא שכיון שיש הרע בעולם, ר"ל שאין ענינם נמלט מן הקלקול, שיכול לבוא עליהם ממקום אחר, אך לא שהם סיבה לו, על כן נאמר שהרע חוץ מהם. ונמצא שהבירור שהיה נעשה, היה - שהיתה מדרגה אחת יוצאת מתוך החורבן, שהיה מחריב אותה, והיתה נקבעת חק בהנהגה - שאין עוד ענינה להוציא הרע כלל, אלא אדרבא, תיקון, אחר שכבר היה הרע וקלקל, וכדלקמן:

ג. אלא יחזרו פניהם להסתלק ממנו, שאף על פי שמצד טבעם היה להוציאו, הנה עתה הם שמים עצמם להתקן בדרך היחוד, ומסתלקים מענין זה. והוא גילוי השלמות שזכרתי למעלה, שזהו כל ענין התיקון של הספירות. שכיון שנתגלה בהדרגה, גם תיקון הספירות הולך בהדרגה, פירוש - עתה הם חזרו לדרך היחוד להתקן. אך הרע לא נתבטל. והאמת, מה שהרע לא נתבטל - לפי שלא כל הספירות נתקנו לגמרי בדרך זה, אלא נשארה מלכות, כדלקמן. וזה ודאי, שאם היו כל הספירות נתקנות לגמרי - הנה לא היה מציאות לרע כלל. אך נמצאת למד שכל תיקון הספירות הוא רק גילוי השלמות, שאז נהפכות המדרגות לדרך היחוד, ונמצאו מסתלקים מענין הוצאות הרע, והרע הוא רק חוץ מהם, כי הוא רק ענין באותה המדרגה שלא נתקנה כך, וכדלקמן:

ד. ואז כל מדרגה היתה מניחה ענין הוצאת הרע למדרגה שלמטה ממנה, בתחלה היו המדרגות כולם פונות להוציא הרע, וכולם נחרבו. והנה נחשוב עתה כללות כל הנחרב - כללות אחד, והמדרגות יוצאות מתוך הכללות הזה, אחד אחד. והנה כל מדרגה שיוצאה מן הכלל, להיות נקבעת חק בהנהגה - הרי ענינה הטוב נקבע. אך ענין הרע שיצא ממנה אינו מתבטל עתה. וזה, כי לא הגיע גילוי השלמות, אלא לקבוע הנהגה אחת שתצא מן הרע, אך לא שתבטל הרע. ואמנם אין דבר בלא שורש, ואם אנו אומרים שהרע אינו מתבטל, מאין הוא מתקיים? אך הענין הוא, כל מדרגה היתה מתחלה מוציאה הרע, וכשנעשה הבירור - נברר לחק בהנהגה מה שיוצא מן הענין ההוא. ועם כל זה נשאר איזה שורש לרע מצד המדרגה ההיא עצמה, כי לא נגלה השלמות לגמרי עדיין, אלא שאותו השורש לא נחשב עוד למדרגה הנתקנת כלל. כי המדרגה הנתקנת היא חק אחד נקבע לפי התיקון, ואין שייכות לאותו החלק בזה. ועל כן נשאר אותו הענין לחוץ, עם כללות כל השאר מה שלא נכנס בבנין המדרגה הנתקנת. ואחר כך יצאה מדרגה אחרת תחתיה, ונתקנה בדרך זה, והניחה השורש של קיום הרע שלה, וכן השורש של המדרגה הראשונה, עם כללות כל השאר. אמנם כשבאה להתברר המדרגה השניה מן הכללות, הנה בכללות היה מה שלא נברר עדיין, שבו כל הרע העומד להדחות, וכן מה שנדחה מן המדרגה הראשונה. כי הרי היה הכל כמו כרי אחד שנוטלים ממנו מעט מעט, וזורקין השאר, עד שסוף סוף נברר הכל. ונמצא, שבהתברר דרך משל כתר, הניח מה שהניח ממנו, כי הוא אינו מקיים עוד הרע שלו, אלא איזה בחינה מה שנשאר עדיין, יען לא נגלה השלמות לגמרי. אך זה אינו נחשב לבחינת כתר, אלא לבחינת החכמה שעדיין לא נבררה, ויש בה מה שמוציא הרע עדיין, שם הולך גם כן שורש ענין זה. ונמצא, אפילו הרע שנדחה מן הכתר - עתה מקויים מן החכמה שבאה אחריו. וכן החכמה נבררת, והרע נדחה ממנה, ועדיין הוא מקויים, אלא הקיום של הרע נשאר לבינה שבאה אחריה, והיינו קיום הרע של הכתר וגם הרע של חכמה. עד שסוף נשאר כל הרע למדרגה אחרונה דמלכות דעשייה, שהיא מקיימת כל הרע של הספירות העליונות גם כן, והיא ספירה אחת שגם נבררה מן החורבן, שאם לא כן לא היתה נמצאת, אך נבררה מעט, והיינו שאדרבא, היא נמצאת להעמיד הס"א כל זמן שצריך, אבל להעמידה מנוהגת מן הקדושה, בסוד, "ומלכותו בכל משלה". אך יען ענינה עדיין הוא לקיים הס"א - נקרא שלא נבררה כאחרים, וכדלקמן. יש להקשות, אמרנו תרתי דסתרי אהדדי, כי אמרנו שהוא כמו הכרי שנוטלים אחד אחד, וזורקים השאר לכרי, ואמרנו שקיום הרע של כתר נשאר לחכמה, וכן של חכמה לבינה. והלא אין דה משל הכרי, כי הכרי הוא הכללות, ולא בהבחנת מדרגות, ובאמת כן מסתברא יותר, כי מה יש יחס לחכמה לקיים את הרע של כתר יותר מן האחרים. תשובה, האמת הוא שגם בזה הדבר יש הדרגה, פירוש - שהרע עצמו בתחלה היה לו שורש גדול, שהיה משתרש גם בכתר. אחר כך ירד מדרגה אחת, ולא נשתרש אלא מחכמה ולמטה. ואחר כך ירד ולא נשתרש אלא מבינה ולמטה. וזה מורה תיקון העולם - שאין שייך הרע אלא בחלקים התחתונים, ולא בעליונים. ועל כן אף על פי שמצד אחד נראה שנזרק הפסולת לכרי, אך האמת שהיה מגיע הדבר מיד לחכמה, ומכל שכן משם ולמטה. ובהתברר חכמה - היה מגיע רק לבינה, וכן כולם, עד שנשאר במדרגה התחתונה שזכרתי:

ה. ונמצא שהיה לה חלק בזה, כי הנה ודאי הוא שצריך שיהיה בס"א מה שמקביל לכל הספירות הקדושות. וההקבלה כך היא נעשית - שכנגד הטוב נדחה הרע לחוץ, ונעשה מדרגה אחת מן הס"א. אם כן צריך שלכל הספירות יהיה חלק בה:

ו. רק שהיתה מסתלקת ומתנקית ממנו, והיינו כי זה הוא התיקון - להסתלק מן הרע שהיה יוצא ממנו:

ז. ואז היא היתה ראויה לקבל את האור, והיינו מה שפירשנו למעלה, שצריך בתחלה שיטהרו הכלים מהוצאת הרע - אז יקבלו האור. ועל כן כל מדרגה שהיתה מתבררת - היה האור נכנס בתוכה:

ח. וכן כל מדרגה למדרגה שתחתיה, עד שנתבררו כל המדרגות של אבי"ע:

ט. כמו שהם עתה, אחר שנעשו מבי"ע - אבי"ע, וכדלקמן:

י. והניחו ענין הוצאת הרע אל המדרגה התחתונה שבכל המדרגות - במלכות דעשייה. יא. ראז הוכנו כולם לקבל את האור, חוץ מזאת האחרונה, שבכולם יש האור הפנימי, ובזאת אינו. והוא מה שכתב הרכ זללה"ה - שנקראת עשוק, שצריך להצילה מיד עושקה. יב. באשר שאין לאור להתפשט אלא בכלי שנוקה מן הרע, זהו הטעם מה שביארנו למעלה לכל ענין הבירור הזה:

חלק ב:

א. וכל זה נקרא רק תיקון הלבושים של הנקודים, אף על פי שעכשיו יש אבי"ע. הנה האמת הוא שכל זה רק בי"ע של הנקודים. ונקרא כל זה ששלטו הלבושים עד שנתקנו. ועדיין לא נשלמה שליטתם, כי לא נשלמו מעשיהם עד שיהיו נשלמים כל הבירורים:

ב. שכמו שהיו הכלים מתוקנים - כך היה האור הולך ונכנס בהם, שהרי כל הענין של עשיית אבי"ע אינו אלא הנקיון של הכלים, כי מי שמתנקה יותר - מתעלה יותר, ומקבל אור יותר גדול. אך עם כל זה לא בא עדיין האור הגדול השלם, שהוא האצילות שנתעלם, כי הלבושים עצמם לא השלימו תיקונם, כדלקמן:

ג. וכל כלי שהוא רחוק יותר במדרגתו מענין הרע - ראוי לאור יותר גדול, שההדרגה נמצאת בענין הריחוק, [והוא] נמשך מהדרגה של קיום הרע, שהמדרגה התחתונה שבכל המדרגות הנה היא המקיימת את הרע כנ"ל. והמדרגה העליונה ממנה וסמוכה לה, אף על פי שאינה מקיימתו, אך על כל פנים אינה רחוקה הרבה ממנו. והעליונה יותר - רחוקה יותר. וכנגד זה האורות גדולים בכלים לפי נקיונם:

ד. אך האצילות הראשונה לא חזר ונתגלה, זה מבואר בכל מה שכתבתי למעלה, שכל זמן שהלבושים שולטים להשלים בנינם - אין שייכות לאצילות שם:

ה. כי זה לא נקרא תיקון שלם של אלה הלבושים כל זמן שיש מדרגה זאת האחרונה כך - פונה להוציא הרע, ענין הלבושים בכלל לא נתקן עדיין כל זמן שיש חלק אחד מקיים הרע. ולא עוד, אלא כי לכל שאר המדרגות גורמות חסרון, כי הנה נשאר בכלים ריחוקם מן הרע. אך על כל פנים יש להם שייכות עמה. ועל כן לא נתגלה עתה מן האצילות שום חלק, כי לא נשלם הלבוש:

ו. וריקה מן האור בשבילו, הנה זאת ראיה - שלא נשלם עדיין תיקון זה, כי עדיין הדברים היפך הכוונה התכליתית, שאנו רואים, שיש מדרגה אחת שהיא ריקה מן האור, והלא כל המדרגות צריכים שיהיה בהם האור, שזהו שלמותם, אלא שלא נשלמו הדברים עדיין:


פתח מח

<תיקון המדרגה האחרונה>:

תיקון מדרגה זאת האחרונה תלוי במעשה בני אדם, שהם יגבירו כח הקדושה, ואז לא יהיה עוד ענין לרע כלל, אלא הכל עומד לכבוד הבורא לבד. ואז יקרא שנתקנו כל הלבושים תיקון שלם, וחוזר הכל להשלים המונח הראשון שהושם - להיות כל הבריאה בהשוואה אחת, חק אחד של תיקון שלם בענין גילוי יחודו של מקום ב"ה. ואז יתגלה האצילות של הנקודים, שהוא המונח הזה הראשון. וישלים ליכנס האור בכלים כולם, והלבושים יהיו נמשכים אחר האצילות, ויהיה הכל בתיקון שלם. כדי להשלים הילוך הכולל של המ"ק, צריך לפרש גם ענין המדרגה הזאת הנשארת באחרונה:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, תיקון מדרגה זאת, והוא מה יהיה תיקון זאת המדרגה. ח"ב, ואז יתגלה וכו', הוא מה שיהיה בתיקוך המדרגה הזאת:

חלק א:

א. תיקון מדרגה זאת האחרונה תלוי במעשה בני אדם, כי זה ממש מה שהכינה המחשבה העליונה לצורך השכר והעונש, כי הוא יתב' הבדיל הרע מן הספירות העליונות, והעברתו לגמרי הניח ביד בני אדם, וזהו תיקון מדרגה זאת:

ב. שהם יגבירו כח הקדושה, שאין צריך ענין חדש לבני אדם, אלא די שיגבירו הם כח הספירות הקדושות בכח מעשיהם. והרי זה הבדל שבין התיקון העשוי בידי שמים ובין התיקון העשוי בידי בני האדם, שכל מה שהיה ענין חדש - הוצרך להעשות בידי שמים. ומה שהוא רק הגברת התיקון וקביעותו - זה יעשה ביד בני אדם:

ג. ואז לא יהיה עוד ענין לרע כלל, כי אפילו המדרגה הזאת אינה מקיימת הרע, אלא לשיהיה מקטרג בזמן שצריך. והנה אינו צריך אלא בזמן שיש פגמים וחטאים. אך כשכל הנשמות ישלימו חוקם, הנה אין שייך עוד רע, כי אין שייך עוד קטרוג, כיון שאין ראוי עוד לעונש. ועוד, שבחירת האדם היא הנותנת שליטה לקדושה או לס"א בעולם, וכוונת המצוות הם לתת שליטה לקדושה, ולהעביר הס"א שלא תשלוט. וכיון שהשלימו כבר כל חוקם, ונשלמה כל עבודתם, שבה נתנו השליטה לגמרי לקדושה, והעבירו השליטה מן הרע - אין שייך עוד רע:

ד. אלא הכל עומד לכבוד הבורא לבד, אפילו הרע שהיה, חוזר להיות לכבוד הבורא ממש, וכדלקמן:

ה. ואז יקרא שנתקנו כל הלבושים תיקון שלם, זהו תיקון הלבושים ממש, שמה שהיה בהם רע - שיהיה חוזר לטוב. ומזה נמשך מציאות החק הראשון - שיהיה הכל לכבודו של א"ס ב"ה, וזהו:

