פתיחת התפריט הראשי

<< | קיצור שולחן ערוך · סימן קפב | במהדורה המנוקדת | >>

הלכות גניבה וגזילה
ובו ט"ז סעיפים:

א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז

(א)עריכה

אסור לגזול או לגנוב אפילו כל שהוא, בין מישראל בין מגוי. איתא בתנא דבי אליהו: מעשה באחד שסיפר לו שעשה עוולה לגוי במדידת התמרים שמכר לו, ואחר כך קנה בעל המעות שמן, ונשבר הכד ונשפך השמן, ואמרתי: ברוך המקום שאין לפניו משוא פנים, הכתוב אומר: לא תעשוק את רעך ולא תגזול, וגזל הנכרי – גזל.

(ב)עריכה

אם הוא דבר מועט כל כך שאין מי שיקפיד עליו כלל, כגון ליטול מהחבילה קיסם לחצוץ בו שיניו, מותר. ומדת חסידות להימנע גם מזה.

(ג)עריכה

אפילו לגנוב על דעת להחזיר, אלא שרוצה לצערו קצת, או בדרך שחוק, ג"כ אסור.

(ד)עריכה

אסור לעשוק את חברו אפילו כל שהוא, שנאמר: "לא תעשוק את רעך". ואיזהו עושק? זה שבא ממון חברו לידו ברצון חברו, כגון שיש לו בידו הלואה או שכירות ואינו רוצה לשלם לו, או שמדחהו בלך ושוב לך ושוב. וכיון דכתיב רעך, אינו אסור בגוי, והוא שאין חילול השם בדבר, כגון שלוה מגוי ומת – רשאי לכחש לבנו, שאינו יודע בבירור שהוא משקר. אבל כשהגוי יודע שהוא משקר – אסור, מפני חילול השם. ואף במקום שאינו יודע, אינו רשאי אלא להפקיע הלואתו או שאר חוב שהוא חייב לו, אבל חפץ שהוא בעין אסור לכפור, שהרי זה הוי גזל ממש. ולא עוד, אלא אפילו קנה ממנו חפץ – אסור להטעות אותו בחשבון בנתינת המעות, כמו שנאמר: "וחשב עם קונהו", דמיירי בגוי; שהרי אינו מקנה לו החפץ אלא בעד הסכום שהשתוו, והמטעהו בחשבון המעות הרי זה כגונב את החפץ, ולא כמפקיע חובו. ואפילו גניבת דעת שאין בה חסרון מעות אסור במשא ומתן, כמ"ש בסימן ס"ג. ומכל מקום אם הגוי טעה בעצמו מותר, אם לא יהיה חילול השם בדבר, שלא יוודע לו. ונכון שיאמר לו הישראל, "ראה שעל חשבונך אני סומך".

(ה)עריכה

כל החומד ביתו או כליו של חברו, או כל דבר שאין בדעת חברו למכרו, והוא הרבה עליו רעים, או שהפציר בו בעצמו עד שמכרו לו, הרי זה עובר בלא תחמוד. ומשעה שנפתה בלבו וחשב איך יקנה חפץ זה, עבר בלא תתאוה, כי אין תאוה אלא בלב בלבד, והתאוה מביאה לידי חמוד. והקונה את הדבר שהתאוה לו, עובר בשני לאוין; ולכך נאמר "לא תחמוד" ו"לא תתאוה".

(ו)עריכה

מצות עשה על הגזלן להחזיר את הגזלה עצמה אם היא בעינה ולא נשתנית, שנאמר: "והשיב את הגזילה אשר גזל"; והוא הדין לגנב. ואינו יוצא ידי חובתו בנתינת דמים, אפילו אם כבר נתייאשו הבעלים. אבל אם אבדה, או שנשתנית בשינוי שאינו חוזר לברייתו, או ששקעה בבניין, שיהיה לו הפסד גדול לסתור את הבניין, יוצא ידי חובתו בנתינת דמים כמו שהיתה שוה בשעת הגזילה. ואם הנגזל הוא במקום אחר, אינו צריך לשלוח את המעות למקומו, אלא מודיעו שיבוא וישלם לו. אם מת הנגזל, יחזיר ליורשיו.

(ז)עריכה

הגוזל את הרבים, כגון שהיה חנווני ומדד במדה תסרה, או ששקל במשקל חסר וכדומה, או שהיה ממונה בקהל והקיל על קרוביו והכביד על אחרים, וכן מי שנטל רבית מרבים – תשובתו קשה. לפיכך יעשה צרכי רבים, שגם הנגזלים יהנו מהם. ומכל מקום לאלה שהוא יודע שגזל מהם, מחוייב להחזיר להם, ואינו יוצא ידי חובתו במה שעשה צרכי רבים.

