קבצים מכתב יד קדשו כרך ב – מחברות קטנות – בויסק א

מחברות קטנות – בויסק א


(בין השנים תרנ"ה – תרס"ד)


בעה"י



א.עריכה

אור פנימי ואור מקיף. מובן המושגים מצד המשיגים כפי ציורם בנפש הוא האור הפנימי, והמושגים מצד היותם בעצמם חוץ לנפש הוא האור המקיף. ויש עוד ציורים רבים, ואין קץ להתבוננות.

ב.עריכה

יסוד המחלוקת שהקים הגר"א ז"ל נגד החסידים בעיקרה הוא שהרים ראש החסידים הכונה על המעשה, והיתרון ליחידי סגולה להתנהג לפעמים במעשה על פי ראות עינם לצאת מדרכה של תורה, היא בנוי' על יסוד של שלימות היחיד, אבל ההשלמה הלאומית צריכה שתעשה עיקר המעשה, והיחיד אפילו יהי' גדול מאד צריך שיגרר אחרי הציבור בכל דבר שנחתם במנין, כמו פסוקות של דברי חז"ל במשנה וגמרא.

ג.עריכה

הרגש של הכרת טובה הוא היותר אדיר שבכל רגשות היושר האנושיות, והוא שמביא את האדם השלם לעבודת ד'. ואינו מוצא מנוחה לנפשו כי אם כשיעלו בידו מעשים הגונים, שידע שהוא יכול לבטא בהם גם כן במלא המובן האפשרי רגש הכרת הטובה למטיבו העליון. והוא מביא גם כן לדרישת ד', ועל ידו יעמוד על האמת כי הוא נמצא לכל דורשיו, ואנו רואים שרגש הכרת טובה מביא גם כן לדרוש מי הוא המטיב לנו, כדי לבטא רגשות הכרת הטובה, ואם לא נדעהו בנקל נרדוף להשתדל לדעת אותו. על כן אין מנוחת הנפש האנושית בפנימיותה באה כי אם במצאה את אלהיה, ובהיותה כבר עומדת על דרך הדרישה וההרגל שתוכל לעסוק גם כן בעבודה בתור הכרת טובת המטיב האמיתי, שכפי ערך גודל הטובה וערך המטיב יתגדל הכח המניע ויחולל תנועות גדולות מאד.

אלה ב' היסודות, הכרת הטובה העליונה מצד האנושיות ורגש הלאומיות, יחד צריכים להתבאר ביותר בדורנו, כדי לקרב ולחבב את התורה ושמירתה אל הלבבות הקרות והרחוקות. ולא ימלט שגם היראים ותמימי לב יקבלו מזה רב תועלת, כי הדעת הוא אור ד'.

ד.עריכה

צדדי הספק המדומים שמערבבים את הדעת ביחש לעיקרי תורה, הם הוכנו מראש, כדי להעמיד האפשריות להיות סובל גודל הרגש, שאמתת דעת את ד' פועלת את ההתרגשות על הלב, וצד הספק המדומה משקיט ומכהה את אור הרגש, על כן גם השלם שבבני אדם יוכל על כל פנים לסובלו. אלא שהרשעים משתמשים בקליפה עצמה, ובחושך ידמו, ואורח צדיקים כאור נוגה, נוגה דייקא.

ה.עריכה

לפי הדרישות האחרונות נראה שהחיים מתארכים בדורות האחרונים. ובאמת לפי מצב החלישות שמתרבה הדבר תימא, שעל כל פנים כפי הנראה מספר התולדה לא נתקצרו החיים. סבת הדבר נראה מהמלחמות שהיו רבות בשנות עולם הראשונות, והן מתמעטות והולכות בהתרחבות הקולטורא, ויתר הסכסוכים המדיניים שמתאמצים תמיד להיות במצב של מנוחה. ויסוד הכל החיים המוסריים שמתעלים. וכשיתעלו כראוי על ידי דעת אלקים האמתית, יחזרו הימים להיות ארוכים, כימי העץ ימי עמי, וישראל לפי ערך יתרונם בהשתלמות המוסריות יזכו בה בהפלגה יתירה.

ו.עריכה

תחית המתים גם היא באה לרגלי התפתחות רוח האדם באמת. רגיל הדבר אצלנו להפריד ההשגה מהמוסריות, מפני שאין ההשתלמות גמורה. במעלה העליונה של האדם יובן שהשגת האמת אי אפשר שתלקח לחצאין, ואי אפשר שיהי' אדם חכם ומשיג באמת אלא אם כן ישיג עמה גם כן בעיקר כל ההשלמה של הרוח בהגיון ובמעשה, אז יצא אל הפועל כל ההכנה לחכמת לבבו המעשית גם כן. על כן עתידין צדיקים שיחיו את המתים. אין קץ לחפץ הטוב. כשיבאו הימים הטובים יעלה על לב האדם מחשבה האדירה, האם אין דרך להשיב כח החיים בכל תכונותיו אל הגופות, האם אין אמצעים להשליט כח המחי' והמחבר שישוב לעשות מעשהו, ולהעמיד גם כן האורגנים שעברו בצביונם, אמנם ביתרון מעלה, והחכמה ודעת ד' תלמדהו האמצעים כולם. אז נדע כי ד' הוא החושב מחשבות לטובה מראשית ועד אחרית, ודבר אלקינו יקום לעולם. וידעתם כי אני ד' בפתחי את קברותיכם, ובהעלותי אתכם מקברותיכם עמי. והבאתי אתכם אל אדמת ישראל.

ז.עריכה

הדעת נותנת ששלום הממלכות ואושר כל האדם ושלומו, גם שלום ורוממות כל החיים, מאשר ישים האדם כל השתדלותו לרוממם, כי לא ימצא עוד עבודה בהטבת האדם, כי אין חולי ולא פגע רע, ולא אמלל וקשה-יום, ואין חסר דעת וצדק, כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם וכו'. ומה תהי' העבודה – לעבור מן שדרות בעלי חיים האלמים, ולהשתדל במה להרימם מקצב שפלותם למותם למצב יותר נאור ומתוקן. אז יחל הצדק לעבוד עבודתו, ותהי' ראשית מעשיו בתיקון החיים של הטורפים, ללמד את האריות והזאבים והנחשים ללכת כל אחד במשעול הטבע הישרה.

ח.עריכה

זבחי בעלי חיים יתמעטו מאכילת רשות ודאי, כי הכתוב אומר כי תאוה נפשך לאכול בשר, ואיך תאוה הנפש השלמה לאכול בשר החי, שרואה בו כלי מוכשר להשלמת הצדק על ידי ההשתדלות להיטיבו ולהשכילו. לצרכי חובת היום, יתכן להיות שעוד יעמדו בעלי חיים רבים במשך תקופה שלמה על מפתן שלימות כזה שירגילום להקריב חייהם לקרבן לד', לאות על ההכרה הגדולה של הטובה הבאה להם, ושתבא על ידי עבודת ד' שהביאה את האדם עד הלום, להיות עולה במעלה רמה כל כך עד ששם כל השתדלותו לרוממות הבעלי חיים וכבודם, ולפי ערך השקפתם יהיו צריכים לאותה ההדרכה. או שיהי' עדיין איזה צורך להחזיק כח המשכה בגבורה בעולם שלא יחזור הגרוע והשפל שבמין האנושי לעשות בבחירה מעשים רעים, לעשות נסיגה לאחור בשלימות המוסרית, ויהיו הקרבנות מוציאים דבר זה אל הפועל. או שהסנהדרין אז ימצאו לנכון, על פי הכח שיש להם לעקור מן התורה בשב ואל תעשה, לפטור מקרבנות החובה של מין החי, כיון שכבר חדלה הריגת החי מן המנהג של תשמישי הרשות. והמקרא מסייע, שקרא הכתוב לקרבן לחם, את קרבני לחמי לאישי, ואחר כך אומר את הכבש האחד, הא כיצד, כל זמן שבעלי חיים קרבים לתשמיש הרשות עשה בעלי חיים לגבוה, אבל כשבעלי חיים אינם קרבים לרשות עשה הקורבנות מלחם. ועל זה רמזו חז"ל כל הקרבנות בטלים ותודה אינה בטלה, שיש בה לחם. ועל כן נאמר וערבה לד' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות, כי הנשארת אחרי ההשלמה העליונה האנושית ראוי שתהיה המנחה. ודייק הכתוב בפרשת קרבנות, את קרבני לחמי כדאמרן, ואמר ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לד', היינו אתה תשיג כי סוף כל סוף יהי' הקרבן לחמי לאישי, לחם מנחה, רק כעת עד זמן ההשלמה תאמר להם שיקריבו כבשים, ומותנה תמיד לריח ניחוח, וכיון שיבורר בזמן ההשלמה שהריגת הבעלי חיים אי אפשר שתהי' לריח ניחוח.

ויוכל להיות שעל פי סנהדרין ועל פי נביאים תשוב העבודה לבכורות, כיון שימצא על זה מקרא מפורש בתורה אין זה עוקר דבר מן התורה כי אם מקיים את התורה. וכיון שהבכורות נפסלו על ידי חטא העגל, אי אפשר שיהי' דבר של חטא קיים לעולם, כי התשובה קדמה לעולם, על כן כשיתוקן כל רושם של חטא העגל תשוב העבודה לבכורות. והכהנים אמנם גם הם ודאי לא יפסלו, כיון שעלו לא ירדו. ויש לדרוש שחובת קרבנות בעלי חיים אינם אמורים כי אם כל זמן שהמקריבים הם רק הכהנים, על כן כתיב ושחט אותו על ירך וכו' וזרקו בני אהרן הכהנים את דמו, אבל כשיהי' כשרים גם כן בכורות, אז מטעם העילוי של בעלי חיים וכלל המציאות אין הבעלי חיים נהוגים, כי אם לחם ומנחה, לאות הכרת טובה ועילוי. וכך היא המדה בכל פעם שנמצא פסוק בתורה וסברא ישרה, שיש כח ביד בית דין הגדול, מכל שכן בצירוף הנביאים, לפסוק הוראות גדולות כאלה. אמנם זה החזיון הוא לימים רחוקים מאד, ויוכל היות שתיקון העולם בתחית המתים יהי' לפני זה, ואז באמת כמה ענינים ישתנו לפי ערך הזמן. רק הרשעים הם האוכלים פגה את עץ הדעת, ולא ידעו גודל הערך של כל דבר בשעתו.

וזה הי' מקור תרבות הרעה דאחר, שחשב שהמצות יש להן יחש מוגבל ותכליתי, חשב שבאמת אפשר להתעלות מהמעשים, גם בלא עת, ובאמת הכל אחדות יחיד, היה הוה ויהי', וכל עת וזמן את חובותי' נשמור בלא נדנוד צל פקפוק. וזהו דיתיב, הישיבה, מנוחה, אינה בהכנה לעלי' והליכה, חשב שזכויותיהם של ישראל ישארו במוגבל, ולא ידע שאמנם הפעולות מוגבלות וכרוכות בזמן, אבל הן עולות, ודוקא עמהן יבא האושר, ואין כאן ב' רשויות כלל, רק הקהל חוקה אחת, וגם העליון בהשגה חלילה לפרוש אפילו מדבר קל שבציבור. ובאשר האמת היא שהשכלים פועלים בהשגת המשיג, אם שלא בא השכל האנושי הטבעי לזאת ההבנה כי באמת כל הבריאה מתאמת [זל"ז], החושים נפעלים ממוחשיהם ובודאי השכל נפעל ממושגיו, והמושגים כפי ערכם חיים וקיימים, והשכל הפועל אינו חזון קסם כי אם מחזה אדיר וכללי. על כן אם לא הוכן להשיג כי אם כפי המצב של ההגבלה בשרשי המצות, אמנם כי חזיתי' הי' לך למיקם מקמי', להשכילו יותר ממה שראוי לפי הכנתו, שיבין אחדות המעשים עד הנעלה מגבולים וקצוות, ושאי אפשר כי אם על ידם לעבור הלאה, כתכונת העמידה המוכנת להליכה, והרי זה נטי' מהראוי, שהרגיש בקלקולים הנמשכים במצב המוסרי הכללי, שנוגע לכל ההקפה המעשית, כפי ערך הקצוות. שיתין פולסי דנורא. ברוך שבחר בהם ובמשנתם.

ט.עריכה

יתכן שימשכו הקורבנות גם בזמן התקופה של השלמת הבעלי חיים רק בתור עזר לתקן הנפשות המגולגלות בבהמות, וכפי המעלה הגדולה של הדעת אז תהי' הדעת ברורה מי יבוחר לקרבן.

י.עריכה

יסוד הגלגול הוא חזיון התמדת ונצחיות הכח וההשתדלות להתעלות, שהוא דבר רשום בארחות חסדי ד' המלאים ארץ. עם שלמות הדעת אי אפשר לצייר אופן אחר של הנהלה אל השלימות, כי למה לא תבא עצה להשלמת כחות הנפש, שירדה במקרי' הרעים ונמשלת לבהמה בתאותי' ושרירות לבה. ודאי תוכן להחיות אורגן בהמי, אבל השאיפה הפנימית תשאר בה. רושם הפעולה שנפעל על ידה בחלק המוסרי, ירומם גם את נפשה, ותפריח בכוחותיה הרעננים הצפונים וכמוסים בה, שלא הוציאה אל הפועל מהתרשלות או מזדון לב וטמטום על ידי מעשים רעים. אין זה לנו דרישה במופלא, כי המושגים פשוטים לפי דרישת חוקי הטבע הכלליים.

יא.עריכה

תחית המתים מתאחדת עם כל החדשות של בחירי החוקרים. ערך ההתפתחות עד אין תכלית צריך שיעבור גם כן עד המעשה והכשרון והמוסר. הדאגה של דחיקת המקום אינה מבהלת, כשנודעו ריבוי העולמות הגשמיים אשר ברב השתלמות אין חזון רחוק שלא יבצרו עצות להתישב בהמון כוכבים, ולהתרגל גם כן בשינוי התנאים של דרכי החיים על ידי עצות רבות, ובפרט שתנאי היצירה של תחית המתים יוכלו להתאים ביותר עם התנאים ההם. ובתיקוני זוהר אמר שש"י עולמות הכונה כוכבים.

יב.עריכה

רעיון תיקון נשמות על ידי מחשבות שבלב ושבשכל אינו רחוק. כי כח החיים השכליים ראוי להיות מאורגנים שכליים, וכשם שהחיים החומריים פועלים להועיל ולהזיק – להזיק נתבארו מחוללי המחלה, ומסתבר שגם להועיל מכח החיים תוצאות, כיוון שהמציאות מלא חיים – כמו כן המחשבות, החיים הרוחניים, ראוי שימצאו ביחש עצמי אל עצמם, וכשיעלה האדם לישר מחשבה ושכל, הוא מתקן אותו החלק הרוחני. ולפעמים אפשר לתקן כחות פרטיים שנתמזגו כבר ביסודות וצמחים ובעלי חיים. ופרטן של דברים ישיג המסתכל המתאמץ לדעת את ד' כפי קרבתו למדרגת מבקש ד' באמת, כאמור ומבקשי ד' יבינו כל.

יג.עריכה

נראה מדברי הש"ס כריתות ו' א' דאע"פ שחובת הקטורת שתעשה בקודש מ"מ כיון שנעשית פעם אחת בקודש אע"פ שהוציאה לחולין, מותר לקנותה מתרומה חדשה, ולא אמרי' שהרי קונה מן החולין, דכיון שנעשית בקודש הוכשרה לעולם. ואי לאו דברי הש"ס המפורשים הי' אפשר לדון ספק בדבר.

