פתיחת התפריט הראשי

[רכג] הד"ת היא דוגמת חרב, כמ"ש בברכות (ה.) בק"ש כאלו אוחז חרב של ב' פיות. שהחרב ‏הורגת מקרוב, ואפי' מסובב ומסובך תוך מחשבות זרות והרהורים מכל צד, אם עונה לד"ת הוא ‏הורגן ומבטלן מכל צד בב' פיות החרב, דרומז על ההריגה מימין - בהרהורי תאוה, ומשמאל - בהרהורי ‏קנאה. וכמ"ש (סוכה נב:) אם פגע בך מנוול כו'. שאפי' כבר פגע ונגע בך משכהו לבהמ"ד ומתפוצץ. ‏וכמ"ש (כתובות עז:) "ריב"ל מיכרך בבעלי ראתן ועסיק בתורה אמר כו'". פי' כל מוכי שחין, היינו מצד ‏תוקף התאוה, דלכן התשמיש קשה להן, ובעלי ראתן ביותר. ולכן צריך להרחיק ממבואה, כי האויר ‏מכניס הרהורים וחשקות כנ"ל אות ר"ה. והכלל בכל חולי הטבע נמשך אחר הרוחניות של חולי, ‏וכשהחולי מתפשט באויר היינו שרוחניות ההיזק וכח הרע המביא אותה המחלה, הוא ג"כ מתפשט ‏ע"י האויר. וריב"ל מיכרך כו' אפי' בתוך אויר הרע ממש ומוכרך בו, התורה מצלת ושורפת ומכלה כל ‏אוירים רעים שסביבותי'. וכמו ששמעתי דד' אמות של הלכה קדוש בקדושת א"י, שאויר ארץ העמים ‏נפלט מתוכו לגמרי מכל צד ע"י החרב דב' פיות, ונכנס אויר קדוש דד"ת, שזהו אויר א"י דלכן מחכים, ‏כמדת התורה מחכימת פתי. אבל בהכנ"ס ותפלה אין מועיל כלום כשכבר פגע ומוכרך בהרהורים ‏ומ"ז, כי גם כל תפלתו תהי' כן מליאה מ"ז. רק צריך לכוין את לבו להתרחק ממ"ז, ואז ע"י תפלה יוכל ‏לפעול להכניס בעומק הלב מחשבות קדושות ולהרוג הרע ממרחק, כענין חץ שחוט לשונם. שהלשון ‏דוגמת החץ להרוג מרחוק, וזהו ע"י התפלה. וכמ"ש בתיקונים (סו' תי' יג וש"מ) דזריק בי' גירא בתר ‏גירא. ותרגום אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי. בצלותי ובעותי. פי' תפלה היינו סדור ‏שבחיו של הקב"ה, ובקשה הוא בקשת צרכיו, כמפורש בברכות (לא.) רנה זו תפלה כו'. וגם ד"ת ‏נקרא רינה, כמ"ש (שמו"ר פר' מז) ע"פ קומי רוני וגו'. אין רנה של תורה כו'. כי הוא סדור שבחיו, ‏וכמ"ש שלהי הוריות, פ' מי ימלל גבורות ה'. מי שיכול להשמיע כל תהלתו על ד"ת. ולכן גם ק"ש ‏נקרא צלותא, כמ"ש תוס' שבת (יא. ד"ה כגון). כי סדור שבחיו היינו תורה, וזהו חרב כנ"ל. משא"כ ‏בעותא שהוא בקשה - הוא קשת. ולהיות הכנעני אז בארץ, שהוא הגרוע מכל האומות, כמשאז"ל (תו"כ ‏אחרי פרשה ט). ושכם גרוע מכל א"י, כמ"ש בפ' חלק (קב.) דהוא מקום מוכן לפורעניות. ובודאי לא ‏בחנם מוכן לכך, רק שאוירו גורם גם אחר שנתקדש אוירא דא"י בקדושת א"י כמ"ש מקודם. ולכן ‏יעקב נתחזק נגד אותו מקום ביחוד. ושם משכן החוי - חויא שורש הנחש. וא' מיד האמורי ולא החוי, ‏הוא כמ"ש בס' מעשה ה', כי אמונתם היתה אמונת האמורי יעו"ש. ויציבא מילתא מלשון רז"ל בכ"מ ‏דרכי האמורי על חוקי ע"ז שלהם. ומלחמתם הגופנית הי' ע"י בניו, והם נצחו החויא במעשה ‏בהגדרת הזנות. אבל יעקב אע"ה נתחזק נגד האמורי שהוא תוקף כח אלהותם המתגבר באוירם, ‏להכניס הרהורים ומחשבות בלב, שע"ז טיהר בני ביתו אח"כ. והניצוח הזה הוא בצלותי מקודם ‏בחרב להרוג סביבותיו, דלעולם יסדר שבחו של מקום ואח"כ יתפלל (כמ"ש ברכות לב.). דלולי כן ‏א"א ליכנס לחפלה דבקשה כלל כנ"ל. ואח"כ בעותי ההורג מרחוק, שזה א"א ע"י החרב שאינו הורג ‏אלא מקרוב, אבל לנקות עומקא דלבא, מקום שאין יד האדם שולטת כלל, כענין ולבי חלל בקרבי. וקרא ‏זה אמר דוד המע"ה שהוא דרגא דתפלה, כטעם ואני תפלה. שלזה א"א אלא ע"י רבוי התפלות ‏והבקשות לסייעתא דשמיא, כמ"ש (סוכה נב.) אלמלא הקב"ה עוזרו כו'. וכל תפלה ותפלה הוא יריית ‏חץ נגדו, ואותם שבכוונה היינו שכיוון אל המטרה, שהוא נקודת החויא שבעומק הלב שהוא מרכז ‏הגוף, כמו שעושין יורי החצים מטרה באמצע עגול א' לכוין חציהם אליהם. וזהו כוונת הלב שבתפלה ‏שצריך אחר ד"ת וק"ש וספור שבחיו של מקום: ‏