פרשת דרכים דרוש כו

דף זה הוסב אוטומטית מטקסט מוקלד. יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

<< · פרשת דרכים · דרוש כו · >>

דרך מצפה דרוש ששה ועשרים

במדרש, בשעה שהגלה נבוזראדן את ישראל עברו דרך קבורתה של רחל ועמדה על קברה ואמרה, רנש״ע ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה, ולא עוד י אלא שמסרתי לה הסימנץ שמסר לי יעקב בדי שלא תתבייש, ואהה מלך חי וקיים ורחמן מפני מה קנאת בע״ז שאץ בה ממש והגלית אח בני ונהרגו בחרב ועשו בהם אויבים כרצונם, מד נתגלגלו רחמיו של הקב״ה ואמר בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן, הה״ד בה אמר ה׳ קול ברמה נשמע נהי בבי תמרורים רחל מכבה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו, וכתיב ג כה אמר ה׳ מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך, וכתיב ויש תקוה לאחריתך נאום ה׳ ושבו בנים לגבולם, ע״כ.

האנשים הנגשים אל ה׳ עומדים צפופי״ם ל״ו האמינו מלכי א ח אם יתמהמה חכה לו, יקים ה׳ את דברו והשיב מעליו אפו להושיע את ישראל מיד מבקשי רעתם, והוא יתן מעדני מלך ושבו בנים לגבולם, וכל המיצר לישראל נעשה רא״ש כי המשפט לאלהים הוא, כאשר חכמים יגידו לעתיד לבא הקב״ה יושב בדין על העו״ג ואומר למה הייתם משעבדים 'בבני, והם אומרים לא אתה מסרתם בידינו, והקב״ה אומר להם בשביל שמסרתי אותם לכם לא שמתם עליהם רחמים. ולכאורה הנה מקום לבעל דין לחלוק ולומר דאינהו סברי דמסרם הקב״ה להשמיד להרוג ולאבד ח׳׳ו, ואם כן מה מקום לקושית הקב״ה למה הייתם משעבדים בבני. אך הדבר ברור כי יסבר פי דוברי שקר, דמאחר שראינו שהקב״ה ממרום שלח אש ושפך חמתו על העצים ועל האבנים, על כרחין לומר דכשהגלה אותם ומסרם ביד אויביהם לא היה כוונתו אלא שישתעבדו בהם שעבוד בעלמא בפה רך.

וזה אצלי כוונת הכתוב בישעיה סי׳ מז קצפתי על עמי חללתי נחלתי ואתנם בידך לא שמת להם רחמים על זקן הכבדת עולך מאד. ויש לדקדק דמאי חללתי נחלתי דקאמר, דכיון דענין הכתוב הוא לומר שהקב״ה יושב בדין על העו״ג לומר מדוע נשתעבדו בישראל, אם כן איפא מאי שיאטיה דחורבן בית המקדש הכא. אלא הוא הדבר אשר דברנו שזה הוא להכריח דבריו שמעולם לא גזר ה׳ אלא שישתעבדו בהם ויהיו גולים ומטולטלים כעיני עבדים אל יד אדוניהם, וכמאמר הכתוב אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה, וזה אומרוקצפתי על עמי חללתי נחלתי, כלומר הן אמת שאני קצפתי על עמי וגזרתי עליהם לזרותם בגוים זעיר שם זעיר שם, אמנם לא היתה כוונתי אלא לטובתם שע״י הגלות יתכפר להם מה שחטאו לפני, כי באלה חפצתי ולא שח״ו היה ה׳ כאויב, והעד על זה שהרי חללתי נחלתי שהחרבתי את ביתי, וכדאמרינן בעלמא כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, מנוחה זו שילה נחלה זו בית עולמים, וכיון שכן מדוע לא שמת להם רחמים, ועל זה יושב הקב״ה ודן אותם לעשות בהם משפט כתוב.

ו כ מ א מ ר הנביאי קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתה כל אוכליו יאשמו רעה תבא עליהם נאם ה׳. ויש לדקדק דאם כוונת הכתוב היא לומר שכל המיצר לישראל שוב הקב״ה נפרע ממנו, מה צורך להמשיל את ישראל לקדש ותרומה, דהן לו יהי שאין להם דין קדש כי אס דרך חול, מכל מקום מילתא דפשיטא הוא שלא יהיה חוטא נשכר וגמולו ישוב בראשו. ותו קשה דלאיזה תכלית אצטריך קרא לדמות את ישראל לשני דברים, דהיינו קדש ותרומה כדכתיב קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתה. ואף שהמתרגם ס״ל דפירוש ראשית תבואתה היינו חדש קודם להקרבת העומר, מ״מ מהסוגיא דפרק האיש מקדש דף נג. מוכח דס״ל לתלמודא דידן דפי׳ ראשית תבואתה היינו תרומה, שהקשו והרי תרומה דאיקרי קדש כדכתיב קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתו , ותנן המקדש בתרומה מקודשת כ ר .