(ח)עריכה

אסור לקנות מהגנב או מהגזלן את החפץ שגנב או גזל. ואין חילוק בין שהוא ישראל או נכרי, כי גם הנכרי נצטווה על איסור גניבה וגזילה אפילו מנכרי חברו, והוא משבע מצוות שנצטוו עליהם. ועוון גדול הוא לקנות מן הגנב או מן הגזלן, שהרי הוא מחזיק ידי עוברי עבירה, ועל זה נאמר: חולק עם גנב שונא נפשו; וגורם לגנב שיגנוב עוד גם גנבות אחרות, ואם לא ימצא לוקח לא יגנוב. ואע"פ שאפשר לו להוליך את הגניבה למקום שאין מכירין אותו, אין זאת מצוי לו כל כך. ואם הקונה מתכוין לטובת הבעלים להחזירו להם כשיחזירו לו מעותיו, מותר. ודווקא כשלא היה באפשרי לבעלים בעצמם להציל. וכן אסור לקבל בפקדון דבר שנראה שהוא גנוב או גזול.

(ט)עריכה

אפילו ליהנות שום הנאה מן הגניבה או מן הגזילה כל זמן שהיא ביד הגנב או הגזלן, אסור. ואפילו הנאה מועטת שגם בעליה לא היו מקפידים על זה, כגון חילוף מטבעות בשויין, אסור במעות גגובות או גזולות. וכן ליכנס בבית גזול בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים או לעבור בשדה גזולה, אסור.

(י)עריכה

ולכן מי שהוא גנב או גזלן מפורסם, שאין לו מלאכה אחרת אלא זאת, וכל ממונו בחזקת גנוב או גזול, אסור ליהנות ממנו, ואסור לעני לקחת ממנו צדקה.

(יא)עריכה

וכן אם אחד רוצה למכור איזה חפץ שנראה שהוא גנוב, כגון שומרי פירות שמוכרים פירות במקום צנוע, או מוכר אחר שנושא איזה דבר בהצנע למכרו, או שאומר להקונה: הטמן, אסור לקנות. ואפילו לקנות מאשה איזה דבר שיש לחוש שהיא מוכרת שלא מדעת בעלה, או לקנות מאיש דבר מתכשיטי האשה ומלבושיה, שיש לחוש שהוא מוכרו שלא מדעת אשתו, אסור.

(יב)עריכה

מי שנתחלפו לו כליו בבית המשתה וכדומה, הרי זה לא ישתמש בכלים אלו שבאו לידו ואינם שלו. וכשיבא בעל החפץ, צריך להחזירו לו, ואע"פ שהחפץ שלו נאבד. וכן כובסת המכבסת לרבים והביאה לו חלוק שאינו שלו, אסור ללבשו, אלא צריך להחזירו לבעליו, ואע"פ ששלו נאבד. אך אם מונח אצלו ימים רבים עד שאי אפשר שלא חקרו הבעלים בינתים אחר שלהם, אז מותר לו ללבשו, כי מסתמא סלקה הכובסת את בעליו ושלמה בעד החלוק הזה.

(יג)עריכה

אסור ליהנות משום דבר של חברו שלא מדעתו; אע"פ שברור לו שכשיוודע לבעליו ישמחו ויגילו מפני אהבתם אותו, מכל מקום אסור. לפיכך הנכנס לפרדס או לגינת חברו, אסור לו ללקוט פירות שלא מדעת הבעלים; אע"פ שבעל הפרדס ובעל הגינה אוהבו ורעו אשר כנפשו, ובוודאי ישמח ויגיל כשיוודע לו שנהנה זה מפירותיו, מכל מקום כיון שעכשיו אינו יודע מזה, הרי הוא נהנה באיסור. וצריך להזהיר לרבים שנכשלין בזה מחמת חסרון ידיעה.

(יד)עריכה

ומכל מקום מותר לבן ביתו של אדם ליתן פרוסה לעני או לבנו של אוהבו של בעל הבית שלא מדעתו, לפי שכך נהגו בעלי הבתים, ואין זה נקרא שלא מדעת הבעלים, כיון שכך נהגו והבעלים יודעין מזה המנהג. ומטעם זה מותר לקבל צדקה מן הנשים דבר מועט שלא מדעת הבעלים, הואיל ודרכן בכך ויודעין הבעלים שדרכן בכך. וכן בפרדס, אם הוא רגיל בו לאכול מפירותיו מדעת הבעלים, מותר, וכן כל כיוצא בזה.

(טו)עריכה

המוצא פירות בדרך תחת אילן שהוא נוטה על הדרך, אם הם פירות שדרכן ליפול מן האילן ובנפילתן הן נמאסות, או אפילו אינן נמאסות, אלא שרוב העוברים שמה המה גוים, או שהן פירות שדרך הבהמות לאכול אותן והן עוברות דרך שם, הרי הבעלים כבר נתייאשו מהן ומותרות. אבל אם הן פירות שאינן נמאסות בנפילתן, ורוב העוברים שמה המה ישראלים, אסורין משום גזל. ואם הן של יתומים קטנים, אסורין בכל ענין, כי הקטנים אין הייאוש והמחילה שלהם כלום.

(טז)עריכה

דינא דמלכותא דינא.