פתיחת התפריט הראשי

[רכח] עיקר צורת האדם הוא נפש רוח נשמה שבו, והגוף אינו אלא לבוש האדם, כמ"ש בזוהר יתרו ‏ע"ו א'. וכמו שיש ה' מדריגות נרנח"י כנ"ל אות רכ"ז. שזהו דמות אדם השלם שנא' בו בצלמינו ‏כדמותינו. שגם למעלה הם ה' כחות ופרצופים עליונים כנודע. כך זה לעומת זה חלק אדם רע ג"כ ‏בה' כחות, והם ג' קליפות הטמאות הנזכר ביחזקאל. נפש הטמאה היינו כשעושה עבירות במחשבתו ‏דבורו ומעשיו, זה נקרא רוח סערה שבא מן הצפון, הוא הצפוני שבחלל השמאלי, וסעיר כולא עילא ‏ותתא, כמ"ש בזוהר ויקהל ר"ג א'. כי עצם האדם מישראל הוא מסטרא דטוב, רק שזה סוער בו ‏ומערבבו עד שנמשך אחריו. וז"ש (חגיגה יג:) לכבוש כל העולם תחת יד נבוכדנצר. היינו מצד ‏התגברות הרע במעשה, אז כח נבוכדנצר גובר על כל העולם. כי נגד זה הם ד' מלכיות, בבל נגד רע ‏במעשה ובכח הנפש. וענן גדול הוא כאשר מתגבר עד הלב, שכל הרגשות הלב בחשקות וכיסופין רק ‏לרע, וזהו ע"י שמחשיך ומאפיל לגמרי כח רצון הטוב הגנוז בחלל הימני דלב. וע"ש בזוהר מה בין ‏עננא לעננא, היינו דבאמת ישת חושך סתרו ועבים רכובו, דא"א להגיע למדריגת אמת הכרה ברורה ‏רק ע"י האפלה קצת, וע"י החושך הוא מכיר שהש"י נסתר בו. כענין אברהם אע"ה, כלום אפשר ‏לבירה בלא מנהיג (ב"ר ר"פ לך). ומתוך הקושיא עומד על התירוץ, ובלא הקו' והחשכות אין עומד ‏כלל. וזה ענן גדול שמחשיך לגמרי ואין מניח להתעורר בקושיות ותירוצים כלל, עד שגם אור מועט דאמונת ‏הלב נעלם, וזהו מלכות פרס שבקשו להשמיד כו'. כי הלב ממנו תוצאות חיים, וכאשר לב אין - הרי זה ‏מבקש להרוג. וז"ש (מגילה יב.) מפני שנהנו כו'. ההנאה הוא ההרגשה בלב. רק באמת הם לא עשו ‏אלא לפנים, כי באמת הקב"ה לבן של ישראל, שנא' צור לבבי (שהש"ר ה ב). רק הוא ע"י ענן גדול ‏המחשיך לרגע, וכאשר ישב רוחו ויתפזרו העננים יתראה אור בהיר. וכשח"ו מתגבר יותר עד המוח, ‏להחכים בכל יום בחכמות חיצונית תאות ורצונות חדשות לרע ולהשכיח רצון השי"ת, זה נגד יון, ‏שנודע מחכמת יונית שהוא שורש חכמת חיצונית, ולכן מנמרת בגזרותי' כו'. כמשז"ל (ויק"ר פ' יג). ‏זהו אש מתלקחת, דמתלקחת ר"ל שמוספת בכל רגע התלהבות חדש ואין כבה כלל, וזהו נר"נ דרע. ‏ונוגה לו סביב - ידוע דקליפת נוגה הוא נגד דברים המותרים ודברי רשות, וזהו נשמה לנשמה ושורש ‏הנעלם וכתר דרע שנגדו אדום, כנודע דראשית גוים עמלק. שההתחלה הוא ע"י דבר הרשות, להיות ‏נמשך בתאות הרשות ותענוגים המותרים רק בלא שום סרך מצוה, זהו שורש דיצ"ר המסית. ומן ‏ההיתר בא לאיסור, כמ"ש הרמב"ן ר"פ קדושים. וזו נכללת פעמים בטוב ופעם בג' קליפות האסורות. ‏פי' כי הת"ח שכל נר"נ שלו בקדושה, הרי גם דברי רשות שלו שלחן דומה למזבח (כמ"ש פ"ג ‏דאבות). ושתייתם יין לנסכים (כמ"ש יומא עא.) ושיתת חולין ד"ת, כמשז"ל (סוכה כא:). וכן כל דברי ‏רשות שלהם. ולהיפך במי שנר"נ שלו לרע ירוצו, כך כל דברי הרשות האכילה נותן כח לעשות רע, ‏הרי נכלל ברע וכן הכל. וכן הוא עשו שנקרא בקדושין (יח.) ישראל מומר. וע"ד הפשט נוגה משמע ‏דמזהיר קצת, ובזוהר ויקהל ר"ג ב'. דאין לב"נ לדחייא ולאנהגא קלנא ע"ש. פי' כי באמת החטאים ‏כשנים סדורות ובאות מששת ימי בראשית, כמ"ש בשבת (פט:) וכשלג ילבינו. ובאמת סביב מצד ‏האור מקיף יש לו נוגה ואין לדחייא, רק לראות לאתהפכא מנגע לענג, ולהשיג הנגה דסביב שהוא ‏מצד שורש הנעלם דיצ"ר שהוא טוב מאד, וכמ"ש במדרש הנעלם (זח"א קלח א) דע"י היצ"ר חמידו דאוריי' ‏ג"כ. ומדריגת יחידה שביצ"ר הוא מן הצד שהש"י בוראו, הוא כמשל הזונה המוזכר בזוהר (ח"ב קסג ‏א). שגם הוא עושה רצון קונו ומיוחד באמיתות הש"י, זהו מתוכה כעין החשמל שהוא חיות כו' (חגיגה ‏יג רע"ב). דמאמיתות רצון הש"י ודבורו נתהוה זה. ונמצא דאין ברע גמור רק נר"נ שמתלבשות ‏וניכרות בגופו, אבל חי' יחידה שהם סביב לו לאור מקיף, שהוא מצד דביקותן בשורשן להשי"ת, בזה ‏אין רע כלל בישראל דשורשן מעצמיות הש"י [רק באומות שאין להם או"מ כלל, רק הגרים שמשיגים ‏לאו"מ דקליפת נוגה כנודע]: ‏