ע ו ד יש לדקדק במה שסיים הפסוק כל אוכליו יאשמו רעה תבא עליהם נאם ה׳, כפל דברים הללו מה היא כוונתם. ונראה שפסוק זה הוא מקושר עם הפסוק שלמעלה הימנו, דכתוב" הלך וקראת באזני ירושלים לאמר זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר ב א ח לא זרועה, קדש ישראל לה׳ וגו׳. ויש לדקדק בתאר זה דלכתך אחרי במדבר מה היא הכוונה. ועוד מה קשר יש לתאר זה עם מה שאמר קדש ישראל לה׳, דאטי אם לא היו הולכים אחריו לא היו קדש. צוד יש לדקדק במאי דכתיב כל אוכליו יאשמו, דהאי מלת כל היא מיותרת והול״ל אוכליו יאשמו, דמהיכא תיתי דהיה עולה על הדעת דמקצת האוכלים יאשמו ומקצתם לא יאשמו דאצטריך קרא לומר כל אוכליו יאשמו.

ו נ ראה דזה יובן עם מאי דאמרינן בפ״ד דע״ז עלה נב: מזרחית צפונית בה גנזו בית חשמונאי אבני המזבח ששקצו אנשי יון, והקשו בגמרא ולשקלינהו לנפשייהו, מי לא אמר רב הישעיא בקשו לגנוז כל הכסף וזהב שבעולם משום כספא ודהכא של ירושלים, עד שמצאו לה מקרא מן התורה שהוא מותר ובאו בה פריצים וחללוה, דהיינו רכיון שנכנסו עו״ג יצאו כל דבר שבקדושה לחולין, ותירצו התם לא אשתמשו בהו לגבוה, הכא כיון דאישתמש בהו לגבוה, לאו אורח ארעא לאשתמושי בהו הדיוט, ע״כ. נמצינו למדין מסוגיא זו, דאף רכל דבר שבקדושה כל שבא ליד עו״ג נפיק מקדושתו והם חולין לגמרי דומיא דכספא ודהבא של ירושלים, זהו דוקא בדבר שהוא קדש אך לא נשתמש בהם גבוה, דומיא דכספא ודהבא דירושלים, אך בדבר שנשתמש בהס גבוה, אף שבא ליד עו״ג לא נפיק מקדושתיה ואסור להשתמש בו, דומיא דאבני מזבח.

והנה היה עולה על הדעת דנהי דישראל איקרו קדש והמשעבד ונהנה מהם הרי זה מועל בקדש, מכל מקום היינו המועל הראשון, אבל מאחר שכבר פעם אחת נשתעבדו ונהנו מהם כבר יצאו לחולין, והנהנה מהם אחר זה לא מיקרי מועל בקדש. לזה בא הכתוב ואמר זכרתי לך חסד נעוריך לכתך אחרי במדבר וגר, נמצא שנשתמש בהם גבוה מאחר שהלכו אחריו לכבוד ה׳ הרי נשתמש בהם גבוה, ואם כן קדש ישראל לה׳ ולצולם בקדושתן הם עומדים, ואם כן כל אוכליו יאשמו אפי׳ בזתי כתר בזוזי, משום דלעולם בקדושתם הם עומדים ומשום הכי רעה תבא עליהם וגו׳.

א ך כפי דרכנו נאמר באופן אחר. והוא דאמרינן במדרש כדמי שלי לפני, לעתיד לבא מביא הקדוש ברוך הוא את כל העו״ג במשפט ואומר להם כרמי אף על פי שמסרתיו בידכם שלי הוא, שנאמר כי כרם ה׳ צבאות בית ישראל, ולפני בא כל שחטפתם מהם ולא נכחד ממני מה שגביתם מהם, והם משיבים ואומרים האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו, כמו הנהנה מן ההקדש שמשלם קרן וחומש אף אנו נשלם על קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתה קרן וחומש, שנאמר האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו, אלו תלמידי חכמים שנאמר כי ליושבים לפני ה׳ יהיה סחרה ואתננה, ומאתים הם חומשו של קרן, ע״כ.

ו כ ב ר הביא רש״י אגדה הלזו בפירושו, אלא שאני תמיה על רש״י למה שנה משנתו דלא כהלכתא, דהא אגן קי״ל דחומשא מלבר דהיינו רביע מהקרן, וא״כ באלף שלקחו העו״ג היה להם ליתן מאתים וחמשים, ומאנה הנחם נפשי בעבור החמשים.

ובאגדה הלזו אפשר ליישב הפסוק. הסמוך לזה, דקאמר היושבת בגנים חברים כוי, והנה חברים המוזכרים כאן הם תלמידי חכמים, וכדאמרינן בפ״ג דשבת עלה סג. א״ר אבא א״ר שמעון בן לקיש שני ת״ח המקשיבים זה לזה בהלכה הקב״ה שומע לקולן שנאמר היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני, ע״כ. ובפ״ה דבתרא עלה עה. אמרינן ואין חברים אלא ת״ח שנאמר היושבת בגנים כו׳. ויש לדקדק דמאי שיאטייהו דתלמידי חכמים בגנות ופרדסים דקאמר היושבת בגנים חברים.

ו נ ראה רזה יובן עם מאי דאמרינן בבראשית רבה פר׳ עח סי׳ (יו) ניב] חד עמא דארעא א״ל לר׳ הושעיא כל אותם דורונות שנתן אבינו יעקב לעשו עתידין העו״ג להחזירן למלך המשיח לעתיד לבא, מאי טעמיה מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו, יביאו אין כתיב כאן אלא ישיבו. והנה שמעתי בשם הרב מהר״ש פרימו זלה״ה שהיה מקשה דמה זו הבטחה שהבטיחנו הכתוב שיביאו למלך איום ונורא משיח צדקנו עזים מאתים ותישים עשרים.

ע ו ד היה מקשה הרב הנזכר במאי דאמרינן במדרש פרשה עו סי ׳ ( 0 [ז] עזים מאתים ותישים עשרים א״ר אלעזר מכאן לעונה האמורה בתורה כר. ופרש״י בפירוש החומש שמסר לכל תיש עשר עזים לפי שהם פנוים ממלאכה דרכן להרבות תשמיש ולעבר עשר נקבות, ופרים שעסוקים במלאכה לא מסר לזכר אלא ד׳ נקבות, ולחמור שהולך בדרך רחוקה שתי נקבות לזכר, ולגמלים שהולכים דרך יותר רחוקה נקבה אחת לזכר, עכ״ד. שאין דרך לשולחי מנחה לדקדק באלו הדברים, ושיעורים אלו אדם עושה אותם בשלו.

ותידץ הרב ז״ל דהכל הוא דבר אחד ובא זה ולמד על זה, דאין הכוונה שיביאו למלך המשיח עזים מאתים ותישים עשרים, אלא כההיא דאמרינן בפ״ג דתעניות עלה כה. מעשה ועבר אדם אחד על פתח ביתו של ר׳ חנינא בן דוסא והניח ישם תרנגולין כר והרבו ביצים ותרנגולים כו׳ ומכרן וקנה בדמיהם עזים כר ובא אותו אדם ונתן לו ר׳ חנינא את העזים והן הן עזי ראייתו דובי בקרנייהו, ע״כ. הכא נמי אותה מנחה שהביא יעקב אבינו לעשו הם וולדותיהן וולדות ולדותיהן עד סוף כלהעולם עתידץ העו״ג להביא למלך המשיח. ולפיכך יעקב אבינו כששלח המנחה לעשו שלחה באותו סדר כאדם העושה בשלו, לפי שכבר ידע שכל אותה המנחה הם וולדותיהן וולדות ולדותיהן עד סוף כל העולם עתידין להחזירן למלך המשיח, אלו דבריו ז״ל.

והנה אין ספק גם כן דזה שהבטיחנו הכתוב דכל מה שגזלו וחמסו העו״ג ממנו שעתידין לשלם, אין הכוונה שישלמו דוקא מה שגזלו וחמסו, דזה מילתא דפשיטא היא, דמהיכי תיתי שלא ישלמו מה שלקחו ממנו בגזל ובחמס, אלא הכוונה היא שישלמו מה שלקחו ממנו הם ופירותיהם ופירות פירותיהם עד סוף העולם. ודבר זה הוא הבטחה גדולה דאפילו אבנט אינו שלהם, אלא שהיה עולה על הדעת דאין לשלם אלא אם הרויחו ועשו פירות במה שלקחו ממנו, אך אם לא עשו פירות אינם משלמים אלא קרן בלבד, אך תנן במציעא עלה קד. המקבל שדה מחבירו והובירה שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותן לו, שכך כותב לו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, ע״כ. וכתבו גדולי המורים ואע״פ שלא כתב לו ממש לשון זה, הוי דינו כמו שכתב, דכתנאי ב״ד דמי, ע״כ.

וזהו כוונת הכתוב דבתחלה אמר האלף לך שלמה דהכוונה היא קרן ופירות ופירי פירות וכמ״ש, ואף אם לא נעשו פירות מ״מ הם משלמין, דשמין להם כמה פירות היו ראוים לעשות ונותנים, ח״ש היושבת בגנים, נשאל לחברים שהם הת״ח מקשיבים לקולך השמיעני מה הדין ביושבת בגנים והובירה, וכי היכי דהתם שמין אותה כמה ראויה לעשות ונותן, ה״נ הכא במה שלקחו העו״ג אף במה שלא עשו פירות שמין להם כמה פירות היו ראוין לעשות ונותנים.

א ו נאמר דקאי על חלק ת״ח, וכמו שנתבאר במדרש שכתבנו ומאתים לנוטרים את פריו דהיינו שמשלמין חומש לת״ח, והיה עולה על הדעת דדוקא במה שגזלו וחמסו ממנו הם משלמים פירות ופית פירות, שלקחו דבר המסויים, אבל החומש שישראל לא זכו בו וקנס הוא דקנסו אותם שישלמו חומש, דיים שיפרעו דוקא חומש ולא פירות ופירי פימת דחומש, לזה אמר היושבת בגנים חברים, כלומר דכי היכי דהיושבת בגנים מדינא אפילו התנה לא היה חייב לשלם מה שהובירה, וכמ״ש הרשב״א בח״ב סי׳ רסח, ואפ״ה שמין לו כמה היא ראויה לעשות ונותן, הכי נמי בחלק החברים אף שמן הרין אינם חייבים ליתן פימת, מ״מ שמין כמה פימת היו ראויין לעשות מהחומש ומשלמין, דומיא דהיושבת בגנים וכמו שכתבנו.

יבזה נכא לכוונת הכתוב דקדש ישראל לה׳. והנה התוס׳ בפרק כל שעה עלה כט. ובפרק אלו נערות הכריחו דכי היכי' רלדידן דקי״ל במחויבי מיתת כ״ר אין אדם מת ומשלם, אץ חילוק בין מזיד לשוגג דבשוגג נמי אין אדם מת ומשלם מהיקשא דתנא דבי חזקיה הקיש הכתוב מכה אדם למכה בהמה, מה מכה בהמה לא חילק בו בין בשוגג כין במזיד, אף מכה אדם לא תחלוק בו בין בשוגג בין במזיד, הכי נמי לר׳ נחוניא שהיה עושה את יום הכפורים כשבת, אין לחלק בין שוגג למזיד, דגם שוגג במיתה בידי שמים אין אדם מת ומשלם. ומכח זה הוקשה להם אליבא דרבי דאמר הזיד במעילה במיתה בידי שמים, איך חייב הכתוב תשלומין במעילה כנהנה מן הקדש, והלא כיון שחייב מיתה אין אדם מת ומשלם. ותירצו דגזרת הכתוב היא בהקדש רלא אמרינן קים ליה בדרכה מיניה, דאל״ב אין לך אדם שמועל בהקדש. והרב בצלאל בחמשי ו הרחיב הדבור בזה, וכתב דאף לדידן דלא קי״ל כר׳ נחוניא מ״מ צמכץ אנו לתירוץ התוס׳, דהא אגן קי״ל דהיכא דאיכא מלקות אץ אדם לוקה ומשלם, ואילו הרמב״ם בפ״א מהלכות מעילה כתב כל המועל בזדון לוקה ומשלם מה שפגם מן הקדש בראשו, הרי דגבי הקדש ס״ל להרמב״ם דאדם לוקה ומשלם.

עו ד הקשו התום׳ אליבא דר׳ נחוניא מאוכל תרומה דחייב הכתוב קרן וחומש כדכתיב ואיש כי יאכל קדש ויסף חמישיתו עליו. ותירצו דגזרת הכתוב היא גבי תרומה דלא אמרינן קיט ליה בדרבה מיניה. נמצינו למדין דאף לר׳ נחוניא דהיה עושה את יום הכפורים כשבת, קדש ותרומה נשתנה דינם מכל התורה, דבכל התורה קי״ל אץ אדם מת ומשלם, דבהני גזרת הכתוב הוא דאדם מת ומשלם.

והנה מצינו בכמה מקומות שפירוש אשם הוא הקק, וכדכתיב" והשיב את אשמו בראשו, וכן האשם המושב אמרינן בפרק הגחל עצים עלה קי. שהוא הקרן, וכן ונתן לאשר אשם לו פירושו למי שהוא חייב. וכבר נתבאר לעיל שה׳ הבטיחם לישראל שכל מה שלקחו העו״ג ממנו עתידין לשלם ק ח וחומש, מלבד מה שיעניש אותם ה׳ על מה שצערו אותנו, ואפשר שיהיה עולה בדעתם של ישראל דהא תינח אם הלכה כרבנן דבמיתה בידי שמים לא אמרינן קים ליה בדרבה מיניה, אך אם הלכה כר׳ נחוניא שהיה עושה את יום הכפורים כשבת, איך יתכן שישלמו העכו״ם מה שלקחו ממנו וגם שיענשו בידי שמים.

לזה בא הכתוב לצאת ידי חובתם של ישראל אפילו אליבא דר׳ נחוניא, ואמר קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתו, ואין אתם מודים דאפילו לר׳ נחוניא בהני תרתי דהם קדש ותרומה אדם מת ומשלם, וא״כ כיון שאתם נקראים קדש ותרומה אליבא דכ״ע כל אוכליו יאשמו, דהיינו שישלמו מה שאכלו, ורעה תבא עליהם שיענשו ביח שמים, ולא אמרינן קים ליה בדרכה מיניה, כי עם ה׳ אלה בחר לו יה ישראל לסגולתו ונחם על הרעה אשר דבר לעשות לעמו, כדבר האמור במאמר הפונה קדים מ ד נתגלגלו רחמיו של הקב״ה ואמר בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומם.

ובזה יובן מאי דאמרינן בפרק יש נ וחלץ בעא מיניה ר׳ חלבו מרבי שמואל בר נחמני מה ראה יעקב שנטל הבכורה מראובן ונתנה ליוסף, והקשו מה ראה ובחללו יצועי אביו כתיב, אלא מה ראה שנתנה ליוסף, אמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה לבעל הבית שגדל יתום בתוך ביתו לימים העשיר אותו היתום ואמר אהנהו לבעל הבית מנכסי. ופי׳ רשב״ם ז״ל בעל הבית זה יוסף, יתום זה יעקב, דכתיב ויכלכל את אביו, לסוף העשיר יעקב שבאת לידו בכורת ראובן ע״י שבלבל יצועי אביו, והיה יכול ליתנה לכל מי שירצה, נתנה ליוסף. והקשו בגמרא ואי לא דחטא ראובן לא הוה מהני ליה ליוסף, כלומר מה נתן יעקב ליוסף, שהרי מחלק שאר אחיו נתן לו אבל משלו לא נתן לו כלום, דמשלו הוה לו להחנותו ולא משל אחרים. ותירצו דר׳ יונתן אמר ראויה היתה בכורה לצאת מרחל, דכתיב אלה תולדות יעקב יוסף, אלא שקדמתה לאה ברחמים, דכתיב וירא ה׳ כי שנואה לאה ויפתח את רחמה, ומתוך צניעות שהיתה ברחל החזירה הקב״ה לה, מאי צניעותא דרחל, שמסרה הסימנים שמסר לה יעקב לרחל מסרתם רחל ללאה כי היכי דלא ליכסופא לאה, ע״כ.

ודקדקו המפרשים ז״ל במאמר זה, דכי היכי דמעיקרא כשהיינו סבורים שמה שנתן יעקב הבכורה ליוסף היה בשביל שכלכל את אביו, הקשו דהיה לו ליעקב ליתן משלו ולא משל אחרים, דהא משחטא ראובן זכו כל שאר אחיו בחלק הבכורה. גם לפי המסקנא דמה שזכה יוסף היה בשביל צניעות רחל שמסרה הסימנים ללאה, תיקשי נמי דאמאי ניתן לרחל מתן שכרה של צניעות שהיה בה מנכסי השבטים שזכו בבכורה מאז שחלל ראובן יצועי אביו, היה מן הראוי שינתן לה מתן שכרה ממקום אחר ולא מנכסי השבטים שלא חטאו. ותירוצים הרבה נאמרו בזה.

והנראה אצלי ליישב עם הדבר האמור בדבח ח״ ל במאמר הקודם, שרחל היתה סיבה שנתגלגלו רחמיו של הקב״ה ואמר לה בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומם. ולפי זה בשלמא לפי הס״ד דמה שזכה יוסף בבכורה היה בשביל מה שכלכל את יעקב, הקשו בגמרא דלא היה לו ליעקב לתת משל אחרים בשביל מה שזן אותו, אלא משלו היה לו ליתן, אבל לפי המסקנא דמה שזכה יוסף הוא בשביל צניעות רחל, ובשביל צניעות זה נמשך תועלת לכל השבטים, תו ליכא קושיא דאמאי ניתן לה מתן שכרה מנכסי השבטים, דאדרבא כיון דמצניעות זה נמשך תועלת לכל השבטים, דין הוא שכל השבטים יתנו מחלקם לרחל בשביל הצניעות.

ובזה נבין קצת פסוקים בפרשת ויחי הם המדברים ויאמר יעקב אל יוסף אל• שדי נראה אלי בלוז ב א ח כנען ויברך אותי, ויאמר אלי הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל עמים וגו׳ ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל וגו׳, ע״כ. ויש לדקדק במה שסיים יעקב דבריו ואמר ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל, דמה קשר יש לדברים הללו עם מה שקדם שספר לו שנראה אליו ה׳ והבטיחו הנני מפרך והרביתיך וגו׳. וראיתי לרז״ל שנתעוררו בזה ואמרו ואני בבואי מפדן, ואע״פ שאני מטריח עליך להוליכני ליקבר ב א ח כנען ולא כן עשיתי לאמך וידעתי שיש בלבך עלי, אבל דע לך שע״פ הדבור קברתיה שם, שתהא עזרה לבניה כשיגלה אותם נבתראדן.

ואני תמיה בזה דכפי שיטת ת ״ ל היה לו ליעקב לומר כל זה בפרשה הקודמת כשצוה אותו ונשאתני ממצתם וקברתני בקבורתם, אז היה לו לסיים דבתו ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל, אבל הכא שאינו מזהיר אותו על הקבורה לאתה תכלית מספר לו מיתת רחל.

וליישב שיטת ת ״ ל הלזו אפשר לומר עם ההיא דאמרינן בב״ר סדר ויצא פרשה עב סי׳(ב) [ג] לכן ישכב עמך הלילה חני ר׳ שמעון לפי שזלזלה בצדיק לפיכך אינה נכנסת עמו בקבורה, הה״ד לכן ישכב עמך הלילה, אמרה לה עמך הוא דמיך עמי לית הוא דמיך, ע״כ. נמצא לפי אגדה זו שנענשה רחל בשביל חליפין אלו של הדודאים.

ת ו אמרינן התם במדרש א״ר אלעזר לאה הפסידה דודאים ובכורה ורחל נשתברה דודאים ובכורה, ע״כ. וכתב שם מהר״ש יפה ז״ל דהכי פירושו דנטלה בכורה מראובן ונתנה ליוסף, ואע״פ שנטילתה מראובן היה בחללו יצועי אביו, מ״מ צתך לתת טעם למה ניתנה ליוסף ולא לשמעון הקרוב אליו או ליהודה שהוא מלך, ובפרק יש נוחלין בקשו טעם למה ניתנה הבכורה ליוסף, ור׳ אלעזר סבירא ליה דזכתה רחל בזה בשביל שבקשה הדודאים לפתות את בעלה בהם, וכמו שכתב הרמב״ן שהדודאים היו מבוקשים לרחל לבשם יצועי יעקב, כענץ נפתי משכבי, תה לאהבתה משכבו של צדיק להעמיד ממנו זרע, וכתב עוד דלסברא זו דר׳ אלעזר מה שלא זכתה רחל ליקבר עמו היה מטעמים אחתם, או מפני שהיו שתי אחיות ואינו ראוי שיהיו שתי אחיות קבורות עמו, תכתה לאה כי היא הגדולה והנשואה בראשונה.

הכלל העולה דר׳ שמעון ור׳ אלעזר פליגי במעשה הלזו דרחל שהחליפה משכב הצדיק בדודאים, יש דורשים אותו לשבח דש דורשים אותו לגנאי, דר״ש ס״ל לגנאי חלזלה בכבוד הצדיק ומשום הכי לא נכנסה עמו לקבורה, ור״א ד תש אותו לשבח שכוונתה היתה לחבב משכבו של צתק בקחתה הדודאים ומש״ה זכתה לבכורה. דדוע הוא שהבכורה היא מה שאמר יעקב אפתם ומנשה כראובן ושמעק יהיו לי , וכמבואר.

והנה במחלוקת זה דר׳ שמעק ור״א היו מתווכחים יעקב עם יוסף, ובתחלה כשאמר יעקב וקברתני בקבורתם שהטריח ליוסף להוליכו ממצרים לחברון, לא היה בלבו של יוסף כלום על מה שלא עשה כן לאמו שהיה מן הראוי שיטרח גם הוא בקבורתה ויוליכנה מבית לחם לחברון כדי שתהא נקברת עמו, שהרי מהלך חצי יום הוא מבית לחם לחברון וכמו שכתב הרמב״ן, 53 לפי שהיה סבור יוסף שאמו נענשה במה שזלזלה במשכב הצדיק במה שהחליפה משכב הצדיק בשביל דודאים וכסברת ר׳ שמעון, ולא רצה להיות עם אביו בטענות שלא לפרסם הדבר בשביל כבוד אמו, ואדרבה כבוד אלהים הסתר דבר.

א ב ל עכשיו שראה שאמר לו יעקב אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, שנתן הבכורה ליוסף, והוקשה לו דלמה נתנה הבכורה ליוסף, ת ה י דנטלה מראובן משום חללו יצועי אביו, מ״מ היה לו ליתנה לשמעון הקרוב אליו או ליהודה שהוא מלך, אלא ודאי על כורחין לומר כסברת ר׳ אלעזר שאמר שזכתה רחל בזה בשביל הדודאים, שבוחן לבות ידע שכוונתה היתה לחבב משכבו של צדיק, וא״כ חזרה הקושיא על יעקב למה לא טרח עם רחל להוליכה לחברון.

ועל זה השיב יעקב ואמר ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בדרך ואקברה שם בדרך אפרת, כלומר מלבד קושייתך שלא טרחתי עמה להוליכה לחברון כדי שתהא נקברת עמי, עוד יקשה שמתה בדרך וקברתיה בדרך ולא הולכתיה לעיר, דלא מיבעיא שלא הולכתיה לחברון אלא אפי׳ לעיר שלא היה טורח כל כך לא הולכתיה, ועל כורחץ יש לך להודות שעל פי הדבור עשיתי כל זה כדי שתהא עזרה לבניה כשיגלה אותם נבחראדן, ובטעם זה י ת וח הכל מה שלא נקברה עמי וגם שקברתיה בדרך. באופן שאפשר ליישב קשר הפסוקים לפי שיטת ח״ל.

אך כפי דרכנו ניישב קשר הפסוקים באופן אחר, דיעקב נתן הבכורה ליוסף כדכתיב אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, היינו הבכורה שהיתה לראובן וכדאיתא בפרק יש נוחלין, אלא שהוקשה ליוסף מה שהקשו המפרשים ז״ל שכתבנו, דאמאי ניתן מתן שכרה של רחל מהצניעות שהיה בה מנכסי השבטים, היה לה לקבל שכרה ממקום אחר. לזה השיב לו יעקב דהא לא קשיא ולא מידי, לפי שאני בבואי מפדן מתה עלי רחל ב א ח כנען ואקברה שם בדרך אפרת, ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה ל א ח ועל פי הדבור קברתיה שם, שתהא עזרה לבניה כשיגלה אותם נבתראדן ויהיו עוברים דרך שם ורחל עומדת על קברה ובוכה ומבקשת רחמים עליהם, שנאמר קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה והקב״ה משיבה יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם, ובאיזו טענה באה לפני הקב״ה, בטענה שמסרה הסימנים ללאה ולא נתקנאה בה, נמצא דבצניעות זה שהיה ברחל נמשך תועלת לכל השבטים, וא״כ מן הדין שתטול שכרה של צניעות זה מנכסי השבטים. ויעקב אגב שרצה לתת טעם למה ניתן מתן שכרה של רחל מנכסי השבטים, התנצל ג״כ שלא יהיה בלבו של יוסף תלונה על יעקב אביו שהוא מטריח אותו לקוברו בחברון ולא כן עשה לאמו, לפי שע״פ הדבור קברה שם וכמו שפרש״י ז״ל.

