פתיחת התפריט הראשי

תאות היצר של האדם הוא מתוקף התאוה של אביו ואמו בעת הריונו, וכמ"ש דוד המע"ה במזמור ‏כאשר בא וגו'. הן בעוון חוללתי וגו' (תהלים נא, ב-ז). וכמ"ש במדרש הנעלם (זוהר) וירא (קי"ב א') שהמקדש עצמו בשע"ת לא ‏מסתפו בניו מיצה"ר[1]. ולכך בת כהן שזינתה את אביה היא מחללת, ואפי' הוא בג"ע דנין אותו על דבר ‏זה. ולכך נראה ליוסף דיוקנו של אביו שלא יחטא. וכשהאב קבל עונשו ונתקן שם, אז הבן מתעורר ‏בתשובה בעוה"ז, וכן להיפך ע"י תשובת הבן ותיקונו ליצרא דעבירה מניחים לאו"א בג"ע. ולכך בעת ‏המילה שהוא תיקון הברית והתאוה אומרים ישמח אביך ואמך וגו'. וזה בכלל האב זוכה לבנו ‏בחכמה, כי אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות (סוטה ג, א): ‏

  1. ^ רב יוסף כד הוה נחית לבבל חמא אנון רווקיא דהוו עיילי ונפקי ביני נשי שפירין ולא חטאן, אמר לון לא מסתפו אלין מיצר הרע? אמרו ליה לא מקונדיטון בישא קאתינא, מקדושתא דקדישא אתגזרנא, דאמר רב יהודה אמר רב צריך אדם לקדש עצמו בשעת תשמיש, ונפקי מניה בני קדישי בני מעלי דלא מסתפו מיצר הרע, שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים (ויקרא כ).