קבא דקשייתא א

קשה לי בהא דסנהדרין (דף ע"ב), בבא במחתרת בשבת ונפל עליו גל דאם אין לו דמים אין מפקחין עליו. והובא גם במג"א סי' שכ"ט סק"ד להלכה.

ותמוה לי, הלא מכיוון שנפל עליו הגל, שוב לא יהרוג, ואין עליו עוד שם רודף כלל. ואם כן אף שהיה מקודם רשע, מכל מקום אטו אין מחללין שבת על רשע? וליהוי כמו שיצא ממחתרת ואחר כך נפל עליו גל, דודאי מפקחין.

ואין לומר: כיוון דיש לנו ספק אם עדיין חי הוא תחת הגל, וכמו שכתב הנקודות הכסף ביו"ד סי' שצ"ז; ואם כן, כיוון שכתב המג"א סוף סי' ש"ל דבליכא חזקת חי אין מחללין על ספק, ממילא הכי נמי במחתרת ליכא חזקת חי, כיוון דקודם נפילת הגל היה גברא קטילא מכח רודף.

אבל זה אינו, חדא, דפשטא דש"ס סנהדרין שם משמע דאף בוודאי חי אין מפקחין. גם גוף הדין של המג"א לא קיימא לן כדמוכח בש"ס יומא (דף פ"ה) דאף ספק עכו"ם ספק ישראל מפקחין.

וגם אין לתרץ על פי הש"ס סנהדרין (דף ע"ג) דעיקר החיוב שאנו חייבין להציל נפש ישראל נפיק מקרא ד"והשבותו לו", לרבות אבידת גופו; ואם כן, כמו באבידה מדעת אין כאן חיוב השבה, הכי נמי באבידת גופו, כיוון שהפקיר עצמו למיתה, אין אנו חייבין להצילו כלל, ועיין ריטב"א ז"ל עירובין (דף כ"ט) גבי רבי חנינא, עיין שם.

אבל זה אינו, דבאבידת גופו לא שייך אבידה מדעת, דנפשו של אדם אינו שלו, רק קנויה לשמים, כמבואר ריש פרק בתרא דנזיר. ועיין בתשובת הרי"ם ז"ל חו"מ סימן א'. ועוד, דהרי יש גם כן קרא ד"לא תעמוד על דם רעך".

ודברי הש"ס סנהדרין הנ"ל צריך לי רב להבינני טעמו של רב ששת, וכעת צריך עיון.