[קכג] ועל־ידי לימוד תורה ביגיעה נתקן עון דהוצאת זרע לבטלה, כי אמרו ז"ל בנדה (יג.) דחייב מיתה. ובודאי כל דברי ‏חכמים לרחם על הבריות ולהמשיך טובה וחיים לעולם. וכונתם במקום שאמרו חיוב עונש על האדם, ‏היינו שבעונש זה מתכפר, כמ"ש בסנהדרין (מז:) בחייבי מיתת בית־דין דמיתתם כפרתם. כי ראו שקשה ‏למצוא כפרה, [וכמו בעון זה, רחמנא ליצלן] ומצאו לו מקרא מן התורה שמחייב עונש כך. וממילא ע"כ שבעונש זה ‏מתכפר, כי אם לא כן למה יענש? כנודע שהעונש הוא כדי להתכפר.

ולכך פעמים נגזר על האדם ‏בשביל הוצאת זרע לבטלה שלא יהיה לו בנים וכיוצא, שהוא מ־ד' דברים שנקרא "מיתה" בפ"ק דע"ז (ה.). ועל־ידי דברי־תורה, ‏שממית עצמו על דברי־תורה, שזה נקרא גם כן "מיתה" כדרשת רז"ל (ברכות סג:) על פסוק "אדם כי ימות באוהל", ואז ‏נתכפר לו בזה גם כן דוגמת מיתה, [ולכן אמרינן (תמיד לב.): מה יעשה אדם ויחיה? ימית עצמו,

ודברי־תורה נקרא ‏"עץ־החיים", כמשז"ל (ריש סא"ר), ומיתה נקרא "דרך־ארץ", כמ"ש: "אנכי הולך בדרך כל הארץ"; ולכך מיתה ‏הוא דרך להגיע לחיי־עולם, שדרך־ארץ הוא דרך עץ־החיים, כמש"ל אות קכ"א. וכן מי שממית עצמו על ‏דברי־תורה, זהו הדרך לעץ־החיים, דהיינו: דברי־תורה, ומתקן בזה מה שפגם בדרך־ארץ. [ואמרו ז"ל: טוב תורה עם דרך־ארץ. ‏ובברכות (לה:): הנהג בהן מנהג ד"א כו', ואם לאו אין מתקיים. אך העצה על זה להמית עצמו על דברי־תורה. ‏ומשה רבינו ע"ה לא נהג בדרך־ארץ בפרישות מן האשה, שגם כן נקרא "דרך־ארץ", ולכך דברו עליו לשון־הרע על זה, ‏שחשבוהו למבטל מצוה, כיון דאשתו לא מחלה; ובודאי כיון שנכתב בתורה, יש ממש בדבורם גם כן. ‏אלא שמכל מקום נענשו, ונאמר: "אשר נואלנו ואשר חטאנו", דהקב"ה הסכים על־ידו (כמ"ש שבת פז.), והוא כעין ‏עבירה לשמה דהיא גדולה גם כן. וחשיב שם ג' דברים, ודימה זה לשבירת לוחות דהוא גם כן עבירה ‏לשמה. ולפעמים על־ידי־זה יוכל גם־כן לתקן, וכמ"ש: ראה חיים עם אשה, ואכ"מ]: ‏