פתיחת התפריט הראשי

[קסז] בד"ת מותר אדם לפחוד, כמשז"ל בברכות (ס.). היינו שיפחד שמא הוא ח"ו סם המות, וע"י ‏הפחד עצמו מתמתק ונעשה מתוך שלא לשמה לשמה, כי האי מאן דמבעית מזלי' חזא (מגילה ג.). ‏והוא דוגמת חלום דג"כ מה שמזלו רואה, ואז"ל (ברכות נה.) חלמא בישא עציבותי' מסתיי'. היינו ‏שבעצבות עצמו די. וכן בענין תורה - שלא זכה ח"ו נעשית כו', ודי בזה מה שהוא מפחד בד"ת, ופקודי ‏ה' ישרים משמחי לב. והחכמה תעוז לחכם. וכן בשאר פסוקים שנותנת עוז וחדוה - שהוא היפוך ‏הפחד. רק רז"ל א' לעולם יעסוק אדם שלא לשמה כו'. והיינו כי דבר זה הוא לעולם פי' בתמידות, ‏משא"כ הלשמה א"א כלל להיות בתמידות, דלשמה היינו דביקות ושיעורו כעונת ת"ח א' בשבת, שאין ‏יכול לבוא לדביקות רק בשבת או הטיילון [פי' המטיילים בפרד"ס הידוע] א' ביום לכל היותר. אבל ‏בתמידות הוא שלא לשמה, רק שמתוך כו' פי שמתוך הלא לשמה עצמו - מתוכו ופנימיותו הוא בא ‏להיות אותו לימוד עצמו לשמה. והיינו ע"י הפחד דמפכחא לי', שע"ז א' אי יראת ה' אוצרו אין כו'. וזה ‏אשרי אדם מפחד תמיד. פי' על עסקו התמידות, דודאי לפרקים מגיע למדריגת הדביקות שאין צריך ‏לפחוד כלל. ואז"ל (ברכות ח.) אשריך בעוה"ז. דלשון אישור משמע מאחרים [משא"כ לשון וטוב לך] ‏וזהו רק בעוה"ז, דבעוה"ב כל א' וא' יש לו עולם בפ"ע (כמ"ש שמו"ר פ' נב). ובאמת לא שייך כלל ‏בתורה שלא לשמה, וכד"ש בזבחים (ב:) סתמא לשמן קיימא. רק דלאחרים יש טענות כי ע"י דבורים ‏בתורה נתגבר כח הדבור בעולם, ולפי שבעולם יש דבורים דלה"ר וג"כ מתגברים ויוכלו ח"ו לדבר ‏חץ שחוט לשונם עליו [שזה ענין דוד שהוא סוד תושבע"פ, היו דורו בעלי דלטוריא ודברו לה"ר עליו] ‏ולזה העצה פחד שהוא הצמצום ומתצמצמים כחותיו ואין מתפשטים לחוץ ח"ו והאישור בעוה"ז אז: ‏