פתיחת התפריט הראשי

כל אדם צריך לקבל עליו עול מלכות שמים בכל יום בתכלית התוקף, שמתרצה למסור עצמו לגמרי ולהכלל במקורו. וזהו פרשה ראשונה דקריאת שמע, הגם דפרשה שניה אחר כך נאמר ואספת דגנך (דברים יא). שלמדו מזה בברכות (לה ע"ב) הנהג בהן מנהג דרך ארץ, (לחרוש בשעת חרישה וכו'). שהיא בלשון רבים אמורה, ואמרינן שם הרבה עשו כר' שמעון בר יוחאי (דאמר אם כן תורה מה תהא עליה, אלא יסמוך שתיעשה מלאכתו על ידי אחרים) ולא עלתה בידם. דאי אפשר לרבים ולכל העולם כולו להיות כר' שמעון בר יוחאי, ולכך לא נאמר שם בכל מאדך, שפירוש ממונך להפקיר הכל, שזה אינו לרבים שצריכים לנהוג במדת דרך ארץ ולהשגיח על ממונם גם כן, להיות במה להתפרנס וקיום חיותם. ונקראת פרשה זו (שם יג ע"א) עול מצוות, שרק מקבל עול מצוותיו יתברך לעבדה ולשמרה ולקבוע עיתים לתורה, והכל כפי כח אדם ולא לצאת מהגבול ומדת דרך ארץ דעולם הזה, מה שאין כן פרשה ראשונה דנאמר בלשון יחיד, ליחידים אשר ה' קורא כר' שמעון בר יוחאי, נאמר בכל מאדך, היינו להיות מופקר לגמרי. וזהו עול מלכות שמים ועול תורה, כאותו שאמר בעירובין (כב ע"א) מי שלימו קורמי (ירקות) באגמא (לפרנס הבנים, כך אמר לאשתו כשהלך ללמוד תורה). וכמו שאמרו (ברכות סג ע"ב) אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהן, ובמי שנעשה אכזרי על בניו (עירובין כב ע"א), וכל אחד צריך גם כן לומר פרשה ראשונה גם כן, שתחלת קבלתו בכל יום עול מלכות שמים צריך להיות בענין זה - גם להיות מופקר אם יהיה רצון הש"י כך, רק מי שמנהיג במדת דרך ארץ, והגדרה הוא מפני שהרבה עשו כר' שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידן, שאין זה רצון הש"י. וכן אפילו אותם היחידים צריכים גם כן שיאמרו פרשת והיה אם שמוע, כמו שאמרו לר' שמעון בר יוחאי בשבת (לג ע"ב) שיחזור למערה כי אי אפשר להיות כן רק במערה וחוץ לעולם, אבל בעולם הזה הקב"ה רוצה בישוב העולם, ולא תוהו בראה וגו' (ישעיה מה). והנהגה זו לצאת מגבולו ומכפי מה שהוא כלי לקבל בעודו בגוף, זהו הנהגה מעולם התוהו, כנודע סודם שבקשו לקבל שפע אור שלמעלה מכח המגבילם המכונה בשם כלי, רק בעולם הזה שהוא בכלי הגוף המגדיר, אמרו (תענית כב ע"ב) נשמה שנתתי בך החייה. ולא יפקיר לגמרי לצאת מגבול כלי הגוף, רק צריך שיהיה בו כח זה של ההפקר לגמרי גם כן, רק אצל היחיד הזה בתוקף ולרבים זה. אבל מכל מקום כל אחד צריך לשניהם, וידוע מאמר האר"י ז"ל דבפרשה ראשונה יש שם מ"ב, ובפרשת והיה אם שמוע שם ע"ב. ונודע דשם מ"ב הוא לעולים במרכבה, שעולים בו ועליו יסד ר' נחוניא בן הקנה תפלת אנא בכח וכו'. והיורדים יורדים בשם ע"ב, ואין צריכים טהרה כל כך, מה שאין כן שם מ"ב צריך טהרה גדולה כי הוא מצד הגבורה כנודע, והיינו שתי תפלות דר' נחוניא בן הקנה, בכניסתו לבית המדרש וביציאתו (ברכות כח ע"ב) [ועיין שם בתפלת הכניסה קכג אותיות חסר ג' משם מ"ב, ודיציאה ריג אותיות חסר ג' משם ע"ב, כי באמת היה משלב שם האדנות גם כן בשם ההוי-ה, והוא אחד יותר להדבר באלופו של עולם ואין כאן מקומו] שהכניסה לבית המדרש להפקיר כל עניני העולם הזה, אם אינו כלי לכך צריך יראה גדולה, שלא יארע חס ושלום תקלה כענין אלישע אחר או אפילו כבן עזאי וכבן זומא, ומאחר שרוצה לצאת ממדרגה גופנית צריך להיות כמלאכים שנאמר בהן עושים באימה וביראה רצון קונם ופותחים את פיהם בקדושה ובטהרה וכו'. ואחר כך כשנבלע בלב דברי תורה ומדרגת ההפקרות ברצון ה', ויוצא למדת דרך ארץ וקבלת עול מצוות, אז נותן הודיה על חלקו שקבל להיות בהפקרות לגמרי, וזהו פרשת והיה אם שמע ואספת דגנך. שאמרו ז"ל (שם לה ע"ב) תחלה שהוא לעושין רצונו של מקום ודרך ברכה, ואחר כך אמר דהיינו באין עושין רצונו של מקום, וכמו שהקשה זה התוספות, ויותר קשה דהא בפרשה עצמה מפורש והיה אם שמע תשמעו וגו'. דהיינו עושין רצונו של מקום, רק באמת סכינא חריפא מפסקא קראי, שהדגן של העושין רצונו של מקום והאוסף אין עושין רצונו של מקום, ופרשה זו נאמרה בלשון רבים, ולכך לא נאמר בכל מאדך, דהיינו עומק הרצון העליון כנזכר לעיל מואספת דגנך וגו'. חזר ללשון יחיד לפי שברבים נכללו כל מיני יחידים, ולכללותם הוא ונתתי מטר ארצכם וגו'. והשפע יורד לכל, והוא מיוחד למאן דעייל ונפיק בכניסה ויציאה הנזכרת לעיל, שהיציאה גם כן לצורך כניסה, שאי אפשר להיות בדבקות תמיד כנודע, וחבור כל האילן הוא עליא ואתכליא, ואלמלא עליא לא מתקיימא איתכליא (כמו שאיתא בחולין צב ע"א). והם האוספים פירוש תמכי אורייתא, ומחזיקים בידם להיות השפע יורד לראוי לקבל, ובצל החכמה בצל הכסף (קהלת ז). כולא חד, וכשיוצא מדברי תורה ומתחבר לצבור ובהם גם עמי הארץ אם אז גם כן דבוק בדברי תורה, זהו מאן דעייל ונפיק, ששבחו בזהר (ח"ג קמא ע"א) ולא דעייל ולא נפיק. פירוש שבשעה שעוסק בדברי תורה הוא דבוק בהש"י, רק אם נקבע בלב כל כך עד שגם ביציאתו להנהיג מדת דרך ארץ יהיה שומע בקול ה' ומצוותיו ולא יזוז, זה מדת ר' עקיבא שיצא בשלום, ועל זה נותן הודיה על חלקו, מה שאין כן אחר, כי כשנכנסה חכמה נכנסה גם כן ערמומיות והתגברות היצר כנזכר לעיל אות רי"ט. ולכן אחר פגע זונה תבעה, מה שלא היה לו יצר רע גדול כל כך מקודם, ועל זה פרשת והיה אם שמוע אחר שמע, ובו שם היציאה בשלום לנהוג מדת דרך ארץ גם כן על פי ה', ובפרשת שמע לא נזכר כלל ההיפוך, כי בהיותו בדבקות ועול תורה אי אפשר כלל לרע, רק בפרשת והיה אם שמוע נאמר השמרו לכם פן יפתה וגו'. ועל זה תקנו פרשת והיה אם שמוע, לקבוע אהבת הש"י בלב גם בהיותו עסוק בעניני העולם, וכדרך שאומרים (בתפלה) שמחים בצאתם וששים בבואם וגו'. שתהיה יציאתו ככניסתו.