צידה לדרך מפרשות השבוע/פרשת מטות

<< · צידה לדרך מפרשות השבוע · פרשת מטות · >>

פרשת מטות: "והנה המקום מקום מקנה"-השקיעה בחומר מונעת לראות את הרוח

"והנה המקום מקום מקנה"

בקשת בני גד ובני ראובן להישאר בעבר הירדן
א וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד, וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה: ב וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן, וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר: ג עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן: ד הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה יְהוָה לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא, וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה: ה וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן:

תגובת משה- שלילית
ו וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה: ז וְלָמָּה תְנִואוּן (תְנִיאוּן) אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם יְהוָה: ח כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ: ט וַיַּעֲלוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם יְהוָה: י וַיִּחַר אַף יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא, וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר: יא אִם יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה אֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב כִּי לֹא מִלְאוּ אַחֲרָי: יב בִּלְתִּי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן כִּי מִלְאוּ אַחֲרֵי יְהוָה: יג וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה: יד וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף יְהוָה אֶל יִשְׂרָאֵל: טו כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר, וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה:

בני גד ובני ראובן מתקנים את בקשתם
טז וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ: יז וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם, וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: יח לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ: יט כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה:

תשובת משה- חיובית ובהסתייגות
כ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְהוָה לַמִּלְחָמָה: כא וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי יְהוָה עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו: כב וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְהוָה וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵיְהוָה וּמִיִּשְׂרָאֵל, וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי יְהוָה: כג וְאִם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לַיהוָה, וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם: כד בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם, וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ:

בני גד ובני ראובן מתקנים שוב את הצעתם
כה וַיֹּאמֶר בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה: כו טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד: כז וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי יְהוָה לַמִּלְחָמָה כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר:
(ל"ב, א-כז)

א. "והנה המקום מקום מקנה"- השקיעה בעולם החומר

פרשת בני גד ובני ראובן פותחת בכך שהתורה מציגה אותם כעשירים מאוד: "ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד". הפסוק הראשון בפרשה זו פותח ומסיים בהדגשת עושרם: "ומקנה רב...עצום מאד". מאידך בני גד ובני ראובן מזהים כי עבר הירדן מקום מתאים למקנה שלהם: "והנה המקום מקום מקנה". אשר על כן הם פונים למשה בבקשה: "הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה". מתוך הצגת הדברים התורה מדגישה כי בני גד ובני ראובן שקועים בעולם החומר. כל שחשוב להם הוא ש"המקום מקום מקנה". כך הם מכנים את עבר הירדן. מאידך הם מתעלמים לחלוטין מקדושת ארץ ישראל ומערכה הסגולי.

הארץ אשר הכה ה'- קורטוב רוחניות
אמנם אמרנו שבני גד ובני ראובן מתעלמים מקדושת ארץ ישראל, אך כאשר הם מזכירים את עבר הירדן, הם מכנים אותו "הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל". נ"ל כי הם בכוונה מכנים כך את עבר הירדן, כדי להציג את המקום עם ערך רוחני משלו, עם קדושה משלו. הרי ה' הכה את הארץ, ה' הוא שסייע בעדנו לכבוש את המקום. ממילא יש להקב"ה עניין במקום, ממילא יש למקום קדושה. אולי הם מאמינים בכך באמונה מלאה, או שמא אין הדבר אלא להשקיט את מצפונם. לפי הפרשה כולה, נראה כי הם שקועים בחומר יותר מידי, והתייחסות למקום ההתיישבות אינה אלא התייחסות חומרית גרידא.

ב. "אל תעבירנו את הירדן"

בני גד ובני ראובן זהירים מאוד בבקשתם. כאשר הם מעלים את בקשתם בפעם הראשונה, הם אינם אומרים זאת במפורש אלא ברמז: "הארץ... ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה". והמבין יבין. כלומר- המקום מתאים לנו, ואנו מעוניינים להישאר כאן. לאחר בקשתם הנרמזת (פסוק ד') יש בתורה סימן לפרשה סגורה. ולאחר מכן הם ממשיכים את דבריהם בפתיחה נוספת של "ויאמרו"^[1] . הדבר רומז על שתיקה מכוונת מצד משה רבינו. הוא אינו רוצה כלל לענות להם. כביכול, הוא מעדיף לומר 'לא הבנתי', או 'אינני רוצה להבין', או 'אינני מאמין שזהו רצונכם', וכל כיו"ב. לאחר שתיקתו של משה, שוב הפסוק פותח ב "ויאמרו" והפעם בני גד ובני ראובן פורשים את בקשתם באופן ברור וחד משמעי "ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך יתן את הארץ הזאת לעבדיך לאחזה אל תעברנו את הירדן". בדבריהם אנו מבחינים בשתי בקשות:

