קבצים מכתב יד קדשו כרך ב – פנקס ה

פנקס ה

(יפו, בין השנים תרס"ד – תרע"ד)

[1].

כשחושבים על-דבר ד' מתרוממת כל הנשמה עם כל חלקיה, והמדות מתקדשות, וכל העולמות כולם מתעלים מצד כח העילוי של אותה הנשמה החושבת המתעלה. וזה נוהג אפילו כשחושבים ברגש לבד, ואם מוסיפים על זה דעה ושכל, העילוי הוא יותר מאיר באין שיעור.

[2].

הקדושה הכללית של אור האלהות היא מאירה בכל ההוי'ה, בעולם הרוחני והחומרי, בתורה ובעולם, על כן בכל פרט מתגלה ניצוץ מיוחד מהאור הכללי, אבל הניצוץ יש בו כח הכל, מפני שאין ברוחניות חלקים בעצם אלא חילוקים של התגלות. אבל הרוחניות מתגלה בטבעה רק למי שמכשיר את עצמו להתגלותה, על כן העוסק בתורה לשמה מוצא בכל פרטיות האור הכללי, והעובד את ד' באמת מוצא גם בכל פרט מפרטי העולם את ד', את ההויה הכללית בכל אורה. אבל לפי מדת הריחוק מאמתת ענין של עבודת אמת ועסק בתורה לשמה, כן מתקטן הפרט, ונמצא שהוא עומד בתור ניצוץ קטן, ולפעמים הוא קטן כל כך עד שאינו יכול להאיר את מחשך הלב. על כן הכרח הוא להתאזר בדברים רחבים וכלליים, וכשנגבהים על ידם נעשים כל העסקים הפרטיים בתורה מקודשים בכללות קדושת אור התורה, ובעולם – כל העובדות כלולות בכל.

[3].

הננו רואים את כל העולמים בקרבנו, וכיון שאנו רואים אותם הנם שם. אנו מגביהים אותם כשאנו מגביהים את הוייתנו, ואנו מורידים אותם בירידתנו, ואי אפשר להיות אופן אחר.

[4].

בשעה שהחומר גורר אותנו אחריו, הננו הולכים ומשתפלים, ומשתפלת על ידי זה כל הוייתנו. אבל לפעמים הננו צריכים לרדת עם כל רכושנו הרוחני אל החומר לסעדו, ואז הוייתנו לא נופלת, כי אם מתפשטת למטה כמו שהיא רחבה וגבוהה למעלה.

[5].

היצר הרע מסית את האדם לאחוז במה שהוא קטן ביותר, ואם רואה הוא שהאדם עלול לאיזה מעלה גדולה, הוא משיא אותו למעלה קטנה כדי לאבד ממנו המעלה הגדולה. על כן לפעמים מסית היצר הרע את הצדיקים הגדולים שילמדו הרבה, רק שלא יתבודדו הרבה במחשבות עליונות, כי המחשבה העליונה היא התורה היותר שלמה מכל התורות הנלמדות בפה. ואפילו בבינונים מזדמן הדבר שבעת שהוא מוכן להיות מתעלה על ידי רצונו להזרחת דרך של תשובה, כשרואה שאין במה להטרידו הוא מטרידו בטרדת לימוד. על כן צריך החכם להיות עיניו בראשו, ולהשכיל בכל ענין מה שאפשר להמשיך ממנו מעלה יותר עליונה – אל יניח את עצמו להסתפק בדבר קטן.

[6].

מי שמוכשר לסתרי תורה איננו יכול למצות את התוך של הקדושה המובלע בנגלות ובפשוטי תורה, כי אם כשיהי' קבוע ברזין דאורייתא. ונמצא שלא יוכל להסתפק בנגלות אפילו להיות איש פשוט, כמו שאם יאכל אדם מאכל בהמה לא יוכל לעכלו, לקחת ממנו את התמצית של הזנתו. אמנם כל אדם כלול מכל הבריות, על כן גם מי שעלול לגנזי תורה כלולה בו מדרגת הפשט, על כן יוכל גם כן ללמוד דברים פשוטים וליהנות מהם, אבל לא יוכל לסמוך עליהם בכל הזנתו הרוחנית, אף על פי שאותם שאינם במדרגתו סומכים על זה לבד.

[7].

התפילה והתורה וכל דיבורים שבקדושה, עיקר ענינם מה שהם מניעים את הרוחניות של הנשמה לצד הפריחה העליונה של הרוחניות המאושרת של אור העליון. והדברים הולכים כסדרם. כשם שמצד ההארה השכלית המציאותית העליונה נתהוו אלו הדיבורים, המתחייבים מצד ההכרות העליונות, כך הם מחזירים מלמטה למעלה את הנשמה לתוך עליוניות מקורם, ומאשרים אותה ואת כל התלוי בה. ופשוט להבין שתנועה רוחנית הוייתית במציאות עושה תנועה לטובה בכל מלא העולם כולו, וכל העולמים כולם נוטלים חלקם באושר הרוחניות, והרוחניות מחוברת בהשפעתה גם כן אל הגשמיות, והכל מתעלה ומתברך.

[8].

כשמתקרבים אל האור העליון מתעלים. ואפילו אם הרעיונות המביאים לקירוב זה מעורבים באיזה דמיונות לא טהורים, אחר כך הם מזדככים, כתוכן לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה.

[9].

גדולת אין סוף בהשקפה ראשונה היא מצטיירת כמותית, וזהו הצד הסיגי שבהשגה. וצריך להעלותה תמיד לצד האיכות, והכח שהי' נמצא בציורי הכמותיות מתהפך כמו חומר לצורת ההשכלה, וכיון שהצורה משלמת אותה מתעדן החומר גם כן ויוצא משפלותו וגסות ערכו, והאדם מתעלה.

[10].

האלהות יש לה המעלה של רעיון אחד, אבל לא תחסר גם כן את כל היתרונות של רעיונות רבים לאין סוף. ומי שהמחשבה באלהות נדמה לו כמשא, מפני שנדמה לו שהוא סגור ברעיון אחד, הוא לא התחיל להכנס לפנים כלל.

[11].

אי אפשר להנצל מאותה החלישות המלפפת את האדם בהיותו מתחיל לשוטט ברעיונו במחשבות נעלות, כי אם על ידי התגברות הצדק. על כן כל מה שימלא האדם יותר את חובתו לעשות מעשים טובים רבים, כן תהיה נשמתו בריאה, ובהיותו עומד בחצרות ד' להסתכל במושגים עליונים לא ימצא בקרבו בושה יתירה המחלשת ומכשלת את הכח, כי אם בושת פנים המחוברת עם הענוה המעדנת את הנשמה.

[12].

אין הרוחניות מתגברת להיות משתלמת בשלטונה, כי אם על ידי כפירה מוחלטת בכל מעצוריה – כפירה הבאה מתוך הכרה פנימית והרגשה מלאה, המתרוממת מעל לכל רגשי פחד ורפיון. מחושך כפירה זאת יולד אור האמונה הבהירה, החזקה מכל איתני עולם. מי יתן טהור מטמא לא אחד.

[13].

יסוד הנסתר של איסור ערלה הוא, שהכח המתגלה בצמיחה של האילן בשנותיו הראשונות הוא מוכן להשפיל את הנפש המאירה באור החיים הרוחניים העדינים, וכשמתחברת לזה הנטיה הבולמוסית של הנאת החיך, ביחוד המוטבעת עמוק על ידי עסקנות קבועה, לעסוק בנטיעה בדברים שאין המחיה ההכרחית דורשת, כמו פירות בכלל, שהם מסוג המותרות, יחד הם מטמטמים מאד את הלב המרגיש ואת המח החושב, המעלים את האדם לשלמות יצירתו, להיות עלול להרגיש עדינות ולחשב גדולות ועדינות.

המותרות מוצאות את תפקידן בחיי הכלל. על כן מתאגד הכלל על ידי הנטיעה במרכזו הרוחני, בהיות פריו קודש הלולים לד' בשנה הרביעית. התעלות הנשמה הכללית, והוספת כחה על ידי ההתעלות הרוחנית של יחידיה, מוסיפה בקרבה כח הפועל בכח ממשי בפועל גמור גם על יבול הארץ, "להוסיף לכם תבואתו". האחדות הזאת בין היחידים להכלל, ובין הרוח של האומה לטבע הארץ, הוא דבר מיוחד לתכונתם של ישראל, שנוצרו בצורה כזאת שרוח האלהי והלאומי, המוסרי והאמוני, ואפילו הטבעי הפרטי של כל יחיד, ותכונת הארץ מראשית כוננותה, הכל הוא חטיבה אחת שלא יתפרדו לעד. ואף אם יתרחקו החלקים הללו ויתפרדו זה מזה, יהיה פירוד של שעה, אבל מונח בכל אחד מהם כח מושך המחברו אל הכל. וסוף שישוב הכל לאיתן המערכה המורכבת הרכבה תואמית, המצומדת מכל אלה יחד, באופן אחדותי הפועל ומתפעל.

[14].

זרם הכח מוצא הוא את תעודתו בתור תכלית לכל גלגוליו, כשהוא בא באדם שהכשיר כבר את כחו על פי חפץ מבוסס בבסיס של אור שכל טוב, הרגשה עדינה ויושר שלם. אבל לא בכל מה שהכח זורם עלול הוא שיבא לתן את תפקידו כשיבא אל חוג האדם על ידי אכילה והנאה. לפעמים הכח החבוי בתוך האוכל הוא כל כך מלא ערפל, עד שיאפיל את זוהר החיים גם באדם היותר מפותח. זהו סוד איסור המאכלות וההנאות, כל אחד לפי ערכו.

[15].

האשה היא הנשמה היותר עדינה שבאדם, והיותר שפלה. שני הצדדים נמצאים בה. על כן כל אשר ספרו כל הרומנטים בשבחה אמת הוא, וכל מה שדברו שונאי הנשים גם כן אמת הוא. חליפות רוחה מתגלה גם כן בחייה הטבעיים, ימי טהרה וימי טומאה. בימי טומאה מתגלה בתוכה הצד החלוש שבנפשה, וכל הכיעורים שבטבעה, הפנימים, מלאים אז בסתר רוחה. אמנם בעצמה היא מקבלת גם אז שפע מהצד הטהור, מהאיתנות של צד טהרתה, אבל היחש המיני הוא רק נפעל מהתכונה הזמנית. על כן אין קץ לטומאת גו ורוח שמחוללת טומאת הנדה, על ידי הזיווג, לשניהם. המטבע הקבועה של האיש מטבעת בקרבה קביעות טומאת וכיעור הנדה. רק על ידי טהרה של זמן ושל פעולה סגולית, שהציור, הירושה, האמונה וההרגל ההיסתורי, מועילים יחד עליו, טהרת מים בתכסיס של ההלכה המסורית, עוברת היא הטומאה הזאת, ורוח טהרה וקדושה בא ומתנוסס תחתיו, לקומם דורות של חיים מלאי עז ואור, מלאי רוח אהבה צחה, וגבורה טהורה ועדינה, זרע ברך ד'.

[16].

האמונה היא צריכה להחיות אותנו, לעשות אותנו ליותר אמיצים ברוח מכפי מה שאנו מבלעדה. זאת האמונה אינה שוללת את החופש ההגיוני בשום אופן וענין. החופש והעיון מפנים לפניה את הדרך. אבל מפני שלמותה של האמונה מתגלה בנו חסרוננו. על כן אנחנו מוצאים את עצמנו נעלבים בגבולה. אמנם החסרונות אינם חסרונות כי אם כשאין רצון לתקנם, אבל כשמתגלה הרצון לתקן אותם מיד הם אובדים את שמם ואינם עוד חסרונות. על כן תיכף כשהתשובה משלמת את האמונה, היא נותנת את היכולת להיות אמיץ בחברתה, והאומץ הוא אדיר מאד.

[17].

מי יוכל לדעת את מעמקי היסורים של לב רחב, של נשמה שואפת רחבי אל, כשהיא מסתגרת במסגרת צרה. אח לנשר שנסגר בלול של תרנגולים.

[18].

אור אלהים איננו מתגלה כי אם בחופש המחשבה. רק תאות בזויות, המביאות מורך הלב בנפש האדוקים בהן, יעשקו את חופש המחשבה מלבו של אדם.

[19].

הפתגם של חופש המחשבה נעשה מקולקל ומסורס, מפני שמשתמשים בו עבדי המחשבה במלחמתם נגד עבדים אחרים.

[20].

כשהאנושיות היא נתונה בחולשה רוחנית, אז מעמד החופש שלה הוא הספקנות. וכשנשמרים הגבולים יפה, כשהיא יודעת את מצבה, שהיא חלשה ונכאה, ושעל כן אינה יכולה לגזור שום דבר ברור והרי היא מסופקת, אז המעמד כבר עומד להיות עולה והולך. הרפואה הרוחנית היותר טובה היא שלא יאנה האדם את עצמו, שיהיה יודע את ערכו וחולשתו. כיון שהוא בא למדה זו, כבר הולכת החולשה ומתקטנת, ורוח הגבורה מתחיל להתעורר. להיפך מי שהוא חלש כל כך עד שיותר מספקנות לא יוכל למצא, והוא מתאמר להיות גיבור ובעל רוח ודאי, הוא יפול לחולשה שאין אחריה תקומה, כי אם אחרי אשר ישוב דרך גלגולי מחילות של הספקנות לאיתנו, כי ירד על ידי הספקנות למעמקי החולשה הרוחנית, ומשם יתעודד לחיים אמיצים, ברורים וודאיים.

[21].

מעמד האמונה מלא תוהו ובוהו וחושך, קמשונים עלו על כל שדמותיה כי לא עובדו רבות בשנים. ביחוד הופלאו מכותיה בדורות האחרונים, אשר מפני הטירודים והגלויות, הצרות וההעקות של כנסת ישראל, נתכווץ הלב ומורא פנימי עלה בקרבו מפני חופשה של המחשבה. על כן ברחו המחנות כולם אל העבודה הבלתי מסוכנת, אבל גם כן בלתי מועילה הרבה בהיותה מסולקת מנשמתה. כל חכמי ישראל פנו רק אל הדיוק המעשי, והשכל כולו מכל רועי האומה לא מצא שום ענין אחר כי אם פסקים או שעשוע של דרשות ופלפולים, והנשמה בגבהה העליון יושבת היא ושוממה. כשל כח הסבל, הכבלים מעיקים, ואין יכולת לעצר עוד. הנשמה מוכרחת להתפרץ אל המרחב. כשתתפרץ בלא סדרים, בלא מנהל ומחזיק בידיה, תפנה עורף אל כל עבודותיה הצרות. זאת היא ההתפרצות החולנית של סילוק משקל החיים. כרועה עדרו ירעה, בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא, עלות ינהל. שערים נפתח לבא בהם במרחבים, בסדרים, בהשקט ובבטחה. העבודה המוגבלת תכובד לפי ערכה, אבל על גבה תעוטר העבודה הרחבה, שנשמת אלהים חיים מתרחבת על ידה.

[22].

המחשבה על דבר רוממות ד' היא כל כך טבעית לנשמת האדם, עד שכל עינויי הנפש אינם באים כי אם מאותה הסבה שאין האדם מכשיר את עצמו למלאות את סיפוקו זה, וכן משתלשלות ובאות צרות הפרט וצרות הכלל. וכל האמצעים וכל הדרכים האחרים שהאדם מבקש איך להשתחרר מצרותיו, כולם לא יועילו אם לא תעמוד בראש כולם עזרה מצרה זו של מניעת הכשרת הסיפוק של המחשבה בדבר רוממות אל. אמת הדבר, שכל הדרכים של הטבת מצב החיים הם עצמם הנם גם כן המרחיבים את הצעדים להגדלת הנשמה, שממילא תמצא בקרבה את עוזה, והסיפוק האלהי יבא לרגלם, אבל הפרש גדול יש בין המצב הבא על ידי הכרה ובין הענין הבא בהיסח הדעת ובסמיות העין.

[23].

המהומה הכפרנית, כל זמן שהיא עסוקה במגמות מוסריות הרי היא ממש דרישת ד'. המוסר והרחבתו, הגדלת ערכם של החיים, ענוגם ושאיפותיהם, הוא בעצמו דרישת ד', יותר משארי דרישות הבאות ברחשי לב המתעוררים על פי איזה דמיונות פנימיות שאין בהם הטבה מעשית לסדרי החיים. מכל מקום אומללים הם בני אדם כל זמן שאינם יודעים שכל מה שהם עסוקים לרדוף אחריו במובן המוסרי ובקשת הטוב זהו דרישת ד', ונהרה רבה תופיע עליהם כשיגלה להם רז זה.

[24].

המזון הטבעי של הנשמה הוא המחשבה באלהים. כדי שתוכל ליהנות ממזונה זה צריכה היא לחזק את אבריה על ידי מזונות ילדותיים, חלב שדים, שהם מושפעים אליה על ידי כל ההגיונות, כל המדעים, כל ההרגשות, כל המוסרים וכל האמונות, וכל המעשים שבהן, שהם רק מכשירים אותה להיות יכולה להיות ניזונת מהמזון הבריא של המחשבה האלהית.

[25].

המחשבה באלהים היא הענוגה והעדינה, היפיפיה והאמיצה, שבכל המחשבות שהאדם יכול לחשוב אותן. כשיש למחשבה זו די הסיפוק ברוח האדם, אז מכחה גם המחשבות הנן מעונגות ועדינות, מלאות עז ובטחה. וכפי אותה המדה שהמחשבה האלהית קדורה בקרבו, כך הולכות כל המחשבות ומאורותיהן נלקים, זיו הרעיון הולך ומתמעט, עסק המחשבה לשמה יבוטל אז, ולא יתן את פריו כי אם על ידי אמצעים מלאכותיים, לשם ממון או לשם כבוד, כבוד סופרים או לוחמים, כבוד גיבורים או כבוד כופרים, כלומר כבוד הולכים נגד הזרם הכללי. בתוך הלב לא ישאר אור וחֹם כי אם כפי אותה המדה שהרעיון האלהי מסתגל אל הנשמה.

[26].

המחשבה האלהית, כשהיא מוצאה את הנשמה ריקנית, באין למוד ונסיון, באין זיכוך נפשי ותרגלת אל הטוב, אז היא עצמה מתהפכת למפלצת נוראה, המהפכת את כל הוד למשחית. על כן הכשרת החיים התרבותיים בחיי הפרט והכלל, הכשרת המדות והדעות והעמדת הצדק בחברה האנושית, שהם הנם האמצעים הטובים למלאות את הנשמות הפרטיות ואת נשמת הכלל קנין ומילוי, הנם הצעדים היותר מוכרחים לההצעה של הנגישה אל המחשבה האלהית וההתנהנות מאורה.

[27].

המחשבה האלהית מעטרת את כל החיים, אינה מבחנת בין נשא לשפל. היא מרוממת את הדמיון ומעשירתו, כשם שהיא מאמצת את השכל ומטהרתו. היא מזככת את הרצון, כשם שהיא מאמצת את היכולת.

[28].

הרצונות אשר עלו ונסתבכו בנפשנו פנימה באותם מועדי החושך אשר המחשבה האלהית לא הופיעה עלינו, זמורות זר הם ברובם. הננו מרגישים בנפשנו נטיה אמיצה לעקור אותם משרשם, כדי לנטע תחתם את צמח ד', את הרצון המואר באורה של המחשבה האלהית במילואה הכביר. הם הנם היסורים של אהבה שאנחנו מקבלים עלינו בבא תור התשובה, תשובה מאהבה, תשובה שמסגלת אותנו בכל הליכות חיינו אל המחשבה האלהית בכל מעוף ברקיה.

[29].

חסימת דרך בפני חפצים מורגלים, סיבוב זרמי הנפש לעבר אחר תחת אשר תעו בשטפם, אינה מלאכה כל כך קלה, אבל נעימה ומלבבת לכל אשר טעם את האור של ההתעודדות השלמה שהמחשבה האלהית מזרמת בתוך נשמת החיים.

[30].

רעיון בהיר אחד מתוך המחשבה האלהית, די אונים הוא להפך את כל מערכי הנפש ממצב של תוהו וחולשה למצב של שכלול וכח מלא, מדרכי מיתה לדרכי חיים.

[31].

הכח הדוחף את ההתפתחות הכללית הוא בודאי ההתפתחות של הצד העליון שבחיים, שכפי מדת הכשרת פיתוחו יפותחו כל צדדי החיים. צד עליון זה אנו מוצאים בשלטון הרוח הפנימי, שיסודו הוא המחשבה המשוכללת. שכלול המחשבה אינו מוצא לו בסיס כי אם במחשבה האלהית. לזאת הכרח כללי הוא לאנושיות, שלפחות יחידים מקרבה, המבליטים את השאיפה הכללית הגנוזה בכללותה, יהיו מכשירים עצמם לההגיון האלהי בכל חופש וכל אומץ לב.

[32].

המחשבות האלהיות אינן מתישנות. בכל דור ודור יתלבשו בכל הגוונים החדשים שהדור יכול לציירם, ובכל חליפותיהם יתנו חיים חדשים, וירוממו את החיים הכלליים, והחיים הפרטיים יתרוממו עמהם.

[33].

עיוות ההגיון של מניעת המחשבה האלהית, אין הנשמה האנושית יכולה לסבלה. ואם תסבל אותו, בעל כרחה היא מתמלאת מכאובים וכעס, פרעות והריסות.

[34].

עמוק עמוק בסתרי הנפש מונחת היא השאיפה למחשבה האלהית, בלב כל נשמה. הכפירה היא מלאה אנרגיה רבה בהתאמצה ללכת נגד הכרח חיובי זה, אבל לשוא כל קרבנותיה. מועלת היא לזכך את האויר החיובי, שנתעפש על ידי חיובים עכורים. מחלשת היא מעשים טובים כשהם נשענים רק על החיובים העכורים, עד אשר יבנה עולם חדש, שהמעשים הטובים ישורשו על פי הגיונות טובים ואיתנים, כפי אותה המדה הראויה להם.

[35].

חלישות הנפש, כשהיא מזדווגת עם המעשים הטובים, היא מנוולתם. אין רוח אמיץ יכול לסבול סנטימטליות רפופה. לא רק מעשים של חקים שצריכים להגיון אמונה נעלה, כי אם אפילו מעשים טובים מורגשים לכל, כשהם מתחברים עם חולשה נפשית הם מתגנים על הבריות. והחברה האנושית מוכרחת לבקש עצות איך להשאיר את המעשים הטובים ולהפטר עם זה מהחולשה שהם מסבבים על פי מהלך ההרגל של קיבולם בנפשות.

[36].

נגד החולשה של הרחמנות לחמה האיצטדיה הרומית, אף על פי שמחולליה הראשיים לא חפצו לאבד את הרחמים כי אם את החולשה שבה, מכל מקום בהדי הוצא לקי כרבא, וסוף כל סוף על ידי עקירת חולשת הרחמים נעקרה גם מדת הרחמים, ועם עקירת הרחמים נעקרו החסד והנדיבות והמון המדות התלויות בהן. על כן לעולם אנו צריכים להזדיין בזיון של טוב מרובה, כשאנו באים לעקר איזה חולשה שנתדבקה על ידי הרגלת המעשים הטובים. מאוסה היא מצות אנשים מלומדה. מגונה היא הפתיות המנופחת של האמונה שנותנת רשעה ומפח נפש. אבל לא במיעוט מעשים טובים ולא בהיסח הדעת מאוצר הטוב והאמת שבאמונה נרפא את החולשה, כי אם בפיתוח רוחני יפה ואמיץ והתרגלות של מחשבה אלהית, ביחד עם התכוננות כל המכשירים המביאים את האדם להיות נהנה מאורה בצורה מתוקנת, מחיה ומלבבת.

[37].

כשם שהפליאה היא ראשית הידיעה, כך העצב מפני ההרגשה שהשאיפות היותר טהורות אינן קבועות יפה בנפש, היא התחלתה של זריחת השמחה האידיאלית.

[38].

לשוא יתאמץ האיש הרוחני אשר רק קרבת אלהים לו טוב להשביע צמאון נפשו בענינים אחרים, בין שהם רוחניים בין שהם גשמיים. הוא מוכרח לבא למטרתו, להיות מואר מקרבת אלהים.

[39].

אי אפשר לכבוש את התשוקה האידיאלית, שהמחשבה האלהית תהיה מתפשטת בחברה האנושית. זו היא תשוקה טבעית לכל מי שיש לו חוש אצילי, וכשהמדע מתחבר עמה פורט הוא את כל הטוב הבא לרגלי המחשבה האלהית והתפשטותה, ומתבססת אז התשוקה על בסיס מדעי.

[40].

שני דברים צריכים להתברר כדי לעמוד על אופיה של האמונה, המחזירה את הוד החיים למקומו: א, האמת האלהית, ב, הצורך הגדול שיש להכלל והפרט בידיעת אמת זאת.

[41].

אותם שעומדים על מדרגת החיים בצורה כזאת, שעתידים הם בכשרונם הטוב להפוך את עצם טבע רצונם לטוב מוחלט, אין בהם טבע הכבישה. על כן הם צריכים שימור גדול קודם בֹאם למטרתם המשוכללת, מפני שאותה ההגנה המוסרית שישנה לרוב בני אדם שאין בהם כשרון אחר לטוב כי אם כבישת חפץ הרע, ושעל כן הם מוכנים אל כבישת חפציהם החיצוניים והפנימיים, אותה ההגנה היא חלשה באנשי מעלה הללו, מפני שעתידים הם לבא למדה זו שכל מה שיעלה על רוחם הכל הוא טוב, מרום וקדוש, על כן גם לפני בֹאם למדה זו והסיגים הפנימיים שלהם עוד לא נטהרו, מכל מקום אין מלאכת הכבישה אומנותם. על כן הם צריכים להיות חמושים ביד חזקה, כדי להשתמש בה לפעמים, ומכל מקום הם חייבים לכבד את עדינות נפשם, ולא להכביד עליהם את עול הכבישה יותר מדאי. שסוף כל סוף צריכים חפציהם ביקור מרובה מצד הטוב, ויוכל להיות שלפעמים מתפרצת בהם איזו נטיה, ובהשקפה הראשונה ידמה האדם עצמה שהיא רעה ויכבשנה, וישבע מכיבושו זה כעס ומכאובים וסוף כל סוף לא יעלה בידו חפצו, וברבות הימים יתברר לו שכל עיקרה של הנטיה לא היתה אלא טובה, ובחנם התעמר בנפשו לכבש את כחה הטוב.

[42].

נשמה בריאה אחת, נותנת היא אור, חיים ועצמה, לכל הנשמות המתקשרות עמה באיזה קשר צינורי. זאת היא מעלת דבקות עם תלמידי חכמים.

[43].

נשמת העולמים, אור ד', מחיה היא באשרה את כל העולמים, וניצוצי אורים אלהיים מתגלים בכל נשמה טובה היודעת להתעלה על כל קטנות החיים, על כל המדות המגונות ועל כל העצבונות של ההעדרים שבהם יוקשים בני אדם טבועי חומר. נשמה כזאת היא מזנקת אור וחיים לכל אשר יבא בחברתה, בין בהשפעות גלויות של מדע והתגלות רגש, בין בהשפעות גנוזות של המשך חן ואמץ טהר.

[44].

הרצאת הכוזרי היא שהמצות החקיות, וכן המשפטים מצד החקי שיש בהם, עומדים הם למעלה מהתורות השכליות, והם מביאים את האדם למעלה העליונה, שהתורה המוסרית השכלית היא רק הכשר להעמיד אותו על המדרגה של החק האלהי. להרצאת חובת הלבבות החק השכלי והמוסרי בטהרתו הוא יותר נעלה מכל חוק תורי, המתקבל מהשפעת מצוה שמעית. ולהפך, התורה השמעית והמצות כולן ממין זה הן הכשר להעמיד את האדם על המכון של ההכרה השכלית והמוסרית. להרצאת הרמב"ם אין לנו כי אם מדרגה אחת, שכלל המוסר, השכל, והצדק הטבעי האלהי הוא מאיר בשוה במוסריות השכליות ובחוקי התורה, והמוסר השכלי והאלהי הכל עולה בקנה אחד.

[45].

האמונה האלהית, והתרגֹלת במעשים טובים על פיה, גורמת לתקן את הדמיון האנושי שיהיה מואר ומלוטש, עד שימצאו גם בקרבו סגולת השכל וההגיון. ואז מוצא האדם את עצמו מאושר, ואור עולם מאיר בנפשו, רוחו ונשמתו.

[46].

הכרח הוא להתגבר על רגש הפחד הבא מההרגשה המוסרית, כדי שיוכל לחשוב את דרכיו בחשבון צלול, באור השכל.

[47].

הדבקות בד' היא משובחת תמיד, אפילו כשהיא בדרך דמיון, מכל מקום מפני גדולת המושג טבעו הוא לרדת עד אין סוף, על כן הוא נמצא באמתו גם במעמקי הדמיון. רק רצון רע מגרש את אור הקדושה מעל הרעיון, שקר ותרמית, אבל כל מי שמכוין לאמת המתכוונת בלבבו, הוא קולע לניצוץ של אורה חיה. אלא שבמדה שהיה יכול לבא לאמת יותר מאיר, יש באותה ההתרשלות תכונה של שקר, על כן רפיון ידים מן התורה והמחקר האמיתי, הוא עושה מחיצות להפסיק בין האדם ובין אביו שבשמים. אבל מיד כשגומר בלבו להתקרב, ולהיות מזכך את טעמו ושכלו ככל אשר תשיג ידו, סרים העננים, והקישור הרוחני נעשה זך ומדעי באמת, ורוח חיים אלהיים הולך ומפכה בקרבו.

[48].

הצדיק צריך דבקות תמידית בכל תנועותיו ובכל הגיונותיו, והיא אינה מיגעת אותו כלל, אדרבא, הסגנון הבינוני מיגע הוא את הצדיק האמיתי.

[49].

מי שנשמתו גבוהה הוא צדיק בעצם. גם אם יפול נפילות רבות, לא תשונה עצמיותו, והוא צריך לשוב ליסודו. וביחוד שסבות הנפילות אינן בנפש טהורה, כי אם שגיאות בחקי הענוה ומיעוט אמונה בגדולת ערכו הרוחני, ושגיאות בחקי הענוה מביאות לפעמים לידי גאוה והשפלה. אבל סוף סוף יזוכך הכל, ושבע יפול צדיק וקם.

[50].

כשאין בקרב הלב ציורים רוחניים רבים מזוככים עד אותה המדה שראוי כבר להכניס בהם סדר, לסדרם במושגים של שמות ותוארים, אז כשמכניסים מבחוץ תוארים ושמות רוחניים מכניסים מהומה וחשכה. על כן צריך לעולם שתהי' הדרישה הרחבה בשכל הרוחני הישר והפשוט קודמת אצל האדם, וכשירגיש שאיננו יכול לסדר את הגיונותיו ולא להשלימם, אז ימצא טוב טעם בספרים המדברים מהדרושים הרוחניים באורח סיסטמטי, שכבר נמצא בהם תוארים ושמות ויחושים ידועים לכל מערכי הרעיון. וכשיתחיל מהמקום שידו מגעת, יבא גם כן להתעלות ולדון גם כן ביושר דעה במקום שאין ידו מגעת שם מצד עצמו.

[51].

השבת כללות האדם לטהרתו האלהית, שהיא למעלה מכל חילוק לאומים, הוא יסוד גן עדן, שהוא עומד למעלה מעולם הזה. העלאת כנסת ישראל במדרגה העליונה כל זמן שיש חילוק עמים בעולם, זאת היא מדרגת נקודת ציון.

[52].

כמה פעמים צריכים להתעמק לכפור בדמיונות כדי שיהיה עומד על מצב שלם באמונה, ולפעמים לא יוכל להעמיד בקרבו את מצב האמונה אם לא שילביש אותה בדמיונות. ומשקל זה מסור ללב חכם אשר ידע עת ומשפט לקרב ולרחק.

[53].

אי אפשר לעמוד על מצב רוחני אחד בקביעות, מכל מקום על ידי חזרה בתורה לשמה, והרגל המצות בתמימות, ותפילה בכונה, ורגילות בשירות ותשבחות, מתרבה הקביעות.

[54].

אי אפשר כלל בלא תפילה וצעקה להוציא את אור הנשמה אל הפועל הגמור.

[55].

המחשבה מוכרחת להתעלות כפי אותה המדה שגנוז בכחה, ואם אין מוציאים אותה מן הכח אל הפועל היא מתענה בעינויים נוראים, שרק המתמכרים אל החושים יכולים הם לשכחם. אבל מי שהוא איש רוחני, מרגיש את צער נשמתו איך היא נתונה ממש בתוך אשה של גיהנם, כל זמן שאינה מוציאה את מעלות רוחה מן הכח אל הפועל.

[56].

אמתת מהות המציאות היא המחשבה, אלא שהיא המחשבה האלהית. ויסוד המחשבה הוא הרצון, וברצון יש ביד האדם להיות דומה לקונו, כי הבחירה בידו, על כן כל כמה שיקדש האדם יותר את רצונו ויעלהו, יעלה את כל המציאות עמו. וכשיעלה את הרצון למדרגה עליונה, עד שיהיה כולו קבוע כרצון קונו, כל מה שיגלה רצונו יעשה, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, אפילו לשנות את הטבע, כי יסוד הרצון המתדמה לקונו הוא למעלה באמץ ומעלה מכל הטבע והמציאות הנתון בחוקיו.

[57].

אף על פי שאין יראה חיצונית חשובה הרבה, מכל מקום מי שיש לו יראה חיצונית מרובה, אפילו מורך לב בעלמא במדה רבה, יש לו הרבה ניצוצות של יראה פנימית, שיוכל להעלותם במדרגה חשובה ועליונה מאד כשישוב מאהבה.

[58].

מי שיש לו חוש של הקשבת הנסתר, צריך הוא מאד להחזיק בדרכו ולא להביט כלל על הדעות המורגלות, כי רובן הנן מיוסדות על השטחיות של הגלוי. וכשיהיה תמים מאד בדרכו, יכיר את אשרו, ואור ד' באמת יגיה עליו.

[59].

המושרש בעמקי הנסתר, ממולא הוא באהבה עליונה, כברא דחפיש בגניזין דאבוהי. ואף על פי שאין שום אדם מכיר את ערכו, אין שום ירידה לו בכך. אדרבא, ההתיחדות המסותרת במעמקי הנשמה היא גן עדנו, וכל הבנה וציור שמציירים ממנו אנשי החוץ, גם כשהוא לעילויא, פגם הוא לו, והענין היותר טוב הוא מה שאין העולם מכירים בו כלל, בין לשבח בין לגנאי, שלעומת חלק זה אינם מונעים את אור הנשמה על ידי ענני הדמיון שלהם.

[60].

ההסתכלות הרוחנית מוכרחת היא בתחילה לבא ביחד עם ערבונה של כמה דמיונות כוזבים, ומי שאינו רוצה כי אם ברעיונות נקיים בהתחלתם, לא יעלה בידו כלום. ומי שהוא מתכוין אל בירור האמת, אף על פי שלא בא אליה בראשית מחקריו, הרי הוא נטוע בגבולה.

[61].

כל נקודה רוחנית שמתוספת בהנשמה, על ידי לימוד, או על ידי קבלת מלכות שמים באמת, ועל ידי כל דבר מצוה, מוסיפה היא כח בנשמה בעת אשר היא פנויה מכל עסק רוחני והיא מוטרדת בעסקי חול גשמיים, שתוכל להרגיש בקרבה קישור פנימי לקדושה באמת. ולהיפוך, כל רישול וכל עזיבה היא מביאה את השתוממותה להגלות באותו הזמן שהנשמה צמאה לאור ד', ואין בידה למלאות צמאונה, מפני שהיא טרודה וקשורה בחבלי עסקים שהם למטה מערכה.

[62].

האהבה צריכה להיות מלאה תמיד בלב לכל.

[63].

כל מה שהדורות מתאחרים, קשה יותר להכניס את האור העליון בפרטים, וצריך על זה הכנה יותר גדולה. וההכנה היותר טובה היא להיות הכללים מאירים באור מרובה, עד שיפזרו אורה אל הפרטים.

[64].

המעשים הרעים והמדות המגונות סותמים את האור הכללי שלא יוכל להופיע בפרטים. על כן התשובה האמיתית היא ההקדמה היותר נכבדה להארת הנשמה.

[65].

הגבורה הפנימית צריכה זיקוק מכל נטיה גסה ומכל תכונה רעה. אז היא הולכת ומאדרת, כשהיא מושפעת מאור תורה ודעת ד'.

[66].

אהבת כל המעשים כולם היא קודמת לכל, אחר כך אהבת כל האדם, ואחריה אהבת ישראל, שהיא כוללת הכל, מפני שעתידין ישראל לתקן את כל המעשים כולם. וכל אהבות אלה הן אהבות מעשיות, לאהוב אותם כדי לעשות להם טובה ולגרום להם עליה. ונעלה על כולם אהבת ד', שהיא אהבה שבפועל אינה גוררת בעצמותה שום דבר, כי אם מה שהלב מלא ממנה, זה הוא האושר היותר נשגב.

[67].

העיון בצורות הרוחניות מרומם את האדם, וממילא מתעלים על ידי זה מעשיו ומדותיו.

[68].

לפעמים אין אדם יכול ללמוד, מפני שהמחשבה המשוטטת במרחבים שלו היא תורה יותר עליונה ממה שיוכל לקלוט מכל מה שילמוד, ואסור לו אז לאנוס את נשמתו דוקא ללמוד, כי מוריד אותה על ידי זה ממרומי שחקים לתחתיות ארץ.

[69].

לפעמים אדם נופל ממדרגתו ומקלקל הרבה על ידי כובד ראש יותר מן המדה.

[70].

יש שאדם חושב שחסרה לו רוחניות, והוא משתדל להשלים את חסרונו, והוא נופל על ידי זה בחסרונות יותר גדולים, מפני שבאמת חסרה לו גשמיות, שצריך להשלימה, ואז ממילא תשתלם גם כן הרוחניות. ומדה זו נוהגת בין בפרט בין בכלל, כלומר באומה כולה.

[71].

השעות הנעלות שמרגישים בנפש געגועים לאלהים, צריכים למלאותן בדיבורים ובעובדות שיחול עליהם רוח קודש זה ויתקשר בהם. אך לפעמים הרוח בא באופן כזה שכל דיבור וכל מעשה מפריע את מהלכו, ואז זאת היא שלמותו – להניחו להתגבר בגבורתו הרוחנית.

[72].

הנשמה היא ריקה כל זמן שאין ממלאים אותה במילוי הדעת. הריקניות הזאת היא לה למועקה גדולה, והיא עוסקת תמיד במה למלאותה כדי להפטר מהמחנק של ריקניות הציורים. כשאינה יכולה למלאות את ריקניותה בציורים של אמת, הרי היא ממלאתו בשל דמיון של שקר, וזה משקיט מעט את צערה, אבל הוא מחולל בקרבה. כדי לפרנס את הנשמה יפה, צריך למלאותה בטל של דעת אמת וברעיונות של מוסר צדק.

[73].

הדקדוקים העניים בתוכן מחשיכים את הוד הנשמה בכמה אופנים, ולפעמים הם מעיבים אותה יותר מהבטלה.

[74].

התורה והמצות כולן הן המזון הטבעי להנפש הישראלית, שעל ידי כלכלה טובה זו יכולה היא להיות פועלת בחיים הרוחניים של הדעת, ...

[75].

הכח אצור הוא בכל המצוי. בכח גנוז החיים. הרצון לוקח את הכח, ומטביע עליו את הצורה שהוא בוחר. בעת שהכח ניקח, אם הרצון מצייר צורה הגונה על מטרת רכישת הכח, מתחיל הכח להתנעע לצד עליון, ומכח בלתי צורי מתחיל להיות כח צורי, פועל טוב, המשלח שרשיו בתוך הנפש המציירת הלוקחת את הכח, ומפשט ענפיו בכללות המציאות עד המקום שהמהות העצמי והרוחני של זה הלוקח את הכח ומציירו מגיע שם. באופן זה מעלים את הניצוצות הקדושים המפוזרים במלא כל אל רום המעלה. כשיש לב טהור, כביר כח, היודע להטביע על הכח חותם טהור ואמיץ, כל פעולה מולדת כח. אבל יותר ניכר הדבר בפעולה מחוללת, כאכילה ודומה לה.

[76].

קטני הדעת מוכרחים לדקדק במעשיהם, ואם הם עוזבים את הדקדוק במעשים מתעוותים המעשים אצלם מאד. וגדולי הדעת אינם צריכים לשום את אור שכלם המקיף בתוך אותה המסגרת של השגחת הדקדוק שבמעשים, שממילא על ידי אורם הגדול מעשיהם מתישרים, ועצם יושר המעשים היא תולדה מוכרחת מהאור הגדול השופע בקביעות על נפשם.

[77].

אף על פי שאין המדות ממותקות לגמרי, אין צריך בעל הרוח הגדול לעזוב את דרכו הגבוהה, וסוף כל סוף שעל ידי ההארה העליונה מתמתקות גם כן המדות היותר רעות. וקל וחומר שאין להשבית את שמחת הנשמה מפני כל דאגה של מעשים שהם מסובכים. והעיקר להיות זהיר מכל מה שהוא בבירור דבר רע ומכוער, וממילא ישמר גם כן מכל ספק. אבל חלילה שהדאגה על דבר הספיקות תשבית את נועם שמחת ההארה העליונה, שעל ידי חשכת הדאגה עלול הוא לפול בכמה מהמורות של ספיקות, יותר ויותר ממה שכח הזהירות יוכל לשמור אותו בהיותו עטוף בדאגה. ולעולם צריך להיות בטוח בד' שישמור רגליו מלכד.

[78].

ד' מינים וסוכה. ד' מינים הם התאגדות הכלל, והיינו הכנת החומר של כנסת ישראל כדי שתחול עליהם הצורה העליונה, שאז החלקים נכרים בפני עצמם גם כן, אלא שהם מאוגדים, ועל כן הוא דבר של שעה. אבל הסוכה שחל עליה שם שמים, היא צורת הכלל, שאין כל חלק בפני עצמו תופס מקום כלל.

[79].

תיקוני העולמות הוא מצד האדם, להשלים את כל הכחות התלויים בבחירה רצונית, שהם נוטלים את החלק היותר חשוב שבהויה, שיהיו נוטים לתיקון עולם והמשכת הטוב והחסד. וזה נעשה על ידי מה שיזוככו כל הנשמות בצדן הבחירי, והכל לפי רוב המעשה. ועל ידי הזיכוך של כל הכחות וההויות שהבחירה טבועה בהן, מזדככים גם כן כל המעשים שפעלם ותכונתם הוא בדרך חק טבעי והכרח, בדרך גניזה. כי נקודה גנוזה של בחירה וקורט של חיים נמצא בכל.

[80].

כשמתמעטת יראת שמים מן העולם על ידי טמטום הלבבות, בשעה שיבא המיעוט לתכלית קטנו, אז ירגישו כל הלבבות כמה אמולות הן, כמה אין להם שום ערך, מפני חוסר היסוד העקרי של החיים, שהוא יראת שמים. אז ינהו הכל לרדוף אחרי הקנין של יראת שמים בכל לב ובכל נפש, וזה יהי' מדעה רחבה וחפשית מאד, שממילא תהיה מחוברת בהכרת אמת יותר ברורה, והוספת החן של ההרגשה היותר עדינה המעטרת את חיי האדם.

[81].

איך אפשר שיהיה עומד כבוד הדת, התורה והעבודה, במעמדו, כל זמן שאין אנו חסים על כבוד שמים, כל זמן שאין אנו משתדלים בענין הכרת האלהות שתתעלה בקרבנו ותצא מכלל רגש דמיוני קל ורפוף, עד לידי דעה אדירה, חיה וקבועה, שתתקרב למדרגתה העליונה, לצורת האמת שבה, וממילא תרומם את כל התלוי בה, שהיא כל התורה וכל המצות כולן, המעשיות והמחשביות, שכולן תלויות בהכרת האלהות החתומה בכנסת ישראל, וממנה אל הכל.

[82].

הנשמה הכללית מתקבצת לעמוד בקומתה, בהדרה ועוזה, על ידי המעשים הטובים, התורה והתפילה, של כל הכלל כולו. נמצא מי שעושה מעשים בלתי טובים, הוא דומה כמי שמשליך לאוצר הכלל דברים המזיקים בהוייתם שם. ומי שעושה מעשים טובים פחותי ערך, כגון תורה שלא לשמה ותפילה בלא כונה, הרי הוא כמי שנותן באוצר הכלל מעות נשחתות, שאין להן אותו הערך שהחוק על פי חלקו מטיל עליו, שמזה סובל הכלל כולו. אלא שאין כל אדם נדרש אלא לפי כחותיו, והוצאות הכלל עולות בזה לעומת הכנסות הרוחניות.

[83].

כל העולם כולו, אינו יכול לחיות בדבקות בד' בצורה מורגשת ללב ונפש, אבל הצדיקים מוכרחים לחיות בדבקות, ומתוך דבקותם באלהים חיים מאירים הם את האור האלהי בכל העולם כולו.

[84].

הצדיק שהוא מתערב עם העולם, איננו יכול לקחת משל מן העולם, לומר שיחיה הוא כמו שהם חיים, כי דווקא נפשות המוניות יש להם איזה איתניות מיוחדת על המוסר הרגיל, גם בלא מדרגה גדולה של התלהבות האלהית. והמדרגה הנמוכה הזאת חסרה היא לצדיקים גדולים, והם מוכרחים לחיות דוקא בתוך האור שיאיר היטב בנשמתם, ובזה הם זוכים ומזכים.

[85].

מה שחסר לצדיקים הכח הקטן של הבינונים, זו היא מעלה גדולה להם, כדי שימצאו תמיד בנפשם הכרח פנימי לעלות דוקא במעלה העליונה, כי אם לא יעלו, יוכלו לרדת עד הדיוטא התחתונה, ואם היו יכולים להיות בינונים לא היו מזורזים כל כך.

[86].

המוסר מתקשר הוא עם טהרת השכל, על כן מוכרחת התשובה לבא עם הארת הדעת, ואי אפשר לעלות לנשגבות כי אם על ידי טהרת הלב מכל רושם שמשאיר החטא אחריו. אבל צריך המסתכל לדעת, שתיכף על ידי הסכמת הנטיה אל הטוב הגמור, מיד אור הסליחה מופיע עליו וחטאתו תכופר, ושוב אין לו להתבושש מפני אור העליון בושה כזו המונעת את ההסתכלות היותר עליונה.

[87].

החרדה מפני החטא היא תכונה טפוסית לכל טהר לב, ואינה סרה כי אם בחינוך הגון, המבטח את אורח החיים שתהי' חזקה ביושר וצדק.

[88].

ישנם צדיקים גדולים, שהניצוצות הקדושים מתאמצים שיהיו עולים על ידיהם, על כן הם מוכרחים לאכול הרבה מאד ולשתות הרבה, ואפילו כשאינם רוצים כלל לאכול הם אוכלים בכח כדי להעלות את ניצוצי הקדושה שבאכילתם ושתייתם. ועל פי רוב הם מחזירים את כל העולם כולו בתשובה, ומשימים הם שלום בפמליא של מעלה ושל מטה דוקא על ידי אכילתם, שנראית כבלענית להעומדים מבחוץ. וצדיקים נוראים כאלה יתגלו בעקבא דמשיחא בארץ ישראל, כי בחוץ לארץ קשה מאד להעלות את ניצוצי הקדושה, כי המעלה צריך עליה לארץ ישראל.

[89].

ישנם צדיקים גדולים שכח נשמתם עצמה הוא חזק כל כך, עד שכשהיא מאירה בקרבם בתוקף חילה היא מכנעת את הקליפות עד עפר, וכנסת ישראל מתעלה על ידי זה לרום המעלות. והסטרא אחרא כשאינה יכולה לסבול זה, מתיגעת להטרידם בתלמוד תורה ובעשיית מצות מעשיות, כדי שיוחלש על ידי זה אור הטבעי המלא צחצחות אלהות הזורח בנשמתם. וצריכין הם לעמוד נגד הסתה זאת, ולהגביר כחם העצמי בסוד עת לעשות לד' הפרו תורתך.

[90].

כשהצדיק מטייל בביתו בטרדא של בקשת האמת, ומחשבותיו אינן מסומנות באותיות, הוא מתקן נשמות רבות.

[91].

לעולם המחשבות היותר מהרסות הן נובלות של המחשבות היותר נשגבות, אלא שהן באות בלא תיקון, דהיינו שאינן יודעות את ערכן ואת שעתן. שלילת הכונה והתכלית במציאות, שזהו יסוד ההרס של האפסיות הגמורה המביאה טמיון רוחני גדול בעולם, מקורה הוא במחשבה היותר עליונה, שהיא מתעלה מעל כל כונה ותכלית. אין כונה ותכלית מוצאת מקום כי אם כשיש מקום גם לחסרון – כשפונים בדרך זה מצליחים, ובדרך אחר מתדלדלים. אבל כשהטוב מלא את כל, וכל הפניות הרוחניות והמעשיות הכל מוביל להצלחה, אין מקום לכונה ותכלית. לפני ההגבלה, הנותנת מקום למוסר ולכיוון, שירותא וסיומא לא הוי. וכשאין מניחים מקום להבנה עליונה זו, הרעיון הגנוז של שלילת הכונה והתכלית, מפני גבהו, אין לו מקום להתפשט, ונכנס הוא בלבבות צרים, ועושה בם את השממון של ההרס, שהוא שלילת התכלית והכונה מצד החסרון וההעדר.

[92].

