צדקת הצדיק/קיז
[קיז] כל מי שנקי מחטאי התאוה צריך שמירה יתירה בעניני כעס ורציחה, שהוא עלול להם, וכידוע ד"לא תרצח" ו"לא תנאף" הם ב' הפכים, והם ימין ושמאל ברע. [וכמו ששמעתי על ירבעם בן נבט שנקרא אפרתי, דר"ל שלא ראה קרי מימיו, ושם אמו צרועה היסוד שלו כעס]. וכל זרעא דיוסף הם שומרי הברית, כנודע, ורציחה שכיחה שם, כמ"ש במכות (י.): "בגלעד שכיחי רוצחים, בשכם שכיחא רוצחים". ובב"מ (פד.) שספרו משופריה דרבי יוחנן; וידוע שופריה ויופי התואר בכל מקום הוא על שמירת הברית, וכמש"ל אות צ"ו. ואחר־כך נאמר עליו דאתי מזרעא דיוסף, ואחר־כך הענין שאירע לו מריש לקיש [כמנהג רז"ל בגמרא בכ"מ מתוך שבחו ובמקום גדולתו שם אתה מוצא גם כן מה שנראה קצת היפך, כי תורה היא וללמוד צריך, וכמו כן גם בתנ"ך] שהוא מצד הרתחא דרבנן שהיתה גוברת בו שלא רצה למחול. וגם גוף ההענשה שהיה רגיל בה רבי יוחנן, כמ"ש בב"ק (קיז.) עם ר"כ דבר זה הוא גם כן למי שהוא בטבע כן, כמ"ש בשלהי שבת (קנו.):מר נמי עניש וקטיל. ואף־על־גב דרתחא דרבנן הוא טב בכל סטרין, כמ"ש בזוהר (ח"ב קפב ב) וכן אמרינן בתענית (ד.) דאורייתא מרתחא ליה, מכל מקום כפי הנראה דשם לא הצליח רתחי' ומאי סליק בי'. ולפי שקרא לריש לקיש "ליסטאה" – דהיינו: רוצח; ולפי שאסור להזכיר לבעל תשובה מעשיו הראשונים, לכך הוא גם כן נזדמן לו ענין כזה עצמו על־ידי מה שחבירו נענש על ידו, ועל־ידי־זה בא מזה הגרם נדחה לעצמו, כמו שגרם לריש לקיש. [ונראה מה שלא רצה למחול, כי הרגיש שקרב קיצו וחשב דנדחה מפני גברא, ובוודאי ריש לקיש ימלוך תחתיו, וסבר חייו קודמין, ובזה אין צריך למחול, כדאשכחן בר"ח ביומא (פז:). והוא חישב זה להצלת חייו, אבל נורא עלילה על בני־אדם חשב לו זה לקצת חטא, ואדרבא, זה גרם לו ההיפוך, ור"א בן פדת מלך תחתיו]: