פתיחת התפריט הראשי

[ריט] כפי יתרון הדעת והחכמה שבאדם כך מתגברים לעומתן הדמיונות במוחו ולבו, כענין וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב (קהלת א, יח). וכן עץ הדעת טוב ורע. ע"י שנכנס בו דעת טוב נכנס ג"כ ההיפך, וכמ"ש (סוטה כא:) נכנסה ‏חכמה נכנסה ערמומיות, שנא' אני וגו' ערמה[1]. ואמרו בסנהדרין (ע:) "אין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד ‏שטועם דגן". ונמצא אז נכנס בו דעת וחכמה, ואז מרחיקין מצואתו (סוכה מב:). ומפורש בירושלמי ‏ברכות (פ' ג ה' ה) הטעם שמחשבותיו רעות. וכן שמעתי כי בי"ג שנה שנכנס יצ"ט שאז היצ"ר ‏מתגבר, וכן אמרו (סוכה נב.) "כל הגדול מחבירו כו'". ומי שמתגבר וכובש יצרו לגמרי, על זה נא' אוֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. שהיצ"ר נקרא שונא, כמ"ש (שם) [וכן במד' (בר"ר פר' נד) נדרש מקרא זה איצר], ומי ‏שכאיש גבורתו להתגבר נגדו, אז כח היצר שלו מתפשט באנשי ביתו ומקורביו, שמכח היצר הרועש ‏בקרבם נכנסים לו ג"כ דמיונות תוהו, וכפי גדלו כך מתרבים אנשי ביתו שרי עשרות וחמשים ומאות ‏ואלפים. ומלך שכל ישראל עבדיו, וכל מיני יצרים שבכל א' מישראל הם מולידים דמיונות בו, והוא ‏צריך לחלצם הטוב מהרע, ועי"ז נתקנים ממילא אותם האנשים ג"כ. וע"ז ביקש דוד המע"ה, מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי (תהלים קיט, צח). כי לעמוד על חכמת המצות אי אפשר רק ע"י התחבולות איך לינצל מיצר מחשבות ‏לבו. שהתרי"ג מצות הם תרי"ג עיטין לזה (זח"ב פב ב), ולכן א' למלאכי השרת יצ"ר יש ביניכם כו' (שבת ‏פט.) ורק ע"י היצר המתגבר אז סומך על חכמת ועצות המצות, איך הם מצילות אותו מזה. וכהנים ‏רבה בהן הכתוב מצות יתירות, לפי שנבדל אהרן להקדישו קודש קדשים, לעומתו ג"כ היצר מובדל ‏מיצר מחשבות אחרים. וצריך עצות יתירות להשמר ממנו. ומצות המלך הם להנצל מיצר הכללי ‏דכללות ישראל, ולכן צריך הס"ת על לבו (כמ"ש סנהדרין כא: וע' כ"מ רפ"ג מה' מלכים). פי' ע"ד ‏תפילין ומזוזות, שהנחת אותו כתב מועיל להכניס בביתו ובחדרי מוחו ולבבו באמת אותם דברים ‏הכתובים. ומזה הם סגולות הקמיעות שכותבים אותם פסוקים שנא' שם רפואת וישועת אותו דבר ‏שצריך לו, ונושאה עליו ומועיל להכניסה באמת בקרבו [ועי' לעיל אות צ"ח. ושמעתי כי כל פעולתן ‏ענינם ע"ד קציבת העץ הנ"ל אות רי"ב. ומה שמשנים סדר צירוף האותיות בפשוט, הטעם משום ‏דאסור להתרפאות בדברי תורה. וגם כדי להעלים, כי דרך הנס לבוא בחשאי] ועד"ז א' בב"ק (יז.) הנחת ‏ס"ת לומר קיים זה כו'. ובחיים מועיל להכניס באמת בלב קיום כל מה שכתוב בזה, והיינו כל התורה ‏כולה שהוא תבלין לכללות היצר כולו של כל העולם כולו. וסיים כי לעולם הוא לי. לפי שא' בסוטה ‏‏(כא. לרב יוסף) דרק בעידנא דעסיק במצוה מצלי. רק כשעומד על החכמה שיש במצוה אז נעשה מן ‏המצוה ג"כ תורה, כי עיקר התורה על מנת לעשות, היינו הלימוד להבין חכמת המצות, וכשמוציא לפועל ‏במעשה אז הוא שלימות התורה, ונקבע בלב גם בעידנא דלא עסיק. וז"ש שתחכמני לדעת כי לעולם ‏היא לי, ולא רק בעידנא דעסיק: ‏

  1. ^ ר' אליעזר אומר כל המלמד את בתו תורה מלמדה תיפלות. תיפלות ס"ד, אלא אימא כאילו למדה תיפלות, א"ר אבהו מ"ט דר"א, דכתיב אני חכמה שכנתי ערמה (משלי ח, יב). כיון שנכנסה חכמה באדם נכנסה עמו ערמומית.