צרור החיים/י
והעשירי יהי קדש לה', חלק "חיי עולם", הדרכת האדם משכבו עד קומו, מיום בואו עד יום צאתו, הסדר שיתנהגו בו כדי להיות זוכה לחיי העולם הבא, השם יתברך ברחמיו יזכנו לעבדו בלבב שלם אכי"ר.
פרק עשירי עריכה
אלה הדברים אשר יעשה אדם וחי בהם, ע"כ נקרא שם הפרק "חיי עולם" עריכה
בכל בקר בהקיצו משנתו, יזדעזע ויהי נרתע מפחד ומאימת הבורא יתברך בזכרו חסדו ואמתו אשר עשה ושמר לו מכל רע והחזיר לו נשמתו אשר הפקיד אצלו. ואז יברך בלבו אשר הגדיל לעשות עמו, כי חידש והחליף כחו. ובשומו הדברים האלה ללבו, תבער בו אהבת בורא עולם, ולא ישב על מטתו דרך עצלות, אך בזריזות ובמהירות יקום מיד.
ואם יפגע בו המנוול ויוליכהו דרך עצלות, ישיב אמריו לו ואל לבו: אם יקרא אליו גוי בעל חובו, או אדם אחר, יקום מהרה מפני כבודו, או מפני ריוח שיבא לו, והוא חיי שעה, או למצוא חן בעיני המלך ב"ו, או ירא מפני הפסד ממון, כגון נפלה דליקה בעיר, או יצטרך ללכת אל עבודת ב"ו ואל יתרשל פן יעלילו עליו עבדי המושל, ק"ו בנו של ק"ו לעבודת מלך מלכי המלכים הקב"ה, שיש לו ליזהר ולקום מיד במהרה, ויירא פן יאחר לבא וכל מעשיו יהיו לשם שמים.
ולפי כחו ילך בדרכי חכמים ויהיה צנוע. אל יעמוד ממטתו ערום, אך מיושב, כמו שהיה מתפאר רבי יוסי ז"ל מימי לא ראו קורות ביתו אחורי חלוקו. אך יקח חלוקו ויכניס ראשו וזרועיו, ואז יהיה במקומו מכוסה. ואל יאמר הנני בחדרי חדרים בבית, מי יוכל רואני, ומי יודיעני, כי מלא כל הארץ כבודו, לפניו חשיכה כאורה.
וילביש את בגדיו, ויהיה לו טלית קטן, וילביש אותו תחת מדיו, כי עיקר מצוות ציצית לזכרון המצוה נתונה, ולמען לא יתור האדם אחרי שרירות ליבו ומראה עיניו המחטיאים את הגוף. ואין זה אלא כשאדם הולך בדרך אשר דבר ערוה מצוין שם. על כן, ילביש אותו מיד בלא ברכה, כי לא רחץ ידיו. אבל טוב להיות זהיר ליטול ידיו קודם לכן, ויברך על מצות ציצית עובר לעשייתו. וצריך להתעטף מעומד. וטוב שיהיה אותו טלית כעין סרבל, כי אין בזה פקפוק.
וינעיל מנעליו של ימין תחילה, ואח"כ של שמאל. ויקשור של שמאל תחילה, ואח"כ של ימין, כמו שאמרו רבותינו יראי ה' להיות יוצא דבר שניהם, לקיים דברי הברייתא ודברי רבי יוחנן שאומרים "כתפילין כך מנעלין, מה תפילין בשמאל, אף מנעלין בשמאל".
ומעת קומו להתהלך בארץ, יכפוף קומתו וישחוח ראשו, כי השכינה למעלה מראשו. לכן, נכון לכוף את ראשו. ואל ילך בגילוי ראש.
וילך ויבדוק עצמו בבית הכסא, ושם יהיה צנוע, ואל יגלה עצמו, כי אם טפח מלפניו, ומאחוריו טפחיים. והאשה, מאחריה טפח, ומלפנים לא כלום.
אל ישתין מעומד, שלא יהיו ניצוצים ניתזין מעל רגליו ויראה ככרות שפכה. אלא יעמד במקום גבוה, או בעפר תיחוח. ואם ישתין מעומד, יזהר פן יאחז באמה, אלא מעטרה ולמטה לצד הארץ, ואף אם הוא נשוי, דמאחר שאמרו רז"ל דעונשו גדול כ"כ כאילו מביא מבול לעולם, יש לו לאדם להזהר ולשמור עצמו בכל מה דאפשר, כדי שלא להכנס תחת סוג מזלזל בדברי סופרים שאמרו דהוא מכלה עולם. ולקדש עצמו אפילו במותר, כמ"ש רז"ל "והתקדשתם והייתם קדושים" - ואם אדם מקדש עצמו מלמטה, מקדשים אותו מלמעלה.
כשיקנח עצמו, יקנח עצמו ביד שמאל, כי יד ימין יש לה מעלה, שמראה בה טעמי תורה, ואוכל בה.
ומאחר שדוד המלך אמר "ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו", ראוי לאדם שיבדוק עצמו ולא יתראה לפניו יתברך בבטן מלא רעי כדי לברך בשמו, ובקל יכול [לבא] לידי נפיחת רוח רעה.
ואם יש יכולת בידו, ראוי להיות לאדם מכנסים וחלוק לבן ונקי בשעה שהוא עומד להתפלל. ועכ"פ יזהר שלא ימצא בבגדו, ומכ"ש בבשרו שום לכלוך וצואה.
וירחץ בנקיון כפיו וידיו, ויברך ברכת על נטילת ידים ואשר יצר, ושאר ברכות, וברכת ציצית קטן בשעת לבישתו, וילבש תפילין, ולא יישן בהם לא קבע ולא עראי.
וימהר לילך לבית הכנסת בזריזות, כמ"ש "בבית אלהים נהלך ברגש". ויזהר, שלא יהיו מנעליו מטונפים בצואה, וכן הזהיר שלמה המע"ה בחכמתו "שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים". ויוזכרו לטובה אנשי מערב, שנכנסים יחפי רגל לבית הכנסת מטעם זה.
ובבואו אל פתח בהכ"נ ישתחוה אל היכל הקודש ויאמר "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך", ויכיון בדעתו שמצד חסדו יתברך הוא שהוא בא לביתו אמנם מצד מעשיו המזולזלים לא היה ראוי לבא לראות ולהראות לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה ועיין בזהר חדש [חלק א' דף י"א וח"ג דף ח'] ולכן צריך להכנס בכפיפת ראש וקומה, ולא בקומה זקופה, כי עונשו יהיה חמור.
וישב במקומו, ויתעטף בטלית גדול בברכה הקבועה. וישהה מעט, כדי שיתיישב לבו ודעתו עליו, לפני מי הוא רוצה לעמוד, ומי הוא השומע בקשת דבריו, ורואהו, והוא אינו נראה. ועל ידי כך, יכניס בלבו פחד ורעדה ואימה, ויקיים מקרא כדכתיב "הכון לקראת אלקיך ישראל".
ויתחיל להתפלל כפי הסדר הנהוג לו מאבות אבותיו, ומתוך הספר. ואם אפשר לו לכוין בפשטן של דברים - די לו, כי אין צורך לכל אחד ואחד להכניס עצמו בכוונות נפלאות ממנו, כי לא כל אדם זוכה לכוין אחת מני אלף בכוונות הכמוסות בסדר התפילה שסדרו לנו אנשי כנסת הגדולה, שעל דעתם וכוונתם אנו סומכים להתפלל תפילה מסוגלת, שהיא כעין רוקח מרקחת מעשה ידי רופא אומן ובקי ומומחה לרבים, שמסדר לחולה שיקח אותה מבלי ידיעה של החולה מה תבלין יש בה, ומה אופן הרכבת העשבים השמנים והבשמים והמים המעורבים, ועם כל זה, מכח סגולת אותה מרקחת הוא מתרפא. כך להבדיל ענין התפילות, הואיל ויודעים אנו, שאנשי כנסת הגדולה הם המסדרים, די לנו בזה לסמוך דעתנו ולומר שתקובל ברצון תפילתנו כאילו היינו יודעים ומכוונים כל מה שכוונו ורמזו באותה תפילה אנשי כה"ג, וכן בקריאת מזמורי דוד המע"ה, בתנאי קודם למעשה, שאדם המתפלל, ומכל שכן השליח ציבור, שיעשה את שלו, לשום מגמת לבו וכוונתו אל הדברים היוצאים מפיו, כדי שתהיה כל תיבה ותיבה בחיתוך ומוצא הנצרך לה, ולא יהיה מ"משפחות הבלעי" להבליעם בין שיניו, כי עליהם נאמר "הבשר עודנו בין שניהם... ואף ה' חרה בהם". אבל אם יתפלל בנחת, ויהיה מורא שמים עליו, אין ספק כי כוונת פשטי הדברים שמוציא מפיו יבינם ויקובלו ברצון.
ויזהר הזהרה גדולה, שלא לדבר שיחת חולין כלל בשעת התפילה, ואפילו בד"ת, אם לא בדין שהוא נצרך לצורך התפילה. וכבר החמירו בשיחת חולין בבית הכנסת אפילו שלא בשעת התפילה, כי עונש גדול יש לו, בפרט אם במחשבתו ודמיונו הוא למדן, דמלבד עונש השיחה קלה, נוסף עליו עונש חמור בחילול השי"ת שמתחלל על ידו, ומחטיא את הרבים, שממנו רואים וכך עושים, אוי להם, אוי לנפשם, רחמנא לשיזבן מהם מהעונש המוכן להם.
כשמגיע לקריאת שמע, יכין עצמו הכנה פרטית, ויכוין לבו לקבל עליו עול מלכות שמים, ולמסור גופו נפשו וכל מאודו, וכל דבר החביב לו ביותר, עבור קדושת יחוד שמו יתברך.
ובפסוק ראשון יכוין כי ה' האלוקים, והוא היה, והוא הוה, והוא יהיה, והוא השליט בעליונים ובתחתונים, והוא אשר האציל, ברא, יצר, ועשה, את כל היצור, ואת כל העתיד לצור, והוא המחיה את כולם, והוא אשר הוציאנו ממצרים, וקרע לנו את הים, ונלחם בעבורנו את עמלק, וקרבנו אל הר סיני, ונתן לנו תורה שבכתב ושבעל פה, ונתן לנו את השבת, והלקה את מרים בצרעת מפני שדברה במשה נאמן ביתו של מקום.
וגם יכוין, שבעבור יחוד קדושת שמו יתברך הוי"ה הנכתב, שהוא המורה על כל תורה שבכתב, הוא המורה על שם אדנות, כמו שהוא נקרא, המורה על תורה שבעל פה, שהכל אחד, הוא ה' האלוקים. ושאנו מקבלים עלינו ארבע מיתות ב"ד בשמחה וטוב לב, אם יצטרך כדי לקדש שמו הגדול הגיבור והנורא. ועל ידי כוונה זו, יקיים מקרא כדכתיב "כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה", דהנה כל זמן שאדם גומר בלבו בלב שלם ובנפש חפצה, שבכל עת הצורך, יקבל עליו כל מין עונש, ולא ישנה מכל דברים אלו שאנו קבלנו עלינו להאמין, הרי זה נחשב לפניו יתברך כפועל המעשה כאילו עשאהו, ויהיה שכרו מרובה.
בכל פעם שמזכיר השם ברוך הוא, יזכור שהוא במכתב הוי"ה והוא הרומז לתורה שבכתב כמו פסוק "שמע" שהוא הכתוב בתורה. ושם אדנות שהוא הנזכר במוצא פי האדם, הוא הרומז לתורה שבעל פה, כמו פסוק "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" שהוא פסוק שאינו נכתב בתנ"ך, רק ירושה היא לנו מיעקב אבינו, ולכן ראוי לשלב שם הוי"ה ואד"נות כזה יאהדונה"י כי הוא עיקר הכוונה הנצרכת בכל פעם שאדם מזכיר השם ברוך הוא. ולפיכך בספרים הנדפסים במקום השם יתברך מרשימים שתי יו"דין, רמז ליו"ד ראשונה משם הוי"ה ב"ה, ויו"ד אחרונה משם אדנות, והיא אחת מהכוונות שיש בפסוק "פותח את ידך", אל תקרי "ידיך" אלא "יודיך", על פי השילוב הנזכר, דוק ודעהו.
דפסוק שמע, דא איהו יחודא חד, ויש בו כ"ה אותיות. ובפסוק בשכמל"ו דא יחודא אחרא למהוי שמיה חד, ויש בו כ"ד אותיות, ורזא דא ה' הוא האלוקים תורה שבכתב דא איהו דכתיב הוי"ה. תורה שבע"פ דא הוא דכתיב האלוקים כמבואר בזוהר ח"ב דף קס"א ע"א עיין עליו. ובדף קל"ט נתבאר באורך סוד הכמוס במ"ט אותיות אלו דישנם בשני פסוקים אלו, וי"ב תיבות שבהם. דכתב בפירוש, דהואיל והלכה כבית הלל בכל אתר, לא אצטריכנא לאפרשא דא לחוד ודא לחוד, אלא לאשגחא דכלא איהו חד בלא פרודא, עיין עליו.
נראה לי פשוט, דמטעם זה רבינו הקדוש מהור"י קארו ז"ל כתב באין חולק בשולחן הטהור א"ח [סי' ס"א ס"ח] בכוונת היחוד זה לשונו: "ויאריך בדל"ת של אחד שיעור שיחשוב שהקב"ה יחיד בעולמו, ומושל בארבע רוחות העולם ולא יאריך יותר מכשיעור זה", דאין ספק דבאו דבריו בכיוון כאשר ראה בזוהר הנז' [דף רי"ו] עומק ורוחב היחוד הנמצא בספרא דרב המנונא סבא שקבלו מאביו, ואביו מרבו, עד פומא דאליהו, ושהוא כתב דמאן דרעותיה לאכללא כל רזין דיחודא במלין דאחד, שפיר טפי, ולהכי אנן מאריכין באחד וכו' ע"ש. א"כ ידיעתו הכריע לכף זכות ליחד בקיצור ככל האמור, כדי שלא לעשות הפסק בין פסוק ראשון לפסוק בשכמל"ו ולסלקא רעותיה מעילא לתתא ומתתא לעילא ולחברא לון כחדא, הואיל וסלקון כחדא במ"ט פנים מ"ט תרעין דהוא היחוד, דאמר רבי אליעזר בשם אביו רשב"י דשמע ובשכמל"ו היינו כללא דכל אורייתא, ואין צריך להיות הפסק גדול ביניהם.
