פתיחת התפריט הראשי

[קע] כשהקב"ה רוצה להטיב לאדם ורוצה רק שיתפלל האדם על הדבר, אז מזמין לפניו צער או פחד ‏מעין דבר זה, וכדשז"ל (יבמות סד.) מפני מה היו אמהות עקרות כו'. או רואה אחר מעונה באותו ‏דבר ומבקש רחמים עליו כדי שיהי' הוא נענה, וכמ"ש פחד פחדתי וגו'. כי כל דבר שהש"י רוצה ‏להביא לעולם או לאדם היא מתפשטת לכמה גוונין ויש בה ההיפך ג"כ ח"ו, וכד"ש (שמו"ר פ' ל וזח"ג ‏רטז ב) בדור המבול שהיו מעותדים לקבל תורה אלו זכו. וכן בכל דור ובכל אדם. ולכך כשמתעורר ‏מדה זו לטובה מתעורר ג"כ ההיפך ח"ו ומרגיש פחד ומתפלל ובא הטוב. אבל לעולם הוא בא הדבר ‏שמתפחד רק שבא ההיפך, דהיינו כל מיני טובה שבדבר זה. וזה ענין מ"ש (ב"ר פ' סו) צדיקים ‏תחילתן יסורין וסופן שלוה. פי' בכל דבר וכל מדה טובה וענין טוב - תחילת הכניסה בו הוא בצער, ‏כטעם כל התחלות קשות. [ע"ד שא' (גיטין מג.) אין אדם עומד על ד"ת אא"כ כו'] וכד"ש פ"ק דברכות ‏‏(ה.) ג' מתנות טובות כו'. וכברייתו של עולם ברישא כו' (שבת עז י). לפי שהעוה"ז רובו רע כידוע, ‏ולכך כל דבר שמתעורר בו רואה הוא מקודם כח הרע שבו ומצטער, וע"י הצער ממתיקו ומיד סופו ‏שלוה. וכענין תלתא דפורעניתא ושבע דנחמתא שתיקנו רז"ל, שהם ג' ראשונות וז' תחתונות, שההתחלה חלוק לג' והסוף לז' כידוע. והתחלת כל פעולה הוא מצד הכרח הפועל שחסר לאותה ‏פעולה, א"כ ההתחלה מצד החסרון שהוא חסר ודחוק לכך, ומן המיצר קראתי י"ה, שמתוך הצער ‏זועק לה' ועונהו במרחב, שזה נקרא נחמה, דהיינו שמתנחם על צער העבר שרואה שאין צער כענין ‏ונסתם ואין רודף. כי משרע"ה אוהב ישראל הי', בודאי לא קיללם רק בכל קללה טמון הברכה שיש בו, ‏שא"א להגיע לו רק ע"י הקללה. ובקללת הניסה שם הוא הברכה שאין רודף כלל. וכשמתעורר ‏הארה זו להכיר שאין רודף כלל, מתעורר ג"כ ההיפוך שהוא הניסה וע"י הניסה מכיר תיכף אמיתות ‏יחוד הש"י עד שאין רודף כלל. וכן בקללת ולא תאמין בחייך, הודיעך שאפי' בקלקלה הם קרויים ‏חיים, ולא כרשעים שבחייהם קרויים מתים. אלא שהם מגודל הפחד עד שלא יאמינו גם בכך שיש ‏להם חיי עולם בהכירם מעשיהם. ובאותו פסוק נתגלה זה שכל ישראל יש להם חיים, דאומות ‏העכו"ם קרויים מתים ואין להם חיים כלל להאמין בהם. וכשמתעורר פחד זה שאינו מאמין בעצמו ‏כלל אם יש לו חלק לעוה"ב. מתעורר ג"כ ההבטחה הברורה שיש לו חלק לעוה"ב וכן בכל דבר: ‏