צידה לדרך מפרשות השבוע/פרשת יתרו

<< · צידה לדרך מפרשות השבוע · פרשת יתרו · >>

פרשת יתרו: ההתבטלות-הדרך להתעלות -איך משה מתכונן למעמד הר סיני?

בואו של יתרו ומינוי שופטים

קבלת הפנים ליתרו

א וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא יְהוָה אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם: ב וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ: ג וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה: ד וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה: ה וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים: ו וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ, וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּהּ: ז וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם, וַיָּבֹאוּ הָאֹהֱלָה: ח וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם יְהוָה: ט וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם: י וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ יְהוָה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם: יא עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְהוָה מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם: יב וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים, וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים:

הצעת יתרו- מינוי השופטים
יג וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם, וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב: יד וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם, וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב: טו וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים: טז כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ, וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו: יז וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה: יח נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ: יט עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ, הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים אֶל הָאֱלֹהִים: כ וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת, וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן: כא וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע, וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת: כב וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם, וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ: כג אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אֱלֹהִים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד, וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם: כד וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ, וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר: כה וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל הָעָם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת: כו וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת אֶת הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל מֹשֶׁה וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפּוּטוּ הֵם: כז וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ, וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ: (י"ח, א-כז)

א. מעמד הר סיני- יחידאי בדברי ימי העולם

מעמד הר סיני זהו מעמד יחידאי בדברי ימי העולם. פעם אחת ויחידה הקב"ה מתגלה לעם שלם כחלק מתהליך של "עם זו יצרתי לי..." ושל "והייתם לי סגלה מכל העמים". משה רבינו, עליו השלום, יודע שהוא נבחר להיות הנביא שיעלה להר סיני, והוא אמור להעביר את דבר ה' לעם. הוא ישאר בהר ארבעים יום וארבעים לילה ללמוד את התורה מפי הגבורה.

נשאלת השאלה, איך התכונן משה למעמד זה? והאם התורה כותבת זאת? לכאורה, נ"ל כי ההכנה הטובה ביותר למפגש עם בורא עולם תהיה בסגנון של התבודדות, טבילות, הסתגפויות, ביטול החומר וכל כיו"ב. אולם להפתעתנו, אנו נראה כי לא זו היתה ההכנה של משה למעמד הר סיני, אלא אחרת לחלוטין.

ב. פרשת בואו של יתרו בסמוך למעמד הר סיני

נ"ל כי הפרשה הסמוכה למעמד הר סיני, אשר תדבר על משה, ניתן יהיה ללמוד ממנה על הכנותיו של משה למעמד הר סיני. לפני פרשת מעמד הר סיני נמצאת פרשת בואו של יתרו חותן משה: קבלת הפנים לה זכה וכן עצת יתרו למשה באשר למינוי השופטים וביצועה. אנו נעיין בפרשה ונבדוק את מעשיו של משה. ומתוך כך נלמד על הכנותיו למעמד הר סיני. כאמור, אנו יוצאים מנקודת הנחה שדברים הכתובים לפני מעמד הר סיני, הם הם בבחינת ההכנות של משה למעמד הר סיני. ומשום כך התורה סמכה את בואו של יתרו לפרשת מעמד הר סיני .

ג. מעשיו של משה בפרשת בואו של יתרו

כאמור, התורה בחרה לכתוב לפני מעמד הר סיני את פר' בואו של יתרו אל המדבר, אל משה רבינו . בפרשה זו שני עניינים: א. קבלת הפנים ליתרו . ב. עצת יתרו למשה באשר למינוי שופטים ויישומה ע"י משה . נ"ל כי העשייה של משה בשתי הפרשיות האלה היא היא ההכנה של משה לפני מעמד הר סיני, מאחר שזה מה שהתורה כתבה על משה לפני מעמד הר סיני. בשלושה מעשים של משה התורה מדגישה ומאירה לנו את דמותו של משה, ובכך רומזת לנו על ההכנה שלו למעמד הר סיני, ועל כך שהוא האיש הראוי לתפקיד. להלן נפרט את שלושת המעשים של משה וננסה לראות ולהבין מתוכם, איך הוא התכונן למעמד הר סיני, ומדוע הוא נבחר להיות נביא הנביאים.