1. "יתן את הארץ הזאת לעבדיך לאחזה" כלומר הם מבקשים להתנחל בעבר הירדן.
2. "אל תעבירנו את הירדן". הם מציעים להישאר בעבר הירדן ולא להמשיך את המסע לארץ ישראל. על כל המשתמע מכך, כלומר הם לא ישתתפו במלחמות לכיבוש הארץ.

התייחסות לארץ ישראל כאל מקום בלבד
אין ספק בני גד ובני ראובן אינם מתייחסים לארץ ישראל כאל ארץ בעלת ערך סגולי מיוחד. זהו מקום להתנחל, מאחר וכך הרי עבר הירדן מקום יותר פורה. אם כן עדיף להישאר שם. אם הארץ נתפסת כמקום כלכלי גרידא, הרי שיש ארצות יותר פוריות. מי שאינו מסוגל לראות את העניין הסגולי של ארץ ישראל, את משמעות הקדושה שבארץ ישראל, לא בהכרח שיעדיף להתנחל דווקא שם.

ג. תגובת משה: חייבים לעבור את הירדן

משה מגיב לדברי בני גד ובני ראובן בנאום בן עשרה פסוקים. בדבריו הוא מעביר להם שני מסרים בהתאם לשתי בקשותיהם, כאמור לעיל. באשר לבקשתם "אל תעברנו את הירדן", משה עונה באופן חד משמעי וברור: "האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה?!" כלומר, אתם חייבים לעבור את הירדן! לא יעלה על הדעת שתערקו מן המלחמה. אם לא תעברו את הירדן-בצעדכם זה אתם גורמים למורך לב אצל שאר העם: "ולמה תניאון (תנואון) את לב בני ישראל מעבר אל הארץ...". משה מזכיר להם את חטא המרגלים ותוצאותיו המרות, ומשווה את מעשיהם לחטא המרגלים: "והנה קמתם תחת אבתיכם תרבות אנשים חטאים לספות עוד על חרון אף ה' אל ישראל: כי תשובן מאחריו ויסף עוד להניחו במדבר ושחתם לכל העם הזה"

ד. לארץ ישראל יש ערך מוסף

באשר לבקשתם להתנחל בעבר הירדן, משה רומז להם כי לארץ ישראל יש ערך רוחני, וארץ ישראל אינה רק מקום גשמי. משה אינו אומר זאת בצורה ברורה ומפורשת, אלא רומז זאת בתוספת התיאורים לארץ ישראל . כמובן, משה אינו עונה להם בצורה שלילית, שאל להם להתנחל בעבר הירדן, וגם לא אומר להם שהם חייבים להתנחל בארץ ישראל. להלן נציין את שלוש הפעמים שמשה מזכיר את ייחודה של ארץ ישראל^[2]. משה כועס עליהם שהם עלולים לגרום לעם ישראל לא לעבור אל הארץ. וכאן הוא מוסיף לארץ תיאור: "אל הארץ אשר נתן להם ה'" (ז'). וכן כאשר הוא מזכיר את חטא המרגלים אשר גרמו לבני ישראל שלא רצו להיכנס לארץ. שוב משה מוסיף אותו תואר לארץ: "...לבלתי בא אל הארץ אשר נתן להם ה'"(ט'). משה רומז להם כי זו לא סתם ארץ. זוהי מתנת ה'! ה' הוא הנותן לנו את הארץ. איך אפשר לוותר על מתנה שכזו?! ואם לא די בכך, הנה בהמשך דברי משה הארץ תקבל תואר נוסף: "...האדמה אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב..." (י"א). אם כן לדברי משה זוהי ארץ בעלת משקל סגולי רב, בעלת משמעות רוחנית. זוהי משמעות שמעבר לפוריות האדמה. אדמה פוריה אפשר למצוא בכל מקום. אבל ארץ שה' הבטיח לאבות יש רק אחת. ארץ שה' נתן לנו, יש רק אחת!! בס"ה בנאומו משה מזכיר את שם ה' שבע פעמים! זאת במטרה לתת לבני גד ובני ראובן תחושה שהעולם אינו רק מקום מקנה. עם ישראל הם עם ה', עם שחי את המהלך האלוקי, שראשיתו יציאת מצרים והמשכו הכניסה לארץ. משה מנסה ע"י השימוש הרב בשם ה' לרמוז לבני גד ובני ראובן שבעולם יש גם ראיה רוחנית. ולא יעלה על הדעת לשקוע בעולם המקנה.

ה. תגובת בני גד ובני ראובן: הבנת חצי דברי משה

בני גד ובני ראובן מגיבים לדברי משה בהבנה ובחיוב רק למסר הראשון. ביחס למסר השני יש התעלמות או תגובה שלילית כפי שנראה להלן. אכן הם חוזרים בהם, והם מוכנים לעבור את הירדן. יתר על כן הם יצאו למלחמה ואפילו כחיל חלוץ: "ואנחנו נחלץ חשים לפני בני ישראל עד אשר אם הביאנם אל מקומם". אכן הם בהחלט רוצים למנוע מורך לב אצל העם. יתר על כן בנכונותם להיות חלוצי צבא הם מגבירים אצל יתר העם את הרצון והאומץ לקראת המלחמה. מאידך הם מדגישים כי הם רוצים להתנחל בעבר הירדן על כן הטף והצאן ישארו בעבר הירדן. והם מזכירים זאת פעמיים:

1. "גדרת צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו"
2. "...וישב טפנו בערי המבצר מפני ישבי הארץ"

לסיכום, נראה שהם לא קלטו את המסר השני של משה בדבר משמעותה הפנימית והעמוקה של ארץ ישראל. הארץ שה' הוא הנותן אותה, ארץ אשר מובטחת לנו מאז האבות. כדי להדגיש עד כמה הם רחוקים מכל הבנה רוחנית, אנו שמים לב כי שם ה' נעדר לחלוטין מדבריהם , בניגוד למשה שהזכיר את שם ה' שבע פעמים! בתשובתם של בני גד ובני ראובן אנו מגלים כי הם שקועים בעולם החומר עמוק עמוק, הדבר עולה מתוך דבריהם, כדלכמן:

1. כאמור, שם ה' אינו מוזכר כלל בדבריהם.
2. הם מציינים כי יצאו למלחמה "לפני בני ישראל". זוהי ראיה גשמית גרידא. ובהמשך משה יתקן אותם כי המלחמה היא מלחמת ה', ולכן הם יוצאים למלחמה "לפני ה' ".
3. הם הקדימו את הצאן לטף. הם נראים כמי שדואגים לרכושם יותר מאשר לבניהם וכך הם אומרים: "גדרת צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו".

ו. המלחמה על ארץ ישראל- מלחמה לפני ה'

משה מגיב לדברי בני גד ובני ראובן, ומתקן את דבריהם בשתי הנקודות, אשר בהם הודגש העולם החומרי בו הם שקועים. הם השמיטו את שם ה' בתשובתם והמלחמה מבחינתם זו מלחמה ארצית רגילה של בני ישראל, ואכן הם מוכנים לצאת למלחמה "לפני בני ישראל". משה מתקן אותם ומדגיש בדבריו שלוש פעמים כי המלחמה היא מלחמת ה': "אם תחלצו לפני ה' למלחמה... ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה'... ונכבשה הארץ לפני ה'..." ^[3]. יתר על כן משה מחזק אותם, ומסביר להם כי גם בעבר הירדן אפשר לחיות מציאות רוחנית ולהרגיש קרובים לה'. וגם ביחס לעבר הירדן הוא משתמש בביטוי "לפני ה'": "... והיתה הארץ הזאת לכם לאחזה לפני ה'". באשר להקדמת הצאן לטף, משה מתקן אותם וחוזר על דבריהם, אך בשינוי הסדר: "בנו לכם ערים לטפכם וגדרת לצנאכם".

ז. בני גד ובני ראובן קלטו את המסרים של משה?!

לכאורה, נ"ל כי בני גד ובני ראובן קלטו את שני התיקונים שתיקן משה בדבריהם. כאשר הם חוזרים על ההסכם שסוכם, הם אכן משנים אותו ע"פ דברי משה. הם כבר מבינים שהמלחמה היא מלחמת ה', ולכן הם אומרים: "ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' למלחמה..." כמו כן הם מקדימים בתשובתם את הטף למקנה: "טפנו נשינו מקננו וכל בהמתנו יהיו שם בערי הגלעד". אמנם הם שינו את דבריהם כנ"ל, אך האם הם קלטו את המסרים העמוקים של משה? כאמור, העובדה שהם כן יעברו את הירדן להילחם, מעידה שאת המסר הראשון הם כן הבינו, אך האם הם הפנימו את המסר באשר לערכיותה של ארץ ישראל? ובאשר לשקיעתם בעולם החומר? בוודאי שלא! הם מתעקשים להיאחז בעבר הירדן ולא בארץ ישראל. הדבר מעיד כי הם עדיין שקועים ונאחזים בעולם החומר, וקשה להם להתנתק מכך. ואכן בדבריהם הם מציינים את רכושם בהדגשה מסויימת: "טפנו נשינו מקננו וכל בהמתנו יהיו שם בערי הגלעד". נ"ל כי הדגשה זו באה ללמדנו עד כמה הם היו שקועים בעולם הגשמי.

ח. שלוש תמיהות

בקוראינו את הדו שיח בין משה לבין בני גד ובני ראובן אנו תמהים שלוש תמיהות:

1. מדוע משה לא דיבר איתם מפורשות ביחס לערכה ומשמעותה של ארץ ישראל, אלא רק ברמז? זאת בניגוד למסר הראשון ביחס לחובה לעבור את הירדן ולהצטרף למלחמה, את זאת אמר משה במפורש ונחרצות.
2. הכיצד זה שבני גד ובני ראובן לא קלטו את המסר השני, המסר בדבר ערכה של ארץ ישראל: "הארץ אשר נתן ה' ", הארץ המובטחת לאבות?
3. מדוע בסופו של דבר, משה ויתר להם, ואיפשר להם להישאר ולהתנחל בעבר הירדן למרות הקדושה המיוחדת, שיש בארץ ישראל ואין בעבר הירדן המזרחי.

ט. כיצד לפנות ל"רחוקים"

ננסה לענות על שלוש השאלות הנ"ל לפי הסדר. באשר לשאלה הראשונה, מדוע משה לא פונה לבני גד ובני ראובן באופן ישיר, ומסביר להם את ערכה המיוחד של ארץ ישראל? נ"ל כי משה בדרכו זו של הצגת הדברים בא ללמדנו איך לדבר עם "אנשים רחוקים". לא פעם אנו מתלבטים איך לפנות למי שרחוק מעולם התורה. איך להסביר לו מה הוא מפסיד. איך להציג בפניו את עולם הרוח שהוא מפסיד. משה רבינו מלמדנו שלפעמים אל לנו לפנות ישירות למי שרחוק מעולם המושגים שלנו. פשוט, הצד השני לא יקלוט מאומה. יש הגיון לרמוז. אם יקלוט את הרמז, יש הגיון להמשיך ולשוחח. אם לא יקלוט אפילו את הרמז, הרי שטוב שלא דיברנו איתו ישירות. הרי ודאי לא היה מבין, ולא קולט את דברינו. בני גד ובני ראובן הם בבחינת "רחוקים". בכל מה שקשור לקדושת הארץ, הם "רחוקים" ואינם מבינים. אשר על כן אין טעם לתת להם הרצאות על קדושת הארץ. יש הגיון לרמוז להם, אולי יבינו. האם המסקנה היא שמי שרחוק מעבודת ה', צריך להתייאש ממנו? לא ולא. יש צורך לקרב אותו, לאט לאט, בקצב ובכלים שיש לו, ולתת לו להגיע למסרים הגדולים והנפלאים מתוך רצונו, מתוך הבנתו ומתוך ההכנה שרכש לכך. אם נפנה אליו באופן ישיר נחרץ וחד משמעי, הצד השני לא יבין, לא יפנים ולא יקלוט, מאידך אנו עלולים ליצור אצלו רגשות נגדיים.

מבחינה אחרת, אנו עלולים ליצור כלפיו קטרוג בשמים. הרי הזהרנו, אמרנו, הודענו, הסברנו, והוא עדיין בשלו. אם אין לו הכלים לקבל את דברי הקודש, הוא לא יבין ולא יקבל. כל דברינו יפלו על אוזניים ערלות. ומאידך דברינו יוצרים כלפיו קטרוג גדול של מי שלא מוכן לקבל ולהשתנות. בעוד שבאמת אין כאן עניין שהוא אינו רוצה להשתנות, הוא פשוט ללא הכלים לכך. ממילא הוא אינו מסוגל לקבל את הערכים אשר עליהם אנו מדברים אתו.

י. החומר מכסה את עין השכל

באשר לשאלה השניה: הכיצד בני גד ובני ראובן לא קלטו את המסר באשר לערכה של ארץ ישראל, נ"ל כי התורה ענתה על שאלה זו בפתיחה לכל הפרשה. ארבעת הפסוקים הראשונים של הפרשה (א-ד) טומנים בחובם את התשובה. פסוקים אלה מציגים את בני גד ובני ראובן כאנשים השקועים בחומר. אנשים שהמקנה עומד במרכז עולמם, כדלקמן:

1. המילה 'מקנה' מופיעה ארבע פעמים.
2. המילה 'מקנה' פותחת ומסיימת את פסקת הפתיחה (א-ד).
3. הדגשת רכושם הרב: "ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד".
4. הם מתייחסים לארץ ישראל רק כאל מקום כלכלי, מאחר וכך עבר הירדן נראה להם כמקום יותר מוצלח. כדברי הכתוב: "ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה".

מדוע התורה כל כך הדגישה את עולמם החומרי? אולי, התורה רצתה לומר שזו הסיבה שהם התנתקו מהעולם הרוחני. עד כדי כך שהם לא מבינים את משמעותה של ארץ ישראל, כאותה ארץ שהמשכן נמצא שם והשכינה שורה בו. אנשים שכל כך שקועים בחומר יוצרים מחיצות בינם לבין עין שכלם. הם כבר אינם רואים עולם רוחני, הם כבר לא מגיבים לרמז שרומז להם משה על עולם של מושגים רוחניים.

יא. בדרך שאדם רוצה לילך- בה מוליכין אותו

באשר לשאלה השלישית, מדוע משה נכנע להם וויתר, ונתן להם להתנחל בעבר הירדן, ניתן לענות מס' תשובות.

1. בדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכין אותו'. כלומר לא שייך להכריח אדם לטפס בדרגות רוחניות. היא היא הבחירה החופשית. אדם יגיע לדרגה רוחנית לפי ההשקעה שלו, לפי העבודה שלו, דבר זה אינו ניתן לציווי.
2. גם לעבר הירדן יש קדושה. כמובן פחות מאשר לארץ ישראל, גם זו "הארץ אשר הכה ה' ". ואולי הדבר מתאים לרמתם הרוחנית של בני גד ובני ראובן. כלומר, מי שבדרגה נמוכה יתנחל במקום בהתאם לרמתו. עבר הירדן ברמה רוחנית מסויימת, פחותה מזו של ארץ ישראל, והם- בני גד ובני ראובן גילו שעולמם הוא עולם מקנה, ז"א רמתם הרוחנית פחותה. ממילא המקום מתאים להם.
3. "לעולם תהיה שמאל דוחה וימין מקרבת . בני גד ובני ראובן נמצאים במצב קצת רחוק מהשגות רוחניות. במקום לרחק אותם עוד יותר, משה מוצא לנכון לקרב אותם. אם משה היה מסרב להם, הדבר היה עלול ליצור התנגדות עוד יותר גדולה ואולי הרחקתם לחלוטין מעם ישראל. להיפך משה קירב אותם, והם אף מוכנים להיות חלוצי צבא בכיבוש הארץ.
4. ועוד ניתן לומר, יש היגיון שלאחר שחלוצי הצבא של בני גד ובני ראובן ילחמו בכיבוש הארץ. הם יתאהבו בארץ, ואולי ירצו לחזור בהם ולהתנחל בארץ. כלומר, משה רבינו האמין שהקשר הישיר עם הארץ יעשה את שלו. אם כן למה לסרב להם, ימים יגידו. כפי שאומר בעל ספר החינוך "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". חלוצי הצבא של בני גד ובני ראובן אמורים לשהות בארץ 14 שנה. שבע שנות כיבוש ועוד שבע שנות נחלה. יש להניח שאחרי שהות ממושכת בארץ ולאחר השקעה בארץ, הם יאהבו את הארץ ואולי ירצו להתנחל בה מרצונם.

1. הרבה פעמים כאשר יש נוסח זה של "ויאמרו" פעמיים רצוף של אותו דובר, הדבר בא ללמדנו שהצד השני לא רצה לענות, או ענה ב"שתיקה רועמת", ובאופן זה ביטא את תגובתו השלילית.
2. בשלושת המקרים שמשה יציין את ייחודה של ארץ ישראל הוא יעשה זאת ע"י "משפט לוואי". כלומר, ע"י התואר שהוא יתן לארץ ישראל, ז"א שהמסר הוא אגבי ולא ישיר.
3. הביטוי "לפני ה' " מופיע במשא ומתן (ל"ב, כ-לג) שבע פעמים! מילה מנחה המופיעה שבע פעמים באה להדגשה וחיזוק. בדרך זו באה התורה לחזק את הרעיון שהמלחמה על ארץ ישראל היא מלחמת ה'.