צידה לדרך מפרשות השבוע/פרשת בראשית

צידה לדרך מפרשות השבוע · פרשת בראשית · >>

פרשת בראשית : בריאת האדם בפעם השלישית

מקובל לומר, כי התורה תיארה פעמיים את בריאת האדם. פעם ראשונה בבראשית פרק א', ופעם שנייה בפרק ב'. אנו ננסה לראות כי התורה כתבה את תיאור בריאת האדם שלוש פעמים.

א. תיאור הבריאה בראשונה: "בצלם אלקים ברא אתו"

כו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ: כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם: כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ, וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ: (בראשית א', כו-כח)

בפעם הראשונה כשהתורה מתארת את בריאת האדם, הוא מופיע במלוא הודו והדרו. בפנינו מופיע אדם הדומה לאלקים: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו... ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים...". בפרשיה זו אנו עדים לשוויוניות המושלמת של האדם ואשתו. הם נבראו יחד: "זכר ונקבה ברא אתם". וכדי להשלים את ההוד שבבריאה, הנבראים מקבלים את ברכת ה': "ויברך אתם אלקים... פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים...".

ב. תיאור הבריאה בשנית: "עפר מן האדמה"

ז וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים, וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה: ח וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם, וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר: ... טו וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם, וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ: טז וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לאמר  מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: יז וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ  כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת: יח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ, אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ: ... כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה, וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ: כא וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן, וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה: כב וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה, וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם: כג וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי, לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת: כד עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ, וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד:
						          (בראשית ב', ז -כד)

בניגוד גמור לתיאור הראשון של בריאת האדם, הרי שבתיאור השני של בריאת האדם הוא נעדר אותו הוד והדר. כאן הוא אינו מוזכר כצלם אלקים, אלא להיפך: "עפר מן האדמה". כמו כן איננו מוצאים שוויוניות בין האדם לאשתו. האדם נברא בהתחלה ורק אח"כ האישה: "ויאמר ה' אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו". בנוסף לכך לא מופיעה ברכת ה' לנבראים כמו בפעם הראשונה. הניגוד העצום שבין שני תיאורי האדם בא לידי ביטוי בדברי חז"ל המדמים את האדם למלאך וגם לבהמה: "שישה דברים נאמרו בבני אדם, שלשה כמלאכי השרת, שלשה כבהמה. שלשה כמלאכי השרת: יש להם דעת כמלאכי השרת, ומהלכין בקומה זקופה כמלאכי השרת, ומספרים בלשון הקודש כמלאכי השרת. שלשה כבהמה: אוכלין ושותין כבהמה, פרין ורבין כבהמה, ומוציאין רעי כבהמה"

אכן, בשני התיאורים הנ"ל של בריאת האדם אנו מוצאים שני פנים אלו של האדם. התיאור הראשון של הבריאה, מייצג את האדם הדומה למלאך ה': "בצלם אלקים ברא אתו". זהו האדם החושב, הלומד, האדם הטוב המתעלה, האדם שעובד על מידותיו, מכניע את יצרו ומִדמה למלאך. מאידך התיאור השני של בריאת האדם: "עפר מן האדמה" מייצג את האדם האפל והיצרי, זה שנכנע ליצרו ומתרחק מיוצרו. זהו האדם הדומה לבהמה, לפי המדרש.

ג. תיאור הבריאה בשלישית: האדם החוטא

כה וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ: א וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן: ב וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל: ג וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן: ד וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן: ה כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם, וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע: ו וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל, וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל: ז וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם, וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת: ח וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם, וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן: ט וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם, וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה: י וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן, וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא: יא וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה, הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ: יב וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל: יג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית, וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל: יד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ: טו וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב: טז אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים, וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ: יז וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לומר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: יח וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ, וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה: יט בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב: כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי: כא וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם: (בראשית ב', כה; ג', א-כא)

ברצוננו לומר כי פרשה זו על 22 פסוקיה, העוסקת בחטא האדם הראשון, פרשה זו היא תיאור נוסף של בריאת האדם. לכאורה, פרשה זו של חטא אדם ואשתו אינה מתארת את בריאתם. תיאור בריאתם נעשה כבר פעמיים. אולם אם נעיין בפרשה זו, נמצא כי פרשה זו יותר מאשר היא מספרת על חטא הנבראים הראשונים, היא מספרת על בריאתם בפעם השלישית ועל הפיכתם לבני אדם. בבחינת גמר מלאכה, גמר בריאתם של האדם ואשתו.

1. העולם נברא במספר 22

רמז ראשון לכך, שפרשת החטא היא פרשת בריאה, היא העובדה שבפרשה יש 22 פסוקים . חז"ל אומרים שהתורה נתנה ב- 22 אותיות . פשט הדברים הוא שבא"ב בעברית יש 22 אותיות והתורה כתובה בשפת הקודש בעברית, ומאחר וכך הרי שהיא נכתבה באמצעות 22 האותיות. אולם לביטוי "התורה ניתנה ב-22 אותיות" יש משמעות נוספת. כידוע התורה היא הכלי לבריאת העולם. וכדברי הזוהר: "הסתכל בתורה וברא את העולם". אשר על כן, יש להניח כי, כאשר התורה תרצה לכתוב פרשה של בריאה, היא תכתוב זאת ע"י שימוש במספר 22: או שיהיו בפרשה 22 פסוקים, או שהתורה תשתמש במילה מנחה 22 פעם וכיו"ב. להלן נביא שלוש דוגמאות של סיפורי בריאה, שהתורה משתמשת בהן במס' 22.

2. פרשת המבול- בריאת הארץ. 22 פעם המילה "הארץ"

א וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה, וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם: ב וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם, וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם מִן הַשָּׁמָיִם: ג וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב, וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם מִקְצֵה חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם: ... ז וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב, וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ: ... ט וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה: ...יא וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ, וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ: ... יג וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ, וַיָּסַר נֹחַ אֶת מִכְסֵה הַתֵּבָה וַיַּרְא וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה: יד וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ יָבְשָׁה הָאָרֶץ: ... יז כָּל הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּךָ מִכָּל בָּשָׂר בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ הַוְצֵא (הַיְצֵא) אִתָּךְ, וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ וּפָרוּ וְרָבוּ עַל הָאָרֶץ: יח וַיֵּצֵא נֹחַ, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ: ... כב עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ: א וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו, וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ: ב וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם, בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ: ... ז וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ, שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ: ... י וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם, מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ: יא וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל, וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ: ... יג אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן, וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ: יד וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן: ... טז וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן, וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ: יז וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ: (בראשית ח'-ט')

מ"ויזכר אלקים את נח..." התורה אינה עוסקת יותר בחטא ובעונש. אלא היא עוברת לתיאור התחדשות הבריאה. למעשה, הקב"ה בורא שוב את העולם, ואכן כל פרטי הבריאה מוזכרים בפרשה זו . והנה, להפתעתנו המילה 'הארץ' נמצאת בפרשה 22 פעם. אין זה כי אם טבעי שהמילה 'הארץ' תהיה מילה מנחה. הרי הפרשה עוסקת בבריאת הארץ. אלא שהמילה המנחה מופיעה 22 פעם. לא מקרי ולא בכדי. הרי זוהי דרכה של תורה, להשתמש במס' 22 בפרשות בריאה. כאן 22 פעם המילה המנחה 'הארץ' .

3. פרשת בריאת עם ישראל- 22 פסוקים

א וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ: ב רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה: ג יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן וּבִנְיָמִן: ד דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר: ה וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ, וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם: ו וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא: ז וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם: ח וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף: ט וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ: י הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ: יא וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם, וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס: יב וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ, וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: יג וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ: יד וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ: טו וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה: טז וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה: יז וַתִּירֶאן הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם, וַתְּחַיֶּין אֶת הַיְלָדִים: יח וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה, וַתְּחַיֶּין אֶת הַיְלָדִים: יט וַתֹּאמַרְן הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ: כ וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד: כא וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים, וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים: כב וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לאמר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן: (שמות א', א-כב)

בתחילת ספר שמות, התורה מתארת את בריאתו- יצירתו של עם ישראל. ספר בראשית סיפר את תולדותיהם של היחידים: האבות והשבטים. לאחר מכן התורה עברה לתיאור משפחת יעקב עד היותם 70 נפש. בתחילת ספר שמות הפכנו לעם. בפרשה המתארת זאת יש 22 פסוקים. ניתן לראות בכך רמז, שכוונת התורה לתאר בריאה, בריאת העם.