יד.עריכה

אם חסר אחת מכל סמני' חייב מיתה. פירש"י אם נכנס ביוה"כ, משמע דבקטורת של כל יום אין חיוב מיתה בחסרון אחת מכל סמני'. וצ"ע ברמב"ם בזה לעה"פ.

טו.עריכה

רש"י פירש בפ' כיצד מברכין אית ליה הנאה באכילה בקמחא דשערי אע"ג דקשה לקוקיאני מברך עכ"פ שהכל נהיה בדברו. ונראה שהוסיף מלת באכילה לישב סתירה דלעיל גבי שמן זית אמר אזוקי מזיק לי' וא"צ לברך, משמע דאינו מועיל הנאה, וצ"ל דהתם בא ההיזק מיד כששותה, ע"כ א"צ לברך דיצא שכרו בהפסדו ולא חשיב הנאה, מה שא"כ בקמחא דשערי הקוקאיני בא לאח"כ, ובשעת אכילה יש לו הנאה, וחייב אדם לברך על הטובה אע"פ שהיא מעין הרעה, ע"כ צריך לברך.

טז.עריכה

בר דרומא שאמר לא תסעוד ולא תתקוף, ובניחותא אמר הלא אתה אלקים זנחתנו כו', היינו שיטת הלאומיות שאומרים אם אין אני לי מי לי, ושאין להשתמש בבטחון לענין לאומי. אמנם כשיש דעת [עומק] בקהל הדבר ראוי שהתעוררות הגבורה בכל מסיבותי' הנה דרכי התוצאות הראויות. ולפעמים כשהמצב המוסרי מחייב שרק על ידי הכרזה של אם אין אני לי מי לי יאבד כח הבטחון מכמה לבבות שאינם מגיעות לכלל דעת את ד' ודרכיו, הדבר שקול אם כדאי לאבד טובה רוחנית בשביל דבר עממי, ויש פנים לומר שבהתגברותם של ישראל ירבו הקנינים הרוחניים לעשות חיל, עד שאין לחוש כלל לההפסד המועט שמגיע לחסרי דעת. ומכל מקום נראה שלא הי' רוח חכמים נוחה מזה בזמן בית שני.

יז.עריכה

משה רבינו ע"ה אמר ובגוים ההם לא תרגיע, וירמי' אמר הלך להרגיעו ישראל. יסוד התורה הוא הקיום הלאומי, ואין לה עסק עם יחיד ביחוד כי אם ביחסו אל הכלל. אמנם הנבואה נתנה גם כן לצורך התיקון הפרטי של כל יחיד. על כן בערך הלאומיות נאמר ובגוים ההם לא תרגיע, הלאומיות אי אפשר שתמצא מנוחה כלל בגוים, אמנם בתור יחיד הלך להרגיעו ישראל. וזה אות לטובה, שעל כל פנים לא תאבד המעלות היחידיות מפרטי האומה, ואחר כך כשתתעורר הלאומיות יתקבצו כולם למרכז אחד.

יח.עריכה

בהויית החומרים יש התכנסות והתפשטות, וב' הכוחות הם ערוכים לסדר החומרי במדה הממוזגת, כחק המשקל האמיתי המתוקן. כמו כן בקיום האומה הישראלית ביחוד, ההתפשטות היא בהתפשטות ידיעות חול וחכמות חיצוניות ומדות מתוקנות משאר אומות העולם, וההתכנסות היא ההתיחדות בדרכי תורה ומצות. וטרם שהתבססה האומה בכללה שני הכוחות מתגוששים זה בזה, וכשתבא השלימות יבנה האושר על ידי מיזוג שניהם גם יחד.

