קיצור שולחן ערוך לח

<< | קיצור שולחן ערוך · סימן לח | במהדורה המנוקדת | >>

הִלְכוֹת פַּת נכרי, וּבִשּׁוּלֵי נכרי, וַחֲלֵב נכרי
ובו ט"ו סעיפים:

(א)

אסרו חכמים לאכל פת של נכרי. ויש מקומות שמקילין ולוקחין פת מנחתום נכרי במקום שאין שם נחתום ישראל; או אפילו יש, אלא שאין הפת יפה כמו זה. אבל בפת של בעל הבית נכרי, לא היו מקלין. אך בשעת הדחק, ומי שהוא בדרך, אם יכול להשיג פת כשר, צריך להמתין עד פרסה.

ולא מקרי פת בעל הבית, אלא אם עשאו בשביל בני ביתו; אבל אם עשאו למכור, מקרי נחתום, אף על פי שאין דרכו בכך. וכן נחתום שעשאו לבני ביתו, מקרי בעל הבית. ויש מי שאומר, דבמקום שאין נחתום מצוי, מותר אפילו בפת של בעל הבית, ואינו צריך להמתין על פת כשר. וכן נוהגין.

(ב)

אם ישראל השליך אפילו רק עץ אחד לתוך התנור בהיסקו, מותר הפת, ולא הוי פת נכרי.

(ג)

לא אסרו פת של נכרי, אלא של חמישה מיני דגן; אבל פת קטניות (טענגרא קוקריטץ מאלייע), אינו בכלל פת. וגם אינו אסור משום בישולי נכרי, דהא אינו עולה על שולחן מלכים.

(ד)

פת שפניו טוחים בביצים, אסור משום הביצים שעליו, דהוו להו בישולי נכרי. ואותן רקיקים שנאפים על ברזל, ויש לחוש שנמשח הברזל באיזה שמן, אסורים בכל ענין, משום בליעת איסור.

(ה)

פת ישראל שאפאו נכרי, גרע מפת נכרי, ואסור משום בישולי נכרי אם לא הכשיר את התנור בהשלכת עץ. וצריכין ליזהר בזה כששולחין לאפות או לצלות אצל נחתום נכרי, שהישראל ישליך עץ לתוך התנור, או שיניח הישראל את הפת או את המחבת לתוך התנור (ועיין לקמן ריש סימן ע"ב).

(ו)

דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי, וגם עולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת או לפרפרת, שבישלו או צלאו נכרי, אפילו בכלי ישראל ובבית ישראל, אסור משום בישולי נכרי. אבל דבר שהוא נאכל כמו שהוא חי, או שהוא דבר שאינו חשוב ואינו עולה על שולחן מלכים, אין בו משום בישולי נכרי.

ואין לחוש לכלים, דסתם כלים אינן בני יומן.

(ז)

שפחה נוכרית בבית ישראל, המבשלת בשביל הישראלים, נוהגין להקל, מפני שאי אפשר שלא יחתה אחד מבני הבית באש.

(ח)

אבל אם היא מבשלת בשביל עצמה לבדה, אין רגילות שיחתה ישראל. ואפשר דלא מהני בזה חיתוי, דגרע מאילו מבשלת בשביל ישראל. ולכן אם בישלה דברים שיש בהם משום בישולי נוכרים, לא לבד התבשיל אסור, אלא גם הקדרה נאסרה לבשל בה לכתחילה; ובדיעבד, יעשה שאלת חכם.

(ט)

נוכרי שבישל בשבת בשביל חולה, התבשיל אסור במוצאי שבת (משום בישולי עכו"ם), אפילו להחולה, אם אפשר בתבשיל אחר. עיין פרי חדש יורה דעה סוף סימן קי"ג. ובכלים יש להתיר אחר מעת לעת.

(י)

ביצה, אף על פי שראויה לגומעה חיה, מכל מקום כיוון דזה הוי רק אכילה על ידי הדחק, אם בישלה נוכרי – אסורה; וכן כל כיוצא בזה.

(י"א)

פירות שלא נתבשלו באילן כל צורכן, ואינן נאכלין חיין אלא על ידי הדחק, שהאומנים מטגנים אותן בסוכר, אסורין משום בישולי נוכרים.

(י"ב)

שכר של תבואה ושל דבש, נוהגין בו היתר לשתותו אפילו בבית שמוכרין אותו הנוכרים, ואין בו משום בישולי נוכרים, דהתבואה בטלה במים. רק שצריכין לחקור אם אין מעמידין אותן בשמרי יין. ובמקום שישראלים מזלזלין ומקלין ביין של נוכרים, יש לבעל נפש להחמיר על עצמו גם בשכר.

ובענין שתיית קפה (בלי חלב, דעם חלב ודאי אסור) — וכן שוקולדה (קקאו, שוקו) ותה — אצל נוכרי, שומר נפשו ירחק את עצמו (פתחי תשובה סימן קי"ד בשם חכמת אדם). ויש מתירין לשתות דרך ארעי; אבל דרך קביעות אסור.

(י"ג)

חָלָב שחלבו נוכרי ואין ישראל רואהו, אסור אפילו לעשות ממנה גבינה. ולכתחילה צריך הישראל להיות בתחילת החליבה, ויראה שהכלי הוא נקי. ונהגו להחמיר שלא יחלוב לתוך הכלי שדרכו של הנוכרי לחלוב לתוכו.

ושפחות שחולבות הבהמות בבית ישראל או בדיר שלהם (של הישראל), כל מקום שאין בית נוכרי מפסיק ואין לחוש לבהמה טמאה, מותר אפלו לכתחילה להניחן לחלוב. אבל אם בית נוכרי מפסיק, צריך שיהא שם ישראל. ואפילו קטן או קטנה בני תשע שנים סגי.

(י"ד)

גבינות הנוכרי אסורות. ואם הישראל רואה החליבה ועשיית הגבינות, אם הגבינות בשעת עשייתן הן של ישראל, מותרות. אבל אם הגבינות בשעת עשייתן הן של נוכרי, אסורות.

(ט"ו)

החמאה, תליא במנהג המקומות. יש מקומות שאין אוכלין חמאה של נוכרי, ויש מקומות שאוכלין אותה. ומי שהולך ממקום שאין אוכלין אותה למקום שאוכלין אותה, אף על פי שדעתו לחזור למקומו, אוכל שם עמהם. וההולך ממקום שאוכלין אותה למקום שאין אוכלין אותה, אסור לאכלה שם.

(כעת נשמע שמזיפין את החמאה בשומן חזיר, על כן שומר נפשו ירחק).