4. פרשת בריאת מושיען של ישראל- 22 פסוקים

א וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי: ב וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים: ג וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת, וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר: ד וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ: ה וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר, וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ: ו וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה, וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה: ז וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת, וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד: ח וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה לֵכִי, וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד: ט וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ, וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ: י וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ: יא וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם, וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו: יב וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ, וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל: יג וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים, וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ: יד וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי, וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר: טו וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה, וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר: טז וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת, וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן: יז וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם, וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם: יח וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן, וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם: יט וַתֹּאמַרְן אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים, וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן: כ וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ, לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם: כא וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ, וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה: כב וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה: (שמות ב', א-כב)

לאחר שהתורה תיארה איך עם ישראל הפך להיות עם, ופירטה את תהליך התהוותו ב-22 פסוקים, התורה עוברת לתיאור "בריאתו" של מושיען של ישראל. פרשה זו (שמות ב', א-כב), מתארת את הולדתו של משה, ואת התהוותו לגואל ישראל. גם פרשה זו בת 22 פסוקים. ולשיטתנו, כאשר התורה תרצה לתאר בריאה היא תעשה זאת באמצעות המס' 22, כאן - 22 פסוקים.

5. פרשת האדם החוטא- 22 פסוקים
והנה, גם פרשת חטא האדם ועונשו מונה 22 פסוקים (ב', כה- ג', כא). לשיטתנו, העובדה שיש בפרשה 22 פסוקים באה לרמוז שלפנינו פרשת בריאה, כפי שמצאנו בפרשות בריאה אחרות. להלן ננסה להסביר, מדוע פרשת החטא גם היא פרשת בריאת האדם.

ד. האדם בכח והאדם בפועל

נ"ל כי בריאת האדם המתוארת בפעמיים הראשונות (בראשית א', כו-כח וכן ב', ז-כד) אינה אלא בריאת האדם בכח. האדם כבר מושלם מבחינה פיזית, גם כן מבחינה רוחנית- 'רוח ממללא'. יש בו דעה, ואפשר לצוות אותו. אולם האדם טרם עמד במבחן הציווי. נ"ל כי רק כאשר האדם יעמוד במבחן הציווי הראשון, או אז יממש את היותו אדם, ויהפוך להיות אדם בפועל. להלן ננסה להסביר מדוע.

האדם בפועל- בעל בחירה חופשית האדם נוצר עם בחירה חופשית בין טוב לרע. הוא נברא עם שני יצרים: יצר הטוב ויצר הרע. בזאת הוא נבדל מהמלאכים ומהבהמה, ובזאת הוא מאופיין כאדם. למלאכים אין בחירה חופשית. הם עושים רצון קונם "בבחירה חיובית" ותמיד. אצל הבהמה לא שייך בחירה כלל וכלל, היא פועלת מתוך יצרים וחושים בלבד. האדם הוא הנברא היחיד שיש לו בחירה חופשית. יש לו יצרים כמו בהמה ומאידך יש לו שכל ורוחניות כמלאך. כל חייו האדם נמצא במתח מתמיד בין עולם הגשמיות לעולם הרוחניות, בין היצרים לבין השכל, בין הנפש הבהמית שבו לבין הנפש האלוקית שבו. לכן כל עוד והאדם לא עמד במבחן של הבחירה החופשית, הרי שהוא לא מימש את היותו אדם. כאשר האדם הראשון קיבל את הציווי הראשון: לא לאכול מעץ הדעת טוב ורע, עומדות בפניו שתי אפשרויות. או להישמע לציווי ולא לאכול, או להתפתות ולהיכנע ליצר הרע, ולא לקיים את הציווי. אחר מימוש הבחירה החופשית, האדם יגלה כי הוא אדם. רק כך הוא יממש את ייחודיותו כנברא בעל בחירה חופשית, כלומר את היותו אדם.