היכולת האין סופית, ונטייתה להיטיב, היא ודאי אין סופית, אם כן צריכה ההטבה להיות באין סוף. אבל תכונת הנבראים, מצד שהם נבראים, הרי הם מוגבלים, אם כן יש סוף בתכונת הטוב והאושר שהם יכולים לקבל. ובודאי יש מעלת טוב שהוא יותר גדול מתכונת הנבראים, ותכונה של טוב האין סופי היא להשפיע להם בדרך קבלת טוב זה שלמעלה מתכונתם. הם מתקלקלים בערך ההגבלה שלהם, אבל מכל מקום זה הקלקול בעצמו יביאם לקבל אחר תיקונם אושר של אין סוף שהוא למעלה מתכונתם שהיא מוגבלת. על כן צריכים הכלים להשבר מפני ריבוי האור, ומכל מקום הכל ישוב לתיקון, כי מה שנשפע כבר לא ישוב ריקם, וממילא יאושרו ההויות באושר שלמעלה מתכונת של נבראים, כי אם באושר של אלהות בענין אין סוף, שכל מה שסובלים עבורו אינו חשוב כלום לעומת הטוב הגדול שזוכים על ידי זה, וזכין לאדם שלא בפניו.

[93].

כשהעולם מתעלה, איננו צריך לא לעיקרים של אמונה ולא לחקים מיוחדים במעשה, איננו צריך לבטא את הטוב בשפתים ולא לתארו באיזו פעולה מיוחדת. האור הנשמתי, אור החיים השלמים, זה עצמו כבר הוא הכל. האדנות האלהית מתעלה למרומים יותר נעלים, עד שאין תאר האדנות הולם לה. כשזיקוקין מאור גדול זה יורדים לתוך החיים קודם זמנם, הם מטשטשים את העולם. אבל הזיקוקין הללו אינם בני כיבוי, על כן לשוא יעמלו העמלים למחוק את רישומם. הטובה באה על ידי הביאור הנכון למצבם של אלו הזיקוקין, מאיזה מקום הם יורדין וכמה מקום הם ראויים להיות תופסים בחיי ההוה.

[94].

בשכל יש מקום ליחס את ההויות של המציאות מאפיסה מוחלטת, בכח אין סוף, ויש גם כן מקום לצייר שהכל נתהוה לא מאפיסה כי אם מאמתת מציאות של מציאות אין סוף. באופן הראשון אפשר לקחת הכל בדרך המוכר לשכל, ולחוש כי ההויה שהיא דבר בפני עצמו, חוץ מאין סוף, יכולה להיות ממש כפי מה שהיא מושגת ונראית. אמנם בציור השני אין אפשר כלל לומר, שכל ההעדרים, ההגבלות, השינויים והחולשות, יתהוו מאמתת אין סוף, שמשולל הוא מכל אלה בתכלית השלילה, על כן נח הוא להאמר שבאמת יש רק הכנה במשיגים להכיר את כל החלקים של התגלות כל החלקים של ההויה ביחושם להם בתור חסרונות כאלה ובשינויים כאלה, אבל באמת אין השכל, וקל וחומר החוש, רואה אמתתו של שום ענין, ובאמת הכל עומד, והכל טוב, והכל מלא שלמות אין סוף. להבחין בין אלה שני הדרכים, הוא ממעל לשכל האדם כפי מעמדנו, והספיקות הנצחיים הללו מחבקים בעזם את כל הודאות הכללית.

[95].

ישנם צדיקים שכל תשובתם צריכה להיות שמירת גופם.

[96].

כשאין ממשיכים על הנפש את הרצון הטוב, אי אפשר להמשיך את ההכרה הטובה. על כן התשובה מוכרחת היא להיות קודמת לכל ההשגות.

[97].

כשטהרה מתגברת, מתעלה ענן הדמיון, והאדם טועם את טעם החירות המוחלטת, ואז הוא נכון להשיג דברי אמת.

[98].

לפעמים מזיק הדמיון של יראת שמים יותר מכל דמיון נפסד שבעולם.

[99].

צריך להתאמץ שיכנסו בנפשו ציורים של ענינים, יותר ממספר השמות הערומים מצדו מכל ענין מושכל.

[100].

היצר הרע בא לאדם לפעמים להוכיח לו שאין לו תקוה לעולם הבא. – ידע נאמנה, שהוא עומד להתעלות במעלה גדולה מאד, עד שיהי' עובד ד' שלא על מנת לקבל פרס, כי אם מאהבה שכלית טהורה.

[101].

הפחדנות היא יראה רעה, והיא מאבדת את הון יראת שמים האמיתית על ידי תערובתה. על כן צריכין להתחנך בחינוך של גבורה ואומץ לבב, ואז יהיה כלי מוכשר לקבל היראה, שהיא בעצמה גבורה.

[102].

חשכת הרעיון פועל לרעה מאיש אחד על חברו, על כן טוב להתחבר עם טהורי לב אמיצי רוח.

[103].

בלי מחשבות ארוכות וגבוהות לא יובן שום רעיון נשגב לאמתתו.

[104].

הצורך לחשוב על-דבר אלהים היא ירידה גדולה, שהיא דרושה לאדם בתור רפואה. הכפירה היא הכנה שלילית לצורך העילוי העליון שלא יהיה שום צורך לחשוב על-דבר אלהות, כי אם עצם החיים יהיה אור אלהים.

[105].

הנשמה הזכה, היא מלאה רצונות טובים ונעלים, שהם משוש חייה, ועצם מעלת הרצון הטוב הוא יותר גדול ממילואו המעשי.

[106].

כשמסתלק מן העולם אור של רצון טוב נעלה, מתעוררים כל הרצונות הרעים בכל חשכת טומאתם.

[107].

אין אמונה נקנית כי אם על ידי כפירה בכל הבל ורשע.

[108].

רבים הם הדרכים שבהם באים אל המטרה של שלמות האמת. וכל מה שהשלמות קרובה יותר להגלות, כך מתגלה האמת הצפון הכולל את כולם כאחד, והסתירות מתבטלות בעיקרן.

[109].

הצדיקים חייבים להשתדל שיהיו בריאים וגבורים ברוחם ובגופם, ואז מתגבר בעולם רצון הצדק.

[110].

הכפירה בשכר ועונש מחנכת את הבריות לעשות טוב מצד עצם הטוב. וכל מה שיתרבו עושי טוב באמת, כן יתמעט ההכרח של מציאות רעיון הכפירה, שאיננו כי אם אמצעי תרבותי לזה המצב.

[111].

מי שהוא מסוגל לדבקות אלהות, איננו יכול להפרד ממנה אפילו רגע אחד, ומוכרח הוא לבא למדה זו שגם כל עסקי החול וכל הדיבורים והמעשים ההוים בעולם שהוא צריך להיות עסוק בהם, יהיו כולם מלאים עניני אלהות, בלא שום מקרה ריק כלל.

[112].

ישנן אמתיות גדולות, שאינן יכולות להתגלות בעולם כי אם דוקא במעטה של שקר, ומעטה של שקר השומר את האמת נעטר גם הוא באור האמת. ופקוחי עינים יודעים להבדיל בין המעטה לעוטהו, ופחותי הנפש מבעטים באור האמת בשביל מעטה השקר שלה, ונמוכי הדעת אינם מכבדים את האמת יותר מהכבוד הראוי למעטהו הנאהב אצלם לפי תכונתם הנמוכה.

[113].

זכוך המדות בדרך המדע, הוא קודם מזיכוך בדרך הרגש. כי אם לא ידע מה טוב ומה רע, איכה ירגיש לקנות את הטוב בטבע של קנין, ולהרחיק את הרע בנטיה טבעית אחר ההרגל.

[114].

כל התכונות הטובות הנן מלאות סביבן רשעות לאין חקר, וכל עבודת האדם היא לזככן מסיגיהן.

[115].

האמונה בעצמה היא מלאה סיגים מזיקים, עד אשר תטהר בכור המוסר והדעת, ואז תתגלה בטהרתה. המזדקק לאמונה טרם טוהרה, הוא כקרב לאשה דוה, סימן לדבר כטומאת הנדה היתה דרכם לפני.

[116].

מי שזוכה לתשובה מאהבה, זוכה לעולם שכולו ארוך, ומחשבותיו נעשות ארוכות ומלאות ענינים נעלים.

[117].

יראת שמים בעצמה צריכה לקבל עליה עול יראת שמים.

[118].

לפעמים צריך לצעוק כדי לעקור מן הלב טינא שמלפפתו.

[119].

על ידי חופש הרוח בכונה טהורה, מתרוממים ממעל לכל האותיות, ואפילו מאותיות המחשבה.

[120].

כשם שצריך להתרגל בשמחה ובענוה, כך צריך להתרגל בחופש הרוח, ובזה באין לאמונה שלמה.

[121].

כשמשכילים בציור הגון, שכל חזיונות החיים והמציאות שהם מתגלים לעינינו יש להם שורש יותר נשגב ויותר עשיר מזה המתגלה, ושההויה הרוחנית האמיתית היא יסוד כל היקום, מתרחבת דעתו של אדם, וצורתו הרוחנית מתעודדת בקרבו. עושר גדול זה נותנת האמונה בטהרתה לבני אדם. וכשהמחשבה מתגברת בבני אדם, שכל עשרה ותפארתה של המציאות איננה כי אם החמריות הגלויה, מיד מתדלדלת הנשמה הרוחנית ממהותה, ועולמה נחשך, והאדם מתמלא עצב ויאוש, וממילא מתקלקלים ארחות המוסר שלו, וכללות האדם הולך במחשכים, ואיש את רעהו חושב לבלוע חיים.

[122].

חסרון אחד יש בההתנשאות אל הנשגב. אמת הדבר, שהאדם מנוחם הוא בהשקיפו על הטוב והעושר שבשורש של כל המצוי, אבל מתוך שהחזיון של הטוב העליון מתגלה לפניו, משתכחת מלבו השערוריה הרבה הנמצאת כעת במחשכי העולם המעשי, שצריכה זירוז גדול לתקנה ולמתקה. ומתוך עזיבה זו הרעה המעשית וחשכת החיים שלה מתגברת, עד שהאדם מתדלדל בעל כרחו מהשיגוב העליון ששם חזיונו הפנימי פונה. ולהיפוך בתוך החושך של המחשבה, שכל המצוי הוא רק אותו המוחש המתגלה לעינים, יש בו ניצוץ של אור, שמתוך כך שם האדם את לבו לשפר את חלקו בחיים, להשביחו ולהנעימו, לסלק את מרירותו ולישר את עיוותיו, כיון שזהו כל חלקו. אבל שני הצדדים אינם כי אם ניצוצות ולא דברים שלמים. שכחת ההויה הממשית של המציאות החמרנית, היא באה משטחיות של גילוי חזון השורש של המציאות בצורתה הילדותית, וקל וחומר שכחת השורש מצד גשמותם של החושים, שהיא גם כן תולדה של קוצר לבב. שני אלה לא יובילו את האדם אל מטרתו. העילוי האנושי והשלמת היקום כולו תבא רק על ידי חיבורן של שתי אלה הנטיות: הדאגה וההתמכרות לשבח את חיי החושים על פי אותה הנטיה המציירת בה את חזות הכל, והתעלות הנשמה אל עושר של שרשי החזיונות כולם כפי מדת האמת הגבוהה. שתיהם יחד בונים עולם מלא, ומשמחים שמים וארץ בהגלותם.

[123].

מורך הלב היא אחת מהתכונות המוכרחות לקיום האיש והחברה, במדה ידועה, לפי אותו הערך שרצונם החפשי לא נתבכר להתרומם מעצמו לחשוק ולדעת טוב. אבל לפי אותו הערך של גימול הרצון וההכרה, יהיה מורך הלב נהפך למארה. על כן כל אותם המתאמצים לסלק מקרבם, בין ביחש הפרט בין ביחש החברה והקבוצה הכללית, את התכונה של מורך הלב וכל סעיפיה, אם הם מכשירים לפי ערך זה את טוב הרצון ובהירות ההכרה, הרי הם עושים חסד ואמת בעולם. אבל אם לא יגשו בתחילה להעלות את הרצון מעומק זוהמתו ולהאיר את ההכרה מחשכתה, כי אם ראשית מלאכתם תהיה לגרש כליל את מורך הלב, והאדם והחברה ישארו באפלתם הקדומה, אז מסירים הם מהיחיד והציבור את ערובתם היותר בטוחה לשמירתם במצבם הנמוך, וסוף שישארו על ידי גירוש המורך אומללים יותר הרבה ממה שהיו בעת אשר סבלו את הסבל הטבעי לפי מצבם את מצוקת המורך. ואחרי דרך ארוכה ומלאה מכאובים, ישוב המורך ללבבם באופנים יותר מבהילים ומכאיבים, עד אשר יקחו מוסר ויסולו להם את המסילה הנכונה להסרת המורך, על ידי הקדמת טהרת הרצון והארת ההכרה, ואז ימלאו גבורה טהורה המוזהרת מזוהר החכמה והמוסר, העומדת לעד להאיר את אור החיים.

[124].

לפעמים ישנם בתוך ענינים שבקדושה, בתפילה וביאורי התורה, מעורבים סיגים, שהנשמה כשמתנשאת בוחלת היא בהם. וצדיק האמת כשמזדמנות לו בחילות כאלה, לא יתלה החסרון בקדושת נשמתו, כי אם יזכך ויעלה את הסיגים המעורבים בבהירות הקדושה, עד שישוב הכל כעצם השמים לטוהר.

[125].

המוסר הטבעי הוא יסוד הכל, ודרך ארץ קדמה לתורה.

[126].

מדת האהבה השרויה בנשמת הצדיקים, היא כוללת את כל הברואים כולם, ואינה מוציאה מן הכלל שום דבר, ולא שום עם ולשון. ואפילו עמלק אינו נמחה כי אם מתחת השמים, אבל על ידי הזיכוך מתעלה הוא לשורש הטוב אשר הוא מעל לשמים, ונכלל הכל באהבה. אלא שצריך כח גדול וטהרה עצומה ליחוד נשגב זה.

[127].

כשיש על האהבה מניעות וסתירות, בין מן הטבע בין מן התורה, היא מזדככת יותר, עד שהיא מתעלה לעצם האהבה האלהית שבראה כל הברואים, שהיא גם כן מחיה אותם בכל עת.

[128].

עצם עבודת אלהים היינו הכשרת האדם להיות טוב לכל.

[129].

שנאת הבריות היא עצם הגיהנם ויסוד עבודה זרה.

[130].

הצדיק האמיתי אינו רואה שום רע במציאות, והוא מוצא בכל דבר את יסודו הטוב. וכשם שהוא רואה זכות על כל היצורים המעשיים, כך הוא מוצא זכות לכל הרעיונות והדעות שבעולם, ומעלה אותם משפלותם, ומזככם מטומאתם.

[131].

כשהדור הוא זכאי, אזי הצדיק האמיתי מכיר את כחו, וכשעונות הדור גורמים, נסתר מאורו של הצדיק ממנו בעצמו, ואיננו מכיר את גדולתו ותפארתו. על כן צריך להתפלל הרבה שיכירו הצדיקים האמיתיים שבדור את כחם וגדולתם, וממילא יופיעו אור גאולה וישועה על כל הדור כולו, ועל כל הדורות, בין העוברים בין העתידים.

[132].

לפעמים אין הצדיק יכול ללמוד לימוד רגיל, מפני שמחשבתו משוטטת בתורה העליונה שאינה מלובשת בשום אות ונקודה.

[133].

לפעמים מתאמצים הניצוצות הקדושות שבמאכלים שיאכל הצדיק הרבה יותר מכחו, כדי שיתעלו על ידו. וכשהצדיק המזוכך מכיר את רמיזתם, מעלה אותם, ומאיר הארות גדולות בעולם על ידי אכילתו.

[134].

כשמתחיל הצדיק ללמוד, מתכנסים כל אותיות התורה וחפצים כולם להכנס בנשמתו להאיר אותה, ומתוך כך מתבלבלת דעתו לפעמים, אבל בזכות מעשים טובים שיש בו הוא מסדרם כסדר הראוי, ולומד על פי המדה ההוגנת לעולם.

[135].

מי שלבו שלם עם ד', וצמא לאהבתו, אינו צריך לדאוג משום חטא ועון, כי בודאי יתקן את הכל, וישובו לו אפילו הזדונות לזכויות גמורות. ואפילו אותם החטאים שבין אדם לחבירו, שנראה לו שאי אפשר לו לתקנם, הכל יתוקן וישוב לזכות, ואיננו צריך לבטל ולהפריע את שמחת הקודש שבנשמתו אפילו לרגע אחת, מפני כל דאגה שבעולם. ואפילו כשיש עליו חיובים רבים שאינו יכול למלאותם, לא ידאג על זה כלל, כי ד' יגמר בעדו.

[136].

הנשמה הכללית צריכה להתעלות הרבה עד שתתן את כחה בפרטים, לחשוק בצורה אידיאלית, המלבבת את התכונה הרוחנית של האדם, את כל ברכות החיים במילואן. ולפי ערכה של התעלות זו, מתנוצצת היא אור הישועה הכללית לגאולת האומה והארץ.

[137].

כשהנשמה היא טהורה, ומוזהרת מזוהר החכמה והמוסר העליון, אז היא מרגשת מיד את היחש החי של כל האידיאלים הקשורים בכל מצותיה של תורה, וצמאון פנימי יולד בקרבה להתגשמותם במעשה, אשר יצא אל הפועל בתור סימן חי ופועל בקיומן של המצות. וגם אלה המחשבות הנראות רחוקות מאד ממילוי המטרה שלהן בעת ההוה, מכל מקום מפני גובה הרעיון של שאיפת אידיאליהם יעשו ליסוד חיי הנפש, עד שתרדוף לקיימן בכל אומץ, ותרגיש דלדול עצום בחסרון מילואן.

[138].

כל מה שגדולה היא תעופת הקדושה של הרצון הקדוש של הצדיק האמיתי, כך פועלת נשמתו הרבה לטובה על כל העולם כולו, וכל הברכות והטובות שהוא מצייר ברעיונו, וקל וחומר כשמבטאן בשפתיו, שיבאו לעולם, מגלות הן את פעולתן לטובה בגניזה, אשר תגלה בחזון לנאמני רוח, הדבקים באמונת רועי ישראל בתכונתם התמימה.

[139].

הצדיק שהוא טוב בעצם, יפעלו דבריו ורעיוניו רק לטובה. וגם אם לפעמים ימלא זעם, לא יפעל להרע, מפני שהרעה אינה על פי רצונו האמיתי.

[140].

כח המדמה של הצדיק הוא מלא חכמת אמת, ופועל פעולות ממשיות בעולם, כי החכמה והגבורה מתאחדות בו.

[141].

לפעמים צריך הצדיק ללמוד הרבה ולהתפלל הרבה, ולפעמים די לו בשיעור מועט מאד, שיבטא על ידו את אמיתת נקודת שאיפותיו הקדושות. ולפעמים הוא צריך להיות רק חושב ומרגיש, ומתעלה אז מכל מבטא ודיבור.

[142].

עיקר עבודתו של הצדיק הוא להיות חפץ באמת בתוכיות נשמתו, ובהתגלות הצדק בכל העולם כולו.

[143].

הצדיק האמיתי חושב תמיד לטובת כלל המציאות, ואיננו מוריד את עצמו מהמחשבה הכללית הגדולה משום מניעה שבעולם, והוא מישב תמיד את כל הסתירות הנמצאות על מחשבה גדולה זו, ועל ידי הישובים הללו מעלה הוא את המציאות בכללה לעילא גדול מאד.

[144].

כשהצדיק האמיתי מספר בשבח עצמו, מתמלא הוא אז ענוה גדולה מאד.

[145].

צדיק אמיתי רואה את העולם בגדולתו, על כן יוכל לספר לפעמים גוזמאות גדולות, שהן אמיתיות לפי בחינת השקפתו על המציאות, שהיא ההשקפה האמיתית באמת. מה גדלו מעשיך ד', מאד עמקו מחשבותיך.

[146].

ישנם צדיקים שעבודתם היא בדרך השכל והמחקר, והם מלאים חכמה והגיון, ואינם יכולים לסבול עבודה פשוטה של הרגש פשוט, שאין לו שרשים בשכל ברור. וישנם להיפוך, צדיקים כאלה שכל מדתם היא רק בעבודה של רגש פשוט, ואינם יכולים לסבול שום נטיה של חקירת השכל. וכל אחד מהצדיקים הללו יש לו אנשים רבים שהם בני גילו, וצריכים לדרוך בדרכי עבודתו. אמנם העוסקים בעבודת השכל, מתוך שהשכל הוא יותר גדול מהרגש, מכירים הם את מהותה של עבודת הרגש, ואף על פי שהם יודעים לפי תכונתם שעבודה זו לבדה אינה מספקת, מכל מקום לא יבזוה. אבל אותם שהם דבקים רק בהרגש, אינם מכירים כלל את מהות העבודה השכלית, ונדמה להם כאילו היא מלאה מכשולים ודרכים מקולקלים, ויזהירו בכל חום לב ובכל תוקף שלא יגע שום אדם בדרכים השכליים, ודבריהם נאמנים מאד לאותם האנשים שהם בני גילם, שדי להם הרגש הפשוט להיות להם למורה דרך בכל דרכיהם.

[147].

כשם שנמצאים תלמידי חכמים שאינם זהירים מהדברים המשניאים את התורה, ועוברים על האזהרה החמורה של "כל משנאי" על ידי מה שהם מלוכלכים בגופם ומלבושיהם, וקל וחומר על ידי מה שיש בהם בערות בעניני דרך ארץ והנהגת הבריות, ואין צריך לומר על ידי מה שיש בהם מדות רעות, הגורמות לשנא אותם ואת תורתם, כן נמצאים גם כן רעיונות המתלוים לקדושת התורה והמצות, ועל ידי ההרגל נתדבקו בהן, ויש בהם סיגים של שקר ושל בערות ורשעות, ועל ידי כן מתמלאים האנשים העוסקים במצות באותם הרעיונות הסיגיים, עד שזוהר האור שקדושת התורה והמצות פועלת בגדולתה על החיים, נעלם הוא על ידי המאפל הגדול של המחשבות הרעות המלוות אותן. וכל עמל העבודה של צדיקים הוא לטהר את המחשבה הכללית של כללות ישראל, ושל שיעור קומת כללות האדם, וכל ההויה, מכל סיגי מחשבות המאפילות את אור החיים האמיתיים שלא יוכל להופיע בעולם, כדי שתתגלה קדושת התורה והמצות בהארת הרעיון האמיתי המתאים אל מעלתם העליונה, כפי מה שהוא מתגלה לברי לבב ולבעלי דעה ושכל טוב.

[148].

יראת ד' מצטיירת בלב בין מצד עוצם גבורתו של הקב"ה, בין מצד שלמותו העליונה, הכוללת טובו וחסדו, חכמתו וענותו, וכל אלה המדות המתגלות בהנהגת העולם. המשכיל האמיתי יכריע את הכף של מדת יראת ד' כדי שתהיה נוטה לצד החסד, הרחמים, החכמה, וההטבה המתגלה בעולם, יותר ממה שהוא נוטה לצד הכח והגבורה. ועל ידי זה מתעדנים ההרגשים הפנימיים, על ידי אור יראת ד' טהורה זו. וכשהיא מושרשת יפה בלב, יכולה היא אחר כך לקבל הארה מיראה שבאה מצד הגבורה העליונה, ולא תעכר על ידי זה זכותה, ולא תבהל מבטחונה, ורוחה האמיץ לא ירף.

[149].

הצדיק האמיתי כשמשתרש בארץ ישראל, מתבטלת ממנו אותה האהבה שאהב את ארץ ישראל בגולה, ובמקומה צומחת אהבה חדשה, שכל מולדה הוא רק בארץ ישראל, מתחילת הרגש עד סוף המדע.

[150].

ישנם צדיקים גדולים כאלה שהם למעלה מכל שורש הדינים ועל כן אינם יכולים ללמוד שום דבר הלכה, וכשהם מתגברים על טבעם ועוסקים בעומקא של הלכה, מתעלים למעלה גדולה לאין חקר, והם ממתקים את הדינים בשרשם.

[151].

ביטול תורה נחשב לכל אדם כפי מדרגתו, ומי שיכול לעלות במחשבתו למדרגה גדולה והוא מתעצל או מתפחד, ומואס במעלתו העליונה ומניח את עצמו להיות למטה, הרי מואס את תורת ד' הראויה לו, שעל זה נאמר ויתר הקב"ה על עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים ולא ויתר על מאסה של תורה.

[152].

התפילה מוצאת לה נגוד מההשכלה השטחית, הטוענת איך תועיל התפילה, וכי האלהות תשתנה. אבל השכלה עניה זו אינה יודעת כי כל כך מרום ונשגב הוא תוכן התפילה עד שאין מצדה שום מקום ושום מדה שאינם מתעלים בעילוי האלהי. והמתפלל עצמו קורא לאלהות המתגלה בתוכיותו ובכל הוית נשמתו, שהארה זו ודאי משתנה היא על ידי השינוי שיש במקבל, בנפש האדם, שכולה מלאה שינויים.

[153].

אור נעם ד' מרפא את העולם מכל תחלואיו. חסרון הנועם של החיים על ידי החלק הגדול שהעולם טבוע בו, על ידי מעמדו הרחוק מההרגשות הנעימות של נועם אלהים חיים, מביא אותו לידי קצף נסתר תמידי. הוא מלא זעף חמה על עצמו, על הוייתו, על הכל. הוא מנוגד מעצמו אל עצמו, תביעותיו הטבעיות מעלות בו את רוגזן. מתוך שאינו מוצא שום מטרה לכללות החיים, על כן הוא נשא רק עם שאונם, הוא נמסר רק ליד ההכרח, ההכרח שולט עליו נגד מדעו והכרתו. האסונות הגדולים של תוצאות השכרון והזימה וכל תולדותיהם, באים גם הם מתוך עומק התביעה שיש לתגבורת החיים, ועומק הניגוד המוסרי והמדעי הגנוז בנפש ובחברה על כל ערכם, על כן כשהם מתפרצים יוצאים הם בלא מעצור, באפס כל כבוד וכל הגבלה נכונה והדורה. אמנם הנועם האלהי, שהוא נותן את הפתרון המתוק לכל שאלות החיים, מפני שהחיים כיון שהם מתוקים ונעימים על ידו כבר חדלו מהיות לשאלה. חיים מתוקים ונעימים ראויים הם שימצאו, וחיים נעימים ועדינים ראויים להיות מתחדשים ומתרבים, על כן נעשה מובן נטיית השמחה וחפץ ההתרבות. וכיון שאין ניגודים עזים לכחות הסוערים, הם מושקפים בדרך של דעה ונחת, והחיים כולם נעשים מכובדים ואהובים. אותו הקצף והזלזול הכלבי המצוי בפני הדור, יוצא ונדף. ותחתיו בא רגש קדוש נעים ומתוקן, המביא עונג אהבה ואושר, ועמו שלום צניעות תפארת וקדושה. ומתוך שדמות דיוקנו של יעקב אבינו היא חקוקה תחת כסא הכבוד, ותפארת החיים האלהיים ואמתם היו ערוכים בנשמתו בסדר אמיץ, מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל, על כן מצאה בו משכן האהבה הצנועה, המרוממת את הנשמה ומביאה אור חיים וקדושה, מנוחה ועונג, אל הגוף. העמדת המשפחה היתה בקשתו הנאורה והמובנת באלהיותה, על כן הקימה בקרבו צביון של טהרת רעיון ומנוחת לב, כחי וראשית אוני. וכשתכסיס החיים כולו נעשה מובן, מיושב ומיושר, על פי הזוהר של ההמתקה של הנועם האלהי, נעשים המעשים כולם מיושרים בתכלית המוסר והטוהר, ומאן דנטיר ברית אתקרי צדיק.

[154].

הניצוץ הטוב שיש בהנטיה החומרית שנתגברה הרבה בזמננו, שעל כן היא מתאמצת לתן פתרונים על כל השאלות העולמיות מתוך נקודת השקפתה, הוא אותו האימוץ שהיא מוצאת בעצמה להכיר את העולם המעשי בלא תערובות של דמיונות. וזהו דבר אמת לעצמו שאנחנו צריכים לסגל אותו יפה, ולקבל מהמחנה הרחוקה את הטוב הראוי לקבל ממנה. המושגים הרוחניים מוכרחים הם להתלבש בתחילתם בציורים של דמיון שאין המציאות מסכים להם, מפני שאין אנו יכולים להשיג כל ציור במושגים רוחניים בפרטיותם באיכותם ואפני הוייתם. אנו יכולים רק לדון על יסוד מציאותם ולהסתייע ממשלים של העולם המוחשי והמורגש לדעת את העושר ורוחב המציאות של העולם הרוחני ושלמות סדריו וחקיו, אבל עצם הגוונים הפרטיים שהם באים בדמיונינו, הנם רק תולדות הדמיון העושה לבושים לכל ציוריו לפי כחו. וכשאנו יודעים שזהו דרך הכרתו של הדמיון, כבר אנו עומדים על מעמד מבוסס, אבל תמיד יפול טעות בפרטים, ובין הדמיון והשכל קשה מאד לסמן קו מדוייק, על כן מועלת היא מאד החמריות, המרגלת להביט על המציאות כפי הבחינה המעשית שבו, ושלא לתן ערך להרוחניות הדמיונית בעולם המעשה. מובן הדבר שעצם השיטה החמרית, ככל דבר שעיקרו נוסד למטרה טובה, היא מפריזה על מדתה, אבל כל שלטונה להרע לא יתגבר כי אם כל זמן שלא יודו המנגדים לה את החלק הטוב שיש בה, שעל ידי מה שמתעורר החפץ לבטל כליל את תועלתה המורגשת ואת החלק הרשום של אמתתה הגלויה, מתעצמת היא להדיח את כל כח הבא בגבולה, ואוחזת דרכה בסופה ובסערה, לבער את הקודש מן הלב והמח. אבל תיכף ומיד כשנותנים לה את המגיע לחלקה, היא מוכרחת להיות מלאה רצון, ושבה למנוחתה. וכשהאמת מתגברת, מתודע אחר כך שהחמריות עצמה לא תבא למטרתה היסודית, שהיא הסתכלות מעשית טובה בעולם, על ידי מה שתטול מן הרוחניות את חלקיה הנאותים לה. אז יוסר הניגוד היסודי שבין החומריות והרוחניות מעיקרו, ואור השלום שהוא שמו של הקב"ה יגלה בהודו.

---

פנקס מתוך הספר קבצים מכתב יד קדשו כרך ב