ולכן כתב מוהר"י קארו ז"ל, ולא יאריך יותר מכשיעור דוק והבן ודעהו, דכל המוסיף אינו אלא גורע בכבוד ציבור שקבלו עליהם דברי מוהר"י קארו ז"ל, לקיים אותם ככל הכתוב בספריו. ועיניו ראו כל טוב בחכמת הקבלה, דהנה בזמנו היה מוהר"מ קורדובירו בעל הפרדס ז"ל, ומוהר"י לוריא ז"ל, וברוח אלוהים אשר בקרבו כתב לכלל ישראל מה שיש להם בו די. ומי יתן שנוכל לקיים כל דבריו נהרא נהרא ופשטיה, כי לאו כל מוחא ומוחא סביל דא, אם לא על פי אריכות שהוא חלילה כמפריד אלוף.
ולפי שלא כל אדם יכול לכוין כל כך, יבחר על כל פנים בקיצור זה, ויכוין ממנו מה שביכולתו לא יבצר מלכוין, כי השי"ת הוא השליט בעליונים ובתחתונים, ושהוא היה הוה ויהיה, ומבעלדיו אין אלהים.
ודבר זה מחוייב כל אב ללמוד לבניו, הן על ידו, הן על ידי מלמדים, שישרישו בלב התינוק מבטן ומהריון שורש אמונה וקבלה זו. וכל מלמד הלומד שיעור אצל הבעלי בתים, מחויב להסביר לו[1] כל שורש יחוד זה לכל בני הבית יקבלוהו עליהם מצד יראה ואהבה, כמ"ש "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך" - בשני יצרים, יצר טוב ויצה"ר. יצר טוב הוא המורה על צד חיוב אהבת ה' מצד אהבת האמת והטוב במה שהוא טוב ואמת. והיצה"ר הוא המורה חיוב והיראה, כי הוא היורד ומשטין ועולה ומקטרג, והוא שטן הוא מלאך המות. אם כן, מצד הראוי לאהוב אותו יתברך בשני יצרים, ביצר הטוב ויצר הרע, כמ"ד "אשרי אדם מפחד תמיד" בגין דהא כליל יראה באהבה.
"ובכל נפשך - אפילו הוא נוטל את נפשך", ואם סוף אדם למות, כמה וכמה טוב לו למות על יחוד קדושת שמו יתברך, דאין לך מעלה גדולה ויפה הימנה, ממה שימות מיתת עצמו. בפרט, שאין כאן חיוב להביא עצמו בידים לידי נסיון מיתה חמורה. רק די לנו במה שנשריש ונקבע בלבנו קיום דבר קידוש זה, ונרגיל עצמנו במחשבה גמורה ומוחלטת לקיים בעצמנו כל האמור, דאזי מטובו וחסדו יתברך הוא להעלות לנו שכר כאילו באנו לידי פועל המעשה.
ועוד יש ריוח בזה, דאם מאת השי"ת תהיה זאת לבן אדם שיתקדש שמו על ידו, ויהיה מרצונו לזכות אותו שיהיה ממקודשיו, כיון שיהיה אדם מורגל ומצוייר בדעתו בכל יום תמיד, לקיים מאהבה ויראה לקדש שמו יתברך, לא יהיה בעיניו לדבר זר וחדש לכשיבא לידו, לקיימו בכל ליבו ובכל נפשו ובכל מאדו, לפי שכבר מושרש וקבוע בליבו לעשותו. ודי לפי שעה בקיצור זה המחזיק את המרובה, במעלת המקדש שם שמים ככל האמור.
ולפי דקריאת שמע היא מצות עשה, וזמנה קבוע, כמבואר בש"ע סי' נ"ח, נוח לו לאדם להרגיל עצמו מה שראיתי ולמדתי מרבותי הקדושים אשר בארצות החיים, מ"ש בהקדמת הזוהר [דף י' ע"ב] להיות תמיד סמוך למטתו כלי מכוסה מלא מים, חדא, שאם יהיה נעור בלילה, לא יפנה לבו לבטלה, ואם[2] ספר מראשותיו, עכ"פ ירחץ ידיו, וילמד מה שהוא יודע בעל פה, או יהרהר בדברי תורה.
זאת ועוד, דאם בא לו אונס או חלוש בטבע שאינו יכול לעמוד בשעה המכוונת וקבועה לקרית שמע, ע"י אותו כלי המוכן אצלו יכול להיות נזהר לרחוץ ידיו ולהיות קורא שמע בעונתה. ודי לו בציצית קטן, שאנו נוהגים לשכב עמו ולהיות אצלינו סמוך למראשותיו, היכא דלא אפשר. ועל כל פנים, אם אינו יכול לקרותה קודם הנץ החמה, יש לו להקדים במהרה כל מה שיוכל. ולכן, נכון הדבר לעשותו על ידי כלי מים שיהיה סמוך ונראה למטתו, דאזי אין ליצר הרע מקום לרשל אותו ולעכבו בטענותיו הנכזבות. וכך ראיתי וכך נהגתי רבות, אפילו כשאני על הדרך.
יקרא כל הק"ש בכוונה, וישמיענה לאזניו באימה וביראה ברתת וזיע, ויהיו דבריו כחדשים לבקרים רבה אמונתו יתברך, הכל כדי שתהיה חביבה עליו. בפרט שיש בה רמ"ה תיבות, שלהשלמת הרמ"ח אברים שבאדם, הש"ץ חוזר ואומר ה' אלהיכם אמת. ואם ביחיד שאינו חוזר וכופל ג' תיבות אלו מטעם שכתב מוהרש"ך [ח"ג סימן ל"א] עיין עליו, כבר תקנו לכיון בט"ו ווין שבאמת ויציב כמ"ש בש"ע סימן ס"א [סעיף ג'] עיין שם.
א"כ, הואיל וכל תיבה היא רומזת על קיום מצוה א' מהרמ"ח מצות, וכל מצוה היא המקיימת אחד מאבריו של אדם שהם רמ"ח, א"כ ראוי הוא שיהיה נזהר בקריאתה, ושלא ידלג ממנה אפילו אות אחת, ולא ישנה ממשמעות הדבר הנכתב להיוצא מפיו.
בכל התפילה, ומכ"ש בשעת ק"ש, לא יהיה מוטה לצדדין דרך גאוה ובוז, ולא יהיה נסמך על ספסל או כותל, ולא ישים ידיו לאחוריו, ולא רגליו זה עג"ז, ולא יפשט אותם, רק ישב במורא ופחד, כמי שעומד בפני מלך בשר ודם מכ"ש שהוא יושב לפני מלך מ"ה הקב"ה שמחוייבים אנו לישב ולעמוד בתוך בית היכלו בפחד ורעדה ויראה הראויה, ולכוין כל ליבו ודעתו, ושאר אברי גופו, לכל הדברים אלהיים שבתפילה ובמזמורים, ובשאר הברכות, לקיים מ"ש "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך".
ולא מפני כך, יחזיק טובה בעצמו, ויעלה בהרהור מחשבתו שהוא מתפלל תפילה בכוונה שראויה היא להתקבל ברצון, כי המקטריגים עומדין לקטרג ולהזכיר עונותיו של אדם לפני ב"ד של מעלה, ואומרים שעדיין אין בכל תפילותיו די יספיק[3] לכפר א' מעוונותיו ופשעיו הקטנים. וכדי להעביר מחשבה זרה זו, שהיא בחוטר גאוה השנואה לפני המקום, זכור יזכור כמה מגדולי ישראל שכוונו ודאי יותר ויותר ממנו, ולא מפני כך הם חיים בעולם הזה, ולא קבלו שום הנאה בהעה"ז, רק נשמר להם, והם נתרצו להניח שכרם לעתיד לבוא, שהוא עולם הגמול.
יענה אמן בכוונה, כי הוא "אל מלך נאמן", ובגימטריא אמ"ן עולה צ"א שהוא כולל שם הוי"ה ברוך הוא, ושם אדנ"י, דשניהם יחד עולים צ"א. ומי שיכוין בזה, ידע כי הוא גדול יותר מן המברך, ופותחין לו שערי גן עדן, כמו שכתוב "פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים", דהיינו שומר אמנים, ושומר האמונות הנז'.
לא יצא מבהכ"נ כי אם ע"פ הכרח גדול, וזה בין גברא לגברא. בשעה שהוא מתפלל או לומד, או מברך שום ברכה, או ברכת המזון, או שהוא כותב ס"ת, או תפילין, או מתעסק בשום דבר מצורכי גבוה, לא יגע בכנה, ולא בשער בית השחי ובית הערוה, ולא יחכך ראשו, ואם נגע, צריך נטילת ידים, או קינוח בעפר הכותל, או בצרור וקיסם.
וכל דבר ערוה, בטפח מגולה, אסור לקרוא את שמע ולהתפלל ולהסתכל בו. ותמיד יעצים עיניו מראות שום דבר ערוה, באשתו אמרו, ק"ו בנשג"ז או אשת איש, ואפילו אלמנה או בתולה, ואפילו בעת שחיה ועוף נזקקין זה לזה, ההשגחה בהן, הן המה סרסורי עבירה המביאים לידי הרהור עבירה דקשין מהעבירה עצמה, יען, ההרהור עולה ופוגם למעלה, ופגם המעשה הוא אצל הגוף שהוא מטמא. ובהרהור לבד, נפגמת הנשמה הטהורה ומסתלקת ממנו, באופן שכאשר הוא בא לידי מעשה, הרי הוא חלל רשע, חלל מהנשמה הקדושה שהיתה מאירה בו.
בצאתו מבית הכנסת יאמר פסוק "ה' נחני בצדקתך" וגו', שהיא תפילה קצרה לה' יתברך שינחנו בדרך מישור, וישמר צאתנו ובואנו מעתה ועד עולם. והנה, באשר קשין מזונותיו של אדם הישראלי הנקרא "אדם" כקריעת ים סוף, אדם זה המכניס עצמו בכמה מיני סכנות, ובנפשם יביאו לחמם, ו"לולי ה' שהיה לנו", שהוא העושה נפלאות גדולות לבדו, ואין בעל הנס מכיר בנסו של מקום, ודאי מצד הטבע - "אזי חיים בלעונו". אמנם, מצד רחמיו יתברך, מטיל מורא מלכות, על כל שאר חיות הארץ, שיניחו שה פזורה ישראל לרעות בשדה אחר, ללקוט איזה עשב, או ירק, אם טוב ואם רע, כפי מה שיזדמן לפניו ברצון הזן ומפרנס לכל, כדי להביא טרף אשר נתן ה' ליריאיו, לא טריפה מחיים דעליה נאמר "ובשר בשדה טריפה (אותה) לא תאכלו" וגו'.
ובכן, מחויב כל אדם להתפלל למי שהיכולת בידו, שידריכהו, ויצליחהו, וינחהו בדרך אמת למען שמו, גם כי ילך במבואות המטונפים, לא יראה רע, בתנאי קודם למעשה, שאדם לא יביא עצמו לידי סכנה בכח מעשיו שיביאוהו לידי כך, ויסמוך על הנס, דמי שסומך על הנס, אין עושין לו נס, ודי בזה, לדעת כל איש מעשהו, ולקיים מקרא כדכתיב "ושמרתם מאד לנפשותיכם" "ונשמרתם מכל דבר רע". ובכלל דברים אלו הוא, שלא יגע להעשיר, ויתרצה במועט, כי תפסת מועט תפסת, ולא יש מקום כל כך לסכנה.
בבואו לביתו, טוב לו, טוב לנפשו, ללמוד קצת דברי תורה, כדי לקיים "ילכו מחיל אל חיל". ויאכל וישתה איזה דבר, שתהיה ברכה שורה בו, ולא יהנה מן העה"ז בלא ברכה כלל. רק יברך לפניו, ולאחריו, הברכה הראויה וקבועה לאותו דבר הנאכל. ואם אינו יודע, ישאל למי שהוא בקי. ואל יתבושש מלאומרה מתוך הספר. ואחר כך ילך לעסקיו, כי אשריו למי שזוכה להיות נהנה מיגיע כפיו. ויזהר שיהיו באמונה עם כל אדם שבעולם, כדי שלא להצטרך לבוא לידי שבועה וחילול ה'. ומבלי שיכניס עצמו לידי שום סכנה כלל. ויתרחק מחברת אנשים רעים, ומושב לצים, ואם תצטרך לשבת עמהם, לא תדבר עמהם, אלא הדבר המוכרח, ולא תמשך עמהם בדברים. תפטר מהם במוקדם כל מה דאפשר, כי חברתם היא רבת הנזיקין לגוף ולנפש.
ולא תהנה[4] את חבירך, לא בדברים, ומכ"ש בממון. וכן תתנהג עם שאר הבריות, ויהיה עסקך עמהם באמונה, כדי שלא יתחלל ש"ש, ותתבזה תורתינו על (ידו) [ידך], ותבא חלילה לידי סכנה. ולא תבא לידי מחלוקת כלל, בפרט עם הציבור. ולשם שמים, תגלה להם דעתך באחת אהובה ואחת שנויה, בטענות מכריחות ומחויבות מצד האמת, עד שתמשיכם לדעתך, ותגזים עליהם בדברים, הכל לשם שמים. אבל לא תבא לידי מחלוקת כלל, כי אתה את נפשך תציל במה שאתה אומר להם פעם ושתים ושלש, ואם הם לא ירצו לשמוע דמם בראשם, הם ישאו את חטאתם. ובדבר ממון הנוגע לך, יותר טוב לך להיות מהנעשקים, מלהיות עושק. ולכן, טוב להתרחק מכל מינוי ושררה על הציבור, ולא לחנם אמרו רז"ל "החושך עצמו מן הדין, פורק ממנו איבה וגזל ושבועת שוא".
בשובו מעסקיו, אל ישב בטל, כי הבטלה מביאה לידי שעמום ולידי הרהורים רעים, ורק ישב וילמוד כפי מה שידיעתו משגת, כי כל דבר שאדם עושה לש"ש כבר אמרו רז"ל "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין ליבו לשמים", ויקבל שכר עליו. מחסדיו יתברך, אינו מבזה ענות עני, פוק חזי מענין הקורבנות, כי העני בשיו, והעשיר בשורו - היה שוה.