החטא הוא שהפך את האדם לאדם והנה, האדם בחר לחטוא. על פניו- מאכזב מאוד. "מצווה אחת היתה בידו, ונטערטל ממנה" . אולם, בראיה אחרת, החטא הוא הוא שעשה את האדם לאדם. אם לא היה חוטא אלא בוחר בטוב, היה כמלאך ה' העושה רצון קונו. אלא שמלאכים יש לו לה' די והותר בשמים. כאן עלי אדמות הוא ברא אדם שמסוגל גם לחטוא. ובעצם, רק החטא מבדיל אותו מהמלאך. כלומר, רק ע"י החטא האדם יגלה ויממש את מהותו כאדם. נמצאנו למדים, שהבחירה ברע, מציאות החטא, היא העושה את האדם לבריאה המיוחדת הנקראת אדם. זו הבריאה המובדלת מהמלאכים שבוחרים רק בטוב, כי הם ללא בחירה חופשית. כמו כן הבריאה הזאת- האדם- מובדלת מחיית הארץ הפועלת לפי חושים ודחפים בלבד, והיא ללא בחירה כלל. לסיכום, ע"י החטא הפך האדם מאדם בכח, לאדם בפועל . אשר על כן אנו מתייחסים לפרשת החטא כאל פרשת בריאת האדם (בפעם השלישית), ולא בכדי בפרשה 22 פסוקים, כפי שהסברנו שהתורה בוחרת במס' 22 בפרשות בריאה.

ה. תכלית האדם לתקן

נמצאנו למדים אם כן, שמציאות החטא היא טבעית לאדם. החטא הוא חלק הכרחי , בבחינת "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" . כלומר, ניצול הבחירה החופשית והבחירה ברע, הופכת את האדם מאדם בכח לאדם בפועל. מאידך, ברור מאליו שהאדם החוטא אינו האדם האידיאלי. אין זה מצב רצוי. הגם שהאדם החוטא זהו מצב מצוי והכרחי, אך אין זה מצב אידיאלי. האדם חייב לתקן את אשר עיוות. מאחר וכך, מאחר ואדם תמיד יחטא ותמיד אמור לתקן, נמצאנו למדים שתכליתו של האדם- לתקן! . לחטוא זה אנושי, לתקן זה הכרחי נ"ל שלחטוא זה אנושי. ובדיוק כפי שלחטוא זה אנושי, הרי שלתקן- זה הכרחי. וזוהי כל תכלית האדם בעולמו. הרי "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"9. ז"א שהחטא הוא חלק בלתי נפרד מהאדם. כל התורה באה ללמדנו לתקן את חטאינו ע"י תשובה . ומאידך, קיום תורה ומצוות זהו המנגנון היעיל ביותר כדי לא לחטוא. כדברי חז"ל: "כך אמר להם לישראל, בני בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו" . החטא הוא חמור ושלילי. אך עדיין הוא חלק מהיות האדם אדם. כאשר אדם חוטא ומבין שכנראה זה חלק מהאנושי שבו, הוא לא יכנס לדיכאון עקב החטא. עצת היצר הרע היא שהחוטא יכנס לדיכאון, למשבר, ייפול ויישאר למטה ולא יקום. מתברר, שהפרשה הראשונה בתורה המספרת על האדם, פרשת החטא והעונש, מלמדת אותנו על התרוממותו של האדם לאחר החטא, כפי שנראה להלן.

