קיצור שולחן ערוך רב

<< | קיצור שולחן ערוך · סימן רב | במהדורה המנוקדת | >>

הלכות טומאת כהן
ובו ט"ז סעיפים:

א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז

(א)

• הכהן מזהר שלא לטמא למת. ואפלו נפל שעדין לא נתקשרו אבריו בגידין, חשוב מת (אך אם הפילה תוך ארבעים יום, לא חשיב אלא כמיא בעלמא). ולאו דוקא למת שלם, אלא אפלו לדברים שנפרשים ממנו, כמו דם וכדומה. וכן אסור לטמא לאבר מן החי, אם יש עליו בשר כל כך, שאם היה מחבר, היה ראוי להעלות ארוכה. ואפלו לאבר של עצמו, אסור לו לטמא. ואסור לכהן לכנס לבית שיש שם גוסס. ואף-על-פי שהגוסס הרי הוא כחי לכל דבר ואינו מטמא. מכל מקום עובר הכהן על לא יחלל, שהוא מזהר שישמר כהנתו שלא תתחלל, ושמא ימות זה תכף.

(ב)

• אסור לכהן לכנס תחת אהל שיש מת תחתיו, אפלו הוא אהל גדול מאד. ואפלו יש שני חדרים, אשר בחדר אחד יש מת ויש במחצה המפסקת נקב שיש בו טפח על טפח, אסור לכנס גם לחדר השני, כי נקב טפח על טפח, מביא את הטמאה. וכן אם אצל החדר השני יש עוד חדר שלישי וביניהם גם כן נקב טפח על טפח, הולכת הטמאה גם לחדר השלישי, וכן לעולם. ונקב העשוי לאורה, אפלו אין בו אלא כפונדיון, מביא את הטמאה.

(ג)

• ולכן במדינותינו שגגות הבתים בולטין לחוץ ברחב טפח, וקימא לן דרחב טפח מביא את הטמאה, ואם כן זה הקצה מן הגג, הוי אהל להביא את הטמאה. לפי זה שני בתים סמוכין זה לזה, אם יש מת באחד מהן, הולכת הטמאה דרך פתח או חלון תחת הקצוות מן הגגין שבולטין לחוץ, ונכנסת גם לתוך הבית השני דרך חלון או פתח פתוח, ואסור לכהן לכנס גם לתוך הבית השני. וכן אפלו כמה בתים הסמוכים זה אצל זה.

(ד)

• ואפלו הגגין אינן שוין, אלא זה למעלה מזה, ואפלו הגג שהטמאה שם בבית הוא גבוה הרבה מן הגג השני או בהפוך, הלכה למשה מסיני היא, דאמרינן, חבט רמי. פרוש, שאנו רואים כאלו העליון נחבט ונשפל עד למטה. ומאחר שאם היה נשפל עד התחתון, היה נוגע בו, על כן הולכת הטמאה מזה לזה. אבל אם יש הפסק ביניהם אפלו כל-שהוא, שוב אינה הולכת הטמאה.

(ה)

• וכן כשיש קורה מנחת על המבוי, כמו שעושין לערוב, והיא רחבה טפח והגגין מאהילין עליה טפח מכאן וטפח מכאן, אם כן באה הטמאה מן תחת הגג אל תחת הקורה, והיא מביאה את הטמאה אל תחת גג הבית שמצד השני, ומתפשטת בכל מקום שיש אהל טפח עד המקום שיש הפסק. וכן כשיש בין שני בתים כפה מבנין (געוועלבונג), כדרך שעושין לשער החצר, הדין כן הוא. ואף-על-פי שאין על הכפה גג בולט, מכל מקום הרי באה הטמאה מתחת גג הבית לתחת הכפה. ואולם לפעמים בונין את הכפה שיש לה כמו רגל ים מן הקרקע ולמעלה, ואם כן יש סתימה אצל כתלי הבתים אם אין עליה גג בולט, והסתימה שמן הצד נמשכת יותר מן הגג שלמעלה, בזה הענין אין מקום לטמאה שתבוא, כיון שיש קצת הפסק בלי אהל. ולפעמים יש בין בית לבית כתל סתום בלי פתח, אלא שיש עליו גג בולט, והטמאה באה מגג לגג. ויש תקנה לעת הצרך להסיר את הרעפים במקום אחד שיהיה קצת הפסק בלי אהל טפח. וצריכין להשגיח אם אין מהחומה עצמה בולט טפח כדרך שעושין לפעמים בליטה לחומה (געזימס).

(ו)

• הלכה למשה מסיני היא שהפתח אשר עתידים להוציא דרך שם את המת מן האהל אשר הוא שם, שעל ידי הוצאה זאת יטהר האהל, אף-על-פי שהפתח הזה הוא סתום, מכל מקום נדון כאלו הוא פתוח, ולכן אסור לכהן שיעמד שם תחת המשקוף, אף-על-פי שהדלת נעולה מבפנים. וכן אם יש שם גג בולט טפח נגד הפתח, מביא את הטמאה לכל מקום שאפשר, כאלו היה הפתח פתוח. אך אם נפתח מצד אחר פתח או חלון שהוא ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, אז לא נחשב הפתח הסתום כאלו היה פתוח, ומתר לכהן לעמוד שם אם אין הטמאה יכולה להגיע אליו דרך הפתח אן החלון הפתוח.

(ז)

• כהן שהוא בבית או בחדר שהדלתות והחלונות סגורין באפן שאין בפתח פתוח טפח ובחלון אין נקב כפנדיון, ושמע שיש בשכונתו מת, באפן שאם יפתח פתח או חלון, יהא מקום לטמאה שתבוא עליו, אסור לפתוח, אלא ישאר שם כמו שהוא עד שיוציאו את המת. כי כל זמן שאין פותח טפח, אין הטמאה נכנסת, וכשיפתח, תכנס.

(ח)

• אסור לכהן לקרב בתוך ארבע אמות של מת או של קבר. ודוקא כשהמת מנח במקום קביעתו. אבל כשהוא במטה שמוציאין אותו ובעת אמירת צדוק הדין אף כשמעמידין אותו, אין שם קביעתו, ואין צריכין להתרחק כי אם ארבעה טפחים.

(ט)

• כהן שהוא ישן באהל שיש בו מת שהטמאה נכנסת בו ואי אפשר לסגור בעדו למנוע את הטמאה - כדלעיל סעיף ז, צריכין להקיצו ולהפרישו שילך משם. ואם הוא שוכב ערום, אין להגיד לו, אלא יקראו לו סתם שיצא, בכדי שילביש את עצמו תחלה, דגדול כבוד הבריות. ומכל מקום לאחר שנודע לו מן הטמאה, אסור לשהות שמה עד שילביש את עצמו, אלא צריך לצאת מיד.

(י)

• יש אומרים, דגם מת גוי מטמא באהל. ויש לזהר כדבריהם שלא לילך על קבר גוי. ומכל שכן כשיש לחוש שמא גם מומר נקבר שם, שהמומר דינו כישראל. וגם הולד שילדה מומרת מגוי, דינו כמו ישראל.

(יא)

• מתר הכהן לטמא לקרובים, ומצוה לו לטמא להם. ואלו הן הקרובים: אשתו הראויה לו - שאינה פסולה לו, אביו ואמו, בנו ובתו, ואחיו ואחותו מאביו שהיו בני קימא. אבל לספק נפלים, אינו מטמא - ועין לקמן סימן ר"ג סעיף ג. ואינו מטמא לאחותו שנתקדשה לאיש. יש אומרים הא דמתר ומצוה לטמא לקרובים, דוקא לצרך קבורה או להביא לו ארון ותכריכין וכדומה. ולכן בשבת שאי-אפשר לקברו בו-ביום, אסור לטמאות לו אפלו כדי לשמרו, ונכון להחמיר כן. מיהו לצרכי קבורה, ודאי מצוה לטמא להם. ואפלו יש חברא קדישא המתעסקים והוא אינו מתעסק כלל, מתר לו להיות שם בבית, שמא יצטרכו לאיזה דבר. ואינו מטמא לקרובים אלא עד שיסתם הגולל ולא אחר כך.

(יב)

• כהן שפרשו אבותיו מדרכי הצבור, אינו מטמא להם, ולא למי שאבד עצמו לדעת. וכן כל מי שאין מתאבלין עליו, אין הכהן מטמא לו (ועיין לעיל סימן רא).

(יג)

• אין הכהן מטמא לקרוב אלא כשהוא שלם ולא כשהוא חסר.ולכן יש אומרים, דאינו מטמא להרוג, דמקרי חסר. ונכון להחמיר.

(יד)

• יש כהנים הדיוטים נוהגין ללכת על קברי צדיקים, באמרם שקברי צדיקים אינם מטמאים, וטעות היא בידיהם, וצריכין למחות בהם - עין בספר פאת השלחן.

(טו)

• כשם שהכהן מזהר שלא לטמא, כך מזהרים הגדולים על הקטנים, שנאמר, אמר אל-הכהנים ואמרת. ומדכתיב שתי אמירות, דרשו רבותינו, זכרונם לברכה, להזהיר גדולים על הקטנים. ודוקא לטמאותן בידים. דהינו להכניסן לאהל המת. אבל אם הקטן מטמא מעצמו, אין צריכין להפרישו. אך אם הגיע לחנוך, יש להפרישו. ואשת כהן מעברת, מתרת לכנס באהל המת.

(טז)

• הכהנים אינם יכולים לכוף קרובי המת שימהרו להוציא את המת ממקומו כדי שיכנסו לבתיהם, אם לא כשהכהן הוא חולה שאינו יכול לצאת מביתו, כופין את הקרובים להוציא את המת, כדי שלא יבא החולה לידי אסור דאוריתא. ואם המת הוא נפל, כופין אותו בכל ענין ואפלו בשבת, להוציאו על ידי גוי.