פתיחת התפריט הראשי

[רכט] המצות הם עצות לאדם איך להיות שלם, כמ"ש בזוהר יתרו פ"ב ב'. והם עצות להשיג כל ‏חלקי נרנח"י - לכל א' מצות מיוחדות, וכמ"ש בזוהר שם א', דה' קולות דהר סיני הם נגד ה' דרגין ‏דיחזקאל, כנ"ל אות רכ"ח. דהם נרנח"י דסט"א. ושמעתי דקולות דמ"ת היינו מפיות בני ישראל, דאין ‏קול בעולם זולת מה' מוצאות הפה, ונא' נפשי יצאה בדברו וגו'. שכללו כל חלקי נפשותם להש"י אז. ‏ומצד כל כח נפש יצא קול צעקה מיוחדת לאותו כח שהוא מכיר אמיתות הש"י ומתייחד בו, שע"ז הוא ‏כל מתן תורה. ובודאי יש מצות מיוחדות שהם עצות מיוחדות לכל מדרגה שהוא עומד בה איך ‏להזדכך בה. וע"ש דף צ' א'. די' דברות הם חמש גו חמש ע"ש. ובריש ע"ב דהם נגד ה' קלין הנז'. ‏והיינו אנכי דלא אמר בלשון ציווי, כמ"ש במק"א שהוא נגד אמונה פשוטה הקבועה בלב כל איש ‏ישראל, ולא שייך ע"ז ציווי, דמי שאין מאמין מה יועיל ציווי, רק ישראל מאמינים בני מאמינים. ונגדו לא ‏תרצח הוא בהרחקת נפש דמסאבו שהוא היפוך מדריגת קדושת ישראל, זהו בלא תרצח. כמו ‏ששמעתי דב' יצרים הם: רציחה וניאוף, היינו כעס ותאוה, שנגדם מצורע וזב, שהמצורע נשתלח חוץ ‏למחנה ישראל, שאין זה מכלל נפשות דסט' דישראל כלל. משא"כ יצר דתאוה זהו מכלל מחנה ‏ישראל רק שהענן גדול מחשיך הלב, ע"ז הוא לא תנאף. ונגדו בקדושה והתגברות רוח אלהי נא' לא ‏יהי' וגו' על פני. שהרגשת הלב באמיתות הש"י נקרא הארת פנים, ולא יהי' וגו' נאמר על מחשבת ‏הלב, כמ"ש הרמב"מ (פ"א מה' יסוה"ת). היינו שיהי' מבורר בלבבך אמיתות כח הש"י והשגחתו בכל ‏דבר עד שלא יעלה בלבך שולטנות שום כח אחר. ואח"כ בהשפעת החכמה טיפה מחודשת להחיות ‏הלב, זהו לא תשא שם ה'. זהו ד"ת, כמשז"ל (ברכות כא.) ע"פ כי שם ה' אקרא וגו'. לשוא - פי' לחנם, ‏כענין תורתו של דואג מן השפה לחוץ (סנהדרין קו:). רק שיהי' מוליד חיות חדש. ונגדו לא תגנוב, ‏כד"ש (ב"ר פ' כב) בקין כגונב דעת העליונה, שהמתחכם בחכמת דהבלי עוה"ז ולהשכיח מהש"י זה ‏נקרא גנב המתחבא מבעה"ב. ובג' אלו פסיק טעמא דאסור ושרי, כמ"ש בזוהר (ח"ב צג ב). היינו ‏משום דעדיין לא השיג לאור מקיף להיות כל מעשיו ומחשבותיו בלתי לה' לבדו, שלא יכנס הרע כלל ‏גם בדבר הרשות שהוא קליפת נוגה, דבזה לא פסיק טעמא כלל, כיון שאין לו עוד דבר הרשות כלל ‏רק כולו לה'. וזהו זכור דשבת שכולו לה', כל עינוגים שלו מצוה גדולה, וכל דברי הרשות דהיינו דבר ‏שהגוף עושה לצרכו ולהנאתו, ומדבר ומהרהר להנאתו ואין בו איסור, הרי הם בשבת מצוה. שהרי ‏אפי' מי ששיחה תענוג לו, מפורש בש"ע (או"ח סי' שז ס"א) דהיא מכלל עונג שבת. וזהו מתנה טובה ‏יש לי כו' (שבת י:). כי דבר זה אינו ביד האדם שלא יהי' לו דמיון, רק מעזר הש"י וממתנתו כנ"ל אות ‏רכ"ז. ונגדו לא תענה, כי להשיג זה צריך שיהי' נקי בזה דאיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם, ‏דבלא"ה לא ימלט ממחשבות זרות שאחרים מולידים בו, כנ"ל אות רי"ט. ולכך בכה"ג בתחלה וכפר ‏וגו' ובעד ביתו הקודם, שמולידים תוקף הרהורים ומ"ז בקרבו. ואח"כ בעד אחיו המקורבים לו ג"כ ‏מולידים יותר, ואח"כ בעד כל ישראל. ואז נכנס לק"ק שנא' וכל אדם לא יהי' וגו'. פי' שלא יהי' לו שום ‏מ"ז, שרוב המ"ז הוא מצד חבורו לנבראים, דבזה הוא הרהורו, ואלו הי' לבדו בעולם הוא עם הבורא ‏ית' הי' כל הרהוריו בבורא ית' לבד. כי הדמיונות והמ"ז הוא מצד הדברים שעוברים לפניו כידוע. ואח"כ ‏כבד אביך ואמך. כמו ששמעתי פי' דאבא ואימא - ידוע דר"ל מוחא ולבא, ר"ל שלא תדחה שכלך ורצונך ‏ג"כ. וזהו אחר שכבר עבר כל ד' מדרגות הנ"ל והשיג עזר הש"י דשבת, אז הקב"ה עוזבו לנסיון כנ"ל ‏אות רכ"ז. לדעת אם בכח עצמו לינצל, וזהו כבד. ואולי יש לפרש ג"כ מן כיבוד הבית שהוא נקיון, וגם ‏כפשטי' כבד היינו שיהי' בתכלית ההדור, או"א שכלך ורצונך שהם המולידים אותך, פי' את - כחות ‏הפעולה שלך יהי' מנוקים, שמצד עצמם יהיו כרצון הש"י ומיוחדים. ובפשטי' אב ואם ג"כ, כטעם ‏‏(סנהדרין קד.) ברא מזכה אבא. והיינו כאשר מגיע למדריגה זו שמזדכך שורש שורשו העליון. גם ‏החטא דתחלת בריאתו, ושיחמתני אמי נתקן, וגם אב ואם נזדככו והוא מכבדם. ואז"ל (קידושין לא.) ‏דעכו"ם הודו לזה. והיינו דהם אומרים כחי ועוצם ידי ושהכל בידי אדם ולא בידי שמים רק בשכל האדם ‏ובינתו. וישראל מצפים לעזרת הש"י, רק לבסוף הוא תורתו (כמ"ש ע"ז יט.). והארץ נתן לבנ"א. זהו ‏מדרגה ה' דכבד. ע"ז נאמר ואמרו רק עם חכם ונבון וגו'. שיודו על חכמת ישראל מצד עצמם, כענין ‏שלמה המע"ה שהגיע למדריגה זו, שביקש לדון בלא עדים (כמ"ש ר"ה כא:), רק כענין משיח דמורח ‏ודאין (סנהדרין צג:). שמעמיד על חכמתו ורצונו שכן הוא האמת גם בחכמת הש"י, לפי שנאמר וישב ‏על כסא ה'. שהוא דמות אדם שעל הכסא, שזכה למדרגת יחידה, דהיינו נקרא בשמו של הקב"ה. ‏ונגדו לא תחמוד, דהיינו שהשיג היצר ששרשו החשק במדרגת החשמל, דהיינו מצד שהוא מלאך ‏קדוש, וכמו שיהי' לעת"ל שמו לבן דאתלבן כו', כמ"ש במדה"נ (זח"א קלז ב) שיהי' לחמידו דאורייתא. ‏וכמ"ש בזוהר (ח"א צג ב) דחשיב פרטין בלא תחמוד - דחמידו דאורייתא מותר. והיינו דיזדכך היצר ‏לגמרי שלא יהי' לו כלל חמדה חוץ מחמדה דאורייתא. ונסתלק קושית ראב"ע איך שייך לאו על ‏חמדה שאינו בידו של אדם. רק הוא אחר הד' מדריגות, אז באמת לא יעלה על לבבו חמדה. ובידו ‏בהשתדלותו בקודמים להגיע למדריגה ה' שאינו בכח השתדלותו ובקומת אדם כלל כנ"ל אות רכ"ז. ‏וזו המדרגה כשמגיע למה שאין לו שום השתדלות, הוא מדרגה שהכל שלו מהשתדלותו ובכחו ‏ועוצם ידו כנ"ל: ‏