ו. ההתרוממות מן החטא

לא יעלה על הדעת שבפרשה הראשונה של בריאת האדם, בריאת האדם החוטא, בעל הבחירה החופשית, נמצא את החטא ואת העונש בלבד, כלומר את הנפילה בלבד. דרך זו של הצגת השלילי והרע- זו אינה דרכה של תורה. תורתנו הקדושה מציגה תמיד ראיה חיובית. את הטוב והיפה. דרכה של עיתונות להציג את השלילי בלבד. משום כך עלינו לעיין ולעמול ולמצוא מהו המסר הנוסף בפרשה הזו. ואכן עיון בפרשה יגלה לנו כי האדם הצליח להתנער מחטאו ומעונשו, והצליח דווקא מהחטא להתרומם לפסגות חדשות. בבחינת "שבע יפול צדיק וקם". כל אדם נופל. אפילו צדיק נופל. והצדיק נופל אפילו שבע פעמים, אך הצדיק קם מכל נפילה. זה הדבר המבחין בין צדיק לרשע. הרשע נופל ונשאר למטה ואולי מתרגל ומתאהב במצבו הירוד. אך הצדיק כשנופל מיד קם. אינו מוכן להתרגל למצבו הירוד, אינו מתאהב במצבו הנמוך, הוא קם ואפילו מתרומם למצב יותר גבוה ממה שהיה לפני החטא. בבחינת ירידה לצורך עליה. השאלה היא אם כן: איפה בפרשת החטא והעונש אנו מוצאים את האדם, שקם מחטאו ומתעלה? להלן ננסה להראות שאכן הדבר כתוב במפורש.

"ויקרא אדם שם אשתו חוה"
לאחר שה' מעניש את האישה ואת האדם, אנו מופתעים מתגובתו של האדם: "ויקרא האדם שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל חי" . מה עניין השם לחטא ולעונש? פסוק לאחר מכן חותם את הפרשה: "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם" . פסוק זה מסיים מעין הפתיחה. הפרשת פותחת בכך שאדם ואשתו ללא בגדים: "ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבששו" , וממשיכה בכך שלאחר החטא הם ערים לכך שהם ערומים, הם מנסים להתכסות בעלי תאנה, ועתה הפרשה מסתיימת בכך שה' נותן להם בגדים "כתנות עור וילבשם" .

לפשר מיקומו של הפסוק: "ויקרא אדם שם אשתו חוה"
כאמור, לאחר העונש, אדם נותן שם לאשתו: "ויקרא האדם שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל חי". לכאורה, נראה כי הפסוק אינו במקום המתאים. נ"ל כי מקומו היותר מתאים- בהמשך. לאחר הגירוש מגן עדן, אדם וחוה מולידים את קין: "והאדם ידע את חוה אשתו..." . כאן האישה מממשת את דברי אדם: "אם כל חי". ממילא השם לחוה מתאים יותר להיות סמוך לפרשת ההולדה. אם כן נשאלת השאלה: מה מקומו של פסוק זה, העוסק בנתינת שם לחוה בתוך פרשת החטא והעונש?

שמו של אדם- מהותו
ידוע, ששמו של אדם מציין את מהותו וייעודו. האדם קורא לאשתו בשם, כלומר הוא נותן לה מהות, ומסמן לה את ייעודה. לאחר העונשים, שניהם- האדם ואשתו- במצב רוח ירוד, בלשון המעטה. והנה האדם רואה צורך לעודד את אשתו, בזה שהוא נותן לה את שמה ואת ייעודה. אין לך עידוד יותר גדול מזה. האישה נכנסת לדיכאון, למשבר, לפחדים, והנה האדם מביט אִתה קדימה, וקובע את ייעודם ותכליתם בחיים. יש כאן דרך ושיטה להיחלצות ממשבר. במקום לשקוע בביצת החטא, בדיכאון העונש, האדם בוחר לנסוק לפסגות חדשות. בנתינת השם האדם כביכול אומר לאשתו: יש לנו תכלית וייעוד, ועלינו למלאם. אל לנו לשקוע בדיכאון החטא. בואי ונראה את החיובי, נא לשכוח מהעבר האפור והמחפיר של החטא, בואי נביט קדימה אל ייעודנו המיוחד והנפלא. דברים אלה אומר האדם לאשתו לאחר החטא ע"י נתינת השם: "ויקרא האדם שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל חי".

נתינת שם- מחמאה
מתברר שלנתינת השם יש משמעות נוספת. לא רק הגדרת המהות, אלא גם מחמאה וקִרבה. המילה הכי יקרה לאדם היא שמו. קריאה לאדם בשמו מביעה קִרבה. מה רב ההבדל כאשר אדם קורא לזולתו בצורה אנונימית לעומת קריאה בשמו. קריאה בשמו של אדם יותר מאשר מביעה קרבה וחיבה, היא מביעה אפילו מחמאה. לאחר העונשים שקיבל האדם יש חשש שהאדם ישמור טינה כלפי אשתו מפני שהיא גרמה לחטא. האדם בוחר בדרך של בניה ושיקום, ובמקום לכעוס על אשתו, הוא מחמיא לה, הוא נותן לה שם. אלף פעמים 'אני סולח לך' לא ישנו את מצב הרוח ולא יתנו הרגשה של דף חדש. אלף מילים לא ישפיעו על האישה, כמו לקרוא לה בשמה, וזה מה שעשה האדם בעקבות העונשים שקיבל.

תגובת האדם לעונשים- סולח ומוותר
מצאנו אם כן, שאדם הראשון בעקבות העונשים, שקיבל הוא ואשתו, התאושש לחלוטין, הביט קדימה בראיה חיובית, נותן לאשתו שם ומחמיא לה בכך, ומתקרב אליה. בנוסף לכך נותן לה את ייעודה ותכליתה, מעודד אותה וצועד אִתה קדימה לבניין עתידם המשותף, ולא נובר בעבר של החטא, נבירה חסרת תוחלת ותועלת. כלומר, אנו מוצאים כי האדם נקט בדרך של סלחנות וויתור באופן מוחלט ומושלם. לאחר שהאדם שמע את עונשו, עמדו בפניו שתי אפשרויות: 1. האפשרות האחת: לכעוס על אשתו, להעניש אותה, לשמור טינה וכל כיו"ב. תגובות שמנציחות את העבר הבעייתי. 2. האפשרות השניה: לסלוח לה, לוותר לה, להחמיא לה, לתת לה שם, ייעוד ותכלית. לפתוח בפניה את העתיד המשותף והנפלא, עתיד מלא עשיה ובניה. לבחור בדרך של בניה ושיקום. האדם, כמובן, בחר בדרך השניה, בדרך החיובית, בראית העתיד, בבניה ושיקום.

התיקון במה שקלקל
האדם חטא עי"כ שהשתמש בבחירה החופשית לרעה. ואכן, התיקון שלו נעשה על דרך תשובת המשקל. הוא שוב עמד בפני בחירה חופשית, איך להגיב לעונש, איך להתייחס לאישה שפיתתה אותו. האם לכעוס עליה, להגיב בקשיחות, בענישה או שמא להגיב בסלחנות וויתור. האדם הפעם בחר בטוב. ותיקן את אשר קילקל. הוא נותן לה שם, מחמיא לה, מעודד אותה, מגדיר לה את מהותה וייעודה וצועד איתה קדימה לבניין עתידם המשותף. כלומר, האדם שוב עמד בפני מצב של בחירה חופשית, אולם הפעם הוא בחר בטוב.

ניצול הירידה לצורך עליה
במעשהו זה של האדם, בתגובתו זו כלפי אשתו, בתיקון חטאו ובויתור לאשתו, החליט האדם לקבל אחריות למעשהו, ולקבל אחריות על עצמו, על אשתו ועל עתידם. הוא החליט לא לשקוע בבוץ של העבר, ולא בביצה של החטא. אלא לצאת למרחב החיים, אל העתיד. האדם הכניס מימד חדש לחיים של אשתו ושלו. הוא מגדיר את ייעודם המשותף "אם כל חי". יש לנו ייעוד- להביא חיים לעולם, כך הוא אומר. הייעוד כל כך מעודד ומרומם שאי אפשר עוד לשקוע בדיכאון החטא. האדם ואשתו מתאוששים מן החטא ומן העונש, ואף יוצאים יותר מחוזקים. מתברר, שדווקא בעקבות בירור המשבר, השניים יוצאים יותר מחוזקים, מפני שהם הגדירו לעצמם את עתידם וייעודם במציאות החדשה שנוצרה. אפשר לומר כי האדם בהתנהגותו החיובית התווה דרך לדורות, ולימד אותנו את אחד הלימודים היותר יקרים בחיים. האדם חוטא כי זוהי מציאות קיימת. נשאלת השאלה: מה קורה אחרי החטא? אם האדם שוקע בחטאו, הרי שיצר הרע ניצח פעמיים. אולם אם הוא יקום ויתנער, הרי שיצר הטוב ניצח. יתר על כן החוטא אמור לנצל את הירידה שירד לצורך עליה. ומתוך הנפילה לקום ולעלות למדרגה יותר גבוהה מאשר לפני החטא. האדם אמור לנצל כל משבר לשם בירור, שיקום וטיפוס. ככה עלינו להתייחס לכל נפילה, וממילא מי שידע לנצל את הנפילה ואת הרע לשם התרוממות, אדם כזה קובע כי בעולם אין רע. יש מצב קשה שהוא זמני, והוא רק בבחינת מנוף לעליה.

ז. מהותו של האדם- סולח ומוותר

האדם נתן שם לאשתו- חוה. בכך הוא קבע והגדיר את ייעודה ואת מהותה. אך מדוע הוא לא נתן שם לעצמו, ומה עם יעודו שלו עצמו? נ"ל כי כאשר האדם הגדיר לאשתו את ייעודה, הוא קבע גם את ייעודו שלו. האדם הנותן הוא המקבל. כאשר הוא נתן ייעוד לאשתו, הוא בעצם קיבל את ייעודו שלו. "אם כל חי"- זהו ייעוד משותף. שניהם יחד אמורים להביא חיים לעולם. יתר על כן, כאשר האדם נתן ייעוד לאשתו, גילה האדם את מהותו וישותו האמיתית. הוא גילה כי יש לו כוחות עצומים של סליחה וויתור. הוא מסוגל להחמיא לאשתו, אפילו בשעת משבר. בכך הוא קבע את מהותו שלו. בכך הוא קבע שהמילה אדם, או 'בן אדם', מסמלת משמעות חיובית של ויתור, סלחנות, התרוממות מהחטא, צעידה קדימה ובניין העתיד. לסיכום, נ"ל כי האדם בויתור ובסלחנות שלו כלפי אשתו קבע לעצמו שני ייעודים: 1. נתינת השם לאשתו וקביעת הייעוד "אם כל חי" זהו ייעוד משותף, זהו גם ייעודו של האדם עצמו. 2. במעשהו זה, האדם קבע שהוא ותרן וסולח, וקבע בכך שזהו ייעודו של האדם באשר הוא אדם. הוא צריך לקבל על עצמו את המציאות מתוך סלחנות וותרנות. וזהו ייעוד לא קל בכלל. זוהי תמצית כל תיקון המידות. וזוהי תכלית האדם .

ח. שלבים ביציאה מן המשבר

לאור כל לימוד פרשת החטא, העונש, וההתייחסות לעונש, נ"ל כי התורה לימדה אותנו את השלבים ביציאה מן החטא ומן המשבר באשר הוא. 1. הכרה בחטא והבושה מן המעשה. אדם וחוה מכירים בחטאם ומתביישים בכך שהם ערומים. הם נחבאים ותופרים לעצמם בגדים. אומנם רק עלה תאנה, אך זו השתדלות בכיוון הנכון. 2. קבלת העונש ללא התרסה. לאחר שה' מעניש אותם, איננו שומעים לא מילה ולא חצי מילה כלפי שמיא. יש כאן צידוק הדין באופן מוחלט. 3. התנערות מן המשבר. להתקדם קדימה, לסלוח ולוותר, לא כעס ולא האשמות הדדיות. אלא להיפך- עידוד ותמיכה. 4. כניסה למצב החדש. שיקום המצב הקיים. אדם ואשתו מתוודעים למטרתם "אם כל חי" ועוברים לבניין עתידם: "והאדם ידע את חוה אשתו". לסיכום, נ"ל כי פרשת החטא הקדמון, הפרשה הראשונה בתורה המספרת על האדם, יותר מאשר מתארת את החטא, הרי שהיא נותנת לנו כלים איך להתמודד עם החטא ועם המשבר. מאחר שהמציאות של המשבר היא חלק הכרחי אצל האדם, הרי שהתורה נתנה לנו את הדרך איך להתמודד עם המשבר. זאת ע"י דוגמה חיובית של האדם הראשון.