קובץ יסודות וחקירות/בעלות

הגדרה

הזכות שיש לאדם על רכושו.
בערך זה נדון בבעלות על הנכס. לדיני העברת הבעלות ע"ע קניינים.
לדוגמא, רכוש שאדם קנה (קידושין כו.), קיבל, מצא (בבא מציעא כא.) או ירש (בבא בתרא קח.).

מקור וטעם

במקורה ייסד השערי יושר (ג-ג וה-א) שבכל דיני בעלות וקניינים, דין גזל מוגדר ע"י סברות בני אדם ("תורת המשפטים"), ולכן כשהסברא מתירה להשתמש בחפץ – אין בו גזל. אך משמע מהרבה אחרונים (שהובאו בו) שחולקים עליו (והמידות לחקר ההלכה יח-ק מפלפל שיש בזה סתירה. ואב ישראל ל ביאר שנחלקו בזה האחרונים האם מקורותיהם של קניינים ובעלות מסברא או מפסוקים).
והביא השערי יושר שם שלוש נפק"מ:
א) סיטומתא (קניין שהסוחרים תיקנו) – נחלקו המפרשים האם מועיל מדאורייתא או רק מדרבנן (שו"ת הרמ"א פז, נתיה"מ קפד: דרבנן. שו"ת חתם סופר יו"ד שיד ד"ה נמצא, דבר אברהם ח"א א-א, קובץ שיעורים קידושין עט: דאורייתא), והשערי יושר (שם) הסביר שמועיל מדאורייתא, משום שזו סברא שיועיל, וממילא קנוי לו.
ב) המוציא מחבירו עליו הראיה – הקשו האחרונים קושיא מפורסמת, מדוע בספק ממון מתירים למחזיק להשתמש בו, ולא מחמירים מדין ספק גזל, כשאר ספיקא דאורייתא לחומרא. והרבה תירוצים נאמרו על זה . ולשערי יושר (שם) – משום שמסברא המוציא מחבירו עליו הראיה – ממילא אין בזה משום איסור גזל.
ג) אין הולכין בממון אחר הרוב – נאמרו בזה כמה וכמה טעמים . ולשערי יושר (שם) משום שרוב אינו סברא אלא גזירת הכתוב , ובדיני ממונות צריך סברות.
במהותה חקרו (פרי משה קניינים ב, אב ישראל ה) האם בעלות היא השליטה בחפץ והשימוש בו, או שמספיק רק מעשה הקניין בחפץ, גם אם אין בו שימוש.
ויש לכך הרבה מאוד נפק"מ – בכל מקרה שסיבה חיצונית (איסורים, קדושה, מצווה, או מציאות) משפיעה על יכולת השימוש בחפץ – האם היא משפיעה גם על דין הבעלות, ונביא כאן רק שלוש נפק"מ:
א) איסורי הנאה (כגון בשר בחלב) – האם אינם שייכים לאף אחד ומותר לגוזלם, כי ממילא אין בהם שימוש, או שעדיין יש להם בעלים, כי נעשה בהם מעשה קניין (ריטב"א סוכה לה. – לראב"ד אינם שלו, ולדעת עצמו כן. וכן נחלקו בזה עוד הרבה ראשונים, הובאו בפרי משה קניינים ב) .
ב) איסורים, קדושה ומצווה – בכמה דינים האריכו האחרונים האם האיסורים (או הקדושה או המצווה) שבהם גורמים לקניין, שהרי האיסורים (והקדושה והמצווה) מתירים או אוסרים את השימוש בחפץ, ולכן אם בעלות תלויה בשימוש, ממילא יועילו לקניין. כגון: קידושין – אוסר את האשה על כל העולם, ודנו האם ממילא האשה קנויה לו . גירושין – מתיר את האשה לכל מי שתרצה, ודנו האם היא קנויה לעצמה . הקדש ונדר – אוסר את הנכס על כל העולם, ודנו האם תפקע ממנו הבעלות ויהיה בבעלות הקדש . מצווה לקיים דברי המת – המצווה מחייבת את היורשים להרשות לזוכה להשתמש בחפץ, ודנו האם ממילא החפץ נהיה שייך לו .
ג) אדם הראשון – האם כל העולם היה שייך לו, כי רק הוא היה שולט עליו, או שהעולם היה הפקר, כי עדיין לא עשה בו מעשה קניין (ספר המקנה (ר' אליעזר זוסמאן סופר) עמוד ט: הכל היה שלו).
בטעמה יש לחקור האם מטרתה לתיקון העולם, כדי שאנשים לא יריבו זה עם זה, שלולא דיני בעלות כל אדם היה רוצה להשתמש בכל הרכוש שיש בעולם, או שהיא דין ככל התורה – שכמו שיש חפץ טהור וחפץ טמא, חפץ מותר וחפץ אסור, כך יש חפץ של ראובן וחפץ של שמעון. ואפשר לתלות בחקירה זו את המחלוקות הנ"ל במקור ובמהות בעלות :
א) במקור – אם היא לתיקון העולם א"כ מקורה מסברא, אך אם היא דין ככל התורה א"כ זו גזירת הכתוב.
ב) במהות – אם מטרתה רק לתיקון העולם א"כ במקרה שממילא לא יכול להשתמש בחפץ בטל כל הטעם, אך אם היא דין ככל התורה א"כ אינו תלוי בשימוש, כמו שחפץ טמא נשאר טמא גם אם א"א לגעת בו (אב ישראל מו).
על מה חלה הבעלות (על החפץ או על הבעלים) – נקדים משל: כדי לסדר את שמות תושבי הערים יש שתי דרכים: [א] בתעודת הזהות של כל תושב יכתב לאיזו עיר הוא שייך. [ב] כל עירייה תרשום לעצמה את שמות כל התושבים השייכים לה. ומעין זה יש לחקור בעניין בעלות, האם חל על כל חפץ בנפרד (כביכול כתוב עליו) שהוא שייך לבעליו, או שחל על הבעלים (כביכול כתוב עליו) שכל חפציו שייכים לו (מעין זה דן בשערי יושר ג-כג ד"ה ולפי"ז, ד-ח ד"ה אמנם, ושם בהערה 29 בהוצאה החדשה. ומעין זה חקר ר' חיים מטעלז (בבא בתרא יט עמוד רמג ד"ה ומשום) האם בעלות היא חלק מגופו של הבעלים וכלולה בגופו, או שנפרדת מגופו (והיא חלק מתכונות החפץ), והסיק שהיא חלק מגופו של הבעלים. והגר"ש שקאפ (בבא בתרא כה ד"ה אמנם נ"ל) כתב ששינוי בעלים הוא כשינוי החפץ, ומשמע שהבעלות בחפץ. וכן חקר באב ישראל מא-ב, וכך ביאר כיצד יש מחלוקת הפוכה (ע"פ תוס' כתובות ז: ד"ה המזכה) האם אדם מקנה דבר שלא בא לעולם (פירות דקל) אך לא לדבר שלא בא לעולם (עובר), או שהוא מקנה לדבר שלא בא לעולם אך לא דבר שלא בא לעולם – שנחלקו בחקירה זו).
ונפק"מ לשני מקרים הפוכים – כשאין בעלים וכשאין חפץ:
א) כשאין בעלים – כגון הפקר, הקדש, מת ובעלות שאינה מסויימת (רשות ממונית בפני עצמה, כגון בנק) – האם שייך לומר שעדיין יש בעלות. שהרי אם הבעלות חלה על הבעלים, א"כ כשאין בעלים – לא שייך שתהיה בעלות, ואם חלה על החפץ – שייך שתהיה בעלות (הפקר: קצוה"ח רעג-א – לרמב"ם ורש"י אינו קניין, לתוס' כן. הקדש: אתוון דאורייתא ג. מת – קובץ שיעורים בבא בתרא תסג: מחלוקת ראשונים – לרשב"א ורא"ש מת קונה, לרמ"ה לא קונה. בעלות שאינה מסויימת – הקיבוץ בהלכה עמוד 189: מחלוקת הפוסקים).
ב) כשאין חפץ – כגון בעלות על יצירה (למשל הכותב ספר, האם יכול לאסור על אחרים להעתיקו). שהרי אם הבעלות חלה על החפץ, א"כ כשאין חפץ – לא שייך שתהיה בעלות, ואם חלה על הבעלים – שייך שתהיה בעלות (המחשב לאור ההלכה עמוד עז: הדעות שאין בעלות על יצירה – שו"ת חתם סופר יו"ד חו"מ עט, כתב וחותם סח, ציץ אליעזר ח"ח פ. הדעות שיש בעלות על יצירה – שואל ומשיב מהדורא קמא ח"א מד, בית יצחק פ).
הנכס הנקנה – יש מי שחקר האם הבעלות חלה על הנכס עצמו (כגון "השור הזה") או על הגדרתו (כגון "בעל החיים הזה שיש לו רגליים וקרניים ודרכו לאכול דשא") (אב ישראל מח-ד. וע"פ זה ביאר את המחלוקת בטעם שמקח טעות בטל (שאם חל על ההגדרה אינה ההגדרה שקנה, אך אם על הנכס עצמו צ"ל שהוא מדין תנאי), ואת המחלוקת במוכר בית בביתי (שאם חל על הנכס ע"כ קנה בית מסויים, ואם חל על ההגדרה אפשר לומר שחל על סתם בית בבתיו וגם אליהו אינו יכול לברר איזהו – קובץ שיעורים ח"ב לד-ג,ד), ואת המחלוקת בדבר שלא בא לעולם (שאם חל על הנכס לא שייך לקנותו כשלא בא לעולם, ואם חל על ההגדרה – כן שייך)).
בזמן הבעלות חידש הגרנ"ט שבעלות אינה דין אחד על כל הזמן שנובע מהקניין (שקנה את החפץ), אלא בכל רגע ורגע החפץ נעשה שלו ע"י הקניין שעשה תחילה (בכל רגע חל קניין בפני עצמו). ולכן לא שייכת חזקה דמעיקרא בבעלות, כיוון שלא הבעלות הקודמת ממשיכה (שנאמר שמספק תמשיך) אלא בכל רגע היא בעלות חדשה (הגרנ"ט קעז ד"ה והנה יש, אך הוא עצמו התקשה בסברא שכל רגע נעשה קניין חדש).
הבעלים ושאר העולם – חקר הגרמ"א עמיאל (המידות לחקר ההלכה ח-מג, יח-ק) האם בעלות כוללת שני דינים – הזכות לבעלים והאיסור לשאר העולם, או שהבעלות היא רק דין אחד – הזכות לבעלים, והזכות הזו גורמת שאסור לשאר העולם.

הנכס

פחות משווה פרוטה – נחלקו המפרשים האם יש עליו בעלות (המידות לחקר ההלכה מבוא ד-א).
בעלים לעניין אחד – דן הקובץ שיעורים (בבא בתרא תסה) האם אפשר להקנות לחבירו חפץ לדבר אחד בלבד, כגון להקנות לו אתרוג שיהיה שלו רק לעניין לצאת בו ידי חובה.
יצירה – נחלקו הפוסקים האם יש עליה בעלות, כגון האם הכותב ספר נעשה בעלים על תוכנו ויכול לאסור שלא יעתיקוהו (המחשב לאור ההלכה עמוד עז: הדעות שאין בעלות על יצירה – שו"ת חתם סופר יו"ד חו"מ עט, כתב וחותם סח, ציץ אליעזר ח"ח פ. הדעות שיש בעלות על יצירה – שואל ומשיב מהדורא קמא ח"א מד, בית יצחק פ).
החיים בפשטות אינם שייכים לאדם (האריך בזה לאור ההלכה עמוד תי והלאה), אך שיטת המנחת חינוך בכמה מקומות שכן, ונביא לכך חמישה מקורות:
א) טעם איסור רציחה – למנחת חינוך הוא בין אדם לחבירו , ויש חולקים .
ב) אדם שרוצה לאבד עצמו לדעת – כתב המנחת חינוך שאפשר שאין צריך להצילו, שהרי הוא עצמו מוחל על חייו (רלז-א [ב] קומץ מנחה ד"ה נראה, והרמב"ם בפירוש המשניות פאה א-א (ד"ה וענין) כתב ש"לא תעמוד על דם רעך" היא מצווה שבין אדם לחבירו ).
ג) מעקה לגג שרק הוא נמצא בו – הסתפק המנחת חינוך אולי אינו צריך מעקה, שממילא רק האדם עצמו נמצא שם, ואם לא אכפת לו – פטור ממעקה (תקמו-א [יב] ד"ה עוד).
ד) מאבד עצמו לדעת – לשיטת המנחת חינוך אינו עובר בלא תרצח (אלא רק ב"אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש") (לד-א [ח] ד"ה והנה מאבד, ובפסיקתא רבתי פרשה כה בתחילתה מבוא שכן עובר (הובא בהערות על המנחת חינוך שם). ויש שכתבו שאפילו באיסור "את דמכם" לא עובר, ולדבריהם מותר לאדם לאבד עצמו לדעת (מרחשת ח"א כ והגרי"פ פערלא ל"ת מז דף מה עמוד ד הביאו צד כזה). ופשוט שאינו הלכה למעשה) .
ה) אדם שאמר לחבירו להורגו – בוודאי שאסור לו להורגו, ואם הרגו חייב עליו. אך הסתפק המנחת חינוך האם יש לו דין רודף (לד-א [יג] ד"ה ואני מסופק).
גוף האדם בפשטות אינו שייך לאדם עצמו כמו ממונו (האריך בזה לאור ההלכה עמוד תי והלאה), אך בכמה מקומות ראינו שדנו בכך, ונביא לזה חמישה מקורות:
א) האם מותר לחבול בעצמו – אם גופו שייך לו כממונו אז מותר (דנה בזה הגמרא בבא קמא צא:).
ב) אדם לא נאמן לחייב עצמו מלקות – ונחלקו הראשונים בטעם לזה – האם זו גזירת הכתוב, או שהוא משום שהאדם אינו הבעלים על גופו, וממילא אינו כלל הבעל דין (רמב"ם: גזירת הכתוב, ר"י מיגש: גופו לא שייך לו, האריך בהם הגרי"פ פערלא ח"ב ל"ת מז דף מה ד"ה וראיתי בתשובה).
ג) איסור גניבת נפש ואיסור גניבת ממון – נחלקו מוני המצוות האם הם לאו אחד או שני לאווין נפרדין, ותלוי בשאלה האם גופו של האדם שייך לו, והגונב את גופו דומה לגונב את ממונו (רס"ג, אזהרות ר"א הזקן, ר"י אלברגלוני, ר"ש בן גבירול: לאו אחד. רמב"ם ובה"ג: שני לאווין נפרדים. דן בדבריהם הגרי"פ פערלא ל"ת צא בתחילתו (דף קכח עמוד ג בדפיו)).
ד) ייסד הקונטרסי שיעורים (קידושין טו-א) שיש חילוק בין מוכר עצמו לבין שאר הקניינים, שבשאר הקניינים לפני ההקנאה החפץ היה שייך למוכר, אך במוכר עצמו אין לו בעלות ממונית על גופו, שהרי גופו של האדם אינו שייך לו.
ה) הבעלים נאמן על קניין כספו, אך על עצמו אינו נאמן. ולכן, למשל, אין לאשה דין בעלים על הספירה והטבילה, שזה אינו קניין כספה אלא היא עצמה. ומוכח שהאדם אינו בעלים על גופו (שב שמעתתא ו-ו ד"ה ובט"ז).
שלהבת – נחלקו בה הראשונים: למאירי (ביצה לט.) יש עליה בעלות, ולרשב"א אין עליה בעלות כלל, משום שאין בה ממש (דן במחלוקתם קונטרסי שיעורים בבא קמא יג-ה).

אנשים

מת – יש דעות שהוא יכול להיות בעלים במקרים מסויימים (אמנם יש חולקים על כך, כדלקמן בדוגמאות), ונביא לכך חמש דוגמאות:
א) נכסים שהמת צריך אותם, כגון תכריכים – לא פקע קניינו מהם במיתתו, שכל דין ירושה נאמר רק על נכסים שאינו צריך (קובץ שיעורים ח"ב יא-א,ב, הגר"ש שקאפ בבא מציעא כו-ו ד"ה אמנם).
ב) מותר המת (ממון שגבו לצורכו) – כיוון שגבו לצורך המת קנה המת ומוריש לבניו (קובץ שיעורים בבא בתרא תסג, והביא שיש חולקים).
ג) הכותב נכסיו לבנו מהיום ולאחר מיתה – ומת הבן בחיי האב, במיתת האב קונה בנו (שכבר מת) מדין מתנה ומוריש לבניו (קובץ שיעורים שם, והביא שיש חולקים).
ד) משמוש נחלה – המת יורש בקבר ומוריש לקרוביו (קובץ שיעורים בבא בתרא שלג, והביא צד שחולק).
ה) תפוסת הבית – הנכסים עדיין שייכים למת עד שיחלקו (חידושי ר' שמואל בבא בתרא עמוד עב, קמד, והביא צדדים שחולקים).

ערכים קרובים

ערכים קרובים: אין אדם אוסר דבר שאינושלו, אין אדם מקדיש דבר שאינושלו, בעלות באיסורי הנאה (ושם בסעיף "מקור וטעם" (ד"ה בטעם הדעה שאינם שייכים לאף אחד) הבאנו דעה שתולה את דינם בגדרי בעלות), חצי עבד וחצי בןחורין, מוחזק, סילוק, קניין ציבורי, קניינים, שותפין, תפוסת הבית (לגבי החילוק בין חומר לשווי ע"ע קניינים בסעיף "פרטי הדין" ד"ה חומר ושווי. לגבי הקניינים השונים עיין בערכו של כל קניין).