צדקת הצדיק/רנט
[רנט] כמו ששורש כל דבר טוב הוא האמונה, שבו פתחה התורה אנכי וגו'. שלא בלשון צווי. וידוע גם כן בזוהר (ח"א ז' ב. י"א ב) ע"פ זה השער לה' צדיקים יבאו בו. דתרעא הוא מדת האמונה. כך שורש כל דבר רע הוא ליצנות שהוא היפך האמונה, שהוא מתלוצץ מכל דבר. וזה טעם ראשית גוים עמלק. כמ"ש במד' (שמו"ר פ' כז) ע"פ לץ תכה זה עמלק, ופתי יערים זה יתרו. ושמעתי דפתי הוא המאמין בכל, כמש"נ פתי יאמין לכל דבר. ויתרו לא הניח ע"ז כו' (כמ"ש במכילתא). שהאמין בכל, ולו יש תקנה שיערים להאמין בה' אמת על־ידי הכאת הלץ שהוא שאין מאמין כלל. וזה ראשית והתחלת לכל כחות הרע דגוים, וכטעם שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה. כי ליצנות חלוק לב'. בשב ואל תעשה, היינו פריקת עול לילך בשרירות לבו, זה נקרא קלות ראש. וע"ז א' (ברכות ל:) אין עומדין להתפלל אלא בכובד ראש. דהיינו קבלת עול מ"ש בק"ש הקודמת, דע"י פריקת עול הוא ההיפך מתפלה הנמשכת מאמונה. דלכן נקבע בש"ס בתחלת סדר אמונות. וכידוע דדוד המע"ה שהוא דרגא דתפלה, כמ"ש במגילה (יח.) כיון שבא דוד באת תפלה. פי' דע"י ברכת את צמח דוד, נפעל תיכף צמיחת ישועה. והרגשת דרגא דדוד המע"ה בלב, ובאת גם כן מדרגת התפלה שזו היא מדרגתו. וזהו הצמיחת דוד, להצמיח כחו ומדתו בלב והוא התפלה, ומדתו גם כן מדת האמונה כנודע. ועמלק הוא נגד דוד המע"ה ומדת אמונה, כמו עשו נגד יעקב אע"ה מדת אמת. וכמו שיש בבית דוד - דוד ושלמה, דוד המע"ה הוא דרגא דכובד ראש ותפלה ביחוד. ושלמה המע"ה הוא שורש אמונה דאנכי עד דלא שייך בו מצוה כלל, כמו שהוא שורש אנכי דאינו בלשון ציווי רק שהוא כך, ולכן אמר אני ארבה ולא אסור כו' (כמ"ש סנהדרין כא:). כך נגד זה ברע - קלות ראש ושחוק, שהוא בקום ועשה, הוללות במעשה, כמו כמתלהלה וגו' הלא משחק אני. יושב בשמים ישחק ה' ילעג וגו'. ונא' בדוד המע"ה משחקים וגו'. היינו כמו הלצים שעושים דברים משונים, ובלשון חכמים משחק בקוביא (סנהדרין כד:) ומשחק בתינוקת (נדה יג:). פי' פעולה שאינה אמת ולתכלית רק לשחוק בעלמא. והיפך זה חכמת שלמה המע"ה שאמר לשחוק אמרתי וגו'. כי כל חכמתו הוא לחבר אמת ואמונה ביחד, כמ"ש בזוהר תרומה קמ"ה א'. וכל פעולותיו דבר אמת לאמיתו, ולא לעשות לפנים ולבו בל עמו. ועמלק כולל שניהם, כי ראשית הרע הוא בסוף הטוב, כטעם רגליה יורדות וגו'. היינו דממקום הכניסה לטובה שהוא ממטה למעלה, משם יש גם כן התחלת כניסה לרע שהתחלתו ממעלה למטה. והוא הראשית המרגיל לכל מיני רע דכל מיני אומות אחר־כך. וזה כח קטרוג המן על מעשה שלא עשו אלא לפנים, כי כל כחו הוא בפעולות דלפנים שאינו אמת. ובחר בחודש אדר שנגד