1. "ויצא משה לקראת חותנו"

כאשר נודע למשה, כי יתרו חותנו בא לקראתו למדבר, תגובת משה היא: "ויצא משה לקראת חתנו" . במעשה זה התורה שופכת אור על דמותו של משה האיש הענו מכל אדם. משה איננו מסתגר באוהלו כיאה למלך. בנוהג שבעולם מלך אינו יוצא מתוך ארמונו כדי לקבל אורחים. אלה באים אליו לארמונו. בעת בואו של יתרו משה רבינו נמצא באחד מרגעי השיא של היותו מנהיג. עד עתה משה נוחל רק הצלחות, הוא הצליח להכניע את המצרים, עשה את הבלתי יאומן, והוציא עם שלם ממצרים. נכון, שליחו של הקב"ה, אך עלי אדמות הוא מצטייר כמנהיג שעשה זאת. העם קיבל את מנהיגותו ללא עוררין. והנה משה רבינו איננו מתנהג בגינוני מלכות ושררה. משה יוצא לקראת חותנו כדי לקבל את פניו. כמעט אפשר לומר שבהתנהגותו זו משה שוכח שהוא מלך. משה רבינו איננו כשאר מלכים, הוא יוצא מאוהל המנהיגות, ומתנהג כבנו של אברהם אבינו . משה בכבודו ובעצמו יוצא לקבל את פני האורח, יתרו חותנו.

2. "וישתחו וישק לו"

לאחר שמשה יוצא מאוהלו לקראת חותנו ממשיך הכתוב בלשון יחיד: "וישתחו וישק לו" . לכאורה, לא ברור, מי השתחווה למי, ומי נישק את מי? יתרו את משה או משה את יתרו. ניתן לומר כי מאחר ונושא הפסוק בתחילתו הוא משה: "ויצא משה לקראת חתנו" הרי שגם בהמשך הנושא הוא משה. רש"י מסביר כי נושא הפסוק הוא משה, אך הוא תולה זאת לפי סוף הפסוק: "וישאלו איש לרעהו לשלום" ולא לפי תחילתו. ואלה דברי רש"י: "וישתחו וישק לו. איני יודע מי השתחוה למי? כשהוא אומר איש לרעהו, מי הקרוי איש זה משה שנאמר והאיש משה" . ובכן לא רק שמשה יוצא מאוהלו, ואפשר לומר אף יוצא מגדרו, ויוצא לקראת חותנו. משה משתחוה לחותנו ולא להיפך. משה הוא המנשק לחותנו, כפי שצריך לנהוג באדם זקן.

3. "ומשה היכן הלך?"

לאחר קבלת הפנים החמה לאורח יתרו, התורה כותבת על הסעודה של יתרו עם כל נכבדי ישראל: "ויקח יתרו חתן משה עלה וזבחים לאלקים ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חתן משה לפני האלקים" . משה אינו מוזכר בפסוק ברשימת הסועדים. על כך שואל רש"י ומשיב: "ומשה היכן הלך? הלא הוא שיצא לקראתו וגרם לו כל הכבוד? אלא שהיה עומד ומשמש לפניהם" . שוב אנו מוצאים את משה כמו אברהם אבינו. כאשר אברהם הכניס את אורחיו, התורה כותבת במפורש "והוא עמד עליהם תחת העץ ויאכלו" . שוב אנו נדהמים מדמותו של משה רבינו, "כל זקני ישראל" יושבים לאכול עם יתרו, ומשה מוצא לנכון לשרת אותם. משה האיש המדבר עם האלקים, משה מנהיג עם ישראל, מי לא ישמח לשרת אותו? והנה הוא עצמו משרת את האורח ואת כל זקני ישראל.

ד. המעורבות עם הציבור כהכנה למעמד הר סיני

הנה כי כן אנו פוגשים את משה רבינו לפני מעמד הר סיני בפרשה של הכנסת אורחים. משה יוצא לקראת האורח כדי לקבל את פניו, משה משתחווה ליתרו ומנשק לו. עד כאן יכולנו לומר משה מקיים בגופו את מצווה "והדרת פני זקן". אך בהמשך משה משרת את כל הסועדים. אנו קוראים ותמהים, זוהי הפרשה שלפני מעמד הר סיני, בפרשה זו משה רבינו מכין את עצמו לקראת המעמד הנורא והנשגב. וכי זו ההכנה הראויה לקראת הדיבור עם האלוקים? נ"ל כי התורה סמכה פרשה זו, פרשת בואו של יתרו למעמד הר סיני כדי ללמדנו שזוהי הדרך הראויה ביותר להתכונן לקראת המפגש עם האלוקים. זוהי הדרך הטובה ביותר להכנות לקראת העליה להר סיני. משה רבינו מגלה מעורבות עם הציבור, משה מכניס אורחים למופת ומתבטל כלפי הזולת. אלה הם ההכנות הראויות מבחינת משה לקראת המפגש עם בורא עולם, לקראת ההתגלות הגדולה ביותר של הקב"ה עם בני ישראל.

ה. התבטלות- הדרך להתעלות רוחנית

ברור שנביא הרוצה לקבל נבואה אמור לפעול מבחינה רוחנית כדי להתעלות. אדם שיהא שקוע בעולם החומר, לא יקבל נבואה, מפני שנבואה פירושה השגה רוחנית. אשר על כן האדם המעוניין לקבל נבואה, כלומר להשיג השגות רוחניות, אמור להתנתק מהעולם הגשמי ולהתעלות בעולם הרוחני. משום כך נראה בהחלט הגיוני שההכנות למעמד הר סיני יהיו ע"י התנתקות מעולם החומר וחיזוק העולם הרוחני. זאת ע"י פרישה מדרך ארץ, תפילות, היטהרות, התבודדות ואולי אף תענית וכיו"ב. פעולות אלו מביאות את האדם להתבטלות האני. ככל שהאדם מתבטל בפני קונו, הוא בעצם מתקרב אליו. התבטלות זו הינה התבטלות פסיבית. האדם מבטל את האני מתוך אי עשיה: התבודדות, שתיקה, תענית ועוד.

ו. התבטלות מתוך עשייה

אולם משה לא נהג בדרך זו של התבטלות פסיבית. לפחות לא כתוב כך בפרשה שלפני מעמד הר סיני. משה רבינו פועל בדרך של התבטלות מתוך עשיה, מתוך מעורבות עם הציבור ולא מתוך ניתוק מהציבור. הוא עושה זאת ע"י קבלת הפנים ליתרו, הוא יוצא לקראתו, משתחוה לו ומנשק לו. ואף לבסוף משה רבינו משרת את הנכבדים המשתתפים בסעודה רבת משתתפים. משה מתבטל כלפי הזולת. נראה לומר, כי התורה רצתה ללמדנו שההתבטלות מתוך עשיה, מתוך מעורבות עם הבריות, זו דרגה גבוהה יותר מאשר התבטלות ע"י צומות והתבודדות, אשר נובעת מאי עשיה ומהתרחקות מן הבריות.

ז. התבטלות כלפי הזולת "הפוגע" בך

עד כאן מצאנו שתי דרגות בהתבטלות. האחת, התבטלות מתוך פסיביות: צומות התבודדות, פרישה מדרך ארץ, פרישה מן הציבור וכל כיו"ב. השנית, דרגה יותר גבוהה מזו והיא: התבטלות בצורה פעילה מתוך מעורבות עם הציבור, ע"י כך שמשרתים את הציבור, וע"י הכנסת אורחים ונתינת כבוד לזולת. אולם נ"ל כי יש דרגה שלישית של התבטלות, וזו גדולה מקודמותיה והיא כאשר אדם "פוגע" בך, ואתה אמור להגיב. כאשר מוכיחים אותך שאתה טועה, ואתה אמור להודות בכך. במקרים אלו אם האדם מתבטל הרי זו הדרגה הגבוהה ביותר של התבטלות. בפרשה הבאה לאחר קבלת הפנים ליתרו, פרשת מינוי השופטים, אנו מוצאים כי משה התבטל לחלוטין כלפי יתרו. גם כאשר דברי יתרו יכולים להישמע כפוגעים, כפי שנראה להלן. לאחר פרשת קבלת הפנים ליתרו התורה עוברת לפרשיית מינוי השופטים: שרי אלפים, שרי מאות וכו'. משה הקדיש את כל זמנו למען הציבור: "וישב משה לשפט את העם ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב" . יתרו חותנו מוכיח את משה כי הנהגתו זו אינה נכונה: "מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב...לא טוב הדבר אשר אתה עשה... כבד ממך הדבר לא תוכל עשהו לבדך:עתה שמע בקלי איעצך..." יתרו מציע למשה לבחור אנשים מתאימים ולמנות אותם לשופטים: "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שנאי בצע ושמת עלהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרת: ושפטו את העם בכל עת והיה כל הדבר הגדל יביאו אליך וכל הדבר הקטן ישפטו הם והקל מעליך ונשאו אתך" דברי יתרו יכולים להישמע כפגיעה בכבודו של משה. וכי משה אינו יודע לקרוא את המציאות? הרי משה נביא, מדבר עם האלוקים פה אל פה, למשה יש נסיון בהנהגת הציבור. עם טיפ טיפה גאווה עצמית או כבוד עצמי, משה היה דוחה את דברי יתרו.

ח. "וישמע משה לקול חתנו"

והנה משה מציית לדברי חותנו ומבצע את דבריו בשלמות, משה בוחר אנשים מתאימים כפי שהציע יתרו וממנה אותם לשרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות, בדיוק כפי שהציע יתרו. אכן משה עשה כדברי יתרו, אך האם הוא היסס, או פעל מיידית? האם עשה זאת בלב חפץ, או בנפש חצויה? האם ביצע את כל דברי יתרו או רק לחצאין? מתברר שהתורה עונה לשאלות אלה. מיד בתום דברי יתרו כתוב: "וישמע משה לקול חתנו ויעש כל אשר אמר" פסוק זה לכאורה מיותר, מאחר שבהמשך התורה תכתוב ותפרט את כל מה שעשה, ואנו נדע שהוא עשה את דברי יתרו. א"כ מדוע התורה מצאה לנכון להקדים ולפתוח בכך שמשה אכן עשה את דברי יתרו? נ"ל שהתורה פתחה בפסוק זה את מעשיו של משה כדי להדגיש את הכנעתו של משה וענוותנותו. דווקא פסוק זה הבא בסמוך לדברי יתרו בא ללמדנו, כי משה פעל מיד וללא היסוס ועשה את כל דברי יתרו במלואם. כדברי הכתוב "ויעש כל אשר אמר". משה מוחל על כבודו. אם יקבל את כל דברי יתרו, משמע שהוא טעה עד כאן. עד עכשיו הוא נהג לא נכון. אדם רגיל היה משנה קצת מהעצות שקיבל כדי להשאיר את חותמו על הנעשה, וכדי לא להראות שהוא טעה לחלוטין. אולם לא כן משה רבינו. נראה שמשה אינו מתייחס למושג הנקרא "כבוד עצמי". משה אינו חושש כלל מכך שיֵרָאה שטעה לחלוטין. "והאיש משה ענו מאד", התורה מעידה עליו. כאן משה מוכיח זאת במעשיו. משה מקבל את האמת מפי מי שאמרה . משה מתבטל כלפי האמת. אם האמת היא שצריך למנות שופטים, אם כן הוא ימנה שופטים. אין הדבר גורע מאומה בכך שאת העצה נתן יתרו והיא מנוגדת להנהגתו של משה עד עכשיו, ובדיעבד מתברר שמשה טעה. נ"ל שאצל משה הכבוד האמיתי הוא קבלת האמת.

