צדקת הצדיק/צא
[צא] כל קניני האדם הוא מחלקי חיותו המתפשט בברואים, כמ"ש: "בראשית בשביל ישראל כו'", ואמרינן: "המחדש בטובו בכל יום תמיד מע"ב". ובכל יום החדוש הוא בשביל ישראל, וכל חלק מן העולם שייך לנפש פרטי מישראל, רוצה לומר: שאור חיותו הוא המקיים אותם הנבראים. ממעשים הטובים מתקיימים ברואים הטובים והטהורים [וממחשבות ורצונות הם מלאכים ורוחניים] ומהרעים נעשים הרעים [ועד"ש עירובין (יח:[1]) מש"ז לבטלה רוחין שגין ולילין] החיות המזיקות, וכן עכו"ם הרוצחים, וכן בדוממים – אבן שנסקל בה ועץ שנצלב בו, [וזה סוד משאז"ל בתדב"א (סא"ר פ' כד): "מן הכל עתיד הקב"ה ליפרע, אפילו מן אבן כו'". וז"ש: "חַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה" (משלי יג, כא), וכמ"ש: "וְאָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית לְחַבֵּל" (ישעיה נד, טז), וכמ"ש בבר"ר פ"ו: אש יוצאה מגופן של רשעים ומלהטת אותן], ובצומחים סם הממית ר"ל רחמנא ליצלן וכיוצא.
וכפי מרחק התפשטות אורו וחיותו בהם, כך הם ענינם וייחסם לו, מהם קנינים לו, ומהם היו בידו איזה זמן ומכרם, ומהם רק בשאלה או שכירות זמן מועט, ומהם ראם אצל אחרים או נסתכל בהם מידי עברו באיזה מקום, ומהם שלא ראה מימיו רק חשק במחשבתו להם, וכיוצא יש מדרגות לאין שיעור, והמבין על דבר יוכל לדעת ולהתבונן לתקן כל אלה, והתיקון הוא רק על־ידי ההשבה למקור, שידע שהכל הוא מעצם חיות ה' יתברך שמחייהו ומקיימו, זולת זה היו כלא הי' [וז"ס מ"ש בבר"ר פע"ג. שהיה ליעקב ס"ר עדרי צאן, כי נפשו היתה כוללות ס"ר נפשות מישראל הכלולה כ"א מפרטי דורותיהם, ונתפשטו אז חלקי אורות נפשו בצאן שהוא בהמה טהורה, כי אז עדיין נקרא יעקב שהוא מדרגת ע"ה, כמ"ש בס"פ אלו מציאות[2]. וגם ישראל נמשלו לצאן, והי' קנינו שנתפרנס מהם, כי ממה שהוא פרנסת האדם שם גנוז עיקר חיותו, שהרי הפרנסה היא עיקר קיום חיותו, שלכן אמרינן (ב"ק צב:): "בירא דשתית מיניה מיא לא תשדי ביה קלא", שאין לבזותו, ואכמ"ל]:
- ^ ואמר ר' ירמיה בן אלעזר כל אותן השנים שהיה אדם הראשון בנידוי הוליד רוחין ושידין ולילין, שנאמר ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו (בראשית ה, ג). מכלל דעד האידנא לאו כצלמו אוליד.
- ^ (בבא מציעא לג, ב) כדדריש רבי יהודה ברבי אלעאי, מאי דכתיב הגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם (ישעיה נח, א). הגד לעמי פשעם אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשות להם כזדונות, ולבית יעקב חטאתם אלו עמי הארץ שזדונות נעשות להם כשגגות.