והנה כי היכי דע״י רחל אמנו נמשך לנו תועלת לעתיד לבא כי רחל מבכה על בניה והקב״ה שומע בקולה, ה״נ ע״י יוסף בנה כי הוא יסוד הבנין אשר הבית נכון עליו וצדיק יסוד עולם. וכדאמרינן בתנחומא הביאו מהר״ש יפה בסדר ויצא פע״ג סי׳ ה וז״ל אמר רשב״ן מסורת היא בידינו שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל, למה שאם באים השבטים לדין עם עשו לומר לו למה רדפת את אחיך היא אומר להם למה רדפתם את יוסף אחיכם ואינכם מעולים ממני, וכיון שהוא בא אצל יוסף אומר לו למה רדפת את אחיך ואינו יכול להשיבו, אם תאמר שעשה לך רעה אף אחי שלמו לי רעה ואני שלמתי להם טובה, מיד הוא שותק, ועליו הכתוב אומר 56 הנה היו כקש אש שרפתם ולא יצילו את נפשם מיד להבה, הנה היו כקש זה עשו שנאמר 57 ובית עשו לקש, אש שרפתם זה יעקב שנאמר והיה בית יעקב אש, ולא יצילו את נפשם מיד להבה זה יוסף שנאמר ובית יוסף להבה, זה כתוב בו נער שנאמר והוא נער, וזה כתוב בו קטן שנאמר הנה קטן נתתיך, יבא זה ויפול ביד זה, ע״כ.

וכזה יובן מרז״ל במדרש ה״ל לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו, והשב זה יוסף, ישיב זה עשו, ע״כ. ויש להקשות מאן דכר שמיה דעשו הכא. אמנם על פי דברי התנחומא הנזכר הדברים כפשטן, לפי שכל טענותינו עם עשו במה שהרע ליעקב, הוא שאף במונח שיעקב עשה לו רעה, הרי יוסף שאף שאחיו שלמו לו רעה הוא גמל אותם טובה, ה״ש השב זה יוסף ישיב זה עשו, שאם יוסף ישיב לנו רעה אין לנו טענה במה שרדף עשו את אחיו, כיון שאחיו עשה עמו רעה, דומיא דיוסף שגמל לאחיו רעה בשביל שעשו עמו רעה, מש ״ה היו חוששים לו ישטמנו יוסף.

סמוך לחתימה לסיים בכי טוב, אפרש מאמר הנביא ישעיה ד,ד.זא אמד וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה׳ צבאות בהר ציון ובירושלים ונגד זקניו כבוד. ויש לדקדק בסיפיה דקרא דונגד זקניו כבוד, מה שייכות לו עם הקודם. ונראה שהדברים נמשכים עם מאי דאמרינן בפסחים דף סח. רב חסדא רמי כתיב וחפרה הלבנה ובושה החמה וכתיב והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים וגר, לא קשיא כאן במחנה צדיקים כאן במחנה שכינה. ופרש״י במחנה שכינה, וחפרה מזיו השכינה. ואמרינן בפ״ק רבתרא דף י: א״ר אבהו שאלו את שלמה איזהו בן העה״ב, א״ל כל שכנגד זקניו כבוד. וזהו כוונת הכתוב וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה׳ צבאות בהר ציון ובירושלים, כלומר מחמת זיו השכינה שהיה בהר ציון וירושלים וחפרה הלבנה ובושה החמה, אך נגד זקניו דהיינו במחנה צדיקים, אז כבוד לחמה וללבנה, וכמאמר הכתוב והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים.

גם את זאת עשה האלהים נאמן לשלם שכר טוב לאוהביו ולשומרי מצותיו. ואמרינן במדרש ר ו ת " ה״ל ישלם ה׳ פעלך ותהי משכורתך שלמה מעם ה׳ אלהי ישראל, א״ר חסא אשר באת לחסות תחת כנפיו, ע״כ. וכל כת הדרשנים המה תמהים מה חדש ר׳ חסא בדבריו.

וגראה דיובן עם מרז״ל במדרש [רבה] סדר אמור פכ״ז סי׳ ב ה״ל א״ר ירמיה עתידה בת קול להיות מפוצצת בראשי ההרים ואומר כל מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכרו, הה״ד כעת יאמר ליעקב ולישראל וגו׳, ורוח הקודש אומרת מי הקדימני ואשלם, מי מל עד שלא נתתי לו בן, מי עשה לי מעקה עד שלא נתתי לו גג, מי עשה לי מזהה עד שלא נתתי לו בית וכו׳, הוי מי הקדימני ואשלם, ע״כ. נמצא דאין ה׳ חייב לשום בדיה בשביל קיום המצות שהרי קודם שיעשה המצוה כבר קבל שכרו.

א ך איכא גוונא שהוא בדין שיטול שכר, כדאמרינן במדרש פד׳ נשא פי״ד ה״ל מי הקדימני ואשלם א״ר תנחום בר אבא מי שאין לו נכסים ועושה צדקה וג״ח, מי שאין לו בנים ונותן שכר סופרים וכר, אמר הקכ״ה זה הקדים וקיים מצותי עד שלא נתתי לו במה לקיימן, צריך אני ליתן לו ממון ובנים שיהיו קודאין בספרים, הוי מי הקדימני לעשות מצוה ואשלם לו שכרם, ע״כ. ואין ספק דכ״ש גר שנתגייר דשייך ביה לומר שזה הקדים לקיים מצותיו, דבשלמא בישראל שאומר להם ה׳ לכשאתן לך בן מול אותו, וכן טלית הטל בו ציצית ודכוותיה שייך לומר מי הקדימני, אך בגר שהיה לו טלית ובן ולא היה חייב בשום דבר, והוא בעצמו מתגייר ומקבל עליו עול מצות, לא שייך לומר מי הקדימני, שכל מה שנתן לו ה׳ לא היה חייב בשום דבר, והוא מעצמו מדעתו הטוב ורצונו הגמור מתחייב.

ודומה לזה אמרינן התם במדרש וז״ל מי הקדימני ואשלם מדבר באברהם שמעצמו הכיר להקב״ה, ע״כ. וא״כ כל מי שמתגייר הוי דכוותיה, שהוא מקדים לקיום המצות. עוד נקדים הא דאמרינן בפרק הזרוע דף קל: א״ר חסדא המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם משום דהו״ל ממון שאין לו תובעין. ופריך מדתנן בעה״ב שהיה עובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר שני נוטל ולכשיחזור ישלם דברי ר״א. ומשני א״ר חסדא מדת חסידות שנו כאן. ופריך רבא תני תנא ישלם ואת אמרת מדת חסידות שנו כאן, ע״כ. נמצינו למדין מסוגיא זו, דלא שייך לומר לישנא דישלם אלא במה שהוא חייב מן הדין, לא במה שנותן במרת החסד.

ובזה נבא לכוונת המאמר שהוקשה לח״ל היכי קאמר בעז ישלם ה׳ פעלך כיון דאין ה׳ חייב לשום בדיה וכל מה שנותן הוא על צד החסד וכדכתיב מי הקדימני ואשלם. א ״כ איפ א היכי ק א מר בעז ישלם ה׳ פעלך וכמו שהקשו בגמרא דבמדת חסידות לא שייך לישנא דישלם. לזה בא ר׳ חסא ואמר אשר באת לחסות תחת כנפיו, כלומר דבגר המתגייר שייך לומר ישלם ובדין הוא שיטול שכרו כדבר האמור.

כ ת ב מהרימ״ט בדרשותיו פר׳ שמיני דרוש ב וז״ל כל מה שהשרה הקב״ה שכינתו על ישראל היה כדמות אירוסין, אבל לעתיד לבא כדמות נשואין, כעין מ״ש הרב בעל עקידה בשער נ. והביא הרב ז״ל ראיה לדבריו מדאמרינן בפרק המדיר בימים ההם נאם ה׳ לא תקראי לי עוד כעלי,א״ר יוחנן ככלה בבית חמיה ולא ככלה בבית אביה, מכלל שעד עכשיו ככלה בבית אביה, עד כאן .

ואיכא למידק מהא דאמרינן בפרק הוציאו לו דף נד. מתיב רב חסדא ולא יבאו לראות כבלע, אמר רב נחמן. משל לכלה כל זמן שהיא בבית אביה צנועה היא מבעלה, כיון שבאת לבית חמיה אינה צנועה מבעלה. אלמא במקדש (ג) [א] חשיבא ככלה בבית חמיה. ואותה דפרק המדיר לא קשיא משום דהתם בפרק הוציאו לו הקשו מההיא עובדא דכהן אחד שהיה מתעסק וכוי, ותירצו נתגרשה קא אמרת נתגרשה חזרה לחיבתה הראשונה, כלומר ככלה בבית אביה, ואם כן סד״א דכל שכן בבית ד,ג׳ דנתגדשה ב׳ פעמים, דלא חזרה אלא לחיבתה הראשונה דהיינו ככלה בבית אביה, להכי אתא קרא לומר דהא ליתא, כי אם בזאת כי יבא שילה בבית הג׳ תהיה ככלה בבית חמיה. וגדול יהיה כבוד הבית האחרון, והיתה לה׳ המלוכה כאשר היתה באמנה.