קובץ יסודות וחקירות/סיפור יציאת מצריים

הגדרה

מצווה לספר בעניין יציאת מצריים בליל ט"ו בניסן, ולהלל ולשבח לקב"ה על ניסי יציאת מצריים (הסוגיא בפסחים קטז).

מקור וטעם

במקורה נחלקו הראשונים: החינוך (כא בתחילתו) כתב שנלמדת מהפסוק (שמות יג-ח) "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצריים". והרמב"ם (חמץ ומצה ז-א) כתב שהמצווה עצמה נלמדת מהפסוק (שמות יג-ג) "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצריים", והפסוק "והגדת לבנך ביום ההוא" מלמד רק שזמנה הוא בליל ט"ו בניסן (דן במחלוקתם מנחת חינוך כא-א [א] בתחילתו).
במהותה חידש הגרי"ז שישנם שני דינים: סיפור המעשה של יציאת מצריים, וסיפור החוקים והמשפטים (חידושי הגרי"ז החדשים לד).

פרטי הדין

אופן ההגדה – לרוב הדעות חייב לספר בדיבור, ולא יוצא ידי חובה בהרהור, שנאמר "והגדת" (מנחת חינוך כא-א [א]). אך יש דעה שמדאורייתא יוצא ידי חובה בהרהור, אלא שאם הבן שואל עונים לו (שו"ת הרא"ש כד-ב). ועכ"פ מדרבנן מצווה לספר בדיבור דווקא (שדי חמד ח"ב ז-יג ד"ה עוד עמוד 351, והביא שם גם את שו"ת הרא"ש).
בחילוק בין מצוות סיפור יציאת מצריים בליל ט"ו בניסן לבין מצוות זכירת יציאת מצריים כל יום, ישנן כמה דעות:
א) בכל יום המצווה להזכיר בעצמו, ובליל ט"ו בניסן המצווה לספר לבנו (מנחת חינוך כא-א [א]).
ב) יש דעה (פרי חדש נח-א בדעת הרמב"ם) שמצוות זכירת יציאת מצריים כל יום היא רק מדרבנן, ובליל ט"ו בניסן היא לכו"ע דאורייתא.
ג) לרוב הדעות הזכירה כל יום לא נמנית במניין המצוות, אע"פ שהיא דאורייתא (שאגת אריה יב בדעת הרמב"ם, מנחת חינוך כא-א [א] ד"ה אך, צל"ח ברכות יב: ד"ה מזכירין), ובליל ט"ו בניסן היא נמנית לכו"ע.
ד) יש דעה שבכל יום יוצא ידי חובה בהרהור (שו"ת בית יעקב קלה (לעניין אמת ויציב), הובא בבאר היטב או"ח סז בסופו), ובליל ט"ו בניסן לרוב הדעות צריך דיבור דווקא, שנאמר "והגדת" (מנחת חינוך כא-א [א] ניסה לחלק כך, ודחה שגם כל יום צריך דיבור דווקא. אך לשיטת בית יעקב הנ"ל – מיושב).
בטעם שלא מברכים על מצווה זו יש שתי דעות:
א) לא תיקנו ברכה על מצווה שיוצא בה ידי חובה בהרהור (שו"ת הרא"ש כד-ב).
ב) לא תיקנו ברכה כיוון שמצווה זו נכללת בלימוד תורה (שדי חמד ח"ב ז-יג ד"ה עוד עמוד 351, והביא שם גם את שו"ת הרא"ש).

ערכים קרובים

ערכים קרובים: אכילת מצה, ארבע כוסות, זכירת יציאת מצריים (כל יום).