[קעה] צריך ליזהר מלגרום צער לשום ברי' אפי' לצורך מצוה, כמ"ש (ב"ב ח:) על כל לוחציו, אפי' ‏גבאי צדקה. ואדונירם על המס דשלמה המע"ה לחצוב אבנים לבנין בהמ"ק, דאין לך מצוה גדולה מזו, ‏נענש מדה כנגד מדה רגמו בו אבן. והיינו דמס נקרא מה שיותר לפי הכח, וכמ"ש אביך הכביד וגו'. ‏וכמ"ש במגילה (יא.) באחשורוש הכל נעשו רשים, שנא' וישם מס. והוא מקרא דשרי מסים למען ‏ענותו. דהוראת מס היינו כשהוא בהכבדה לענות נפש. וע"ז נענשים גם כשהוא למצוה. ואמרו ז"ל ‏בתדב"א (רבה פ' כד) אפי' אבן שנסקל ועץ שנצלב עתיד ליתן הדין. והיינו אפי' במחוייבי מיתת ב"ד, ‏ולכך היו הסנהדרין מתענין אותו יום (סנהדרין סג.) לכפר על נפשותם, וסנהד' ההורגת כו' נקרא ‏חובלנית (מכות ז.). אע"פ שהוא בדין נענש, דגם כל שחבירו נענש על ידו כו' (שבת קמט:). וההורג ‏שוגג חייב גלות אע"פ שהלה מחויב מיתה, כמשז"ל (מכות י:) דמגלגלין כו'. ואע"פ שהוא מצוה ‏ובערת הרע, מכל מקום הרי גורם צער למעלה ח"ו, כמ"ש (מגילה י:) שאין הקב"ה שמח במפלתן של ‏רשעים. וא' (סנהדרין מו.) שכינה מה אומרת כו'. וכ"ש בצערן של צדיקים אפי' שהוא כפי' לדבר ‏מצוה. [אמנם מדת מלכות הוא דייקא להיפך, כמשז"ל אדוד המע"ה ידיך חדות וחרוצות לרדות בהן ‏עולמו. ונא' בו אדמוני כבעשו רק עם יפה עינים מדעת סנהדרין (בר"ר פ' סג) לכך זכה למלכות. ‏ושאול נסתלק מפני שנעשה רחמן על האכזרים, כנודע דמדת מלכות היא מדה"ד הקשה, ונא' בי ‏מלכים ימלוכו. כי אורייתא נפקא מגבורה, כדאי' בזוהר (ח"ג פ סע"ב). וע"י זכה משה למלכות אע"פ ‏שהי' עניו מכל האדם, אמר לו קרח מדוע תתנשאו. כי כל התנשאות מצד דברי משה מפי הגבורה, ‏ובקרח עצמו גם כן פגעה מדה"ד ונתנשא יותר. וכן השם יתברך מתנשא כשעושה מדה"ד ברשעים ‏כמשאז"ל]. ‏