ט. ענווה- כלי לקבלת שכינה

נ"ל כי שתי הפרשיות הסמוכות למעמד הר סיני, פרשית הכנסת האורחים ליתרו, ופרשית מינוי השופטים, שתיהן מדגישות את מידת הענוה של משה. משה מקבל את פני חותנו, יוצא לקראתו משתחוה לו, מנשק לו, ומשמש אותו ואת נכבדי העם בסעודת קבלת הפנים. לאחר מכן "... וישמע משה לקול חתנו ויעש את כל אשר אמר". משה אינו חש לכבודו ומעמדו, ומבצע את כל דברי חותנו. מידת הענוה של משה מסייעת בידו להתבטל כלפי הזולת. מתברר אם כן שמידת הענוה היא הכלי המתאים ביותר לקבלת פני שכינה.

י. איך התכונן משה למעמד הר סיני?

לסיכום, אכן מצאנו כי התורה כתבה לנו איך משה התכונן למעמד הר סיני. משה עשה זאת בדרכו שלו ולפי הבנתו. משה לא הסתגר והסתגף, לא התבודד לקראת המפגש עם השכינה. אלא להיפך כל הכנותיו של משה לקראת מעמד הר סיני היו בדרך של עשייה ובדרך של מעורבות עם הזולת. נ"ל כי התורה מנתה ארבעה עניינים כדי להאיר את עינינו בדרך בה התכונן משה למעמד הר סיני:

1. משה שפט את העם "מן הבקר עד הערב" בדרך זו משה מגלה מעורבות עם העם, פועל למען העם, ומבטל את ה"אני" שלו ואת ענייניו האישיים. אין ספק, התורה יותר מרוֹמזת, כי זו הדרך לקבל את פני השכינה, להיות מעורב עם הבריות, לפעול למענם ולתת משלך למען זולתך.
2. משה מלא ענוה, הוא יוצא לקראת חותנו, משתחוה לו ומנשק לו ונוהג בו בכבוד הראוי לאדם מבוגר.
3. כאשר יתרו ונכבדי ישראל סועדים יחדיו, משה רבינו משרת את כל הסועדים. במעשהו זה אנו מוצאים את משה עולה דרגה מעל דרגה בכל מה שקשור בענוה.
4. לבסוף משה מבטל את שארית הגאווה שאמורה להיות אצל כל אדם. הוא מקבל את עצת יתרו במלואה. כדברי הכתוב: "וישמע משה לקול חתנו ויעש כל אשר אמר".
   

לסיכום נ"ל שרק ענוה והתבטלות יכולות להפוך את האדם לכלי לקבלת דבר ה', ולהיות מוסר התורה מאת ה'.

יא. דרך ארץ קדמה לתורה

בהיבט נוסף נ"ל כי כל הפרשה הזאת העוסקת בקבלת הפנים ליתרו, כל כולה בבחינת "דרך ארץ קדמה לתורה". זאת במובן הפשוט ביותר. לפני קבלת התורה ונתינתה לעם ישראל יש צורך לקבוע אבני יסוד בענייני דרך ארץ. היה חשוב מאוד לתורה לפני מעמד הר סיני, לפני מתן תורה, לעסוק בענייני דרך ארץ: איך משה קיבל את פני חותנו, איך מקבלים אורח מבוגר, איך מכניסים אורחים. בנוסף לכך התורה הדגישה את דרכו של משה להתבטל בפני הזולת, ואת מסירות הנפש שלו כלפי הכלל. כמו כן בפרשה זו הדגישה התורה את מידת הענווה שהיא יסוד לקבלת תורה. זו לא רק דרך ארץ שקדמה לתורה, אלא זו דרך ארץ שהיא קניין תורה.