אם יבואו אורחים, או עניים לביתו, יקבלם בסבר פנים יפות, וישים לפניהם מה לאכול מהנמצא אתו בבית, כי מי יודע אם יהיה כמה ימים שלא אכלו על הדרך. וינחם אותם בדברים טובים, ויהיה להם למשיב נפש, דהנה כשהעני בא, הוא דורון מן השמים, ששולחים לו כדי שיזכה בו, כמ"ש רבי יהודה בזוהר [ח"ב דף צ"א ע"א] על פסוק "הלא פרוש לרעב לחמך" וגו' עי"ש. [ובחלק א' דף ק"ד ע"א, ודף קס"ד].
וזכור אל תשכח, משרז"ל "כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים מתברך באחד עשר ברכות". ועוד אמרו, אל תהי מצות עני קלה בעיניך, שהפסדה כ"ד קללות, ומתן שכרה כ"ד ברכות, כמבואר בויקרא רבא [פרשה ל"ד] עי"ש.
והזהר והשמר מזעקת העני, לפי שתפילתו קודמת לכל היא, כדכתיב תפילה לעני כי יעטוף, עיין בזח"ב דף פ"ז ומה ענין עטוף זה, לפי שהעני מתרעם עם קונו, מה נשתנה היא מאחיו העשיר, כי אנשים אחים אנחנו, ואל אחד בראנו, וע"י מעשה הצדקה כי רב הוא, ישבות דין וקלון. ולכן, הזהר במצות עשייתה כראוי.
"ויהיו עניים בני ביתך - ואל תרבה שיחה עם האישה", כי מדרך רוב הנשים להיות עיניהם צרה באורחים, ולכן סמך התנא ב' חלוקות אלו. וגודל הכנסת אורחים ילפינן ליה מאברהם אבינו ראש בית אב האומה הישראלית הנבחרת לפי מעשיו, שמצינו שקראת אדונים, ועם היותו ביום שלשי למילתו, הוא בכבודו ובעצמו נטפל להם, ונטל רשות מבעל הרשות, ורץ אחריהם. ובפרט, כי מדה כנגד מדה לא בטלה. וכל אחד ישער בדעתו, שאם יבא לידי מידה זו, יהיה לו לרצון שיהיה מרחם ומנחם.
הזהר בכל מצוה הבאה לידך שלא תחמיצנה, שמא לא תפנה. ולעשיית המצות ות"ת, כל הימים וכל השעות שוות לטובה ולברכה, ובכל הבא מיד יכולתך לקיימה - עשה והצלח. ואל תקוץ בהן, אם יבואו לידך חבילות חבילות של מצות, תשמח בהן, כי שכר מצוה מצוה. והוא, כי רצה הקב"ה לזכות אותך. ואל תבעט ביסורין, דג"כ הם סימן מובהק שחפץ בך השי"ת.
הזהר בכבוד הת"ח, דכבודם גדול לפני המקום, וכל זמן דמצינו דת"ח עדיף מנביא [ב"ב יב.] אין ספק דהקב"ה חפץ ביקרם יותר מכבודו, כדאשכחן בירבעם דהוה מקטר ומפצח לע"ז, והאריך לו. וכיון דאושיט ידיה לקבלי דעידו נביאה, אתייבש ידיה, כדכתיב "ותיבש ידו", ועל דפלח לע"ז לא כתיב, אלא על דאושיט ידיה לעדו נביאה, כמבואר בדברי רז"ל.
הזהר מהכעס והרגזנות שלא במקום מצוה, ואם עשה לך אדם דבר שלא כהוגן, אל תקפיד, ואמור לו טענותיך בנחת. והוי רצוי לכל חבריך, ואל ימעט בעיניך שונא אחד, ואל ירבה בעיניך אלף אוהבים. והתרצה והתפייס להם, ואל תחוס לכבוד עצמך. ומעט בכבודך, והרבה בכבוד שמים.
מדבר שקר תרחק, אפילו בדברים שאין נפקותא מהן, כי שקר אין לו רגליים, ויש בו חילול השי"ת שהוא אמת, וכל דברו אמת וצדק, והשקרן הוא אחד מהד' כתות שאינן מקבלות פני שכינה, כמ"ש רז"ל [סוטה מב.] כתי שקרנים, כתי חנפנים, כתי לצים, כתי מספרי לשון הרע. וכל המשנה בדבורו, כאילו עובד ע"ז, כי די לו בעונש זה, ולכן גם הליצנות יש בו מעונש האמור, וכמו כן החנף וההולך רכיל, דכל אלו צריכין לשנות את דיבורם.
אם יש לך אב ואם, הזהר מאד בכבודם, כי הוקש לכבוד המקום, וכבר הספרים מלאים עד היכן החיוב בהם מגיע. ועונשם ושכרם כי רב מאד, שאין לו שיעור.
אל תמנע טוב מבעליו, וכל מה שבידך להטיב לכל שואל ממך הטבה, אל תמנע מלעשותו. ואם אין לאל ידך, אל תמשיכהו בדברים, ואמור לו בפירוש: השם יתברך יודע, שאין בידי למלאות רצונך, כדי שלא יהיה בתוחלת ממושכה, ויפנה לו לאדם אחר.
בענין הצדקה והג"ח, אלו דברים שאין להם שיעור, הכל לפי היכולת, דהרי אמרו דאפילו עני המתפרנס מן הצדקה יש לו לעשות אותה, וכל מה דאפשר בסתר הוא יותר טוב, כי מתן בסתר יכפה אף. להלוות לעני הוא דבר גדול יותר מהצדקה, וצדקתו עומדת לעד, והוא מלוה לה' חונן דל. ואם אי אפשר להלוות בלא משכון, ילוונו במשכון, ולא יאמר מושבע אני שלא להלוות במשכון ושלא במשכון, כי הרי זה נשבע להרע לעבור על מצות התורה, ואין אדם משים עצמו רשע.
הזהר בהפרשת המעשר, כי שכרו מרובה, ואין לו ערך, ולפיכך אמרו "עשר בשביל שתתעשר" - מזל"ך, שהוא המעשר מתיבת תעש"ר[5].
הזהר מלהזכיר ש"ש לבטלה, מכ"ש להשבע בשם כלל וכלל, לא בכנוים ולא במידותיו ובמעשיו, כגון שמשיו ומשרתיו, מלכי מעלה. וכן לא ישבע בתורה, ולא באמת, כי השי"ת הוא האמת אמתי כמ"ש וה' אלהים אמת. ועונש המזכיר והנשבע, הוא חמור מאד, ונאמר בו "כי לא ינקה". לא תקלל את חבירך בשם, ואל תאמר כה יעזרני השם. שם אלהים אחרים לא ישמע על פיך, ולא שום דבר ערוה ונבלות הפה, כי עונשו חמור. אל תביא עצמך לידי חשד, והשתדל תמיד להיות נקי מה' ומישראל, כדי שלא יכשלו בך רבים, שיחשדוך במה שאין בך. ותמחול לכל החושדים, כל זמן שאתה נתת להם יד לזה שיהיו נכשלים על ידך.
הזהר מלהשהות נקביך, לא גדולים, ולא קטנים, דמלבד דיש באיסור שהיה זו שתי לאוין, "אל תשקצו" "ולא יראה בך ערות דבר", גם יש חשש סכנה, דחמירא מאיסורא, וכתיב "ונשמרתם מאד לנפשותיכם".