יט.עריכה

למשל, יש כאן אבן יקרה שלא יערכוה סגולת מלכים, ושלשה שרים יושבים ראשונה במלכות עומדים לשומה אם כדאי הדבר לקנותה. ונחלקו לג' דעות. המכיר האמיתי יביע דעתו, שהאבן היקרה הזאת היא אוצר נחמד, שתרומם כבוד המלוכה כולה, ורב טובה לכלל העם על ידי עושר רב השמור בה, כי אם יחפצו ממלכות לקנותה ירבו מחירה עד אין קץ, ועל כל פנים כבוד המלכות הוא עמוד מדיני, על כן הוא מיעץ שנרבה במחירה, ליתן כל בקשת המוכר, וגם אם יבקש איזה רבוא רבבות אלפי ככרי זהב. ואם שכבד הדבר להשיג הסך הרב הזה יטילו מס על העם, ויפקידו פקידים שלא יגרע המס ולא יעלימוהו, והפקידים יהיו להם חוקים מיוחדים איך לנהל כל ספרי החשבון ואיכות הרמת המס. והשני אמנם הודה ביקרת האבן, אבל לא העריכה כערך הראשון כי אם העריכה לאיזה שיווי של רבבות אלפים שקלים, שגם על זה צריך הטלת מס אבל אין הדבר בחבה יתירה כל כך, מפני שאינו רואה כאן הרמת קרן המלוכה, שאבנים יקרות כאלה נמצאים למכביר בגנזי כל מלך. גם המס אין צריך שיהי' גדול כל כך, ולא מדוייק מהעלים, כי הסך שהאבן שוה יגבה בלא דיוק גם כן. והשלישי לא הבין כלל ערך האבן ואמר שהוא אבן פשוט מאבני זכוכית שאינו שוה אפילו פרוטה אחת. והנה מובן הדבר, שביחס ספרי החוקים שנתן השר המבין את ערך האבן בגביתם את המס, המבין עצמו הבין את ערך הדיוק הראוי לפי רוממות התכלית, על כן לא רבו בעיניו הדיוקים וריבוים, הפקידות והחקירות, בדבר שמירת המס. השני אם שהודה ביסוד הטלת מס ואיזה חוקים כוללים שבהאופן הראוי להנהיג, אבל על החבה היתירה שמחבבין את נתינת המס והגדלת ענינו הביט כמתעתע, וגם על הדיוק בשמירה שלא יחסר דבר מהמס גם הקפיד על גודל קצבתו. והשלישי שחשבו לזכוכית פשוטה שאינה שוה מאומה, הי' בעיניו הכל הבל.

כמו כן נחלקו בני אדם בהכרת ערך דעת ד' האמיתית. המכיר רום ערכה, ומשכיל איך שלא תצא אל הפועל בישראל, ועל ידם בעולם כולו, כי אם על ידי שמירת התורה כולה וכל דקדוקי', על כן לא יכבד בעיניו כל דקדוקי מצוה וכל לימוד פרטי ופלפולים ודרישות הראויות לזה, וגם דברי האגדה המרוממים את יקרת המצות והעבודה, כי הכל נחוץ ויפה ומאומת לפי גודל התכלית. אמנם מי שמודים ביקרת ערך הכרת ד' ודעת דרכיו, אבל אינם מכירים ערך הדבר לאמתתו, אמת שהם מודים שהוא דבר נעלה, אבל שהערך אין לו קץ לרוממותו ענין זה אינם יכולים לצייר, על כן אם שהם מודים בתורה מכל מקום כבד עליהם הדקדוקים הרבים וריבוי הדרישות שבתורה והלכותי' ופלפולי ההלכות, והרבה מהאגדות המדברות גדולות בשכרם של עושי מצוה הם מתמיהין עליהם ונראים בעיניהם להפלגה יתירה. והכת השלישית, בוזי ד' אשר לא ידעו שמו, הם הרשעים המוחלטים אשר אינם מכירים כלל ערך התכלית של ידיעת השי"ת, המה רוצים להפוך הקערה על פיה, והתורה כולה בכללה דומה בעיניהם ככלי אין חפץ בו. על כן חייבים אנו לבאר גודל התכלית היוצא משמירת התורה, וכפי רוממות התכלית יתן רב כח גם לענפים הרחוקים, שבהיות הענפים הרחוקים מתגדלים הוא אות נאמן על יקרת רוממות התכלית, שגם מכשיריו היותר רחוקים ושמירתם מפגיעה והיזק רחוק הוא גם כן מטרה נשגבת.

ויש להוסיף עוד כת רביעית, ששמו האבן היקרה, שכל סגולות מלכים לא יערכוה ושהמירה את כל העולם כולו בזהרה, שהיא עין עקרב או חי' ארסית, שתוכל להרעיל כל נוגע בה, על כן דומה בעיניהם החוקים של ההשתדלות לקנותה כמביאים אסון למדינה. כמו כן הרשעים הקיצונים הגמורים, שרואים את התורה השלימה, שהיא יסוד הצלחת העולם, כאסון ורעל, מפני שלא להם לחיות בחיים נמבזים של שילוח כל תאוה רעה, על כן הם מתקוממים בכל עז על התורה ולומדי' והם משתדלים להסיר לב רבים ממנה. והנה לפי המשפט, אלה המשתדלים היפך כל התכלית, ראוי לאסרם, שלא יפעלו דבר הגורם מניעת כל ההצלחה הגדולה. והכת השלישית שאין מכירים כל ערך להחוקים [מד' המטיב], ראוי להבינם לאט ערך היקר שיש לאבן הטובה, עד שיכירו על כל פנים שראוי להשתדל בקנייתה, ותהי' במדרגת כת שניה. ואז נשתדל להראותם הערך המדויק שלה עד שיחבבו גם כן כל חוקי המס ודיוקם, גם כל הדיבורים והכתבים הבאים כפעם בפעם לחיזוק הענין של שמירת המס בדיוק, יכירו שיש בהם יסוד גדול להצלחת הממלכה ורוממות קרנה וכבודה.

כ.עריכה

יסוד שינוי הכתב דבימי עזרא, נראה שטעם איסור כתיבת תורה שבעל פה הוא שיהי' הלומד זקוק למרכז של תלמידי חכמים, ועל ידי זה יתאמץ יותר הקשר הכללי ותקום תורה בישראל ברב יתרון. והנה אף על פי שתורה שבכתב הי' הכרח להכתב, מכל מקום נכתבה תחילה בכתב ליבונאה, שאינו מיושר כל כך כאשורי, ויתכן לפול בו ספק באותיותיו ויצטרך גם כן אפילו לפתרון הכתב לחכמים. אמנם בימי עזרא שהי' כל בית שני הכנה לקיום האומה בגלות, ראה שאם ישאר הכתב כמו שהוא יפלו שיבושים רבים, ועל ידי פיזור הגלות תפוג תורה, על כן החליף בכתב אשורי הברור. וגם שנתוסף הצורך למרכז החכמים מצד הלשון שנשתכח אז, והיו צריכין לתרגם.

כא.עריכה

יסוד ביאורי תורה ודברי חז"ל, בזמן שהביאורים מורים אותנו ידיעות ישרות ומועילים להרחיב חכמה וכשרון, אינו בנוי על כונת האומר בפרטיות, דהיינו כונת הנביא בהנבאו וכן כונת חז"ל בעת אמירתם. והראי', שאפילו ביאורי תורה הקדושה אמרו על רבי עקיבא שחידש דברים שלא נתגלו למשה רבינו ע"ה. אלא שבנוי על תכלית רצון העליון שמאתו היתה נסיבה שנתישר ונשתלם. על כן לא נעזוב שום סבה שבעולם שמביאה אותנו להשתלמות ולא נשתמש בה להוציאה מן הכח אל הפועל. על כן לפעמים אמרו חז"ל ביאור על שם עיר, כמו טבריא שטובה ראייתה, לשלימות של שבח עיר בארץ ישראל, אף על פי שקרא אותה טיבריאוס על שמו. והוא ענין דייק בשמא דרבי מאיר, כי אין דבר שלא יהי' אפשרי להמשיך ממנו תועלת, והתועלת מכלל הכונה האלהית בודאי, על כן באמת גם בלישני דעלמי ובידיעות שונות יש למצא חפץ. מכל מקום מובן שאין להם דוגמא וערך עם מה שימצא בתורה הקדושה. ויש לומר שבהתפשט השלימות להתבונן בכל התורה כולה שאין לה קץ כמו לעתיד לבא, אז תמלא הארץ דעה את ד' ותתגלה מעלת תורה בכל דבר, כי כל פועל הוא מעשה ד', וכן כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, דהיינו פעולותיו, כי השם הוא באמת פעולה, כביאור הפילוסוף בגיה"מ דהפעולות הפעלם שמם.

אלא שקודם בזמן הוא ודאי הדרישה הפשוטה הבנוי' בכונת האומר, ומכל מקום אין לגנות הדרישה הרחוקה מכונת האומר, שאם מכונתו היא רחוקה אבל אינה רחוקה מכונת השם ית' שסבבה הסיבות שיבא מאמר זה לידינו ויעירנו על תועלת, וכל תועלת רוחני הוא קנין חביב מאד. ואם ראוי הוא להשכיל שהסבה שהוזמנה להרויח דינר אחד לא באה במקרה, כי השם ית' הוא נותן לחם לכל בשר ומשביע לכל חי רצון, איך אפשר שתבא במקרה סיבה מועלת תועלת רוחנית. אלא שהדברים מחולקים לענין שימוש התוצאות לענין מעשה, שלזה צריך בינה יתירה. ורבי מאיר שהי' נעלה מאד עד שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו, הי' ראוי לדרש בשמא אפילו למעשה. וממוצא דבר נאמר, שהר"מ ז"ל קבל על מחלת הדור לדרוש במאמר דברים שלא כיון אומרם, המחלה ההיא יש לה גדרים, ולפעמים היא מעלה גדולה ועליונה, ומצאנו שלמעלה זו עלו חז"ל, והוא בנוי על פי אמתת דעת אלקים, וד' אלקים דבר מי לא ינבא.

כב.עריכה

יסוד ההשגה השלמה, שהוא עולם מלא של האדם, הוא שידע איך ראוי לצייר כל המושגים במציאות הגשמי והרוחני לפי הרושם שיעשו על המשיג. וצריך שיובן בין איך הם עושים הרושם האמיתי והראוי בהיות המשיג מבין עצמו ומוכשר לקבל דברים כתקנם, וגם זאת היא ידיעה נחוצה איך הם ראויים להצטייר בהיות המקבלים מעותים דרכיהם, על כן יצוייר הדבר באופן אחר. וזהו יסוד ההשגות דקדושה, ולעומת זה דקליפה. על כן לפי דעת האמת אין הבדל בין ציור היושר שמצטייר המשוט בלא מים להעיוות שמצטייר במים, כי כמו שביושר היא מצטיירת מפני שקרני האור הם בציור זה בערך קבלת העין, כך במים היא מתעוותת מפני שהם בציור אחר, ועל כן גם לזה הדמיון יש מציאות, אלא שאין המציאות מאומת לכל צדדיו באופן שימשכו ממנו פעולות טובות כי יעשו הפעולות לפי רושם ההטעה שבהן. אבל כשילקחו על אמתתן אין דבר שלא יהי' ממנו תועלת ולימוד אמיתי, שמביא להכיר כבוד האמת.

גם מפני שאין מושגי עבודת השי"ת ודעת אלקים ברורים עדיין בלב כל יראי ד', מפני שאין דעת אלקים בבירורו בעונינו, על כן מתעוררות פריקות עול והפקירות, כדי שיכריחו להיות מעמיקים יותר בדעת אלקים באופן ברור ונעלה, בכח רב ועז גדול, המספיק להיות ממלא כל העולם כולו אורה, ולגרש את החושך הגדול שכיסה ארץ. ורמוז בחז"ל אימת אתי משיחא, והשיב כד תחפי חשוכא להנך אינשי שנאמר כי החושך יכסה ארץ וגו' ועליך יזרח ד' וגו'.



פנקס מתוך הספר קבצים מכתב יד קדשו כרך ב