צדקת הצדיק/קצו
[קצו] ג' אהבות יש: אהבת הקב"ה והתורה וישראל. וכולם חד כידוע בזוהר דהא בלא הא לא סגי. ואהבת השם יתברך הוא השורש, כי אהבת ישראל לבד בלא השם יתברך - הוא אוהב צוותא וחברותא, והוא דור הפלגה שג"כ אהבו חברותא. [ושמעתי דע"ז תיקן בועז שאילת שלום בשם, שהוא אהב צוותא מאד ופחד שמא הוא אהבת צוותא בזולת השם יתברך, ולכך הי' פתיחת צוותא שלו ושאילת שלום שלו בשם, לומר שרוצה רק צוותא לכבוד שמים]. ואהבת תורה בלא השם יתברך היינו אהבת החכמה בלבד - זהו דור המבול שא' בזוהר (ח"ג רטז ב) שהי' ראוי אז מתן תורה דהמה אהבו תורה וחכמה מאד [וזה טעם בני האלהים אל בנות האדם, דידוע נוקבא הוא החשק ודכורא המילוי. ומלאכים יש להם חכמה והשגה רק שאין להם יצה"ר ותשוקה, כמ"ש במדרש הנעלם (זח"א קלח א) דגם חשק לד"ת צריך יצ"ר. ואדם יש לו חשק רק שאין לו השגה ואז נתחברו ואכ"מ] רק בזולת השם יתברך מזה נמשך זנות. ובני ישראל זרע אברהם אוהבי כבר מלידה מבטן קבוע בהם אהבת השם יתברך, שהוא השורש נגד מדת הכתר שאינו בתפיסת אדם. וחכמה ובינה הם אהבת התורה וישראל, דבינה לבא ושם עיקר אהבת חבירים, כמ"ש כן לב האדם לאדם [וכל מדה קומה שלימה, ואלו הם הג' ראשונות שבמדת החסד ואח"כ ז' תחתונות הם התפשטותם בכחות]. והם כחות נפש רוח נשמה, כי חבור ישראל זה לזה הוא מצד הנפש. וחבורו לתורה מצד הרוח. ולהש"י מצד הנשמה שמתחת כסה"כ, ולכן אמרו נשמה שנתת בי טהורה, דשם אין שייך קלקול כי הוא חלק אלוה. ואהבת השם יתברך אין ניזזת כלל, ולכן אמרו (מ"ר איכה ריש פתי') הלואי אותי עזבו ואת תורתי כו'. דאותו כביכול א"א לבנ"י לעזוב, כענין בחמה שפוכה אמלוך עליכם. כי גם אם מגדיל עבירות להכעיס, אין שורש אהבת השם יתברך שהוא נגד מדת הכתר שהוא שורש הנעלם דמחשבה, שם לא ניתק כלל, דאע"פ שחטא ישראל הוא. (כמ"ש סנהדרין מד.) וחורבן א' הי' על עזבם תורתי, אבל על־ידי אהבת התורה המאור שבה כו' מביא לאהבת השם יתברך הנעלמת שתבוא לידי גלוי. וחורבן ב' הי' על־ידי שנאת חנם, דהיינו העדר אהבת ישראל. ובתדב"א רבה (פ' יד) דרכן של בנ"א לומר אהבת תורה קודמת כו' ואני אומר כו'. והוא עד"ש (מכות כב:) כמה טפשאי אינשי דקיימי מקמי ס"ת ולא מקמי גברא רבא. דאצל בנ"א ס"ת חשובה כי כך הוא מצד בנ"א אהבת התורה צריך להקדים להכניס בלב. וכן הי' מתן תורה ואח"כ כניסה לארץ. וכן העזיבה כזה הסדר. אך מצד השם יתברך ראשית תבואתה, היינו הפרי והתבואה שרצה להכניס בזריעת העולם הם נפשות דישראל והם כוללים כל התורה כולה. רק שאצלם הוא סתום והתורה הוא פירוש ע"ז. וכן מי שהגיע לשלימות. אהבת ישראל קודמת שהם העיקר ושורש התורה. ואח"כ הוא התורה, לפרש ולהבין המעמקים הגנוזים בכל נפש פרטי מישראל: