פתיחת התפריט הראשי

[רכא] השכחה הוא התחלת הרע, שהדמיונות ומחשבות זרות משכיחים מן המוח ולב מחשבות אלהותו ית' ‏ותורתו ואהבתו ויראתו, וכמ"ש (פ' עקב) "והי' אם שכוח תשכח את ה'". תיכף "והלכת אחרי וגו'". פי' ‏בתאוה ורצון אחר כחות זרים, ואח"כ "ועבדתם" במעשה, כי כולם נמשכים אחר ההתחלה שהוא ‏השכחה מהש"י שבמחשבתו. כי כל דבר כלול מעשר כנודע, וכתר דרע - דהיינו שורש הנעלם, זה א"א ‏בישראל כלל, שלעולם שורשם דבוק בהש"י, וחלק ה' עמו, וא"א לינתק כלל. רק ההתחלה מחכמה ‏שבמוח, והוא ע"י העלאת מחשבות זרות בו עד שנשכח. כי במוח אין רע, דהתחלת הרע בלב, ששם ‏משכן הרע. רק לשם כחו שופע מן הלב להשכיח עכ"פ, ודבר זה הוא ג"כ רע, כמ"ש בשבת (קמט:) ‏"אין לא טוב אלא רע". וזהו התחלת הרע - ההשכחה מן הטוב. ומסיים "עקב לא תשמעון בקול וגו'". וקול ‏ה' - היינו קולות דמתן תורה, וכמ"ש בזוהר (ח"א נ ב וש"מ) "דקול דא תושב"כ". כי קולות הש"י הם חיים ‏וקיימים לעד ולעולמי עולמים. ואותם קולות גם היום מצויים למי שרוצה להאזין. והן הם המחשבות ‏העולים בלב כל אחד בכל פעם לשוב להש"י ולדעת כי אנכי וגו' ולא יהי' וגו'. וקול הוא כלל - ודבור ‏פרט, כמ"ש בזוהר ריש שמות. ולכן תושב"כ נקרא קול ותושבע"פ דבור, וכן ההשמעה ללב הוא רק ‏בדרך כלל, לדעת אלהותו ית' ולחפש אחריו, "אם וגו' תחפשנה אז תבין וגו'". בבינה שבלב האדם ‏בפרטי פרטות כפי הצריך לו. וכן המלאכים "משמיעים ביראה יחד בקול דברי אלהים חיים וגו'". והוא ‏בודאי נשמע לכל איש ישראלי אשר מכין אזני לבבו לכך ביראה - אז שומע דא"ח, והיינו ד"ת שנקרא כן ‏בלשון רז"ל, כמ"ש (עירובין יג:) "אלו ואלו דא"ח". ובקול - היינו בדרך כלל, רצון הש"י באותו יום כי ‏המלאכים אין יודעים יותר. דתושבע"פ הוא למטה בידי חכמי ישראל, והפרטים הם נתבררים ע"י ‏בנ"א באותו יום. ולפי שהש"י נקרא אלהים בעל הכחות כולם, נקרא אצלו דברי - שהוא דבור בפרטות. ‏וכמו ששמעתי על "מבין ולא בבינה ידיעא". שהמלאכים אין להם בינה - דהיינו הרגשה בלב, שזהו רק ‏לבנ"א שהם חסירים וצריכים לזה. והש"י מבין כמו הבנ"א, הוא מרגיש אבל לא בבינה שהרי אינו ‏חסר. ולכך המלאכים אין יודעים הדבור שהוא הרגשת הלב של כ"א בפרט. רק הקול בכלל זה אין ‏נשמע לבנ"א, וכמו ששמעתי על "חכים ולא בחכמה ידיעא". דמלאכים יש להם חכמה, (ופי' כח השמיעה ‏לקול דא"ח) משא"כ בנ"א. והש"י חכים אבל לא בחכמה כמלאכים. והם משמיעים בכלל - שהוא חכמה ‏מה שקיבל מאחרים. ואח"כ ע"י בינה והרגשה שבלב הוא עומד על הפרטים שבדברי אלהים חיים ‏כ"א לפי מדריגתו, ואלו ואלו דא"ח אע"פ שחלוקים בפרטים בתושבע"פ. ודבר זה צריך ליראה, כי פי' ‏מלאכים כל מיני כחות שבעולם בהיותם מופשטים מלבוש החומרי שבעולם העשיי' רק בהיותם ‏במדריגת בריאה ויצירה, דהיינו רוחניות אותו כח מבלי הרכבה שיהי' בו כח הבחירה וכל מיני כחות ‏כלולים באדם. וכאשר מעורר כחותיו שבלב להש"י, וזהו ע"י היראת שמים, כי "הכל בידי שמים חוץ מיר"ש" ‏‏(ברכות לג:). בזה הוא כח התעוררות האדם. אז מתגלה אצלו בכלל רצון הש"י באותו יום בלא עיונו, ‏ואח"כ בעיונו ובינתו מברר דבר זה בחדרי לבבו. אבל מ"מ הוא מתעורר לזה מצד הכחות הכלולים ‏בו המתעוררים ע"י היראת שמים. אבל קולות דמתן תורה - שהם קולות הש"י עצמו, זה נשמעים רק בהכנה ‏להאזין לבד [ומאותן קולות הוא הבת קול שיוצא בכל יום מהר חורב, אוי לבריות מעלבונה של תורה. ‏כמ"ש במק"א דבת קול הוא אחוריים של קול וקלא דהדרא, דמתוך שאותן קולות דקבלת התורה נשמעין ‏להשומעים, הקלא דהדרא מאותן השומעים הוא אוי כו' לשאין שומעין, וזה נשמע לכל א' המקורב ‏לת"ח, כמ"ש "אוזן וגו' בקרב וגו'"]. וזה קל לכן א' "עקב לא וגו'". ופתח בלשון יחיד וסיים בלשון רבים, כי ‏העדר שמיעת הרבים גורם שכחה ליחיד השומע כנ"ל אות רי"ט. ושמעתי דאמר גם על השכחה - והיה ‏שהוא לשון שמחה, כמשאז"ל (ב"ר פ' מב), כי הגם דבעוה"ז הוא מושך חטאים ונענשים ע"ז, מ"מ ‏באמת לאמיתו מזה נמשך שמחה גדולה, לעתיד כשיתוקן הכל אז יבורר זה: ‏