התרחק מאד מאיסור יחוד עם שום אשה אפילו שהיא קרובה לך באחותך[6] ובתך, ועם היות כי אין איסור יחוד, אלא בפתח סגור, ובמנעול, הזהר אפילו בפתח פתוח לרבים, לא יהיה אלא כדי שלא תבא לידי חשד, מכ"ש כי יצר לב האדם רע, ומפתה אותו באומרו אין רואה. וקרא כתיב "אם יסתר איש במסתרים ואנכי לא אראנו" - והאראנו לאחרים.
הזהר מלהסתכל אפילו באצבע קטנה שבאשה, ולשמוע בקול אשה המשוררת, דאם מידי אותה עבירה אתה יוצא, לריחוק, או פחד שיש בין הצדדים, מידי הרהור עבירה שהוא קשה מעבירה אין אתה יוצא.
אל תהדק ראשך על שום ספר, ואל תהרוג עליו כנה, ולא על השולחן שאתה קורא או אוכל בו, כי הוא מזבח כפרה, ואותה כנה הוא כמו ח"ו קרבן לע"ז.
השתדל עם בניך וכל יוצאי חלציך, ואם אפשר עם בני חבירך, שיהיו מתגדלים בת"ת ויראת חטא ומעשים טובים, כי ההרגל משעת קטנותם יועיל להם לעת זקנתם. השתדל שילמדו כל הדינים הנצרכים להנהגתם באיסור והיתר שבשולחן ערוך אורח חיים ויורה דעה, ובדבר זה אל תסמוך על אנשי הדור הזה, דההשתדלות שלהם אינו אלא ללמד את ביניהם איזה סימנים מחשן המשפט, ומעט מזער מאבן העזר, וכל שהו מיורה דעה, ולא כלום מאורח חיים, הכל כדי שיבואו אל תכלית להיות דיין ורב, ולבסוף שיהיה גאון הדור, וסומכין על זה, שרוב שנים יודיעוהו אורחות חיים, ומוטעין הם בזה, דהנה הם חולקים על כללי התורה שאמרה "מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה", וראשית חכמה היא יראת ה', והיא אשר תביא אותו להתחיל ולגמור כסדר שנכתבו א"ח, י"ד, אה"ע, וחה"מ, אך לא להפך הסדר לתכלית רע האמור, כי אין זו טענה, דמתוך שלא לשמה בא לשמה, דהנה התינוק והנער כל מה שלומד על פי הרוב אינו אלא שלא לשמה, א"כ טוב שילמוד יראת ה' מתחילה ויתפאר בה אפילו שלא לשמה, דאח"כ כשיהיה ירא שמים לשמה ילמוד תורה לשמה, לדון דין אמת, שלא לגור מפני איש, שלא לישא פנים, שלא ליקח שוחד, ושלא להתמנות על הציבור שום מינוי בכח ממון, או צד בקהילה. ושמור כלל זה להנהגתך, והנהגת הבנים אשר יהיו לך.
הזהר בכבוד אשתך, כי היא המצלת מן החטא. ודבר על לבה את כל אלה הדברים, לפי שהיא עיקר הבית, ומגדלת את הבנים, ודבריה בנחת נשמעים לבנים יותר מדברי האב.
מצוה שאין לה דורשין - דרוש וחקור אחריה ואל תהי קלה בעיניך. ועבירה שדשו בה רבים, אל תלך בדרך אתם לומר כבר הותרה הרצועה על מנהג רבים שנהגו בה היתר.
הזהר בברכת הלבנה לברך אותה בזמנה בכל חודש בפעם הראשונה שאתה רואה אותה בחידושה. ואל תתעכב מלברך עליה, בפרט במדינות הללו, דעננים מצויים, ואפשר שאם תמתין עד הזמן שקבעו לה, יעבור החודש ולא תוכל לברך. וכבר שמעתי, שחדש אחד בק"ק פ"פ דמיין יע"א מחמת העינון עברו ולא קדשו בברכה, וגזרו גדולי העיר תענית, ויפה כוונו, דהנה תנא דבי רבי ישמעאל אלמלא לא זכו ישראל להקביל פני אביהם שבשמים אלא פעם אחת בכל חודש דיים, א"כ מצוה זו שהיא נראת כקלה בעיני ההמון - רבא היא. ויכולה להגין ולהציל ממות, כמו שסופר באחד שיצאו גנבים על הדרך וגמרו להרוג אותו, וביקש מהם בתחנונים להניח אותו עד שיברך ברכת הלבנה, ושמעו לדבריו. וביני ביני, באה השיירה וניצול.
הזהר בתפילת הדרך, כי כל הדרכים בחזקת סכנה. ולכן, בהגיעך לשלום גם כן ברך ברכת הגומל.
אל תעמוד במקום סכנה, ואל תסמוך לעולם על הנס. ומי לנו גדול מיעקב אבינו, שהיה מובטח ועומד מבעל הבטחון האמיתי, ועכ"ז "ויירא יעקב מאד וייצר לו". בכל מקום שאתה בא, וישאלו עליך, אל תכחש מלומר שאתה יהודי.
אל תרבה שיחה עם הנשים, ואפילו באשתך. אל תשבח שום אשה ביופיה, פן השומע יבא לחמוד אותה, וקרא כתיב "לא תחמוד". ובמשמעו ג"כ, לא תחמיד את אדם בפני שונאו, דמתוך שבחו אתה גורם גנותו. ואל תגנהו בפני אהובו, וגם אל תגנה מקחו, ואל תשבחהו, אלא שתוק.
אל תקרא שום אדם בכנויין, אפילו שלא בפניו. כלל הדברים, כל דבר המסור ללב, שאין אדם יודע למה אתה מתכווין, אם לטובה או לרעה, נאמר בו "ויראת מאלהיך", שהוא המכיר כל המחשבות.
הזהר מצער בעלי חיים, ומכ"ש שלא לצער שום אדם. יש לך להשכיר פועלים, עשה כל מה דאפשר לזכות לעניי ישראל, שהם יהיו פועלים מבני ביתך, שהוא טוב מנתינת הצדקה. ואל תבזה אותם, ושלם להם שכרם משלם, "ולא ילין פעולת שכיר אתך עד בוקר", "כי אליו נושא את נפשו".
אל תשנה ממנהג בני העולם שאתה ביניהם, דהיינו, אל תעמוד בין היושבים, ואל תשב בין העומדין, ולא שמח במקום שהם עצבים, ולא עצב בין השמחים. אבל בדבר הנוגע ליראת ה', כבר אמר דוד "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים" וגו'.
אם יש לך איזה מינוי ושררה, אל תתגאה בו על אותם שאינו[7] אותך. ואל (תטול) [תטיל] עליהם אימה שלא לשם שמים, ותסבול מהם כל דבר משא וטורח שאינו נוגע לצד היראה.
אם אתה סופר, הזהר במלאכת שמים, שלא תוסיף ותגרע אפילו אות אחת, "ואל תשכן באהלך עולה", ותקן כל טעות תכף. וכתוב בטהרה וקדושה יתירה, כדי שתחול הקדושה על אותו מכתב אלהים שאתה כותב, ואם לאו הרי הוא ככתב מחולל מקדשתו, וכל הברכות שמברכין עליו הם בחינם, ועליך יהיה העונש, השי"ת יצילנו.
אם אתה מושכר אצל בעל הבית, הזהר שלא לשנות מדעתו, וכל מה שיאמר לך בעה"ב - עשה, ואל תהיה מורה שום צד היתר להרויח יותר מהשכר הקצוב לך, אם לא מדעתו ורצונו של בעה"ב. סוף דבר, אמרו רז"ל "ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה", דעלך סני - לחברך לא תעביד.
לעת ערב, שהיא שעת תפלת המנחה, הזהר מאד בה, דהנה מצינו לאליהו שנענה בתפילתה. ותהיה נוהג כסדר הכתוב בתפילת השחר בענין המלבוש נקי אם אפשר לך. והתפלל עם הציבור בכוונה.
ואז לך אכול לחמך בשמחה עם בני ביתך. ותלמוד על השולחן פרק א' או בספר אחד מספר מוסר, ותשמיע אותו ספר למסובים. ותשאל על לימוד בניך שבאותו יום, ומה שהרויחו עם המלמדים, ולא תמתין עד יום שבת, דכיון שאין שואל ממנו מידי יום ביום, המלמד והנער מתרשלים מלעשות את שלהם, וסומכין על יום שבת, שאינו אלא יום אחד בשבוע, ובשעה קלה, אם לא ידע, יעבור זעם.
ותברך ברכת המזון מתוך הספר בכוונה. ואם יש לאל ידך ללמוד, למוד. ואז תאמר ק"ש שקבעו על המטה עם וידוי נכון, ומחילה הנצרכת לכל מי שציער אותך. והשתדל להכנס בשינה מתוך פסוקי תורה ויראה ושמירה, או מתוך הרהור ד"ת, או מצוה. ואל תשכח פסוק "בידך אפקיד רוחי" וגו', גם פסוק "בידך עתותי הצילני מיד אויבי ומרודפי", ואז תשכב ולא תפחד, ושכבת וערבה שנתך.
הזיווג עם אשתך בטהרת המחשבה והמעשה - אין ערוך אליו, לתועלת היוצא ממנו, בכל עת וזמן. ולהיות רב מאד מחנהו בביאור הנצרך לו, די לך להזהר עכ"פ, שלא להרבות בו להנאת ותענוג גופך, רק לקיים מצות עונה האמורה בתורה, וכדי שלא תבא לידי חטא בהרהור או במעשה. ובהיותך מייחד מחשבתך לשם שמים, באהבה הנצרכת בינך ובין בת זוגך, וכדי לקיים המין האנושי ולא זולת – די לך. ואין לך מן הצורך לדעת סוד תכליתו עד היכן הוא מגיע - אפילו כשאשתך מעוברת או מניקה.
הזהר בכל שבוע בקריאת הפרשה שנים מקרא וא' תרגום, ולהשלים פרשיותיו עם הציבור. ומי שאפשר לו ללמוד הפרשה ע"י רש"י ז"ל, שכרו מרובה. מכ"ש אם ילמד המדרשים השייכים לאותה הפרשה.
הזהר להכין צורכי שבת ותיקוניו כיד ה' הטובה עליך, דכל המרבה בתענוגו ומעדנו, הרי זה משובח. ומעט באכילתך ע"ש, כדי שתאכל לתאבון סעודת שבת. הכן השולחן והכסא והמנורה בשמן זית, וקידוש על היין, ורחץ במים חמין ידיך ופניך. ורגליך לא יכשל אם תרחצם לכבוד שבת. וכל גופך יטהר אם יש ביכולתך לטבול, כי טבילת כל הגוף היא מעולה בכל עת וזמן לטהרת הנשמה, ולזכך המחשבה. והזהר להיות מוסיף מחול על הקודש. ותדליק שתי נרות, מלבד הנרות שאשתך מדלקת בשעה הקבועה לקבלת שבת. ותסיר מלבך כל מחשבת חול ודאגה, וקבלה בשמחה ובטוב לבב, בכסות נקיה, הכל לפי היכולת. וקיים שלש סעודות בשולחן ערוך, בברכת המוציא ובברכת המזון, כי שכרה מרובה.
ובשאר הלכות שבת בשמירתו, הן מרובות, ואין קץ ממש למה שאדם מחוייב להזהר בו, הזהר והשמר בו כל מה דאפשר, כי שכרו מרובה, ועונשו איננו מועט. ומעט בשיחת חולין, ומכ"ש בענין משא ומתן, שכל הרהור ודבור אסור. וילמוד כל מה דאפשר לו ללמוד, ולא ירבה שיחה כלל, ולא יעשה שום דבר שיש בו טרחא, אע"פ שאין בו מלאכה כלל. ואל יזכור וידבר משום דבר שיש בו עגמת נפש, כי יום עונג ומנוחה הוא, והשמחה בו מצוה רבא. ומה טוב אם ילמוד מהלכות שבת בספרים שכתבו רבותינו ז"ל, כדי שידע מהן וישמור.
במוצאי שבת יבדיל בתפילה, ועל הכוס ביין, הדס, ונר, כסדר הנהוג וקבוע בברכות.
אם אפשר לאכול סעודה קטנה, אפילו שלא יוכל לאכול רק כזית, הוא מצוה רבא, ללוות מלכא בשיר ושבח והודאה הראוי.
בכל ערבי ימים טובים, יהיה נוהג כמו שכתוב בערב שבת. בערב ר"ח, טוב ונכון להתענות. כי נקרא [ל]חכמי האמת "כיפור קטן", וגם טוב לבריאות הגוף.
בר"ח מצוה להרבות בסעודתו, ואין להתענות בו רק תענית חלום, וצריך למיתב תענית לתעניתיה.
בפורים, ירבה במשתה ושמחה, ומשלוח מנות איש לרעהו, ומתנות לאביונים, הכל כפי היכולת. ולבו יהיה תמיד לשם שמים. ובעידן חדוה – חדוה. ובעידן עצבות – עצבות.
ולפיכך אמרו, "משנכנס אדר מרבין בשמחה, ומשנכנס אב ממעטין בשמחה", דהנה חיוב הזכרת חורבן בית קדשינו, מלבד אבל הט' ימים שבחדש אב שמתחיל האבל מי"ז תמוז, כל יום תמיד מחוייבין אנו להיות בין עינינו, כמ"ש "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" וגו'. וכל דור ודור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו. וכל המתאבל על חורבנו, יהיה זוכה לראות בנחמת בניינו. ולכן, בכל יום תמיד באשמורת הבקר, אם לא אפשר לו לקום בחצות, לומר כל תיקון חצות המפורסם בספרים, עכ"פ ישתדל לומר ב' מזמורים "על נהרות בבל", ו"מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך", ו"זכר ה' מה היה לנו", וקצת פסוקי דנחמתא דיש שם בסדר תיקון חצות, כי זכירת החורבן היא מצד החיוב, ואין ערך להמתאבלים בו, דומה לעונש המתאבל בשבתות וי"ט.
משנכנס אלול, עד מוצאי יום הכיפורים, ישים אל לבו, כי זמן לכל הוא לטהר חשבונותיו עם קונו, לדעת כל אנשי[8] מעשהו במשך כל השנה. קודם בא יום הדין, פן יהי היו הפקודה. ולכן, יש לכל אחד להיות ירא וחרד מאימת הדין, ולהתענות בכל אלו ארבעים יום, ואם אי אפשר לו, יתענה שני וחמישי. והואיל ועיקר התענית אינו אלא לשבר זדון לבו של היצה"ר, כדי לבוא לידי התשובה בחרטה דמעיקרא, והקבלה הראויה שלא לשוב עוד לכסלה, אם כן, כל זמן שבכל ערב ר"ח, יעשה סדר התבודדות באופן תשובה הראויה. גם בכל יום מאלו הימים ככה יעשה כל איש ואשה אשר חלק להם ה' בבינה להכיר בחסדי השי"ת שהוא קשה לכעוס ומאריך אפיה, ונוח לרצות, וגבי דיליה מעט מעט, כי לא יחפוץ במות המת כי אם בשובו.
ובכן ראוי, שכל אלה הימים שהם ימי רצון לקבלת התפילה והתשובה, יתאמץ כל אדם להתוודות על חטאת נעוריו ופשעיו מימי זקוניו, ויבכה ויספוד עליהם כאדם שהוא מספיד את מתו, ויקרע סגור לבבו כמו שאמר הנביא קרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ה' בצום ובכי ובמספד ויהיה תוהא על חטאות נעוריו, ויתודה על אותם שהם גלויין לו, ויהיה מודה ועוזב, ולא יהיה טובל ושרץ בידו. ואז יהיה לבו נכון ובטוח דתפילתו ותשובתו תהיה מרוצת ומקובלת. בפרט אם יהיו עיניו זולגות דמעה בשעה שהוא מתוודה דק"ל "שערי דמעה לא ננעלו", וסימניך "ותפתח ותראהו... והנה נער בוכה, ותחמול עליו, ותאמר מילדי העברים זה", דכשאדם בוכה, הוא סימן טוב שאינו קשה עורף ואביר לב. וכאשר ירך לבבו מעבירות שבידו ושב ורפא לו בכל עת וזמן, מכ"ש בימים נוראים שנאמר בהם "דרשו את ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב".
ויזכור ואל ישכח תמיד בתפלותיו מלהתפלל על כלל ישראל, דהשכינה בגלות עמהם, ולמען שמו המחולל בגוים יעשה וימהר ויחיש גאולתם, וישיב עטרת התורה למקומה, ויקיים בנו כל הבטחותיו שהבטיחנו על ידי נביאי האמת והצדק, ויסיר לב האבן מבשרנו, ויתן לנו לב בשר לעבדו בלבב שלם, ולשמור לעשות ולקיים את כל התורה והמצוה באהבה, ולעשות רצונו כרצונו אכי"ר.
תחנה מעולה עריכה
תחנה מעולה / תחלתה תהלה / יסודתה על שלש עשרה עיקרים / ואחרי כן יסעו אבנים / בנויות בתים / על בקשת המחילה / כדי להקל ביסורים /
אל אחד ולא מנוי - נעלם ואין מצוי
נצחי בלי שנוי - עדיו תחינתי:
אשר ברא - כל יש - אשר נברא
קדמון בלי חברה - אליו תשוקתי:
תואר ושום מקרה - אין לו והוא בורא
בשמו אני קורא - לשמור גויתי:
שחק וגלגליו - תבל וכל מושליו
כולם המון – חיליו. הוא אל תהלתי:
מלאך ומזל, לו - כורעים ולזבולו
ומשרתים שלו – כוכבי הליכתי:
רואה פעולת איש - משכיר וגם מעניש
עודו בחי יחיש - או עת פטירתי:
אחר היותי שם - האל דרכי שם
אם טוב יהי נרשם - יקים נבלתי:
יש דין ודיין - על כל איש כמו יפעל
אם טוב ואם - מעל. כי הוא בחירתי:
תורת אמת העיר - לתת לעם צעיר
תוך הסנה הבעיר - בו אש פליאתי:
צור בא להנחילם - עד כל ימי עולם
דתו להאצילם - האיר אפלתי:
על ידי גדול הדור - משה צרור המור
לזכור גם שמור - הודו קהלתי:
צוה לבל תוסיף – בדת, ולא תעדיף
כי היא אמת תקיף - לעד ירושתי:
אל רם ומתנשא - פשעי תהי נושא
עשה ולא תעשה - היתה עבירתי:
חסד עשה עמי - בזכות נביא עמי
משה, סמוך תומי - ומחול לחטאתי:
בזכות ידידיך - וכל חסידיך
צוה גדודך - להיות בעזרתי:
זמן בעוד אחי - צרכי והכרחי
ובידך רוחי - אפקיד. ונשמתי:
וקרע גזרותי - רעות ובשנותי
תוסיף וטובותי - תרבה בזקנותי:
כל רע אשר נגזר - עלי. וחיוב זר
מהר יהיה נפזר - נהפך לטובתי:
כפר מחול וסלח - מריי. ולי תשלח
ישעך ואז אצלח - כי לך הוחלתי:
תן לי בסוד חכמה - מבוא בתעלומה
אבין ובמזמה - תשכיל יחידתי:
סתרי וגם מחסי - אתה רפא מחצי
ובעת מלא קצי - אמות במטתי:
יה תן ביום חדלי - מיתה ערבה לי
טבעית בטוב שכלי - תהיה פרידתי:
נפשי בעדנך - שכל ברנך
תשכין לפניך - תשוב לחיותי:
יוצרי והוד ראשי - מלא רצון נפשי
ובכל מבוקשי - תשלים שאלתי:
תערב תפלתי לך - ותהי אצלך
תמיד בהיכלך - תכון תפלתי:
ברוך ה' אלהי ישראל, אשר עד כה עזרני לכתוב בקיצור נמרץ, פרטי וכללי סדר הנהגת החיים, מראשית השנה עד אחרית שנה.
ולא פירשתי פרטי כל דבר ודבר, יען כי הספרים הקדמונים, גם אחרונים, מלאים כל טוב בביאור כל שורש דבר באופן המתקיים. ואין זה, כי אם לקט מספרי היראה, לזכרון בעיני, ובעיני כל ירא וחרד, אשר הוא חפץ לעשות רצון בוראו באהבה, ואי אפשר לו לחזור על כל ספרי המוסר. בלומדו פרקים אלו פעם אחת בכל שבוע, ולכל הפחות בכל חודש, יהיה לו די והותר, בדור הזה שנתמעטו הלבבות, הלואי ואולי יקיים דברים שנכתבו בצרור החיים, בכתבם ובלשונם, דאזי יהיה מובטח להשיג חיי העולם הבא, ומעט יחזיק את המרובה אשר ימשך לו ממנו, וידעו ויביטו ההכרח שמוטל על כל אדם לעשות, וממה שמחוייב להיות פורש.
ויען אין כל דבר חדש שנתחדש בו, רק כפל הדברים כמו שהם בשורש הספרים, קראתי שמו "צרור החיים" לקדושים אשר בארצות החיים, זכותם יגן עלינו ועל כל ישראל אמן, נצח, סלה, ועד:
[1] הלשון מגומגם קצת, אך הכוונה ברורה.
[2] צ"ל: ואם אין.
[3] צ"ל: "אשר יספיק".
[4] מלשון "אונאה".
[5] תעש"ר מספרו תתק"ע, מזל"ך מספרו צ"ז, עשירית מתיבת תעשר.
[6] אולי צ"ל: "כאחותך".
[7] מלשון "אונאה".
[8] אולי צ"ל: איש.