הק' שבו נברא השחוק, כמ"ש בס' יצירה. ובאמת הי' הוא לשחוק ורק לפנים כל גזירה שלו, דבאמת נהפוך כו' וככח חודש זה. וז"ש (מגילה יג:) ולא ידע כי בז' באדר מת כו'. פי' דדרגא דדוד ושלמה ידע דכבר נחרב בהמ"ק ונפסקה מלכותן, הרי נפסק מדת המלכות ואין לנו שיור רק התורה הזאת, דרגא דמשרע"ה ובימיו צמח עמלק. ולעולם צמיחות הרע כנגד צמיחות הטוב כנודע, ועשו שהוא שורש השקר ואחיזה בעלמא דשיקרא, בימי יעקב אע"ה שהוא שורש אמת והיפוך עוה"ז ממש. רק ידו אוחזת בעקב ובסוף העוה"ז, ולכן נשתעבד תיכף במצרים, שהעבד אין לו הרמת ראש כלל והיפך חמדת עוה"ז לגמרי. ומשרע"ה הוא גואל הראשון שהתחיל להוציא בנ"י לחירות, שיהי' להם תוקף גם בעוה"ז, רק הגמר הוא על־ידי משיח בן דוד. ודוד ושלמה בעוה"ז שהיו מעין משיח בן דוד. והתחלת זה במשרע"ה התחיל גם כן ביחוד אמת ואמונה. והוא על־ידי מדריגתו בדעת, היינו ידיעת פנימיות שהכל אמת, כנודע דמשה מלגאו יעקב מלבר (תקו"ז תי' יג). ומצד חיצונית האמת ודאי אין שייך לעוה"ז שהוא היפוכו ואיך ידבק בשקר. אך מצד הדעת הפנימיות של כל דבר, וידע שהעוה"ז הוא שקר. על־ידי ידיעה זו שבאמת אין עוד מלבדו והעוה"ז המעלים אמיתותו- שקר. ממילא גם בעוה"ז אינו דבוק בשקר, וזהו פנימיות האמת שהוא גם בעוה"ז. ומיתת משה רבינו ע"ה מורה כי בחודש זה כח המעלים פנימיות האמת, והיינו אות הק' שהוא שורש היצר שהוא כח השחוק וליצנות, דבר שהוא לפנים ואינו אמת. ובאמת אותו כח עצמו הוא המוליד משה רבינו ע"ה על־ידי ידיעה זה שכל עוה"ז וחמדותיו שחוק וליצנות. וממילא על־ידי־זה נעשה המן וגזירותיו לשחוק וליצנות ואינו אמת. והוא קבע גזירתו בי"ג, ז' ימים אחר ז' אדר, שחשב כי התחלת כחו והשלמת כל דבר בז' ימים, שהם ז' ימי הבנין כנודע. וממילא יש חיוב כלי' ח"ו על ישראל מצד עוה"ז שהוא עולם העשי', מצד המעשה דלפנים. ובאמת בו הגילוי דכל מעשה עוה"ז לפנים [והוא בז' אדר גם כן נגד ז' ימי הבנין מהתחלת חודש זה שהוא בכח עד גמר יציאת כח זה לפועל דהיינו שורש הכח. ואח"כ היציאה מן השורש לגמר גם כן ז' ימים, כי כל דבר יציאה לגמר מכח לפועל צריך ז' ימים כנודע] ולכך פורים בי"ד אחר גמר הז' ימים, בהכרה ברורה דכל עוה"ז שחוק, זהו דרגא דמשה רבינו ע"ה שהי' באמת נבדל מכל עניני עוה"ז. וזה טעם תענית אסתר בי"ג, אחר־כך הוא פורים דחייב לבסומי, דרגא דשלמה המלך ע"ה, תרתי בלבי וגו' ביין וגו'. שע"ז רידתו אמו כמשז"ל (סנהדרין ע:). ועד דלא ידע, היינו העדר הדעת דמשה רבינו ע"ה, כי מדרגת שלמה המלך ע"ה הוא להיות דבוק בהש"י גם בלא דעת וחכמה והשתדלות במצות ומעשים טובים, וכל חכמתו השיג בחלום שהוא בעת הסתלקות הדעת לגמרי: