צדקת הצדיק/נט
תורה נקרא לשון "מורה דרך", שהיא מורה ומלמדת לאדם. ואין רצונו לומר במה שמלמדת החוקים והמשפטים, שהרי גם כשלומד סדר קדשים נקרא עוסק בתורה, רק כמו שאמרו רז"ל במדרש איכה (פתיחה א): המאור שבה מחזיר למוטב. ואור התורה [הוא אגוני ומצלי מן החטא, כמו שאמרו בסוטה וזהו "מחזיר למוטב"] הוא רק על־ידי מיימינים בה, שהוא סמא דחיי.
וחיים ואור – הכל אחד, כמו שנאמר (תהלים ל"ו, י'): "כי עמך מקור חיים, באורך נראה אור"; אבל שלא לשמה אינו משיג האור, וממילא אינה מורה לו ומחזירתו למוטב, ואין על זה שם "תורה", רק הוא בכלל פטטיא דאורייתא, שאותם הדיבורים הם תורה במקום אחר – ודבר זה הוא גם כן מצוה, ומברך: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו", שמכניס קדושה בלב ככל המצוות, והוא נלמד מצווי "ודברת בם" (דברים ו', ז') – שדרשו רז"ל ביומא (יט:): "ולא בדברים בטלים", והרי זה מצוה בפני־עצמה לדבר דברי־תורה, רק רצה לומר: אפילו דבורים שאינם אלא לאפוקי דברים בטלים. ולכך אומרים אחר־כך "והערב נא" וגו' – מבקשים על עסק לשמה על־ידי ההערבה ומיתוק של דברי־תורתך בפינו, ויתגבר החשק עד שעל־ידי־זה נגיע אחר־כך למדרגת "לומדי תורתך" [ולא "דברי תורתך"], וכמו שאמרו (פסחים נ:) שמתוך שלא לשמה בא לשמה.