ו. וחוזר הכל להשלים המונח הראשון שהושם - להיות כל הבריאה בהשוואה אחת, כי הכוונה היא להשלים זה הענין הכללי, כי זה מה שיצא בתחלה, ועומד עדיין להשתלם, שכל הסיבובים שהיו - היו כולם להשלים תיקונו:

ז. חק אחד של תיקון שלם, זהו טעם מה שחוזר הכל אל זה הענין. אלא שזהו באמת עיקר המציאות שהמציאה המחשבה העליונה, וזהו מה שצריך שיצא לפועל, והיינו החק של התיקון השלם:

ח. בענין גילוי יחודו של מקום ב"ה, דהיינו כי זה תכלית המחשבה מתחלה - לגלות יחודו העליון, שהוא השלמות השלם, כדי שבו יתענגו הנמצאים, כמפורש למעלה:

חלק ב:

א. ואז יתגלה האצילות של הנקודים, שהוא המונח הזה הראשון, כי זה האצילות - הלא הוא התאצלות האורות, שבו כל ההנהגה, להתענג בה הנשמות, כמפורש למעלה. אלא שזה צריך שיהיה לפי המצב השלם ומתוקן. ועל כן אחר שנתקנו הלבושים, ונתקנו כל הקלקולים - אז נתגלה האצילות, שהוא האצלת האורות לפי כללות המונח של כל הנמצאים, בהיותם כולם לכבודו של מקום ב"ה:

ב. וישלים ליכנס האור בכלים כולם, כי האצילות הזה שאנו מזכירים הוא בכלים של הנקודים. וכשזה יהיה נמצא, יכנס בו האור הפנימי בבחינת כלי בשלמותו. וזאת היא ההנהגה השלמה:

ג. והלבושים יהיו נמשכים אחר האצילות, כי עתה מה שהיו מלבושי האצילות - כבר אמרנו שנפלו להיות עולמות בפני עצמם, לפי שחסר מהם הגוף המתלבש. ובחזרו להתגלות - יחזרו להיות לבושים לו:

ד. ויהיה הכל בתיקון שלם, כי האורות יהיו שלמים, והלבושים שלמים בבחינתם, וכל הנמצא יהיה בשלמות בלא קלקולים:


פתח מט

<ענין בי"ע שנעשה אבי"ע וחזרתם לבי"ע בהתגלות אצילות הראשון>:

שיהיו הכלים הלבושים האלה שורש לרע - זה אינו קלקול. כי אדרבא, זהו שלמות הבריאה לפי הכוונה בה - לגלות היחוד העליון ב"ה. אך שבתחלה היו שורש לרע, שהיה רע ממש. וצריך שזה הרע שיחזור לטוב על ידי תיקוני בני האדם, והוא עצמו יהיה לכבודו של מלך - שזכו על ידו בני האדם. וכדי לעשות בפועל זה הדבר, הוצרך שאלה הלבושים יתנו מקום לו להמצא, וזה על ידי הבירור וההדרגה שנעשה בהם, עד שנשארה המדרגה האחרונה של מלכות דעשייה לבדה להוציא אותו, ונעשה מכי"ע - אבי"ע. וכשכבר ניתקן וחזר לטוב - חוזרים הדברים כבראשונה, ואין צורך לו להמצא בפועל, כי די שהיה ככר, וניתקן. וזהו, "בלע המות לנצח". ואז חוזרים אבי"ע לבי"ע, וחלק המלכות דעשייה נכללת בכלל שלה, ומתגלה האצילות העליון של כללות הנקודים. ואז נשארים הלבושים שורש לרע שהיה כבר, וניתקן, והוחזר לטוב, ונקרא שהשלים אז א"ס ב"ה את מעשיו, ונשגב לבדו ביחודו:

אחר שאמרנו שיחזרו אלה העולמות לימשך אחר האצילות בסוד לבושים, צריך להשלים ביאור זה הדבר לפי הענין שמבי"ע נעשה אבי"ע, וצריך שיחזרו בי"ע:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, שיהיו וכו', זהו בעניך הלבושים, איך הם קודם הוציאם הרע, ואיך הם אחר הוציאם. ח"ב, וכדי לעשות זה, והוא איך המעשים שנעשו בהם הולכים לפי ההנחה הזאת:

חלק א:

א. שיהיו הכלים הלבושים האלה שורש לרע, זה פשוט כי כיון שבשליטתם (הם) בפני עצמם הוציאו אותו, אם כן ודאי שלפי טבעם הם כך:

ב. זה אינו קלקול, היינו שאם זה היה קלקול, היה צריך ליבטל, כמו שמתבטל הרע עצמו בסוף. כי השלמות המעביר החסרונות כך היה לו להעביר קלקול זה, שהוא החסרון - סיבה לרע, כמו שהוא מעביר הרע עצמו. אלא שאינו קלקול, כדלקמן, ולכן יתקיימו:

ג. כי אדרבא זהו שלמות הבריאה לפי הכוונה בה - לגלות היחוד העליון ב"ה, כי כל הכוונה היתה להראות השלמות באמת על ידי שיהיו נבחנים החסרונות מה הם, שנוכל להבין מכחם השלמות מה הוא - שהוא המעביר החסרונות האלה. ואם סוף סוף לא היה נשאר שום דבר שמראה החסרונות, הרי מה הרווחנו בכל מציאות העולם. הנה חוזר השלמות להיות כבראשונה - רק שלמות מצד עצמו שהוא שלם, אך לא שנבחין אמתו כמו שצריך, מצד החסרונות:

ד. אך שבתחלה היו שורש לרע, שהיה רע ממש, זה ודאי, ששורש זה של הרע כשהוצרך להמצא כדי להראות השלמות, הנה בתחלה היה צריך להמצא כדי לתת מציאות לחסרונות מצד העלם השלמות. אך אחר כך שהחסרונות נתקנו, הנה נשאר זה השורש להראות מה שהיה חסרון מתחלה - שנתקנו כבר. ונראה בבירור הסדר והדרך שנתקנו בו בגילוי השלמות, שהיה הולך ומתגלה מעט מעט בהדרגה, ומתקן החסרונות כמו כן בהדרגה זאת. וכל זה נראה ומובן בשורש הזה, והיינו שבתחלה היה שורש לרע, שהיה רע ממש. פירוש - כי אם הרע פועל רעתו, שיש לו כח לעשות קטרוגין - זה נקרא רע ממש. אבל רע שבטבעו הוא כך, אלא שיש בו מה שמתקן אותו, ר"ל שאינו יכול עוד לפעול רע - זה נקרא רע שחוזר לטוב, שהרי הפך ממש ענינו - בתחלה היה רע, שבשביל טבעו היה מונע ההשפעה במקום שנמצא שם, אך כשחזר לטוב הוא מרבה ההשפעה במקום שנמצא שם, ויותר שרע הוא - נתרבה ההשפעה. כי מן הדין כך הוא - הרע שבטבעו היה חזק, ושאף על פי כן נוצח מן האדם, הרי הוא העד על האדם עצמו, להמליץ בעדו ולהראות זכותו. וכל מה שהיה יותר חזק - מתגלה יותר זכות מכח האדם שנצחו. וכן לענין השלמות - רע שעדיין לא ניתקן, הרי כביכול הוא פגם לכבודו של מלך, אבל רע שכבר שלט עליו היחוד העליון ותיקן קלקוליו, הרי הרע עצמו חוזר להיות לכבודו של מלך, לומר - ראו רע גדול כזה, אינו.יכול לעשות כלום בעבור שלמותו של האדון היחיד. הרי הרע עצמו חוזר לטוב, וההשפעה מתרבה, כי עיקר ההשפעה היא הבאה מן היחוד, שבה תענוג הנשמות, וכמפורש למעלה. ומתחברים שני דברים אלה שאמרנו לענין אחד, דהיינו גילוי יחודו וכבודו של מלך, וזכותו של האדם. כי כל עבודת בני האדם הוא לגלות יחודו זה, וכשמתגלה - מתגלה ע"י האמונה החזקה של ישראל המאמינים ביחודו, ומתחזקים בזה בתוקף הצרות. ואפילו כל קיום המצוות הוא הכל סוד גילוי היחור שהתחיל בתיקון הכלים כנ"ל. והנה נמצא לרע שני ענינים, א' - בתחלת המצאו, שאז עושה כל החסרונות, והרי הוא כביכול פגם לכבודו של מלך, ובמקום שהוא נמצא ממעט ההשפעה, וזה נקרא שהוא רע ממש. ב' - אחר שנמצא, וכבר שלט עליו היחוד, והוא אינו פועל עוד, אלא היחוד הוא הפועל בשלמות שלו, שאז הרע עצמו מראה כבוד היחוד הגדול של המלך, לומר - זה מה שנצח המלך ברוב שלמותו. ובמקום שנמצא יותר - מרבה ההשפעה יותר, הכל לפי רוב המעשה, וכפי גודל הרע שניתקן מן האדם - כך הוא זכותו של האדם:

ה. וצריך שזה הרע יחזור לטוב, שיהיה ענינו טוב, כמו שמפורש למעלה. והיינו שיהיה החסרון המתוקן - שהוא עצמו יהיה גורם גילוי השלמות יותר בכח. אדרבא, כל מה שהרע מתחזק - רוצה לומר ששלמות יותר גדול רוצה להתגלות. וזה פשוט, השלמות - רוצה לומר מה שמתקן החסרונות, והשלמות הוא יותר גדול כשהוא מתקן חסרון יותר גדול. אם כן, כשרצה הרצון העליון לגלות שלמותו הגדול מאוד - צריך שיגלה בתחלה החסרון הגדול מאוד. וזה רוצה לומר גילוי השלמות עצמו, כי אי אפשר להבין השלמות בלא חסרון שקודם לו, שהשלמות מתקן אותו. אם כן כשרוצה לגלות הכח השלם והנכבד מאוד, שבו תענוג הנשמות תענוג גדול מאוד, אי אפשר כי אם שיגלה בתחלה חסרון הגדול מאוד, כי כפי החסרון שמתגלה - כך מדרגות השלמות שמתגלה בסופו. ובחסרון היותר גדול מתגלה כח היותר שלם. ולא תאמר - יותר טוב היה אם לא היה חסרון, והיה בתחלה הטוב שעתיד להיות לבסוף. כי אינו כך, כי שלמות אינו רוצה לומר - טוב סתם, אלא רוצה לומר - תיקון חסרון. ואם לא היה חסרון - לא היה מתגלה שלמות, אלא טוב. אך תענוג הנשמות האמיתי אינו בטוב, אלא בשלמות, שהוא ענין יחודו, וכמו שפירשנו למעלה:

ו. על ידי תיקוני בני האדם, שזה הדבר תלה אותו הרצון העליון בתיקוני בני אדם, שהם יהיו המגלים סוף הענין הזה. והיינו שהם יגרמו שירצה היחוד העליון להגלות בפועל ולשלוט, ולהראות שבכחו הוא - שסוף הרע יחזור לטוב. והנה לא די שניתן להם שכר טוב על מעשיהם, דהיינו הטוב, אלא שניתן להם שכר על עמלם - שאין להם אפילו בושת. הרי שהרע עצמו חוזר לטוב, כי הוא הגורם התיקון היתר הזה. ואז ממילא נודע השלמות העליון, שמתקן כל החסרונות האלה, שהם עונשי החוטאים. כי הרי הרע עצמו אינו אלא לפי רצונו שרצה להתעלם, ואם אינם מטיבים מעשיהם - הרי הם סובלים הצרות. ואדרבא, בסוף הכל מתגלה היחוד, והרי הרע עצמו חוזר לטוב, שמתגלה היחוד, והחסרונות נתקנים:

ז. והוא עצמו יהיה לכבודו של מלך - שזכו על ידו בני האדם, בזה הענין שגילוי היחוד תלוי במעשה בני האדם, נמצא עוד תיקון לרע עצמו, שאפילו מציאותו בבחינת רע הוא לכבודו של מלך, שזה מה שגורם שיהיה זכות לבני אדם, שהוצרכו לעבוד ולתקן ולגלות היחוד העליון שאם לא היה בבחינה זאת, לא היה להם זכות. נמצא בתיקוני בני האדם - החסרונות עצמם נתקנים על ידי גילוי היחוד והשלמות, ואז גם המציאות שהיה כבר בבחינת רע - הוא עצמו טוב:

חלק ב:

א. וכדי לעשות בפועל זה הדבר, הוצרך שאלה הלבושים יתנו מקום לו להמצא, זהו מ"ש למעלה, שרצה הרצון העליון שיהיה נבחן הדבר בהבחנה פרטית - החסרונות לבד והתיקון לבד:

ב. וזה על ידי הבירור וההדרגה שנעשה בהם, כי בתחלה אף על פי שנשברו הכלים כנ"ל, הנה היה הכל רק בספירות, ולא יצאו עדיין הנפרדים. פירוש - שמה שאנו אומרים שהיה הרע מתגלה - אינו הרע עצמו שהוא הס"א, אלא שרשי הרע, שהם הדינים, וכל עניני הפגמים הנמצאים באורות עצמם. אך הרע עצמו לא יצא אלא אחר כך, אחר התיקון, דהיינו אחר שנעשו כל המדרגות לפי תיקונם, שהוקבעו להיות חוקים בהנהגה, שאז הוציאו אחר כך הנפרדים, ויצאה הס"א, לפי השרשים ההם שנגלו לה בשבירת הכלים. ובזה הענין היתה ההדרגה שזכרנו למעלה, שכל מדרגה היתה מסלקת עצמה מזה, ונשארה רק מדרגה התחתונה שבמלכות דעשיה מוציאה הרע, והיא הוציאה אותו ממש לפי כל השרשים שיש לה מכל הספירות. שהרי מלכות זאת כוללת כל אותם השרשים, והוציאה ענינם אל הפועל, והיינו הס"א ממש. והנה לעשות זה, הוצרכה הדרגה גדולה בלבושים שנפלו, והיינו שמג' נעשו ד'. ונמצא שמלכות דעשייה של עתה - אינו אלא חלק אחד ממלכות דעשייה, כי שאר החלקים נתעלו יותר, ולא עמדו במדרגתה השפלה. והכוונה בזה, כי בהיות כל המדרגות מתכוונות לסלק עצמם מן הוצאת הרע, הנה השאירו לפעולה הזאת רק מלכות דעשייה זאת, ונסתלקו החלקים האחרים ממנה. ועם כל זה נסתלקו כל האחרים זה מזה, עד שנעשו מבי"ע אבי"ע. והמדרגה האחרונה מאלה, שכבר אינה ענין גדול, אלא חלק ממה שראוי להיות מלכות דעשיה - היא נשארה לענין זה. וכשאין צריך עוד הוצאת הרע - הנה תחזור המדרגה הזאת להיות נכללת עם החלקים האחרים שנסתלקו ממנה. וכולם ביחד יהיו מלכות דעשייה, לא חלק זאת לבדה, ויחזרו אבי"ע להיות רק בי"ע. ואצילות עליון מתגלה עליהם, דהיינו מה שהיה קודם השבירה:

ג. עד שנשארה המדרגה האחרונה של מלכות דעשייה לבדה להוציא אותו, כי המדרגות הן הן כחות מתפשטים זה אחר זה, כל כח פחות מחבירו, שההעלם מתגבר בשני יותר מן הראשון. ואף על פי שבכלל מאתים מנה, ובעליון נכלל התחתון, אך ענינו של התחתון אינו מתגלה שם, כי העליון פועל, וההעלם לא הגיע להוציא התחתון, על כן תולדותיו לא היו יוצאים. ובהיות הכוונה להוציא הרע - הנה היו המדרגות מסתלקות מן החלקים האחרונים כנ"ל, וכנגד זה נוסף ההעלם בחלקים האלה. כי בכח זה הם נבדלים מן החלקים העליונים - שבאלה ההעלם מתגבר יותר, עד שמהם יכול לצאת הרע, מה שאין כן בראשונים. והנה ביאור כל זה הוא כמ"ש, איך כל מי שקונה פעולה בפני עצמו - קונה שם בפני עצמו. ונמצא שמדרגה זאת התחתונה לא היה לה להיות ענין בפני עצמו, אלא להטפל אל ענין החלקים האחרים שנסתלקו ממנה, והיה ענינה כענינם. ואז לא היה ענינה להוציא הרע, אלא תשלום הראשונים. וזה פשוט, כי על כן אנו קוראים לה מדרגה בפני עצמה, מפני שהאור נמצא בה בהדרגה תחת הענין הראשון, מה שבתחלה היתה נכנסת גם היא בכלל הענין הראשון. וזאת היא ההדרגה שאנו אומרים בכאן:

ד. ונעשה מבי"ע אבי"ע, כי לא במדרגה אחת לבד נעשה זה הענין, אלא הדרגה רבה צריך כדי לבוא לזה, עד שנעשו ד' - אבי"ע. שזאת העשייה היא שפלה הרבה, עד שמלכות שבה, המדרגה התחתונה שלה, היא המוציאה הרע:

ה. וכשכבר ניתקן וחזר לטוב - חוזרים הדברים כבראשונה, כי הנה כבר שמעת איך שיש שתי מציאויות לרע, מציאות א' - בהיותו רע ממש, פועל רעתו, ומציאות הב' - שאותם ענינים עצמם שהם עניני הרע יהיו משוקעים במקומם, ולא פועלים. וזה נקרא שחזר לטוב כנ"ל, כי זהו גילוי השלמות, וזהו המרבה ההשפעה כנ"ל. והנה התיקון האחרון הוא, שרע פועל רע - לא יהיה, אלא אדרבא, אותם ענינים יהיו רק בדרך שלילה, פירוש - בלתי פועלים מפני גילוי היחוד שגורם להם שלא יפעלו. והנה אין דבר בלא שורש, וכל פעולה ופעולה בפני עצמה צריך שיהיה לה שורש בפני עצמו. והנה הלבושים הם המדרגות שבהם מושרש עניני הרע כנ"ל, אך בהם בחינת יכולת להמצא בפועל - לא נמצאים. והרי הוא בשיקול, אם הם שולטים לבדם, בלתי נמשכים אחרי האצילות - זה מראה שההעלם מתגבר, ואז הולך ומתגבר ההעלם עד שיוציאו הרע, רע ממש. ואם הם נמשכים אחרי האצילות - אז מראה שהיחוד עדיין מתגלה ושולט, ואז אין ההעלם מתגבר עד שיוציאו הרע, רע ממש. והנה שורש היות הרע רע ממש - הוא חלק המלכות דעשייה שזכרתי למעלה. וכשרצתה המחשבה העליונה להוציא הרע - אז העלימה האצילות מן הלבושים, ושלטו לעצמם, וגבר ההעלם, עד שיצא הכח ההוא השפל, ויצא הרע - רע ממש. וכשיחוד חוזר ומתגלה, וגובר לתקן הקלקולים, הנה מציאות היות הרע רע ממש - צריך להתבטל. וכנגד זה אותו הכח שהיה מוציא אותו אינו צריך לימצא, וההעלם שהיה מוציא אותו מסתלק. ואדרבא, נמצאו הלבושים כמו שהיו מתחלה, פירוש - שהרע ביכולת להיות רע ממש, אלא שאינו יוצא מפני היחוד שחזר והבליעו, ואינו מניח אותו להמצא להיות רע ממש. וזה שצריך להראות בבירור פעולת היחוד:

ו. ואין צורך לו לימצא בפועל, רע כמו שהוא רע ממש - לא נראה בלבושים שיכול להיות, אדרבא, אינו נמצא מפני היחוד כנ"ל:

ז. כי די שהיה כבר, וניתקן, בתחלה היה צריך לצאת, כי לא ידענו עדיין מה הוא, עד שנבחין ממנו השלמות. עכשיו שהיה כבר, וניתקן - די שיראה כך שהוא אותו הרע שהיה כבר, ושהיה יכול להיות, והיחוד הוא המתקן ואינו מניח רע:

ח. וזהו, "בלע המות לנצח", פירוש - שזהו מה שאנו אומרים שהרע נבלע בשרשו:

ט. ואז חוזרים אבי"ע לבי"ע, היינו שבחזור התיקון לעתיד לבוא, הנה צריכים להיות הנקודים כמו שהיו קודם השבירה. וזהו פשוט, שכיון שהשבירה היתה שנפלו הכלים לבי"ע, ואחר כך מהם נעשה אבי"ע, הנה חסר מהם האצילות האמיתי, שהוא מה שהיה קודם השבירה, וזהו מה שיתגלה לעתיד לבוא. אם כן אלה העולמות צריכים לחזור כולם [להיות] בי"ע לגבי אצילות האמיתי שיתגלה:

י. וחלק המלכות דעשייה נכללת בכלל שלה, שהיא חלק אחד מן מלכות, נכללת עם הכלל שיצאה ממנו. זאת היא הבחנת כל המעשים שיעשו בזמן התיקון, שהם לתקן כל מה שנתקלקל בזמן השבירה. כי הנה כל מה שנתקלקל בשבירה הוא זה, ראשונה - שנעלם אצילות. שנית - שנפלו הלבושים וירדו, עד שנעשו מבי"ע - אבי"ע. ונמשך מזה שנשאר חלק האחרון דמלכות דעשייה שהוציאה רע בבחינת רע. שלישית - שכל הלבושים נשארו פגומים מצד שהם המוציאים את הרע, ואפילו שהמדרגות העליונות נסתלקו מזה - אינם מסולקים לגמרי כל זמן שהמדרגה האחרונה שלהם עדיין עושה המעשה הזה. ובתיקון השלם, הנה מציאות הרע במה שהוא רע - מתבטל. וכן חלק המלכות שהיתה מוציאה זה - נבלעת עם חלקים העליונים. וממילא ההדרגה שבי"ע נעשה אבי"ע - מתבטלת, כי לא נעשית אלא לצורך הוצאת הרע. ואז נשארים רק בי"ע, ומתגלה עליהם האצילות שנעלם. ואז נשארים הלבושים בלתי פגומים, כי בתחלה היו שורש לרע, וגם היחוד היה מתעלם מהם, עד שסוף סוף הוציאו זה הרע במה שהוא רע. אך עכשיו, אדרבא, הנה הכחות האלה של הוצאת הרע אינם מוציאים אותו, מפני היחוד שכבר נתגלה, שמחזיר הרע לטוב, ואין מציאות לרע במה שהוא רע. יא. ימתגלה האצילות העליון של כללות הנקודים, כי אחר שנשארו העולמות רק בי"ע - בא האצילות והשלימם, כי הרי זה הוא התיקון, שעל כן נכללו להיות בי"ע - כדי לקבל אצילות זה עליהם. יב. ראז נשארים הלבושים שורש לרע שהיה כבר, וניתקן, והוחזר לטוב, שענינם בתחלה היה להוציא הרע בהעלם היחוד. וענינם עתה - אותם הכחות שיכולים להוציא הרע לולי היחוד, אבל בעבור היחוד אינם יכולים להוציא אותו עוד. והרי נמצא בם גילוי היחוד באמת, כי נראה שם כל הענין כראוי כמות שהוא, שהרי כבר היה הרע כשנתפשטו כחותיהן. ועתה איננו עוד מפני היחוד המתגלה עליהם. יג. ונקרא שהשלים אז א"ס ב"ה את מעשיו, כל הסיבוב הוא זה, כי לגלות היחוד הוצרך כל זה הסיבוב, וכשנשלם זה - נשלם כל המעשה שהיה צריך להעשות. משם והלאה הרי היחוד כבר מגולה, והעליות הם עליות לפי היחוד שנתגלה כבר. ונמצא שהם בדרך אחר. וזהו סוד מנוחת העולם באלף השביעי, כי כל הילוך המעשה הזה הוא כל זמן השית אלפי שנין, דהיינו משהתחיל ההעלם עד שנתגלה היחוד, שכל זה הוא מעשה ממש שהוצרך להעשות כדי לבוא אל בירור הידיעה האמיתית, שכבר נודעה כך האמת בראשונה, שהיחוד הוא האמת הקדום, אלא שרצה הא"ס ב"ה לגלותו בגילוי ברור - להראות גודל שלמותו. ולעשות זה, הוצרך לעשות מעשה גדול, שהוא העלם שלמותו זה, עד שימצאו החסרונות, כדי שסוף סוף יחזור ויתגלה, ויראה לבסוף מה שהיה כבר מתחלה. ואז נקרא שכבר נח מענינו זה, והשלים מה שחשב לעשות, והרי נגלה היחוד הזה הקדום. ומשם והלאה יהיה התענוג הנצחי, שהוא מה שיתענגו הנשמות בבירור אמיתו, שזה הוא העונג האמיתי, וכמפורש למעלה. והנה לפי היחוד שנתגלה - יעלה את האדם עליות אחר עליות, כאשר שיער במחשבתו הנעלמת. אך הנך רואה שיש הפרש בין שית אלפי שנין למה שבא אחר זה, כי כל השית אלפי שנין הם הסיבוב ההולך וסובב, עד הגיע אל הנקודה שממנה נסע, דהיינו היחוד, כי ממנו נסע הגלגל הזה, ואליו יחזור, ואז נח, והיינו מנוחה לחי עולמים. ומה שיהיה משם והלאה - הוא דרך אחר וענין אחר, שאינו לפי הדרך הזה כלל. והנה ביאת המשיח הוא ראשית גילוי היחוד, והוא סוד "שמחנו כימות עניתנו", כי ימות המשיח מקבילים לכל החסרונות שהיו כבר, כי בזמנו עד סוף אלף הששי צריך שהיחוד יגלה ענינו לכל צד, וכל החסרונות יתוקנו בו. ובסוף אלף הששי, אחר שכבר נעשה אפילו יום הדין הגדול, שבו מתבררים כל המעשים שנעשו לאמתתם - אז נקרא שחזר היחוד ונתגלה, ונשלם המעשה הזה, ואז הוא מנוחה לגלגל הסובב. משם והלאה יראה ענינים פנימים, שהם שרשי הילוך הזה, והם דברים מתגלים אחר ידיעת היחוד, והם שרשי ההנהגה בדרך היותר עמוק, שאינו מושג לנו עתה כלל. ובאלף השביעי עצמו הנה יתגלה שורש הענין שנהיה בעולם הזה כל זמן הסיבוב, עד שנמצא השית אלפי - בסוד עולם הנקודים, ותיקונם השלם - אלף השביעי, בסוד עולם העקודים, שגם שם יש כלי, רק שהוא נשוא מן הנשמה, כמפורש במקומו. וכבר שמעת איך בו נעשו מעשים, שהם השרשים למה שיהיה אחר כך בעולם הנקודים, אך שם היה הכל עדיין בגילוי היחוד, עד שלא היה מקום לא לשבירה ולא לשום אחד מן הדברים האלה שיהיו אחר כך. ועל כן אחר שנתגלה היחוד - יוודע מה שנזדמן בהנהגה העליונה, אפילו בגילוי היחוד, לבוא לענין הזה, כי כבר נגלה שם כלי הנ"ל, והוכנו הכנות שם למה שיהיה אחר כך. אחר כך יהיה חידוש העולם בדרך אחר, שאין שם שייכות לענינים אלה כמו שיש לעקודים, אלא משם והלאה הם כולם השגות אחרות בתענוג נפלא לנשמות, שישיגו מה שישיגו מן השלמות העליון שיתגלה, ודי בזה עתה. יד. ונש

גב לבדו ביחודו, הוא סוד "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא". דהיינו שעד עתה הנה לא רצה לפעול כמו אדון יחיד, אלא כמו גבור בעל כח, כמו שפירשתי למעלה, עד שהיה מקום לס"א לחשוב להלחם בקטרוגיה נגד כח זה. אחר כך הדבר הולך בדרך אחר, שהרי הא"ס ב"ה פועל בדרך יחוד שליטתו כמו אדון יחיד ממש, ואז אין שייכות עוד אלה הענינים - הקטרוגים של ס"א, וקלקולי הרע. אלא הוא לבדו פועל בכחו וברצונו, שהוא טוב גמור. ועל כן כל הדברים בתיקון ובשלמות כראוי:


פתח נ

<כניסת האור לכלים ויציאתו נותנים תכונה פרטית לענין ההדרגה>:

אין שום דבר לבטלה, ועל כן מה שנכנס האור בתחלה, ואחר כך חזר ויצא, והלא היה יכול לעשות כל ההדרגה הזאת בתחלה בלא זה - גם לזה יש פעולה ותולדה עיקרית. וזהו שורש פרטי מה שצריך לתת מציאות להנהגת העולם הזה בקלקוליו ותיקוניו. בשכר ועונש, לפי השיעור השלם מה שצריך לזה, לא פחות ולא יותר:

אחר שנתבאר ההילוך הכללי של המ"ק, עתה צריך לחזור ולפרש הדברים הראשונים לפי ההילוך הזה:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, אין שום דבר לבטלה וכו', והוא ביאור הענין שנכנסו האורות בכלים, ואחר כך חזרו ויצאו. ח"ב, וזהו שורש פרטי, והיינו טעם הענין הזה:

חלק א:

א. אין שום דבר לבטלה, וזה דבר פשוט משני צדדים, א' - שאין נחשוב דבר זה במחשבה העליונה, כי הלא מה שהוא לבטלה הוא דבר שאינו הגון כלל, אך דבר שאינו הגון אי אפשר להיות במחשבה העליונה. אם כן דבר לבטלה אי אפשר להיות במחשבה העליונה. ב' - כי הרי כבר אמרנו שהספירות הם הם מה ששיערה המחשבה העליונה את הנמצאים בכל חלקיהם, ואין הספירות דבר חוץ מזה. אם כן אין בספירות דבר שאין בנמצאים, ואם כן אין דבר לבטלה:

ב. ועל כן מה שנכנס האור בתחלה, ואחר כך חזר ויצא, אפילו שלא היינו יודעים מה היא התולדה היוצאת מדבר אחד, בכח ההקדמה הזאת שאין בה ספק, ודאי נדע שהדבר ההוא יש לו תולדה, אלא שלא השגנוהו. ואדרבא, נקבע מזה ידיעה שגם זה צריך להעמיד הנושא. - שהדבר ההוא נפעל בעדו בתכונה הצריך לנושא ההוא. ובנידן דידן, כיון שראינו שהיה כך, פירש שנכנסו האורות בכלים, וחזרו ויצאו, ודאי צריך שיהיה לו טעם. אך טעם ההדרגה איננו, כי הרי היה אפשר להעשות בלא זה. אם כן צריך לומר שהוא בשביל טעם אחר מלבד זה. אך בשביל שאנו רואים שזה הדבר בא לעשות ההדרגה, שהרי על ידו נעשית, אם כן נבין מיד, שאף על פי שהדרגה היתה נעשית זולת זה, הנה צריך בה איזה תנאי שלא היה אם לא היתה נעשית על ידו, וכדלקמן:

ג. והלא היה יכול לעשות כל ההדרגה הזאת בתחלה בלא זה, שהרי האור לא עשה כלום, אלא שלא נתחבר בכלי, מפני שלא היה נשלם, והמתין עד שתעשה ההדרגה שנעשית, שבה תלוי תיקון הכלי. אם כן אין האור עושה כלום בהדרגה, אלא שהוא ממתין שתעשה ההדרגה. אם כן למה נכנס מתחלה?:

ד. גם לזה יש פעולה, שודאי הכנס האור בכלים פועל איזה דבר בכלים ההם:

ה. ותולדה עיקרית, כל הפעולות הנעשות למעלה יש להם תולדה בהנהגה:

חלק ב:

א. וזהו שורש פרטי, ר"ל שורש תכונת הנמצאים בפרט הוא הרכבת האורות למעלה, פירוש - כל מה שהוא גילוי למעלה - גורם תוספת כח בנמצאים, ומה שהוא בהעלם - גורם חולשה. והנה כל כך ענינים שצריך בנמצא - כל כך אורות יש למעלה, והענין שצריך להיות חלש בנמצא - האור שהוא שורש לו צריך שיהיה סתום. ומה שצריך להיות חזק, צריך שהאור שלו יהיה פתוח. נמצא שהרכבת כל כך גילוים וכל כך העלמים נמצא במקומות שהם, פירוש - באותם האורות הפרטים שהם הם עושים עניני התכונה הפרטית בנמצא למטה בכל עניניו:

ב. מה שצריך לתת מציאות להנהגת העולם הזה, שזאת היא התולדה היוצאת מזה השורש בהרכבה הפרטית הזאת:

ג. בקלקוליו ותיקוניו, מה שאנו רואים בכאן שרשים של קלקול ותיקון, פעם הדברים הולכים לפי צד אחד, ופעם לפי צד אחר, זהו לפי שבעולם הזה הורכבו הקלקול והתיקון להמצא בו בכמה מיני אופנים. שלכן נבחין כל השרשים האלה:

ד. בשכר ועונש, לפי שזהו העיקר היוצא מענין הזה:

ה. לפי השיעור השלם מה שצריך לזה, לא פחות ולא יותר, המחשבה העליונה שידעה לשער מציאות מה שצריך לשלמות הדבר הזה, היא גזרה כמה שרשי קלקולים ימצאו, וכמה שרשי תיקונים, ובאיזה סדר ודרך יהיו נמשכין זה אחר זה:


פתח נא

<מצבי ג"ר וז"ת דנקודים [נא -נג]>:

<מצב ג"ר דנקודים בשבירה>:

שורש הבריות הוא רק בז' תחתונות, שהם ז' ימי בראשית. והג' ראשונות הם רק עטרות על הז"ת, להנהיגם ולתקנם. על כן במציאותם אין שייך קלקול, כי הם למעלה ממעשה בני אדם. והעוונות אינם פוגמים אותם, אלא מסלקים אותם, ועל כן נמצאו ונתקיימו. אך מה שנמצא בהם לצורך הז' תחתונות - זה לא נתקן אפילו בהם, כי אם היה נתקן, היו כל הז' תחתונות מתוקנים גם כן. ולכן גם בהם מה ששייך מהם לז"ת - נפגם. וזה עושה שלא יתפשט כוחם היטב לתקן הז"ת, כי אם היה מתפשט תמיד - לא היה קלקול בעולם:

אחר שנתבאר ענין כללות עניני השבירה הזאת שהם לצורך ההנהגה, עתה נבאר המקרים שלה בפרט על פי זה השורש:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, שורש הבריות וכו', והוא מה שהיה מתוקן כבר באלה הספירות. ח"ב, אך מה שנמצא וכו', והוא מה שהיה נשאר עדיין:

חלק א:

א. שורש הבריות הוא רק בז' תחתונות, זה דבר מוסכם אצל כל המקובלים שקראו לאלה הז' - ז' ספירות הבנין, וכן נאמר, "עולם חסד יבנה", שהוא הראשון בבנין:

ב. שהם ז' ימי בראשית, הרי דו ראיה ברורה, כי כל מה שנברא הנה נכלל רק בז' ימים. ואפילו לפי הפשט הנראה - אם נעשה הכל באלה שבעה ימים, אם כן הז' ימים אלה די להם לשורש. כל שכן שכבר ידענו שז' ימים הם ממש שליטת הז' ספירות, שכל אחת פועלת לפי כחה ביום ההוא. וכיון שמהם יצא הכל - אם כן מן הספירות האלה ודאי צריך שיצא הכל:

ג. והג' ראשונות הם רק עטרות על הז"ת, כל מה שהוא חוץ מן המציאות העיקרי, שהמציאות העיקרי שלם חוץ ממנו, אי אפשר לו להיות אלא עיטור יתר בנושא ההוא, אך לא חלק ממנו. וכן הם הג"ר, שאינם שורש לעניני העוה"ז - הרי הם עטרות להם. ותבין כי כן המדה, יען לכל מעשה ולכל מקרה שבעולם צריך שורש בפני עצמו ודאי. והנה דברי העולם צריך שלא ישנו את מציאותם, אלא מעלתם צריך שתשתנה לפי מעשה בני האדם. אם כן צריך שיהיה בכאן ב' שרשים, שורש המציאות בלתי משתנה, ושורש המעלה המשתנה. על כן הושמו ז"ת וג"ר. ז"ת - הם השורש של הבריות, בלתי משתנה. נ"א, וז"ת הם המולידות, כי מן החסד יצא תמיד מים, ומן הגבורה - אש, ומן היסוד יצא תמיד הבנים, ומן החסד - חכמה, ומן הגבורה - עושר, ומן הת"ת - חיים, וכיוצא. אך היותר והפחות במעלה בכל הענינים האלה - לפי הג"ר הוא, שבהיותם מאירים בז"ת הרבה - יוציאו הז"ת תולדותם במעלה רבה ובתיקון גדול, ואם יאירו מעט - תולדת הז"ת תהיה שפלה ובלתי מתוקנת. נמצאו הז"ת - שורש לבריות, והג"ר - עטרות על גבם:

ד. להנהיגם, כבר פירשתי איך הז"ת מתנהגין בכל מן הג"ר. אם כן יש בג"ר גם כן חד"ר לצורך הנהגה שלמה, לתת שליטה לאיזה חלק שצריך:

ה. ולתקנם, שבהאירם על הז"ת נמשך עליהם מיד תיקון יותר וחשיבות יותר, רק מצד היותם מושפעים מהם. ובהיותם מסתלקים - ממילא נמצאים קלקולים הרבה מוטבעים בטבע הז"ת:

ו. על כן במציאותם אין שייך קלקול, שאין האדם מעלה ומוריד במעשיו כי אם בשרשו:

ז. כי הם למעלה ממעשה בני אדם, כי אין מעשה בני האדם אלא בעניני העולם, שהם עשוים לצרכו, ובכל שרשיהם:

ח. והעוונות אינם פוגמים אותם, כל זה לפי ענינם. כבר אמרנו היאך הם עטרות של ההנהגה, שמשפיעים על הז"ת ומתקנים אותם. נמצא שיש בהם מה ששייך לו מעשה בני האדם, ומה שאין שייך. מציאותם הוא מה שאין שייך בו מעשה בני האדם, אך השפעתם שייך בו מעשיהם, כיון שהיא מגעת לז"ת ולתיקונם. נמצא שהעוונות - אי אפשר לפגום אותם ולגרום חושך בהם, כמו שמולידים בז"ת, שחסרה מהם ההשפעה, ואז חשך נשאר תחתיה:

ט. אלא מסלקים אותם, דהיינו שזהו פגם הז"ת, והוא החשך שזכרתי שמתילד בז"ת, בהחסר מהם ההשפעה:

י. ועל כן נמצאו ונתקיימו, כי כיון שבהם אין שייך פגם, על כן לא הוצרך להיות בהם השבירה, כי אין השבירה אלא לתת מקום לקלקולים, וכאן אין שייך קלקול:

חלק ב:

א. אך מה שנמצא בהם לצורך הז' תחתונות - זה לא נתקן אפילו בהם, כי לכל דבר יש תיקונים וסידורים, כדי שאותו הענין יצא כראוי. וגם ענין ההשפעה מג"ר לז"ת צריך סידורים, כדי שיצא כראוי, לא פחות ולא יותר ממה שצריך, וזה מה שלא נתקן בהם:

ב. כי אם היה נתקן, היו כל הז' תחתונות מתוקנים גם כן, בחינה זו שאנו מדברים עליה היא בחינת מציאות מה שהג"ר מתקנים את הז"ת, וזהו מה שאנו אומרים שהיה חסר. וזה פשוט, אם זה היה, ר"ל שהם היו מתקנים את הז"ת, אם כן היו הז"ת מתוקנים, והרי ז"ת צריך שלא יהיו מתוקנים בספירות האלה. אם כן מוכרח שתיקון ז"ת תלוי בג"ר, דהיינו שבין עניניהם יש ענין מציאות זה שהם המתקנים אותם. בחינה זאת של תיקון הז"ת תהיה חסרה מן הג"ר:

ג. ולכן גם בהם מה ששייך מהם לז"ת - נפגם, והיינו האחוריים שלהם, שהם השייכים לז"ת. וכן אחורי נה"י דכתר, שהם המביאים חסדים וגבורות לאו"א, כמפורש במקומו:

ד. וזה עושה שלא יתפשט, כבר אמרנו שהשבירה היתה שורש כל הקלקולים, ובהיות שצריך שתהינה הספירות עשויות בדרך שיוכלו להפגם, פירוש להחשך כנ"ל, על כן נעשה בהם השבירה, והיתה הכנה לקלקול זה. וכן שבירת אחורי או"א היה הכנה לקלקול. אך הקלקול אי אפשר להיות באו"א עצמם, אלא הרי הקלקול באותה הבחינה שהיתה בה השבירה, והבחינה שהיתה בה השבירה הוא מה ששייך לז"ת. אם כן הקלקול הוא במה ששייך לז"ת, והיינו שלא יתפשט כחם של או"א בז"ת תמיד לתקנם:

ה. כוחם היטב לתקן הז"ת, כי כח על כל פנים צריך שיצא מג"ר לז"ת. אלא הקלקול הוא שלא ימשך הכח כראוי, אלא ממועט הרבה. והוא סוד המוחין דקטנות, כמפורש במקומו:

ו. כי אם היה מתפשט תמיד לא היה קלקול בעולם, הרי טעם כטעם שאמרנו למעלה, שלא היה בהם מה ששייך לז"ת, לפי שצריך שהו"ת יהיה בהם שבירה. והרי זה עצמו הטעם לקלקול הצריך, שיכול להיות קלקול בז"ת, שאי לאו כן לא היה:


פתח נב

<מצב ז"ת דנקודים בשבירה>:

שורש מציאות הז"א הוא הדינים של אימא - ה' גבורות שלה. ולפי מציאות זה כל אור עומד בפני עצמו, ואינו מתחבר עם חבירו. וזה כי טבע הדין - שלא להראות אחוה, אלא הכל עוצב ופנים זועפות. אלא שאימא מגברת עליו המיתוק שלה. וכמו שהדין נשקע - העוצב עובר, והאחוה נמצאת. ועל דבר זה נכנסת אימא בו. ועושה לו אחוה בין ספירותיו. אך זה עושה על ידי המלכות, כי היא הושמה מאנא דכולא, שלא ישפיעו האורות כל אחד בפני עצמו, אלא ילכו כולם רק אל מקום אחד. ואז מתעורר ביניהם חיבור, ופונים כולם אליה, בסוד, "אילת אהבים". והם עצמם מתחברים זה עם זה. ויותר שהם פונים אליה - מתגברת ביניהם האחוה, ומגעת אל השמחה הרבה. וזה מה שהיה חסר במלכין קדמאין, כי הו"ק לא היו פונים אל המלכות, ולכן לא יצאו מן העוצב וזעף הפנים, ואימא היתה מנחת אותם כך עדיין. וכנגד זה היו חסרים ג"ר של ז"א, שהם מה שאימא באה ומתקנתו. ואז היו נקראים רשות הרבים, וזהו מצב שממנו יצאה הס"א, שעל כן טבעה ופעולתה רק להפריד:

אחר שביארנו ענין הג"ר, עתה צריך לבאר ענין הז"ת:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, שורש מציאות וכו', והוא הקדמה בעניך חיבור הספירות והתקשרם. ח"ב, וזה מה שהיה חסר וכו', והיינו ביאור ענין זה במ"ק:

חלק א:

א. שורש מציאות הז"א הוא הדינים של אימא, ענין הז"א הוא הנהגת הדין, וז"ס מה שנאמר, הוי' - בעתיקא, הוא האלקים - בז"א. והיינו כי א"א הוא הנהגת החסד, כל ענינו מיתוקים, למתק כל הדינים בכל מקום שהם, אך ענין ז"א הוא להיפך, שרשו הוא דין, אלא שמיתוקים מתגברים עליו. ועל כן הם יכולים להסתלק ממנו, ונשאר הדין בתקפו, ואז עושה ח"ו כליה. מה שאין כן א"א, שהוא חסד מעצמו, שאינו צריך למיתוק אחרים, ועל כן הוא תמיד חסד. והנה שורש הדינים הוא למעלה, אבל אינו ניכר ונודע, כי החסד שולט שם. אלא כשמגיע ליסוד אי' - שם הגיע כבר למדרגה שהוא מתגלה, ועושה שם הה"ג, בסוד, דינין מתערין מינה. והוא בדיוק - מתערין מינה, שאינה עצמה דין, אלא שממנה נמשך מדת הדין. ונמצא שה"ג שביסוד אי' כבר הם דין מגולה, ומשם נעשה שורש הז"א, שהוא הנהגת המשפט, כדלקמן, שעיקרו הראשון דין, והמיתוק מתגבר עליו כנ"ל, בזמן שמתגבר. וה"ס מה שאמרו, "הכל היה מן העפר - ואפילו גלגל חמה," והיינו הגבורות, שכבר הגיעו למדרגה זאת להיות גבורות ממש. ומשם נבנה ז"א, שעיקרו גבורות ודין, ואחר כך המיתוק מתגבר עליו:

ב. ה' גבורות שלה, הם שמתגלים ביסוד שלה, כבר נודעו לבחינת גבורות, לכן משם מקבל שורש:

ג. ולפי מציאות זה כל אור עומד בפני עצמו, ואינו מתחבר עם חבירו, כי ענינו הוא כמו נשמה עציבה, שכחותיה עומדים בה בלתי התלהטות, ואז הפנים נראות כך עציבות. אך אם הכחות מתלהטים - הפנים נראות שוחקות ושמחות. והנה הכחות ישנם בנשמה תמיד, אבל [כל] כח בפני עצמו בלתי מתלהט, ודהו ענין העוצב:

ד. וזה, כי טבע הדין - שלא להראות אחוה, אלא הכל עוצב ופנים זועפות, כי החסד ענינו ימין מקרבת, ואהבה - שהנמצאים עצמם כל אחד מתנהג באחוה עם חבירו, כל אחד בפנים שוחקות זה לזה. והדין הוא השנאה והריחוק, וזעם הפנים, הכל בעוצב. ונמצאים בכאן שני דברים נמשכים זה מזה, והיינו כי החסד גורם אהבה, ובה הנשמה מתלהטת בשמחה, ומראה פנים שוחקות. והדין גורם השנאה והריחוק, והנשמה עציבה, ואינה מתלהטת, ונראה זעם הפנים. ועל כן בהיות הספירות מדרגות הדין, שהם מרחיקות את הנבראים שלא להדבק בם, נגד זה אותם המדרגות עצמם עומדות כמו בעוצב, בלתי שמחה והתלהטות. אך בהיותם מדרגות חסד, שמביאות האהבה אל התחתונים, כנגד זה גוברת בהם השמחה וההתלהטות. ועוד, שכבר שמעת שהספירות הם שיעורי הנמצאים, ושיערה המחשבה העליונה הנבראים בקלקולם, שכל אחד מתרחק מחבירו בשנאה ועוצב. אך כבר נקשרים הדברים האלה זה בזה, כי כבר שמעת איך עניני הנבראים נראים בעצמם, פירוש - הריחוק הנראה בענינם הוא הריחוק הנעשה להם:

ה. אלא שאימא מגכרת עליו המיתוק שלה, זהו הסוד מה שאי' משלמת ז"א, ונעשית עצם מעצמיו ובשר מבשרו. כי ז"א בענינו הוא דין כנ"ל, ואי' מחלקת ממיתוק שלה, הטבוע בה, אליו. וכפי מה שמגברת בו ענין זה - כך הוא מתמתק. וזה סוד המוחין דז"א בסוד קטנות וגדלות, כי בקטנות אין ניתן לו מענינה של אי' אלא החיצוניות, והוא מיתוק מועט לו. ובקבלו מוחין יותר גדולים, הרי הוא ממותק יותר, עד שנמתק לגמרי. וזה כלל הדין, שכוונתו לעשות משפט ולייסר את הרשעים. אלא כפי מה שנתמתק אינו עושה רע, עד שנתמתק לגמרי והוא עושה טובה. ועם כל זה הוא מלך המשפט, כי תוכיות לבבו הוא לעשות דין, והמיתוק הוא המתגבר עליו ומשקיע הדין:

ו. וכמו שהדין נשקע - העוצב עובר, והאחוה נמצאת, היינו שאינו עובר, אלא נשקע מפני מיתוק שגבר עליו, אך אינו מחליף טבעו, רק העוצב הוא שעובר, שהוא תולדת הדין שמתגבר:

ז. ועל דבר זה נכנסת אימא בו. והיינו מ"ש לעיל, שאי' נעשה עצם מעצמיו:

ח. ועושה לו אחוה בין ספירותיו, היינו הקשר שקושרת חלקיו בהתלהטות ובשמחה:

ט. אך זה עושה על ידי המלכות, ז"ס, כל השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה, וכן סוד השבת, דהיינו השבח הגדול שיש לשכינה, שהיא שלמות הזכר. והסוד הוא זה, שאי' אינה שורה על ז"א אלא בהיות הנוקבא עמו, ודבר זה מבואר בזוהר ובתיקונים במקומות הרבה. והכוונה - שנוק' היא שורש המקבלים, ובהיות האורות מביטים להשפיע אל מקבליהם - הכל בשמחה ובהתלהטות גדול, וז"ס, "ישמח ה' במעשיו". אך זה תלוי במעשה התחתונים, כי אם התחתונים מוכנים - הנה נוק', שהיא שרשם, מזדמנת להמלא, ואז האורות מתלהטים בכח גדול ובשמחה, וכל השערים נפתחים, וצדיק, שהוא המשפיע, מתברך ומתמלא כל טוב. ואם התחתונים אינם מוכנים ח"ו - הרי שרשם, שהיא הנוק', אינה מזדמנת לקבל, ואז נאמר, ויתעצב אל לבו, וכל האורות נסתמים, וז"ס, "אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש", וכמבואר בכ"מ. והנה אי' שהיא המנהגת את הז"א - היא העושה כל זאת, כשרואה נוק' מוכנת לו - אז מתעוררת היא ומנהגת את הז"א במיתוקיה, והפנים מאירים, והכל בשמחה. עד שנעשית ההשפעה בשמחה רבה בסוד הזיווג, כמ"ש במקומו בס"ד:

י. כי היא הושמה מאנא דכולא, זהו הגורם החיבור בין למעלה ובין למטה. למעלה הרי האורות באים כולם אל מקום אחד. והכוונה בכל ענין להיטיב לתחתונים, ולמלא את שרשם. ונמצא שכל הרצון הוא לזה, אז הכל הולך בהתלהטות אחת לזה. והרי כל מיני מחשבה ועצה - הכל הולך בהתלהטות אהבה אל הסוף הזה. והנה תבין סוד זה למטה, כי כשהנשמות יש להם להדבק כולם בשכינה - אז אהבה נמצאת בין זה לזה, ונקראים ישראל, "גוי אחד בארץ", שהרי הם נעשים ממש אחים וריעים, כולם רצים אל ענין אחד. וכשלא יש זה, אלא כל אחד פונה איש לבצעו מקצהו - אי אפשר להיות כי אם שנאה. אך הקשר הזה אי להיות אלא בזמן תיקון גדול, כמו שהיו על הר סיני, דכתיב, "ויחן שם ישראל נגד ההר", וכמו שיהיה לעתיד לבוא. יא. שלא ישפיעו האורות כל אחד בפני עצמו, אלא ילכו כולם רק אל מקום אחד, זה כבר הוכן בחק - שכל ההשפעות באות על ידי המלכות, ועל כן בהתעוררה היא - ממילא מתעורר החיבור. והנה מלכות - סודה כנסת ישראל, שהכל הולך רק אל מקום אחד זה, והיא מעוררת האהבה ממש של המחשבה העליונה בכל ענינה, שכבר אין להם פנייה אלא אליה. ועל כן בהיותה מוכנת לקבל - מיד כל האורות, מחמת האהבה שבין קב"ה לכנ"י, תמיד מתעוררים כנגדה, וממילא נעשה ביניהם חיבור והתלהטות. הא למה זה דומה? לאדם שאוהב את בנו אהבה רבה, או את אשתו, שכל מחשבותיו להיטיב אליהם, כשמזדמנים לקראתו - מתלהטת נשמתו בכל כחותיה לפנות רק אל הילד ההוא או לאשתו. יב. ראז מתעורר ביניהם חיבור, והוא מה שביארנו כבר, שמהזדמן הנוק' - ממילא החיבור מתעורר. יג. ופונים כולם אליה, והוא מה שאמרו, ופניתי אליכם - פונה אני מכל עסקי וכו'. והיינו כי העיקר הוא זה - שכל המחשבות העליונות כולם פונים רק לישראל. ועל כן כל האורות פונים להאיר אל השכינה, ומניחין כל ענין אחר בשביל זה. יד. בסוד, "אילת אהבים", שנוק' נקראת כך לשון חיבה, להורות שבהזדמנה - אהבה מתעוררת לקראתה. טי. והם עצמם מתחברים זה עם זה, הוא סוד ההתלהטות שזכרתי, שבהתרבות השמחה - הנשמה מתלהטת בכל כחותיה. וכן האורות העליונים נעשים הכל חיבור אחד לצורך השכינה. טז. ויותר שהם פונים אליה - מתגברת ביניהם האחוה, ומגעת אל השמחה הרבה, מתחיל ההתעוררות מתחילה, ומתלהט תמיד יותר, כי התדבקות המקבל מתגבר, וכן התדבקות המשפיע לנגדו, ואימא מרבה השפעותיה, והולך מרבוי לרבוי. וזה דבר כבר מורגש בחוש שכך הוא בטבע:

חלק ב:

א. וזה מה שהיה חסר במלכין קדמאין, כי כבר אמרנו שלא נעשו מתחלה בתיקונם. והנה זה מה שהיה חסר, כי הנה רע לא היה, אלא ראשית ענין ז"א בבחינת הדין, כנ"ל. ואדרבא, רצתה המחשבה העליונה לשער ולהראות ענין הדין מצד היותו דין, לא מצד היותו ממותק. ואחר כך יתגלה מיתוקו, ויראה פעולת המיתוק. כי הרי כל הכוונה העליונה היתה להעלים השלמות, כדי להראות החסרונות, ולהראות תיקונם, ואיך הם מתתקנים. על כן צריך שיראה כל דבר בפני עצמו. ואחר כך הנהגת העולם הולכת על דרך זה - שתהיה שורש לגילוי ידיעה זאת, וזה בין בנבראים עצמם בצורתם ותכונותיהם, בין בהנהגה הנעשית בהם:

ב. כי הו"ק לא היו פונים אל המלכות, הנה זהו מראה עיקר ענין הבריאה כולה - איך שהכל הוא רק לפנות אל התחתונים, והיינו אל ישראל, בסוד כנסת ישראל. והוא ענין, "ישמח ה' במעשיו", שתלוי כל התלהטות האורות רק בתחתונים.וכאן נראה ענין העבודה, הכל כראוי, כי כאן נראה הקשר שבין האורות לכנסת ישראל. שכשלא היתה זאת מתוקנת ומזומנת אל האורות העליונים - הנה היו כל השערים סגורים, ובהזדמנה - מיד נפתחים. וכפי התדבק האורות עמה - יותר השערים נפתחים. ואימא עילאה היא המפתח של כל הענין הזה, כי היא הסוגרת ופותחת לפי הזדמן הנוק' לז"א. על כן הראה הענין הזה - כשלא נזדמנה נוק' לו"ק - איך הכל הולך בקלקול:

ג. ולכן לא יצאו מן העוצב וזעף הפנים, שהדין עומד בתקפו. ובכאן נראה פשוט ענין תיקון העבודה, כי בהיות הדין עומד רק למנוע השפעתו ית"ש אל התחתונים בזמן שאינם מוכנים, הנה אין יש תרופה אלא שיהיו התחתונים מוכנים, ואז ישפיע. ונמצא שעד שאין הנוק' מזדמנת - הרי העוצב שולט, והוא המונע האורות מלהאיר, שאינם מגלים טובם כלל, אם לא יש הכלי המוכן לקבלם. ונמצא שהדבר הראשון המושרש בענין הז"א הוא הדין בעצבו כנ"ל, אלא שבא המיתוק ומעבירו. ואם כן קודם שבא המיתוק, הנה הדין עומד בעצבו. ותולדות זה הענין הוא מה שרצתה המחשבה העליונה לגלות בתחלה:

ד. ואימא היתה מנחת אותם כך עדיין, זה פשוט הוא במה שפירשנו כבר, איך הכוונה היא להראות מה נולד מן הדין לולי היה ממותק:

ה. וכנגד זה היו חסרים ג"ר של ז"א, שלא נגלו בז"א ג"ר, כדי להראות מה נולד מן הדין לולי היה אלא הוא בעצמו, בלי מיתוק אי' כלל. כי אחר ענין השבירה - זה הדבר לא היה עוד, פירוש - לא נמצא ז"א בלי מיתוק אי', כי אפילו בקטנות על כל פנים יש לו מוחין. ועל כן מצב השבירה הוא קשה ממצב הקטנות, שבשבירה אין שם השראת אי' כלל, ומשם יוצא החרבן ממש, דהיינו התהו ובהו. וכן מהתעוררותו היה המבול גם כן, שהחריב חרבן ממש. אלא שיש איזה הפרש ביניהם, שבמבול לא נתעורר לגמרי השבירה, כיון שהיה בחינת אי' נשארת, שהיא התיבה, וכנגד זה לא נשחתה כל הארץ עצמה אלא כשיעור המחרישה, ולא אאריך עתה בזה. די שתבין, כי מצב השבירה גורם חרבן ממש, ומצב הקטנות אינו גורם כל כך, אלא גלות נעשה, וגם בו נאמר, "ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו", עם כל זה אינו תהו ובהו ממש, כי לא חזר העולם לתהו ובהו:

ו. שהם מה שאימא באה בו ומתקנתו, הוא מה שכתבתי למעלה - שאי' נעשה עצם מעצמיו, כי ז"א בסוד עצמו הוא רק דין - ו"ק, והמוחין הם מיתוק - אימא:

ז. ואז היו נקראים רשות הרבים, בשם זה קראום המקובלים, והוא שהיו זה תחת זה. כי ההנהגה הנכונה צריך שתצא בהסכמת כל הספירות כדלקמן, וצריך שיעמדו זה כנגד זה, והקו האמצעי יחברם, ואז תצא התולדה מוסכמת מכל המדרגות, וזה נקרא רשות היחיד. אך בתחלה לא ניתן בהם תיקון זה, אלא כל אחד היה ענין בפני עצמו, כאילו היה להם להשפיע כל אחד בדרך בפני עצמו, והיינו שלא על ידי המלכות, אלא כל אחד משפיע מעצמו. וגורם דבר זה ריבוי בנפרדים, רבוי של פירוד. ונמצא שאין ביניהם שייכות אלא של השתלשלות, שגבורה יוצא מחסד, ות"ת מגבורה, וכן כולם. אך לא היו מתקשרים בהנהגה, לעמוד כל דבר ביחד. והוא כמו איש אחד שחושב מחשבות הרבה, ואינו משלים עצמו להתבונן בקשר מחשבותיו להוציא תולדה שלמה, אלא חושב דבר אחד במחשבה גרידא, ואחר כך חושב דבר אחר, ואינו נותן משקל להם לאסוף הדברים ביחד. ומה שיוצא הבחינה זאת - עומד בפירוד גמור, בלא התחברות בין מיניו כלל. והתועלת בידיעה זאת, היא ידיעת ענין הס"א, וכדלקמן בהבחנה ט'. ואמת הוא - שאין זה בדרך ההשפעה, ועל כן בהיותם במצב זה - לא ניתן להם להשפיע:

ח. וזהו מצב שממנו יצאה הס"א, היינו כמו שפירשתי כבר, איך בתחלה נעשו כל השיעורים של כל עניני ההנהגה, כל ענין בפני עצמו, עד שנראה שולחן ערוך לפנינו מכל ההילוך, מהעלם השלמות עד חזרו להגלות, להבין במהלך הזה - ענין החזרת הרע לטוב וסוד היחוד כנ"ל. ואחר כך מכל שיעור ושיעור בפני עצמו יוצאת תולדה אחת בנפרדים, כפי השיעור ההוא. וכן יוצאים נמצאים ומקרים בנפרדים, מראים על ענין ההוא, וטבע הנמצאים בטבע שרשם פועלים לפי הטבע ההוא, מה שניתן להם לפעול לפי הילוך ההנהגה השלמה:

ט. שעל כן טבעה ופעולתה רק להפריד, זה כל ענינה, למנוע השפעת המשפיע מן המקבלים, להעציב בכלל או בפרט האורות העליונים - להסתים אורם. והיינו מה שהיה הענין בזמן היות הדין בלתי מיתוק, וגורם שלא תבוא ההשפעה, כמ"ש למעלה. כי אין לומר שתבוא ההשפעה בפירוד, כי אי אפשר, אלא אם יש פירוד ח"ו - ההשפעה נמנעת:


פתח נג

<סדר מהלך התיקון>:

כל מה שנתקלקל בזמן השבירה הוא מה שצריך ללכת לתקן מעט מעט. והיינו בין ירידת אחורי או"א, בין שבירת שאר הספירות, כל מה שנחסר באותו הזמן - הרי התחיל מילואו בזמן התיקון. וסוף מילוי הכל - הוא התיקון השלם שיהיה לעתיד לבוא:

אחר שנתבארו הפרטים העיקרים של השבירה, עתה צריך ללאר איך נמשך אחריהם ענין התיקון:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, כל מה שנתקלקל, והוא הקדמה על ענין תיקון השבירה. ח"ב, והיינו בין ירידת, והוא סדר מהלך ענין התיקון הזה:

חלק א:

א. כל מה שנתקלקל. כי הלא הכוונה היתה להראות מה נולד מן הדין בלתי מיתוק, כדי להראות אחר כך איך המיתוק מתקן הכל. והנה כל מה שנתקלקל בשבירה הוא כל מה שהיה יכול להיולד מן הדין בלתי מיתוק. אם כן, זה כל מה שהיה צריך להראות בו המיתוק, שהוא התיקון:

ב. הוא מה שצריך ללכת לתקן מעט מעט, והוא סוד ההדרגה, שלא רצה הרצון העליון שתתגלה השלמות בבת אחת, אלא אדרבא, מעט מעט. וזה עצמו נותן מקום לזכות בו בני האדם:

חלק ב:

א. והיינו בין ירידת אחורי או"א, בין שבירת שאר הספירות, והיינו כי זה חסרון בשרשי הבריות, וזה חסרון בתיקוני השרשים, והם כללות הקלקולים, ושניהם צריכין ליתקן. ונתקנו שניהם ביחד, שהתיקון הא בבת אחת - כשנתקן זה נתקן זה. דאם הג"ר מתקנים תמיד את הז"ת, הרי הז"ת מתוקנים תמיד, וכן להיפך, אם הז"ת מתוקנים תמיד - אין חסר הארת הג"ר שמתקנות אותם:

ב. כל מה שנחסר באותו הזמן. הוא הפרטות של התיקונים שהיה להם לימצא, שבקלקולי השבירה חסרו, והם רבים:

ג. הרי התחיל מילואו בזמן התיקון. וסוף מילוי הכל - הוא התיקון השלם שיהיה לעתיד לבוא, והוא מה שכתוב כבר למעלה, שהמחשבה העליונה הרי נתנה תיקון לדברים מצד עצמה מה שנתנה, ואחר כך הניחה הסוף לעשותו מעט על ידי בני אדם:


פתח נד

<ענין רפ"ח ניצוצין [נד -נז]>:

<הקדמה לענין רפ"ח>:

מן שנשברו הכלים - ניטל מהם כח ההנהגה. וגם לא היו עומדים בסוד צורה שלמה, אלא מיני כח בלתי שלמים ובלתי ראוים לפעול פעולה. ומקורם היה מקיימם כך, עד בא הארה חדשה שתשלימם, ותתן להם צורה ופעולה:

אחר שנתבאר ענין השבירה, עכשיו צריך לבאר מה היה אחר כך:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, בזמן שנשברו הכלים ניטל וכו', והוא כללות מה שנעשה בכלים בזמן השבירה. ח"ב, ומקורם היה, והוא מה שהיה בין השבירה והתיקון:

חלק א:

א. בזמן שנשברו הכלים - ניטל מהם כח ההנהגה, והוא מה שר"ל שבירה - דברים שאינם ראוין למלאכתן. דבר זה מתפרש בשני דרכים שהם אחד. כי הנה כבר שמעת איך הספירות הם שיעורי הנמצאים, והם הם חקות ההנהגה. אך הענין הוא, שהנמצאים הם נושאי ההנהגה, והם הם חקות ההנהגה עצמה, שבשלוט חלק אחד בנמצאים - תמצא הנהגה אחת, ובשלוט חלק אחר - הנהגה אחרת. ונמצא, שכאשר שיערה המחשבה העליונה הנמצאים בלתי מתוקנים, ר"ל לפי ענין הדין בלתי ממותק, הנה נראה התולדה מזה - שבאלה הנמצאים לא יכולים לימצא אלא קלקולים, והיינו קלקול הנמצאים בהם עצמם. ואז נראו הנמצאים נפסדים מענינם הטוב, ואין שולט בם אלא חלקיהם הרעים, העושים לצורתם הפסד. ונראה למעלה הנהגות מקולקלות, שאי אפשר להם לעשות מעשה. והוא החרבן שפירשנו למעלה, שלא היה מניח מציאות לחוקים הטובים, וכן לנמצאים:

ב. וגם לא היו עומדים בסוד צורה שלמה, שבירה ר"ל שני דברים, שאין הכלי ראוי למלאכתו, וגם שאין צורתו שלמה. והנה נמשך זה מזה, שמשום שאין צורתו שלמה - אין ראוי למלאכתו. ואמנם יכול להיות שבירה שישאר לו צורה למלאכה אחרת. אבל מה שהוא שבירה גדולה - אין נשאר לו שום צורה לשום מלאכה. ושבירת הכלים היתה שבירה אחת שלא היתה מנחת שום צורה כלל, והיינו שיעור הנמצאים בלי שום מציאות מתוקן. והם עצמם הנהגות שאינם יכולים לעשות שום פעולה של הויה:

ג. אלא מיני כח בלתי שלמים ובלתי ראוים לפעול פעולה, לא שנתבטלו ההויות והחוקים, אלא שישנם, אבל שאי אפשר להם לפעול כלום, מפני החרבן המגביר ההפסד עליהם, שאי אפשר להם לצאת ממנו. ונמצא שישנם, אלא שחסר מהם מה שהיה צריך להם כדי שיוכלו לפעול:

חלק ב:

א. ומקורם היה מקיימם כך, כי הנה לא נתבטל מציאותם, ועל כן נמצא שמקורם קיים ומקיימם, אלא שמקיימם כך, ולא ניתן להם שום תיקון, עד בא הארה חדשה, כדלקמן:

ב. עד בא הארה חדשה, והיינו כי זה היה רק ענין אחד לבד, כמ"ש למעלה בסוד זריקת הניצוצין. ואחר כך רצה הרצון העליון להשלים דמות האדם בכל עניניו. ואז באה הארה חדשה והשלימה אותם, והיינו שם מ"ה, כדלקמן:

ג. שתשלימם, על ידי שתתן להם מציאות, וה"ס הבירור, ששם מ"ה מברר ומאסף אליו חלקים מב"ן, כדלקמן:

ד. ותתן להם צורה ופעולה, זה מציאות הפרצופים, שנעשים אחר כך בסוד התיקון, וכדלקמן:


פתח נה

<ענין הע"ב שיש בעסמ"ב>:

מנין אחד ששני שמות או יותר באים אליו בדרכים שונים - נודע שהוא עיקר אחד שצריכים להתחבר שם כל אחד לפי הדרך שלו. אך שבסוף מסיבותיו יגיע שם. וזה סוד הע"ב, שיש בכל הד' שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, שלכל אחד יש דרך בפני עצמו, אך כולם מגיעים לזה. זה מראה שהוא עיקר אחד שצריכים כולם להגיע אליו, כל אחד לפי דרכו. והאמת, שזה בא מא"א, שממנו יוצאים או"א זו"ן, והוא ע"ב אחד, שד' יודי"ן שבו מוציאים עסמ"ב. וכל אחד מהם צריך להגיע אל הוראת שרשו, שהיא הע"ב, וזה הכח היותר חזק שבהם:

כיון שביארנו שהיה לכלים קיום בזמן שלא היו עושים כלום, ולקמן נאמר שהוא בסדר רפ"ח, עכשיו צריך לפרש ענינים כלליים מה שצריך להקדים בזה:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, מנין אחד, והוא הנחה כללית בענין זה. ח"ב, והאמת, והוא הנחה פרטית בנידן דידן:

חלק א:

א. מנין אחד ששני שמות או יותר באים אליו בדרכים שונים, כי הרי כל אחד צריך להתפשט על פי אותיוו, ואם כן צריך להם דרכים שונים כדי להגיע אל המנין ההוא. שאין אנו מדברים עתה מן הגמטריאות השוות, שענינם ענין אחר, והיינו שאז נראה שיש להם שייכות זה עם זה בבחינת מספרם, ומתיחסים שניהם לכל הפעולות, שגמטריא שלהם שוה למספר השמות, אך כאן הוא ענין אחר, כשרואין מנין אחד, שאיזה שמות צריכים להתפשט בדרכים שונים כדי להגיע אל המנין ההוא:

ב. נודע שהוא עיקר אחד שצריכים להתחבר שם, כי הנה כבר שמעת למעלה, איך המנין אינו דבר בלא טעם, אדרבא, הוא ענין גדול, מראה מספר הכחות המתחברים בפעולה ההיא, וטעם כמותם נמשך מן השליטות של המדרגות השולטות בפעולה ההיא, וכמ"ש כבר בענין האילנות, כי יש מדרגה ששליטתה גורמת התפשטות אחת, ומדרגה אחרת גורמת התפשטות אחרת. ולפי ההתפשטות - כך הם הפעולות הולכות באותם המספרים בהדרגות ההם. כשרואים ששני שמות באים למנין אחד, נודע מיד שזה המנין הוא סדר אחד עיקרי, שאליו צריכים להגיע שאר המדרגות:

ג. כל אחד לפי הדרך שלו, אך שבסוף מסיבותיו יגיע שם, זה מראה שיהיה בדבר ההוא שני ענינים. הא' - דרך פרטי לכל אחד מן השמות לפי עניניהם שיוצאים משם, שכל אחד יש לו תולדות רבות בהנהגה, ומסיבות גדולות. אך שסוף כל סוף כל תולדות וכל המסיבות יסתיימו בענין אחד, ההולך לפי שליטה אחת השולטת בכלל על כל השמות ההם וכל מסיבותיהם:

ד. וזה סוד הע"ב שיש לכל הד' שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, זה כבר ברור בדברי הרשב"י והרב הקדוש זללה"ה, היות בכל אחד מן הד' שמות - ע"ב בדרך אחר, דהיינו ע"ב בעצמו, ס"ג - כשנחשוב גם הי' אותיות שלו, אך לא המספר, מ"ה - כשנחשוב המספר של הפשוט, ולא האותיות, ב"ן - כשנחשוב הריבוע של הפשוט:

ה. שלכל אחד יש דרך בפני עצמו, אך כולם מגיעים לזה, הוא מ"ש שלהגיע לזה - צריך לחשוב בכל אחד חשבונות אחרים:

ו. זה מראה שהוא עיקר אחד שצריכים כולם להגיע אליו, כל אחד לפי דרכו, פירוש - בכלל חוץ מן נידן דידן, צריך שיהיה מציאות זה בשמות אלו, ועוד אפילו בנידן דידן, ועם כל הטעמים שנאמר בכל שם ושם בפני עצמו, כמפורש בדברי הרח"ו זללה"ה. וכי אפשר דאתרמי מלתא דוקא בכי האי גונא שיהיה ע"ב בכל אחד, ולא יהיה טעם לזה, שכולם סוף סוף מגיעים לזה הענין. ודאי הלא דבר הוא, שרואים שזה צריך שיהיה. ואדרבא, נמצאו כל כך טעמים עד שיצא זה - צריך שיהיה איזה סיבה פנימית לזה הדבר:

חלק ב:

א. והאמת שזה בא מא"א, שממנו יוצאים או"א זו"ן, ז"ס שאמרו באדרא זוטא, דלא אשתכח אלא בוצינא בלחודוי, שאין ערך או"א זו"ן עם א"א, כערך זו"ן עם או"א, כי או"א זו"ן הם כולם מדרגות מלבישים לא"א, שכך מלבישים או"א מן הגרון ועד הטבור, כמו שמלבישים זו"ן מן הטבור ולמטה. מה שאין כן א"א, שהוא פרצוף אחד כולל כל העולם מראש ועד סוף, ואו"א זו"ן כולם ענפים ממנו, ומלבישים עליו. והאמת, כי ט"ס דא"א, כבר אמר הרב זללה"ה, שנקראו שרשיות לאצילות, וכל השאר - ענפים ממנו. ועל כן צריך לעשות מהם שתי מדרגות, והיינו עתיקא קדישא הוא א"א, ושאר הד' פרצופים נקראים ביחד שמיה דעתיקא, כמו שפירש באדרא:

ב. והוא ע"כ אחד, שד' יודי"ן שבו מוציאים עסמ"ב, כי אנחנו רואים שיש עסמ"ב, והם או"א זו"ן, ולא נמצא שם לא"א, ולפעמים שע"ב הוא א"א. אך הענין הוא זה, כי יש שם ע"ב שרשי לכל שאר הד' שמות, שהם יוצאים מד' יודי"ן שלו, שכבר ידענו שכל יו"ד מראה על הוי"ה, כמ"ש בתיקונים. וזה הע"ב הוא א"א, ומד' יודי"ן יוצאים עסמ"ב, שהם או"א זו"ן:

ג. וכל אחד מהם צריך להגיע אל הוראת שרשו, שהיא הע"ב, כי הלא המה ד' לבושים או ענפים של א"א, שכל אחד פועל פעולה בפני עצמו, על כן יש להם לכל אחד שם בפני עצמו, מורה פעולתו הפרטית. אך בזה כולם שוים - שיוצאים משורש אחד, והרי הם ד' פרטים שונים שיוצאים משורש אחד. וזה מה שצריך להם ממש להראות - שעניניהם הפרטיים יוצאים מן השורש השוה, ועל כן כל אחד בדרך פרטי, לפי מה שהוא, צריך להגיע אל הוראת שרשו, שהוא הע"ב:

ד. וזה הכח היותר חזק שבהם, כי מה שהשורש נראה בענפיו - מראה התדבקות של השורש והענף ביחד. ופשוט הוא, שהכח היותר חזק שבאו"א זו"ן הוא היותם מתדבקים בא"א, שהוא השורש, משני טעמים, אם שהשורש הוא מקור - הענף כל עוד שיהיה מתדבק בו ישפיע בו קיום גדול, אם שא"א בעצמו הוא השורש הגדול והנורא, שאין פגם מגיע לו כלל, שאין הס"א מגיע לו כלל וכלל, ובהאיר בענפים - התדבקות שלו נותן בהם ודאי כח גדול, מן הכח הגדול הזה שלו:


פתח נו

<ההבדל שבין הע"ב שבעס"מ לבין הע"ב שבב"ן>:

אף על פי שמספר הרבוע, שהוא ע"ב, ישנו בכל השמות, אין נחשב להם אלא מה שהוא פרטי להם, כל אחד בפני עצמו. רק ב"ן, שאין לו בפני עצמו - נחשב לו מה שיש לו. וזה מראה שלכל אחד יש הוראה שוה בתחלה, אפילו בבחינת הפשוט, כי זה לפי מציאותם. אך בהמלאם, שהם משתנים זה מזה, ניתן לכל אחד הוראה בפני עצמה, לפי הפעולה שהוא פועל בפני עצמו. וב"ן שאינו פועל בפני עצמו, אלא שמקבל מה שנותנים לו, לכן אין לו הוראה אחרת, ומתחבר עם האחרים בהוראה הראשונה הכללית:

כיון שביארנו הע"ב שבכל השמות, צריך לבאר עוד ענין אחד פרטי, שנראה קשה בזה הענין:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, אף על פי שמספר, והוא תירוץ קושיא אחת שנראה נופלת בענין הע"ב האלה. ח"ב, וזה מראה, והוא הבנת התירוץ הנ"ל:

חלק א:

א. אף על פי שמספר הרבוע, שהוא ע"ב, ישנו בכל השמות, אין נחשב להם אלא מה שהוא פרטי להם, כל אחד בפני עצמו, היינו שהרי קושיא אחת נמצאת בענין הזה, ממה נפשך, או שאנו אומרים רק שיהיה מספר הע"ב בשמות בכל מקום שהם, או צריך שיהיה דוקא במילואם. אם בכל מקום שהם - אם כן נחשוב שבכל הויות ברבוע יש ע"ב בלא מילוי. ואם זה אינו די, לפי שאינו פרטי למילוי אינו נחשב לע"ב, שאנו רוצים למצוא במלואים עצמם, אם כן תקשה - ב"ן שאין לו אלא ברבוע, וזה אינו יכול לחשוב לו, כי כך הוא בו כמו באחרים. ולכן באה התשובה, אף על פי כי אמת שיש ע"ב בכל אחד, ועל פי האמת כך הוא, שאינו נחשב בפעולה זאת של הוראת א"א כנ"ל, כיון שיש להם ע"ב אחר בלא זה, פרטי לענינם. אך ב"ן שאין לו אחר, מראה בזה שיש לו. פירוש - אדרבא שזהו מה שרואים, שאף על פי שאין לו אחר, אף על פי כן אינו יוצא מכלל זה, שלא יש בו מה שמורה השורש, כי ודאי יש לו, לא יהיה אלא שהוא שם הוי"ה. אך יתירים עליו עס"מ, שמלבד מה שיש להם מצד זה, יש להם גם כן בפני עצמם. ונמצאת הכוונה עולה כהוגן, להראות שאי אפשר לימלט שום ענף מלהיות נכלל תחת א"א, שהוא שורש לו, כי אפילו ב"ן שאין לו בפרט, על כל פנים יש לו לפחות ממה שהוא שם הוי"ה. ולקמן אפרש למה שינוי זה:

ב. רק ב"ן, שאין לו בפני עצמו - נחשב לו מה שיש לו, והוא מה שביארנו, שאין חסר אפילו לב"ן, אף על פי שאין בו בפרט, שבאיזה צד לא יהיה דבר זה בו גם כן:

חלק ב:

א. וזה מראה, והיינו מה שכתבתי, שאין המנינים דבר מקרה בלא טעם, אלא מראה סדרי ההנהגה הרבה:

ב. שלכל אחד יש הוראה שוה בתחלה, אפילו בבחינת הפשוט, שמיד שהם נמצאים - יש להם הוראה על שרשם, והיינו כי תחלת מציאותם הוא ד' הוי"ה, שכן הם נרמזים בא"א בד' יודין שוים זה לזה, והיינו מצד היותן אורות ענפי א"א. אך מצד הפעולה הפרטית שיש לכל אחד מהם, יש להם המילוי, כל אחד בפני עצמו. אדרבא, הכוונה היא להודיע שאף על פי שהם מדרגות שונות, אך סוף סוף כולם אינם אלא שם הויה ב"ה. אם כן, ראשית מציאותם הוא המין הראשון, היינו שם הוי"ה ב"ה אך אח"כ נוסף בהם פעולה פרטית. והמילואים עצמם מורים הפעולה הפרטית שיש להם. ונמצא שמצד מציאותם הראשון כבר מראים על שרשם, אחר כך גם בפעולות הפרטיות שלהם מראים עדיין על שרשם, להודיע שאפילו בבחינת פרטיותם הם מתדבקים ונקשרים בא"א, שהוא השורש:

ג. כי זה לפי מציאותם, והיינו בסדר הויו"ת כנ"ל:

ד. אך בהמלאם, שהם משתנים זה מזה, דבר זה ברור הוא, שבבחינת הויו"ת הם שווים, ובבחינת המילואים הם מתחלפים. והכוונה מבוארת - שבבחינת מציאותם כולם שווים שהם אורות ממין אחד, שהם שם הוי"ה ב"ה, ועל כן בזה מורים על השורש, כולם בדרך אחד, אך פעולתם מתחלפת, והיינו המילואים. ועל כן צריך שכל פעולה, לפי מה שהיא, מורה על השורש, להודיע שבבחינה זאת היא מתדבקת בשרשה, והיא הוראה פרטית. וזהו:

ה. ניתן לכל אחד הוראה בפני עצמה, לפי הפעולה שהוא פועל בפני עצמו, שכשנשתנה ענינם, היינו הפעולה, נשתנית עמה הוראתם זאת גם כן:

ו. וב"ן שאינו פועל בפני עצמו, כמו שהיא פעולה פרטית לעס"מ - לפעול כל אחד בפני עצמו, כך היא פעולה פרטית לב"ן - שלא לפעול, אלא לעמוד ולקבל:

ז. אלא שמקבל מה שנותנים לו, ענין שם ב"ן - ר"ל שהוא מקבל ואינו פועל, כנ"ל:

ח. לכן אין לו הוראה אחרת, כי הוראה זו הפרטית ר"ל שניתן להם לפעול פעולתם, וממשיכות אותם מן השורש. אך ב"ן אינו פועל כלום, אלא מקבל מה שנותנים לו. כל מה שהוא מקבל - כבר מקבלו לפי השורש, כיון שהפעולות נמשכו מן השורש. אם כן אין שייך לו הוראה פרטית, אלא בהוראה ראשונה - לדעת שגם אורו בבחינת הוי"ה, כמו אחרים. ונודע שהוא המקבל מאחרים, שלכן אין לו הוראה אחרת, כי אין לו מעשה:

ט. ומתחבר עם האחרים בהוראה הראשונה הכללית, על כל פנים צריך גם הוא ליכנס בענין זה - לתת הוראת שליטה לשורש על הענפים. והנה הוא נכנס בזה במה שיש בו מוכן לזה, שהוא לפי החלק אשר נתן לו השורש, שלא נתן לו פעולה כלל, אלא מציאות אור ממין שם הוי"ה ב"ה בפשוט:


פתח נז

<פעולת הרפ"ח ניצוצין בכלים>:

עיקר המרכבה הוא אלה הע"ב, שהוא התחזק ד' הפרצופים בא"א, שהוא נשגב מן הקלקולים. וכאן הכסא נושא את נושאיו. על כן מכאן הוצרך לרדת רפ"ח ניצוצין, להחזיק ולקיים הכלים היורדים, שלא יעשה חרבן גמור, אלא בדרך שיחזור ליתקן. וכן הושרשו עניני העולם הזה שיעמוד כך כח אחד, שלא לעזוב העולם ליחרב ח"ו. אלא בכח הזה הנשאר - יתוקן מה שנתקלקל:

אחר שביארנו ענין הע"ב הזה, צריך לבאר מה פעולתו, ומה ענינו בענין הכלים הנשברים:

חלקי המאמר הזה ג'. ח"א, עיקר המרכבה, והוא עניך פעולת הע"ב הזה שזכרנו. ח"ב, הוצרך וכו', מה שנעשה לפי זה בכלים. ח"ג, וכן הושרשו עניני עוה"ז, מה שנמשך מזה העולם:

חלק א:

א. עיקר המרכבה הוא אלה הע"ב, המרכבה הוא הקשר של ההנהגה הנכללת בד' מדרגות, שהם ד' החיות. ועיקר ענינם הוא ד' ע"ב אלה, שכבר שנתפרשו בדברי הרב זללה"ה, שהם סוד אברהם יצחק ויעקב ודוד. ולפי הנראה הוא קשה - אם אלה הם מספרם של אורות שירדו בזמן השבירה, לפי הנראה בדרוש רפ"ח ניצוצין, מה ענין ד' רגלי המרכבה אברהם יצחק ויעקב ודוד בזה. אך העיקר הוא, ששורש ענין ד' ע"ב אלה הוא בסוד המרכבה האמור כאן, אלא שמכאן ירדו בחינותיהם, כדלקמן:

ב. שהוא התחזק ד' הפרצופים בא"א, שהוא נשגב מן הקלקולים, זה מה שפרשנו למעלה, שבע"ב הוא הוראת השורש, ולכן הוא התחזק שלהם:

ג. וכאן הכסא נושא את נושאיו. ענין המציאות הזה כבר נזכר בדברי רז"ל - הכסא נושא את נושאיו, והוא מה שא"א מציל את שאר הפרצופים מן הקלקולים בכחו:

חלק ב:

א. על כן מכאן הוצרך לרדת רפ"ח ניצוצין, הנה ניצוצות רבות היו יורדות עם הכלים, כמפורש במקומו באריכות. אך אחר כך הוצרך לעשות בהם מנין פרטי שיבאו לחשבון רפ"ח. דהיינו שאם לא היה זה - או שלא היה צריך מנין כלל, או שהיו נמנים כל הניצוצות שירדו כאחת, או שהיו נמנים המדרגות הראשונות שבכל שם. אך העיקר הוא, שבאלה הניצוצות שנפלו, הוצרך להגלות ענין זה של ד' הע"ב, ואז היו מתבררים כל אותם המדרגות בדרך המפורש במקומו, אך שסוף סוף נשארים שולטים הד' הע"ב ונכללו בהם כל האחרים. והאמת הוא - שהע"ב עצמם מאירים בפרט בכל שם, לפי מה שהוא, לשגבם מן הקלקולים, כל אחד לפי מה שהיה מגיע לו. פירוש - אותם המדרגות שאנו רואים שנפלו בשבירה - הם אותם שהפגם יכול להגיע להם. ולפי שיש הפרש בין המקום שמגיע הפגם בשם אחד, ולמקום שמגיע בשם אחר, יש הפרש ממה שיפול בשבירה. וכן יש הפרש בדרך גילוי הע"ב, כי הוא מתגלה במה שיכול להיות נפגם, במה שהוא עיקר בענין זה, ומשגב אותם. כלל הדבר - הע"ב הם מה שא"א משגב את הפרצופים, אך הוא משגב אותם במקום שהיו יכולים ליפגם, כל אחד לפי ענינו. והמקום שהיו יכולים ליפגם נראה במעשה השבירה, כי מה שנפל - נודע שהוא מה שהיה יכול ליפגם. נמצא שמה שירד - ירד מבחינת הע"ב, על כן הוא הנמנה, אלא שהוא במקום שהוא - במדרגות. אבל אם לא היה יורד ממנו אלא שהניצוצין היו יורדים לפי מעלת השמות - היו נמנים כולם, או לא נמנים כלל:

ב. להחזיק ולקיים הכלים היורדים, ונמשך זה אחר הענין שפירשנו למעלה, שהיחוד אף על פי שמתעלם - אבל מציאותו מוכרח, ולכן אפילו בשעת החרבן לא נעשה חרבן גמור, אלא נתקיים בסוד היחוד, בדרך שאין היחוד מעכב השליטה הגדולה של ס"א, אלא שאין מניח לה שליטה גמורה:

ג. שלא יעשה החרבן גמור, אלא בדרך שיחזור ליתקן, [חרבן] פירוש - ביטול גמור, אלא שיוכל אחר כך לחזור וליתקן:

חלק ג:

א. וכן הושרשו עניני העולם הזה, שהרי כל מה שנעשה בספירות - אינו אלא שורש למה שצריך בתחתונים:

ב. שיעמוד כך כח אחד, שלא לעזוב העולם ליחרב ח"ו, שלא יהיה שום נפילה שלא ישאר איזה חלק של אור מקיים, אם מיתה - יש הבלא דגרמי, אם גלות - לא זזה שכינה להאיר באיזה אור של ישראל:

ג. אלא בכח זה הנשאר - יתוקן מה שנתקלקל, זה הנשאר, אף על פי שהוא קטן, הוא מקיים בדרך שאחר כך יהיה התיקון:


פתח נח

<הקלקול והתיקון תלויים בשלמות>:

היופי והחמדה של מלכות אינו בה אלא כשהיסוד עמה, כי שלימותה ממנו. ובהיותה בלא הוא - אדרבא ממנה כל חסרון וכל עוצב. ובהיותה עמו - ממנה כל שמחה לזכר עצמו. ולכן נתחלה היה הכל בסוד ב"ן, והיא הנוק' בלי הזכר, משם כל העוצב. והו"ק לא פנו אל המלכות, כי לא ניתנה להם החמדה. אך כשבא יסוד בסוד מ"ה - אז היא נשלמה, והיא עצמה מעוררת החמדה נזכר עצמו, וזהו התיקון:

זה תירוץ לסתירה אחת שנראית לכאורה בענין זה של המ"ק, שאנו אומרים [שהיו] מצד מלכות, ועכ"ז [נ"א, ועל כן] היו כך בלתי תיקון. ובמקום אחר אנו אומרים - אדרבא ששליטת המלכות גורמת התיקון:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, היופי והחמדה, והיא הקדמה בעניך המלכות, שממנה השמחה והעוצב. ח"ב, ולכן וכו', והוא ענין המ"ק על פי ההקדמה הזאת:

חלק א:

א. היופי והחמדה של מלכות, מה שביארנו למעלה, שמלכות היא אילת אהבים, שמעוררת האהבה באורות, וגורמת להם ההתלהטות, כי זה הוא הנקרא בה יופי וחמדה. דהיינו יופי הוא הסידור הנאה של התיקונים, שאין שום עירבוב של חשך, אלא הכל מסודר בדרך הנהגה שלמה, לפי התיקונים הצריכים להשפעת הטוב. והחמדה היא נמשכת מן היופי, וכן נאמר, "ויעלת חן", פירוש - האורות מתלהטים לקראתה, כמו שמתעוררים רחמי האב על הבן שישר בעיניו, ואהבת האיש לאשתו:

ב. אינו בה אלא כשהיסוד עמה, זה הדבר מבואר הרבה בזוהר ותיקונים, וה"ס, "ויתרון ארץ בכל היא". וז"ס הלבנה שמעצמה היא אספקלריא שאינה מאירה, ובכח השמש היא מאירה ונראית יפה, וכן נאמר, "יפה כלבנה". וזה טבע הדין, וכל הבא ממנו, אם הוא ממותק - ממנו כל השמחה, ואם אינו ממותק - ממנו כל הרע, מה שלא יש בחסד. וגם האש כך הוא, אם הוא חום כשיעור הצריך - הוא נחת רוח גדול, ואם מתלהט הרבה - שורף. וכן היין, אם שותים כראוי - הוא יין המשמח, ואם הרבה - הוא יין המשכר. ובס"ז היא נוק', אם היא ממותקת ומתוקנת בחסדים - מעוררת כל השמחה וכל האהבה. ואם היא בלא מיתוק, אדרבא, היא גורמת כל העוצב. והיסוד הוא העומד דוקא למתק את המלכות:

ג. כי שלמותה ממנו, כי זה מה שנותן היסוד לה - הוא מה שראוי לה, כדי להיות שלמה ומתוקנת. אלא שנסדרה ההנהגה בסדר זה - שלא תהיה מתוקנת השכינה מצד עצמה, אלא שתיקונה יהיה תלוי ביסוד:

ד. ובהיותה בלא הוא - אדרכא ממנה כל חסרון וכל עוצב, זהו מה שאמרנו, שאם אינה שלמה - ממנה כל חסרון. והוא כענין הפירות בלתי מבושלים - שהם רעים, יען אינם מתוקנים ושלמים. ובהשתלמם - הם נעשים מתוקים וטובים:

ה. ובהיותה עמו - ממנה כל שמחה לזכר עצמו, הוא ענין, "אילת אהבים" וכו', בהיותה כבר כפרי המבושל ומתוקן. וזהו תירוץ הקושיא, כשאומרים ששליטת המלכות גורמת תיקון - הוא שליטת המלכות עם אור הזכר. אך כשאומרים להיות המ"ק מהב"ן - היו חסרים, הוא להיותם, ממלכות בלא אור הזכר:

חלק ב:

א. ולכן בתחלה היה הכל בסוד ב"ן, והיא הנוק' בלי הזכר, הוא מה שביארנו, שכשאומרים שהמ"ק מב"ן, ר"ל מבחינת מלכות, בלא חיבור אור הזכר שלה:

ב. משם כל העוצב, בסוד, "הסבי עיניך מנגדי", שפירשו בזוהר, שעד שהנוק' אינה ממותקת מן היסוד, הז"א פונה ממנה, ואינו רוצה להשפיע. ואז יש העוצב שפירשנו למעלה, דהיינו סיתום האורות. יש להקשות, אמרנו שכל שלמות הנוק' מן היסוד, שהוא הזכר. אם כן כל עוד שהזכר אינו פונה לה - אין לה שלמות, ובעוד שאין לה שלמות אין הזכר פונה לה, אם כן איך יהיה לה שלמות? תשובה שהוכר פונה לה - ר"ל לתת לה השפעה, ואין זה שהיסוד מאיר בה, פירוש - הארת היסוד בה - דבר התלוי בבנינה, והוא תלוי במעשה התחתונים, שהוא הבונה ממש את הנוק', שהיא שרשם, וכנ"ל. וכל השפעת הזכר הוא שפע וברכה, לא בנין עצמה, וזה בא אחר שנבנית כולה מן התחתונים:

ג. והו"ק לא פנו אל המלכות, כי לא ניתנה להם החמדה - אף על פי שכבר מלכות היתה גם בספירות, לא היתה החמדה אליה, לפי שבנינה היה חסר עדיין:

ד. אך כשבא יסוד בסוד מ"ה - אז היא נשלמה, שבספירות מ"ה היה זה הענין בכללות ההנהגה, שהיסוד האיר במלכות. ונמצאת בהנהגה - כל הבנינים והעולמות בבחינת מלכות מתוקנת כבר מן היסוד, פירוש - שלמה בבנינה. שזהו הגורם כל הפתיחות וההשפעות:

ה. והיא עצמה מעוררת החמדה בזכר עצמו, תיקון ב"ן ניתקן כך, כשניתן השלמות לנוק' מצד היסוד - מיד בא הזכר ומתחבר בה, והיינו עס"מ המתחברים לב"ן, בסוד, כמשלש חדשים, המפורש בדברי הרב זללה"ה. ולפי סדר זה נתקנו העולמות תמיד בסוד דו"ן. אך כללות הזכר נכללו כולו במ"ה, והנוק' - ב"ן, מקבלת ממ"ה, בתחלה הארת היסוד המשלים בנינה, ואחר כך בחינת ההשפעה גם כן. ולפי סדר המתוקן הזה נבנו אחר כך כל העולמות:

ו. וזהו התיקון - כל עיקר התיקון תלוי בחיבור הכללי הזה, כי כיון שנעשה בכלל שורש ההנהגה, נעשה אחר כך בפרט בעולמות עצמם, וכדלקמן בס"ד: