פרי עץ חיים שער נפילת אפים (א - ז)
השער הי"ג שער מיין נוקבין ונפילת אפים ויתחלק לששה פרקים
ענין נפילת אפים. דע, כי בין בשחרית ובין במנחה וערבית, תמיד יש זווג. רק כי זיוג הבוקר הוא סוד פב"פ, וזיוג מנחה וערבית הוא אב"א. והנה הם עתה ג' בחינות
- בבוקר הנה החסד מתעורר, ויש בנו כח לכלול עשיה ביצירה, ובריאה באצילות, לכן אנו כוללים כל אלו העולמות ונופלין על פנינו בסוד מיין נוקבין (בסוד נ"א)[1] להעלות נפשותינו מן עשיה, ורוחינו מן יצירה, ונשמותינו מן הבריאה - ואז יהיה הזווג על ידינו פב"פ, בסוד החסד אשר הובא ונתקנה פב"פ.
- אמנם במנחה, אין אנו יכולין לעורר העולמות ולכלול כולם. אמנם, אך עכ"ז, כיון שהעולם נברא בשם אלהים שהוא הדין, לכן כיון שהוא מתעורר אז בעולם, לכן הוא כולל כל העולמות ועל ידו נעשה הזיוג. לכן אז ג"כ אנו נופלין על פנינו, אע"פ שאינו על ידינו, עכ"ז יש זיוג וכללות העולמות, ע"י גבורה. אמנם, לפי שאינו על ידינו רק בסוד הדין, לכן הוא זיוג אב"א:
- אך בערבית, לא יש למעלה מי שיעורר הזיוג, וגם אין אנו יכולין ג"כ לעורר אז העולמות, וגם הגבורה אין עתה זמנה אלא ביום אחר חצות, ואין מי שיעורר אותן. לכן אין שום נפילת אפים:
עוד יש טעם אחר, כי בשחרית ומנחה היא עולה למעלה אליו, והיא אשר מעוררת התשוקה, לכן היא צריכה אלינו שיהיה בסוד מיין נוקבין על ידי נ"א כנודע, כדי להעלותה. אבל בערבית, אין היא יכולה לעלות אליו, רק הוא יורד למטה בהיכל ק"ק דבריאה, לכן אין אנו צריכין לעורר בסוד נ"א, כי הת"ת הוא המקדים התעוררות, לכן אין נפילת אפים בערבית:
- ^ נלע"ד כונתו שראשי תיבות של נפילת אפים הוי בן עם הכולל, דהוא כנגד מיין נוקבין כנודע - ויקיעורך
הנה כבר ביארנו, כי בברכת שים שלום שיורדת טפה של החסדים עד החזה, ואחר אשר ירדו שם, אז אומרים ויעבור, כדי לעשות זיוג בלאה. ולכן הי"ג מדות הם אחר הודוי, ואחר כך נפילת אפים, להוריד טפת החסדים עד היסוד דזעיר אנפין עצמו, ומשם ניתן ליעקב ומזדווג עם רחל. ואפשר שזה סוד הנפילה, להורות הורדת החסדים עד למטה בזיווג התחתון. כי בזיוג דלאה אין נפילה, כי היא למעלה:
אמנם סוד נ"א ענינו הוא, כי הנה עתה סוד הורדת הטפה מ"ד לרחל, ואנו צריכין להקדים ולהעלות מ"ן, כדי לקבל מ"ד, בסוד אשה כי תזריע. אמנם, סוד מ"ן כבר נתבאר, שהוא מן הבירור, שאנחנו מבררים בכל יום ע"י תפילתינו, מז' מלכים שמתו, ומשם אנו מעלין את המ"ן, ואלו המלכים שלא יוכלו להתברר עד עתה, הנה הם בעשיה, קרובים אל הקליפות ונתונים בתוכם. וגם יש קליפות ביצירה, ושם בחינת המלכים השייכין ליצירה, וגם יש בחינת אלו המלכים בבריאה, כי גם שם יש קליפות. נמצא, כי צריכין להעלות מ"ן מן כל האלו הבחינות שיש בבי"ע, ולהעלות חלק מן בי"ע. וז"ס שתכוין בנ"א, שתפיל עצמך מלמעלה עד סוף עשיה. פירוש, כי הלא בעמידה העלינו עד עולם האצילות, ואז נכללין שם תוך נוקבא דז"א, ואנו עבדיה ובניה המעלין לה המ"ן, ואנו מפילין עצמינו מן אצילות עד סוף עשיה. וז"ס נפילת אפים גמור, כאדם שנופל מראש הגג עד הקרקע. ותפול על פניך ותכוין לירד עד עשיה (א) ואז תכוין לברר וללקט מ"ן מעשיה, ואחר כך תעלה ביצירה, ותברר משם. אחר כך תעלה בבריאה, ותברר משם ג"כ. אח"כ תעלה לנוקבא דאצילות ותתנם ביסוד שלה.
(א) מע"ח - וצריך שיהא פניו טוחות בקרקע, כמ"ש הרמב"ם ז"ל. פעם אחד נכנס מורי ז"ל לבית תלמיד אחד שלו, ומצאו נופל על ידו, וגער בו ואמר שהוא סכנה רבה, כי הארת פנימית היד עצומה, אלא שיפול על זרועו ולא על ידו:
- מהרנ"ש - ונראה לעד"נ, כמ"ש הרב ז"ל למעלה בברכת ענט"י, למה אין אנו נוטלין ג"כ הזרוע, כי הזרוע עצמו אין לנו כח לבסמו ולמתקו, עד לעתיד לבא, ע"ש. לכן צריך בנפילת אפים, שהוא מוסר נפשו למיתה, לכוין אולי יוכל להמתיק הזרוע גם כן. ועוד, כי בזרוע הגבורות שם סתומים, כמ"ש שם, אבל בה' אצבעות היד שם הם מתגלין, כל הה' גבורות. והנה עתה בנ"א, שמוסר עצמו למיתה במקום הקליפות, יש לחוש אפילו אם יכוין כוונה גדולה יאחזו בו החיצונים, מפני שמשם יונקים, לכן צריך ליפול על הזרוע ששם הם הגבורות סתומים והחיצונים אין יונקים מהם, לכן אין כ"כ סכנה בנ"א שם בזרוע. וכשנופל על פניו, צריך שישים ראשו בין ברכיו, ופניו טוחות ע"ג קרקע כנ"ל:
אמנם, א"א שאותם הברורים יעלו מעצמן, אמנם, צריך האדם לשתף נפשו ורוחו, ועל ידי נפשו יעלו אותן הבירורים. אמנם, אותם הבירורים הם נתונים תוך הקליפות עצמו, ותכוין, להוריד נפשך שם, ושתלקט אותן הברורים ותעלה עמך, בכח מצות התפלה, ובזכות זה. וזה סוד שארז"ל, כי הצדיקים אחר מתתן יורדין לגיהנם ואוחזין ברשעים ומוציאין אותן משם. והנה כבר בארנו, כי צדיקים בעת מיתתם גרמו בעת ההוא זיוג עליון דזו"נ. וז"ס, מיתת צדיקים בנשיקה. וז"ס, שארז"ל בזוהר[1], כי במות הצדיק, כדין אלביש קנאה צדיק עליון, ומזדווג בנוקבא. אמנם, אז צדיק מברר אותם נשמות שהם נתונים בגיהנם, שזהו הוא סוד הקליפות, למעלה אותן בסוד מ"נ, ומעורר זייוג העליון ונתקנו על ידו. והנה זה בעצמו יעשה אדם בנפילת אפים, כי כבר ידעת מה שארז"ל, כי בנפילת אפים מפקיד אדם עצמו באילנא דמותא, ומוסר עצמו למיתה. וענינו הוא, כי הלא סוד מיתה האמיתי הם הקליפות, וזה פשוט. והנה האדם צריך למסור עצמו למיתה, ושיתכוין לירד עד מקום מיתה שהם הקליפות, ומוציא למעלה משם אותן הבירורים כנ"ל, כדרך שהצדיק עושה לאחר מיתה ממש, כן על דרך זה יכוון האדם בנפילת אפים. ויכוין כי ע"י נפשו שהוא מעשיה יברר הבירורים דעשיה, ויעלה בהן עד היצירה. ושם ע"י רוחו שהוא מן יצירה, יכוין לברר הבירורים שמן היצירה. ואח"כ יעלה משם עד הבריאה, ושם ע"י נשמתו שהוא מן הבריאה יבררו הבירורים דבריאה.
ואז כל הבירורים אלו יעלו עד האצילות, ביסוד דנוקבא דז"א, ושם ישתף נר"נ שלו עם אותן הבירורים אלו, וכולם יעלו עד האצילות ביסוד דנוקבא דז"א. ואז כשירדו המ"ד, אזי הש"י ג"כ שופע שפע רב, וכח גדול במ"ד אלו, אל נפשו של זה האדם שגרם דבר זה, וישפיע בו כח הראוי אל חלק נפשו מלמעלה, כי שכר העושה זו ודאי שאין למעלה הימנה, כי מוסר עצמו למיתה בכל העולמות לברר אותן הבירורים, ולגרום זיוג דזו"נ. ולכן זולת המ"ד שיורדין להתערב עם המ"נ של אותן הבירורים (כדי שיתקנו ויעשו צורת הולדת חדשים), הנה קודם כל זה ירד מ"ד עלאין לצורך הארה הזה, ומתערב בנפשו שניתנה שם, ומתחדשת שם. ז"ס הנזכר בזוהר, כי האדם המכוין בנפילת אפים נוטל חלק ברכתו בתחלת כל הברכות - כי הוא גורם את הכל, לכן ראוי שיתנו לו תחלה. והנה בארנו סוד נפילת אפים:
ודע, כי נפילת אפים כמה מצוה גדולה הוא זה, עד אין קץ. אמנם דע, כי אין יכולת לעשות דבר זה, זולת צדיק גמור הראוי שבזכותו יכול לעלות ולברר אותן הבירורים מתוך הקליפות. כי כל זה צריך זכות וכח ומע"ט רבים שיוכל לעשות דבר זה. ולפחות צריך שיכוין בכל אותו התפלה היטב מתחלה ועד סוף. דאל"כ ח"ו, ברדתו אל הקליפות לברר שם, לא די שלא יוכל לברר, רק אדרבא יקחו ממנו ויתאחזו בו ויתפשהו, וישאר בסוד תחתיות בטיט היון, דוגמת הנשמות שבארנו לעיל. כי בהיותם צדיקים, יכולין לעלות עמהן נשמות אחרים, מטיט היון של גיהנם שהם הקליפות. ומי שאין לו כח כ"כ ומצות, עולין הם לבדם, אך אינם יכולין להעלות אחרים עמהן. ומי שהם רשעים, הם עצמן נשארים שם.
וכן על דרך זה הוא בסוד נפילת אפים. כי יש מי שיש יכולת בידו להעלות מ"ן; ויש מי שאין יכולת בידו להעלות רק את נפשו, ואין בו כח לברר; ויש שנשאר ונטבע בקליפה ח"ו, ואינו עולה.
וכן על דרך זה בשינת הלילה, כי הוא בסוד המיתה. ויש מי שמעלה נשמות אחרים עמו כנ"ל, ויש מי שהוא לבדו עולה, ויש מי שנשאר בקליפה ח"ו, כנזכר בזוהר.
ולכן בזה תבין, מהיכן בא לאדם מי שהוא צדיק, ואחר כך מרשיע (ב). רק הענין הוא, כי ברדתו בעת נפילת אפים ואינו יכול לעלות מחמת איזה עון, ואז אוחזין בו החיצונים, ונשארת נפשו בקליפה, ואינו יוצא עוד משם, ונותנין לו נשמה טמאה אחרת במקומה. וזה סוד רשעים בחייהם קרואים מתים -- כי הם מתים בסוד נפילת אפים, ואינם מרגישים מיתתם, שנחלף נשמתם כנ"ל רחמנא ליצלן. לכן ראה גודל נפילת אפים וענינה, כמה הוא גדול לאין קץ, והזהר בה בכוונה עצומה. לכן ארז"ל כל האומר נפילת אפים בכוונה אויביו נופלין לפניו, כי אין דבר גדול מזה.
- צמח - וזה סוד, שהצדיקים במיתתם מוציאין הקליפה הנקרא מת, וזהו נשמת הרשעים, ומעלין אותן לקדושה הנקרא חיים:
- הגהה (ב) מע"ח - כמו יוחנן כה"ג, ששימש פ' שנה בכהונה גדולה, ולבסוף נעשה צדוקי. והענין, שנכנס בו ניצוץ של קליפה:
כונת שמות בנ"א
עריכהאמנם כבר נ"ל הענין, כמה שמות צריך האדם לכוין בנפילת אפים, והם מובנים כמ"ש. והענין, כי תחלה תכווין באומרך (תהלים כה, א) אליך יהו"ה נפשי אשא, כי הוי"ה זו הוא נוקבא דז"א. לכן תכווין הוי"ה זו במילוי ההי"ן, גי' ב"ן.
והענין הוא, כי לצורך שלך, שאתה הוא הנוקבא, ולצורך שלך תעלה מ"נ - לכן "נפשי אשא", פירוש: אני מוסר נפשי למות. והוציא המיתה בלשון 'נשיאות' באומרו "אשא" לפי שאחר המיתה תכליתה הוא להחזיר ולשאת את נפשו עם המ"נ למעלה, לכן רמזו בלשון "אשא" לרמוז על המיתה. כי "אשא" מלשון מתנה, כמו "ותרב משאת בנימין", כי אני נותן לך נפש ומוסרה למיתה עבורך. גם פירוש "אשא" לשון נשיאות, שאני מעלה אותך בסוד מ"נ. וכל זה הוא אליך הוי"ה, שהוא נוקבא דאצילות, הנקראת הוי"ה במלוי ההין. והרי האדם בעשיה, אז יכולין לבררן ולהעלותן ממדריגה למדרגה.
ולכן נרמזו כאן ג' פעמים ב"ן. כי כל מיין נוקבין הוא ע"י שם ב"ן (שהיא הנוקבא, והיא מעלה מ"נ כנודע). אמנם אין שוין, כי שם ב"ן המעלה מ"נ דבריאה, הוא גדול משם ב"ן המעלה מ"נ דיצירה. וכן דיצירה, גדול מעשייה. לכן צריך לכוין ג' שמות דב"ן.
- וכבר נתבאר שר"ת "אליך יהו"ה נפשי אשא" גי' ב"ן.[2]
- "אלהי" גי' מ"ו, ועם ר"ת של "בך בטחתי אל אבושה", הרי ב"ן שני.
- ר"ת "אל יעלצו אויבי" עם מלת "לי", גי' ב"ן.
- מע"ח - גם מצאתי כתוב אצלי ג' ב"ן אחרים: מי זה האיש -- ר"ת ב"ן. נפשי בטוב -- ר"ת ב"ן. בטוב תלין -- ס"ת ב"ן. לכן תחלה תכוין בב"ן הראשון, שהוא ר"ת של נפשי אשא אלהי, ותכוין כי שם ב"ן זה דעשייה, מעלה ומסייע לנפשך שתוכל להעלות ולברר מ"ן דעשייה. ואח"כ בב"ן ב', שאתה עולה ביצירה, ואתה מעלה ע"י ב"ן שביצירה, מ"נ דיצירה. אח"כ יכוין ב"ן ג', תכוין להעלות מ"נ דבריאה, וכל אלו עולין בנוקבא דאצילות, הנרמז בשם הויה של אליך י"י נפשי אשא, במלוי ההין שבאצילות כנ"ל:
גם יש לו מציאות אחר, והוא, כי הלא לא כל האדם זוכה להיות לו נר"נ, כמבואר אצלינו. והנה, כי אף על פי שאין לאדם נר"נ, כי אם נפש לחוד, על כל זה על ידי חלק הרוח אשר לו, אף על פי שאינו עמו, על כל זה הוא יברר ויעלה מ"נ, וכן נשמתו, ואין להאריך. אך כוונת דברים אלו הוא, כי ראוי לאדם שיכוין בנ"א, כי כל חלקי הנפש המגיע לאדם לחלקו שנתנם תוך הקליפות, ואין לו יכולת כדי להעלותן ולהשלים נפשו, ויכוין בנ"א להעלות בחינת חלק נפשו שבקליפות שעדיין לא עלו, להעלותן עתה. וכן יכוין, להעלות רוחו ונשמתו הנתונה תוך הקליפה שעדיין לא זכה להם, ויכוין להוציאם משם ולהעלותן במ"ן שיתוקנו משם ואז הוא יכול לקבלם ויהיה בו נר"ן, וד"ל:
אמנם יש לי ספק גדול בזה, כי מורי זלה"ה אמר לי תחלה, כי ג' ב"ן אלו של בי"ע, להעלות מכל העולמות. ואח"כ פעם ב' ביאר לי, כי בנ"א לא יש רק העלאת נפשות דוקא, וזהו אליך י"י נפשי אשא, ולא אמר רוחי ונשמתי. אך רוח ונשמה, הם עולין במזמור אשרי ובמזמור יענך, כמ"ש, ואיך יצדקו יחדיו:
ונלע"ד בזה הוא שנאמר, כי כבר ידעת, כי נ"ר נ', יש בבי"ע. ויש נ"ר נ', באצילות כנודע. והנה כל מה שתחת נפש דאצילות, נקרא נפש. לכן בנ"א היא בחינת בי"ע ונפש דאצילות. אמנם היותר אמיתי אצלי בזה הוא, כי כבר הודעתיך ובארתי לך, כי בעשייה יש ה' פרצופין, והם נ"ר נח"י, וכולם נקרא נפש. וכן ביצירה כולם נק' רוח. וכן בבריאה כולם נק' נשמה. והנה בנפילת אפים הם כולם בסוד נפש לבד, לכן הוא ג' שמות ב"ן, וכל ב"ן מורה על הנוקבא של כל עולם ועולם. נמצא, כי בנ"א אנו מעלין בחינת הנפש של כל עולם ועולם. אח"כ באשרי, בחינת רוח של כל עולם ועולם. וביענך, הנשמה של כל עולם ועולם:
- מע"ח - פסוקי ואתה מגן בעדי, המיוחדים לשם ע"ב, אין לאומרם לא קודם התפלה ולא אחר התפלה בשום אופן. ודע, שפעם אחד אמר לי מורי זלה"ה, שאמר לאחד מן החברים סוד אחד בנפילת אפים ולא רצה לגלות לי, לפי שח"ו יבוא לידי סכנה ויש סכנה בדבר. ולא הבנתי את כוונתו - לומר שיש סכנה עשיית הכוונה ההוא, או אם סכנה הוא אם לא יעשה. ושאלתי פי אותו חבר, ואמרתי לו מה כוונה מסר לך בעניין נפילת אפים, ומה הסכנה. והשיב שא"ל מורי זלה"ה שיזהר כשיפול בנפילת אפים, יזהר שלא ישים פניו דביקות תוך יד השמאלית ממש, רק על זרועו שמאלית ממש:
- מהחברים - צריך ליפול על פניו, לפי שהוא עת זיווג מלך והמלכה, ואין ראוי להסתכל בהם, כי כל המסתכל חייב מיתה. לכן צריך ליפול על פניו ולמסור עצמו למיתה, לפי שהוא נסתלק מחברת מלך והמלכה, כי באור פני מלך חיים, ועתה זה יצא מלפני המלך, וכאלו נתחייב מיתה בהפרדו ממנו, לכן יפול על פניו וימסור למיתה. ויאמר אליך י"י נפשי אשא. ולסתום עיניו, וישים ידו עליהם להראות עצמו כמת, וכמי שאין לו ידים ורגלים ועזב את הארץ. וימסור וישיב נפשו עם הצדיקים שמתו. וצריך לכוין לעשות עצמו במיתה ומ"נ, לזיוג זו"נ, ורמזו בשם ב"ן, שהוא מ"נ ג"כ לאו"א, לזה יש כאן ד"פ ב"ן, נגד אבי"ע, שיכוין להפיל מן אצילות עד עשייה, ובכל עולם יעשה עצמו מת בין הצדיקים שבכל עולם. ובזה יכוין בזאת התחנה, רחום וחנון - ר"ת רוח. ואח"כ הנפש, שנאמר נפשי אשא. ונזכר ג' פעמים נפש, רמוז לנר"נ, שכולם נכללין בנפש, והוא מוסר למיתה, ובזה יכופרו עונותיו.
וז"ס אם יכופר העון וכו' (ישעיהו כב, יד), ובזה ינצל מדין של גיהנם ונדבק בעץ החיים.
ובאל"ף בי"ת זו, לא יש אותיות בו"ק, גי' גיהנם, והוא לשון אבוקה. וגם תמצא ג' אותיות כפולות, וסימנם - אפ"ר פ"אר, מאחר שהוא מכין עצמו ונפשו, להיות כמת ואפר תחת רגלי הצדיקים, זוכה להיות פאר וניצל מגיהנם ונכנס לג"ע.
וחוזר להזכיר אות ו' בסוף אותו מזמור, א"ב רמוז בא"ת ב"ש ו"פ, והוא, פדה אלהים וכו'.[3] ולמה חזר והזכירו, לפי שהוא רומז אל עץ החיים, כי עד עתה היה באילנא דמותא, אז כאשר מסר עצמו למיתה. לכן חזר עתה ונתעלה באילנא דחיי, הוא בג"ע הנרמז בוא"ו, לכן חזר וזכר אותו ב"פ:
- ^ נלע"ד (זהר חלק ב ריא א) - ויקיעורך
- ^ עיין לקמן בהערה מע"ח שמחליף א' של "אליך" עם מלת "אלהי" שבא אחריו - ויקיעורך
- ^ הלשון מגומגם. וכנראה שתמצית דבריו הם שפסוק אחרון של המזמור "פדה אלהים...מכל צרותיו" מסתיים באות וא"ו וגם מתחיל באות פ' שמתחלף בא'ת ב'ש לאות וא"ו. וכאילו חזר וזכר אותו ב' פעמים. עניות דעתי לחוד - ויקיעורך
סוד נפילת אפים
עריכהכבר נתבאר אצלינו שירד ויפיל עצמו עד עשייה, ומשם יעלה מ"נ בסוד ב"ן הרמוז בכאן. והענין, כי הלא הצדיקים ירשו ארץ, וארץ העליונה יתבי בין תרי צדיקים צדיק עליון וצדיק התחתון, יוסף ובנימין:[1]
- (מצאתי כתוב בשם מהו"ר מ"פ וז"ל: נפילת אפים, בסוד הפלת סט"א. לכן בכל ניסן ותשרי ושבת ויום טוב א"צ ליפול, כי כבר נפל הסט"א. ולפעמים אין בנו כח להפיל, כמו באבל וט"ב.)
וביאור זה, כמו שארז"ל, אין אשה מתעברת מביאה ראשונה אלא מביאה שנייה. והענין, כי בביאה ראשונה "שדי רוחא בגווה", והוא סוד בנימין, פירוש, בן ימין. כי הוא סוד ב' הגבורות, שהם בלתי מיתוק כנודע. ואלו נותן תחלה הזכר בביאה ראשונה אל הנוקבא, והם ב' הויות, שהם גי' ב"ן. וזהו ב"ן ימין - בנימין. וז"ס רוחא דשדי בגווה, בסוד "ויהי בצאת נפשה" כמבואר אצלינו.
ואלו הב' גבורות בעצמן, נעשין כלי לקבל מ"ן, ולהעלותן לקבל מ"ד דיליה. ובביאה ב', נותן לה המ"נ עצמו -- שהם הג' גבורות הממותקות בג' חסדים, והם ו' הויות, גי' ג' פעמים ב"ן ג' פעמים ב"ן שווה 156, והוא גימטריא יוסף. ולכן יוסף דכר, כי נמתק בג' חסדים שהם זכרים. ובנימין -- בעלמא דנוקבא, כי הוא ב' גבורות בלי מתוק.
גם תבין איך עלה יוסף מן עלמא דנוקבא -- רחל אמו -- וחזר דכורא, עם הטעם הנ"ל.
וגם, כי ג' הגבורות האלו, הם העולות דרך אור החוזר כנודע, כי הם עולין מן היסוד למעלה, ומגדלים את הנוקבא, לכן ג"כ אלו הג' הם לבדם בחינת מ"נ, העולה ממטה למעלה לקבל מ"ד. אך הב' גבורות התחתונים אינן עולין, רק הם כלי שבהם ניתן המ"נ, לכן בנימין הוא הכלי המקבל המ"נ ומעלה, ואין הוא המ"נ עצמו, ולכך נקרא "נפשה" של רחל, כי הם לעצמה ממש, והוא נקרא נפש כנודע. אך הג' גבורות הנמתקות, אינם כלי להיות לרוחא דשדי בגווה, רק לצורך מ"נ להוריד נשמות. לכן לא מתה רחל רק בצאת בנימין, ואז נקרא "בצאת נפשה כי מתה", כי הוא צורך חיותה ממש, וכשיצא ממנה - מתה; משא"כ ביוסף. וז"ס, רוחא דשדי בגווה הנקרא כלי. וזה סוד המ"נ הנז' אצלינו בכמה מקומות. ושמור כללים אלו בידך:
והנה עתה בכוונת נפילת אפים יכוין להעלות המ"נ מן העשייה עד המלכות דאצילות. והנה המלכות דאצילות, מזדווגת עתה עם בעלה, והוא נקרא שם ב"ן דההין, כנודע. וזהו שתכוין באומרך הוי"ה זו, של אליך י"י נפשי אשא, שהוא במילוי דההין. וכוונת הענין, כי "אליך" -- שאתה מלכות דאצילות הנקרא הויה במילוי ההין -- אליך נפשי אשא, ואעלה אותך אחר שירדתי ונפלתי עד העשייה (בסוד נפילת אפים כנ"ל). ואשא נפשי, ואעלה עדיך עם המ"נ אשר שם, כי כוונת ירידת הנפש שם, הוא לאחוז ולהוציא משם בחינת המ"נ שנפלו שם בקליפות שבכל העולמות, ולהעלותן אל המלכות שבאצילות, ושם יתוקנו ע"י מ"ד של הזיווג; שבשעה זו יתוקנו ויהיו נשמות גמורות.
ואולי נאמר אני הנלע"ד חיים כפי הנ"ל, כי שם הוי"ה הזה שהוא שם ב"ן כנ"ל, הוא בסוד ב' גבורות של בנימין אשר בה, ואין אתנו יודע עד מה, עד ירחם יתברך. והנה עתה תכוין בסוד המ"נ, שהם הג' גבורות הממותקות כנ"ל. נפשי אשא - נ' דנפש, וב' אלפין דאשא, הרי ב"ן אחד. ואני חיים לא קבלתי כך, ועמ"ש במקומו. אלהי, גי' מ"ו, ועם ר"ת בך בטחתי אל אבושה, ר"ת ב"ן, הרי ב"ן ב'. גם ר"ת אל יעלצו אויבי, ר"ת גי' י"ב, ועם תיבות לי, גימ' ב"ן ג', הרי ג"פ ב"ן, שהם גי' יוסף הנ"ל. ובאלו הג' ב"ן, תכוין להעלות נר"ן מעשיה יצירה בריאה, אל מלכות דאצילות כנ"ל:
ונלע"ד חיים, כי ג' ב"ן אלו, להעלותן עד מלכות דאצילות, וג' בני"ם אחרים שיש במזמור הזה, שהוא א' ר"ת מי זה האיש, גי' ב"ן. וב"ן ב', בר"ת נפשו בטוב. וב"ן ג', בס"ת בטוב תלין, הרי ג' ב"ן אחרים, והם להעלותן מן המלכות עצמה, כנגד המ"ד, והכל בתוך הרחם יסוד שבה, ולא קבלתי זה:
- ^ (ח"א קנג, ב) (ח"א רמה, ב)
ענין נ"א
עריכהענין נפילת אפים למורינו האר"י ז"ל, הועתק מכ"י:
הנה בתפלה - ב' מיני מסירות למיתה:
- ( א ) עם מה שאנו מוסרים עצמינו על קדוש השם בקריאת שמע,
- ( ב ) ועם מסירה למיתה בנפילת אפים כנודע.
והענין, כי יש ב' מיני זיווגים באצילות העליון -- אחד זיוג חו"ב, ואחד זיוג ת"ת ומלכות. ואי אפשר לשניהם בלי מ"ן. אמנם מ"ן דמלכות הם נשמות הצדיקים. וכאשר ימסור עצמו למיתה, וכאילו נפטר מן העולם ותדבק נשמתו למעלה ביסוד שלה בסוד באר, ויעשה באר מים חיים, ואז יוצא מ"ד מת"ת, וזווג זה הקדוש נעשה כתיקונו. וזהו סוד "אליך י"י נפשי אשא" - להעלות נשמתו למעלה ויעשה בירא דמיין, נבעין מתתא ונבעין מלעילא. נביע מתתא -- מנשמותיהן דצדיקייא, ונביע מלעילא -- מן דוכרא.
ומ"ן דבינה המשובחים, הם הצדיקים המוסרין עצמן על קידוש השם -- שהיא הבינה הנקראת "שם גדול", ו-"קידוש" הוא לעלות ממטה למעלה (בסוד הקדוש שהוא חכמה). אבל מסירות עצמו למיתה הוא בסוד מלכות, שהוא אתר דמותא. וקדוש השם -- למעלה.
וזהו סוד "כי עליך הורגנו כל היום"-- עליך ממש, כי הם למעלה ממלכות. ובמוסר עצמו למיתה כתיב "אליך י"י נפשי אשא"-- "אליך" ולא "עליך", כי הם למטה במלכות.
וזהו סוד אפילו הוא נוטל נפשך -- "הוא" דייקא בסוד "ועבד הלוי הוא", דהיינו בינה, המעלה נשמות הצדיקים לעלות בהם למחשבה עליונה. וזהו שאמר למשה שתוק כך עלה במחשבה על ר"ע כשנהרג על קדוש השם:
ודע, כי הזיוג העליון הוא סוד א’ - י' למעלה (בסוד מ"ד), י' למטה (מיין נוקבין), ו' באמצע (בסוד דעת עליון המזווג חו"ב). וזיווג התחתון הוא בסוד יאהדונה"י - י' בראש (מיין דכורין), ו-י' בסוף (מיין נוקבין), ו' אותיות באמצע (סוד ת"ת).
והנה, גם לזווג עליון יש בחינה אחרת בסוד יאה"ה ויה"ה - י' בראש, ה' בסוף - סוד י"ה. והם י"ה[1] בראש (מיין דכורין), ה' בסוף (מיין נוקבין). כי אין להם כח לעלות ממטה למעלה בבינה כי אם הה' העליונות (כח"ב ח"ג); ובמלכות כולן עולין ממטה למעלה (בסוד י'). ולפיכך בבינה ה' ובמלכות י'.
ועוד, כי הבינה נקראת אם הבנים, והמלכות הם הנשמות של צדיקים. ובני הבינה שהם ד'ו' בסוד ה' - הם מ"ן דילה, והם ת"ת ומלכות. ובני המלכות הם נשמות של צדיקים - הם מ"ן דילה סוד י'. וטפה הנמשכת מן היסוד שהוא צדיק, מקום הצדיקים.
ועוד, כי כל נשמה ונשמה כלולה מי', ולפיכך י' בסופה.
והנה מ"ן של בינה לעולם אינם פוסקים -- כי בניה אצלה תמיד (תפארת ומלכות). ולפיכך הזיוג העליון תדיר ולא פסיק. אלא שבנשמות הצדיקים המוסרין עצמן על ק"ה יהיה זיווג העליון שלם ומשובח, ויראו בנים הני תרי עטרין דגניזין בגווייהו, ונהרי אנפי מלכא (כנזכר באדרא זוטא). ואז - "ונהר יוצא מעדן" (דהיינו בינה) "מעדן" (דהיינו חכמה), "להשקות את הגן" (דהיינו ת"ת), "ומשם" (דהיינו בינה), "יפרד והיה לארבעה ראשים" -- דאתעבידו לזעיר אנפין ד' מוחין, ואינון ד' בתי דתפילין דרישא (כנזכר באד"ז). וקאמר "יפרד" משום דאתפרשו ברחמי ובדינא, מה דלאו הכי לעילא דכולהו חד (כנזכר פרשת חיי שרה).
[כי ע"י הנשמות יאירו ת"ת ומלכות, הארה נפלאה. וכפי ערך הארתן, יהיה הזווג עליון משובח.] וכאשר אין איש מוסר על ק"ה -- לא בכח בק"ש, ולא בפועל כמו עשרה הרוגי מלוכה -- אז אין הזווג שלם לצורך בנים (תו"מ) להריק עליהם ברכה עד בלי די; רק להחיותן על עמדם לבד. ואז תקרא אתתרכת מעל בנין כנודע.
- ^ לכאורה זה טעות סופר וצ"ל יו"ד בראש - ויקיעורך
מיעוט מ"ן בזמן י' הרוגי מלכות
עריכהודע, כי עד זמן עשרה הרוגי מלוכה היו מאירין תפארת ומלכות, והיה די באורם להעלות מ"ן אל בינה מלמטה למעלה ע"י קצת סיוע מן הצדיקים אשר מסרו נפשם על קידוש השם בכח בשעת קריאת שמע. אבל בזמן עשרה הרוגי מלוכה, שמש וירח קדרו בעונות הדור, ולא היה בהם כח להעלות מ"ן, עד שנהרגו עשרה הרוגי מלוכה בפועל, ואז האירו בנשמותיהן לתו"מ, ועצרו כח להעלות מ"ן, לקבל מ"ד הבאים מחכמה הנקראת "מחשבה". ועל זה אמרו "כך עלה במחשבה".
וזהו שכתוב (תהילים יז, יד) "מִמְתִים יָדְךָ יהו"ה מִמְתִים מֵחֶלֶד" -- ב' מיני מיתות. אם למסירת עצמו למיתה (וזהו לצורך יד ה' - שהיא המלכות הנקרא 'יד השם'). ואם למסור עצמו על קדוש השם, (וזהו "ממתים מחלד", וחלד הוא אמא עלאה, שהיא נעלמת ונחדלת, כעין דרסה חלדה, שאינו נגלית). "חלקם בחיים" -- כי הם עולים אל חיי העליונים, כי חיי המלך היא בינה. "וצפונך" -- סוד "נתיב לא ידעו עיט" שהוא שביל דקיק דנחית מן י' ואפתח רחמה דאמא ואושיד מיין דכורין. "תמלא בטנם" - ומקבלת להו אמא עלאה, הנקראת "בטן", ואתמלאת אמא מההוא שביל דקיק וגניז (בטן - בסוד "מבטן מי יצא הקרח" שהוא ז"א לפני הזיווג, מעובר בבטנה). ואז "ישבעו בנים" -- תו"מ, "והניחו יתרם עולליהם" -- נה"י; או נשמות דצדיקייא, דאתיין מתו"מ, ואינון עוללין דלהון:
והנה הזיווג העליון התמידי, הוא בסוד הויה אהיה, כזה - יאההויה"ה. וכאשר כבר כתבתי, י' בראש חכמה, ה' בסוף, ד"ו פרצופין, שני בנים. וכאשר יהיה הזיווג עוד, ע"י נשמות הצדיקים המוסרים עצמן על ק"ה, אז יהיה בסוד א', י' בראש מ"ד, י' בסוף מ"ן נשמות הצדיקים המוסרים עצמן על ק"ה, ו' באמצעיתא, סוד דעת עליון. והנה שם המחבר זווג העליון, יא הה וי הה, הוא שם בן ד' במילוי יודי"ן ע"ב, והוא נשמתן הפנימי, ונק' מזלא, דחיבורא דלהון תלוי במזלא. ושם המחבר זיווג התחתון יאהדונה"י, הוא שם מ"ה, והוא שם המחשבה, אותיות חש"ב מ"ה, בסוד קול דבור מחשבה, והוא שקיא דאילנא, כנז' בתיקונים:
והנה, הזיווג העליון בהתחברו ונעשה אי הה יו הה, האותיות ראשונים הם שם אהי"ה, ואחרונות שם הוי"ה, נמצא שגברה בינה על חכמה. וטעם הדבר, כי להיות כי חבורא דילהון בשם ע"ב דיודין, והוא ה' על י', נוקבא על דכורא, כמבואר בתיקונים. לפיכך, גבר שם אהיה על הויה, נוקבא על דכורא, בינה על חכמה, ועלתה להיות עטרת בעלה העליון:
וביאור הענין, כי החכמה נעלמה מעין כל חי, ואין בנו כח לקבל שפעה, ומה גם ע"י מזלא, כי אם ע"י בינה, כי החכמה משפיע בבינה, והבינה תשפיע משפע החכמה שבה, ע"י התלבשות אור החכמה בה, ולפיכך הבינה גוברת, לשיוכלו הבנים לקבל השפע, ולפיכך נקראת אם הבנים. ועוד, כי השפע היורד הוא מחכמה, כי מצד בינה עצמה דינין מתערין מינה, ולפיכך שם בן ד' המורה על החכמה, רחמים, הוא בסוף קרוב לבנים, לשיוכלו לקבל שפע רחמים מחכמה שבה, ולא דינין מצד עצמותה. ועוד, כי האשה העליונה תזריע תחלה, ואח"כ האיש העליון. ולפיכך, קדמו אותיותיה לאותיוו של הזכר העליון, ובאותיותיה עצמן, קדמו הזכרים לנקבות, כי י"א, קדמו לב' ההי"ן שהם נקבות, וכן באותיות הזכר קדמו י"ו לההי"ן, ולפיכך ילדה זכר תחלה ת"ת, והוא ברא בוכרא, וברתא בתר הכי. ואפילו בשפע היורד, היא ניזונית ממנו, וז"ס ה', ד' על ו', כי ו' ברא בוכרא, ונולד תחלה ונתגלה, ואח"כ נתגלה הכלה מבין חדוי כנזכר באדר"ז. נמצא, שהזיוג העליון שהוא לצורך החתן והכלה, באה שפע מזכר העליון לחתן, וממנו ניזונית הנוקבא. והזיווג התחתון, שהוא לצורך נשמות של התחתונים, יוצאין נשמות זכר ונקבה ביחד כלולים זה בזה, אלא שאחר כך מתפרשין לפום אורחין דבני נשא למטה. ולפיכך, הזיווג של תו"מ שהוא יאהדונה"י, נכללין זה בזה אותיות הזכר עם אותיות הנקבה והיו לבשר אחד, ומולידין נשמות כדומה להם, ומ"מ זיווג של אי הה יו הה, יש בו קצת התפשטות דין למטה, אחר שהנוקבא על הדכורא. והמחבר, הוא שם בן ד' ביודין, ה' על י' ודינא איהו. אבל זיווג ע"י אלף א הוא רחמים גמורים, דכולא דכורא יו"י. ובינה אושידת מיין לקבלא, בסוד נקודה אמצעית שבה סוד י'. ולפיכך י' בראש י' בסוף, והוא פלא יועץ כשהוא באלף. והוא זיווג עליון סוד רוחא ברוחא, נכללין זה בזה בפנימותו, דזיוג יא הה וי הה מלבר, וזיווג א מלגאו, והוא סוד נשיקין הנעלמים בעולמים העליונים:
והנה הצדיקים המוסרים עצמן על ק"ה עולין עד המלכות, והם מ"ן דילה, ועולין עוד עד הבינה, ונעשים מ"ן דילה לעלות למחשבה, והמ"ן והמ"ד הם סוד ך', דהיינו י' מלמעלה למטה, וי' מלמטה למעלה. והזיווג התחתון שהוא יאהדונה"י, הוא בסוד כ' כפופה, והזיווג העליון שהוא בסוד א, הוא בסוד ך' פשוטה שהוא אמא עלאה, י' מלמעלה למטה וי' ממטה למעלה, ולפיכך יש כ' כפופה וך' פשוטה. ולפי שהמוסר עצמו על ק"ה, עושה ב' זיווגים האלו, שהם כ' כפופה וך' פשוטה, לכן נאמר למשה על ר"ע, כ"ך עלה במחשבה, והבן זה מאוד. וז"ס, ר"ע נכנס בשלום ויצא בשלום, ב' שלימות לעילא ולתתא:
ודע, כי זיוג י"א ה"א ויה"ה, הוא ע"י הדעת אשר משה מרכבה אליו, והוא נשמה לת"ת וגופא לבינה, ולפיכך, פעם יקרא מאור הגדול ת"ת, ופעם יקרא בינה, וכולא חד. וזיוג הא' ע"י דעת העליון נשמת הבינה, ולפיכך נאמר למשה, שתוק כך עלה במחשבה, למעלה ממנו להיות מרכבה לזיוג הפנימי. ומשה ע"ה, מרכבה לזיווג אהיה. ולפיכך בקש משה מהב"ה, שתינתן תורה ע"י ר"ע, והודיע לו הקב"ה שהתורה הניתנית לישראל, היתה מגופא דבינה הנמשכת עד המלכות בסוד ה"ג, לכן היה ראוי שתנתן תורה ע"י משה שהוא הדעת, אשר משה מרכבה אליו, שהוא גופא דבינה נשמת ת"ת, והוא סוד תורה שבכתב, ולא תורה שבע"פ שהיא הפנימית. ולכן התחיל וידבר אלהים ולא וידבר ה', וכ"ז רומז, במה שהוליכו בבתי מדרשות עליונים, ושמע על כל דיבור ודיבור, שהיו אומרים הלכה למשה מסיני, שהם סוד הו"ק הנמשכת מבינה, למשה שהוא סוד הדעת, מצד הדינין המתערין מינה, ר"ל הגבורות, ואז נחה דעתו עליו, שהפנימית לא נתגלה כלל, והבן זה מאוד. ולפיכך נאמר בתחלה, אהיה אשר אהיה:
והנה עם היחוד ק"ש עם בשכמל"ו, הוא סוד הנשיקין העליונים. ולפיכך סמוך להיכל אהבה אשר שם הנשיקין, צריך לייחדו. ולפיכך ד' באחד גדולה, לרמוז לה' עליונה, כי ה' עלאה נמי ד' הות, כנזכר בזוהר, ואנו מייחדין אותן בסוד נשיקין עלאין. ולפיכך יצאת נשמת ר"ע באחד, כי נתכוון לייחדם בסוד נשיקין עלאין, ובשכמל"ו הוא בסוד הנשיקין התחתונים דזו"ן. ולפיכך אין אנו אומרים ברוך שם אחד, אבל צריך לכוין להמשיך לה אחד כדאיתא בזוהר פרשת תרומה. ולע"ל שתהיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים, אז יהיה י"י למלך על כל הארץ, ולא יהיה אחיזה לחיצונים כלל בה, שהיה במקום מלכות בסוד אור הלבנה כאור החמה, וביום ההוא יהיה י"י אחד ושמו אחד, והבן גם זה מאוד. והם הם ציקי קדרה שהריחה בת מלך, הכלה הכלולה, כי הריחה נשיקין עליונים, ורצתה להזדווג בחתן רוחא ברוחא בזיוג העליון הפנימי, ולא אמרו משה, כי הוא היה בסוד נשיקין, בסוד פה אל פה אדבר בו, ולא היה צריך לאמרו, כי הוא המזווג תו"מ רוחא ברוחא בסוד נשיקין, ומזווג חו"ב גופא בגופא בסוד הדעת הנ"ל. ויעקב הוא המזווג גופא בגופא לזו"ן, ורצה לייחדם בסוד נשיקין בשעת מיתתו, כי כמו שהמוסר עצמו על ק"ה מייחד חכמה ובינה בסוד נשיקין עלאין, כך המוסר עצמו למיתה מייחד תו"מ בסוד נשיקין תתאין. ומה גם המכוין לכך בשעת המיתה ממש, וז"ס מיתת צדיקים בנשיקה:
ודע, כי גם בתפלה הצדיקים מעוררים מ"ן, לקבל מ"ד, בין בבינה בין במלכות, אלא שאין נשיקין לא עלאין ולא תתאין, כי אם ע"י שימסור עצמו למיתה, או על ק"ה, כי אז יהיה מ"ן לעילא או לתתא, וכן נשיקין לעילא או לתתא, ויהיה זווג שלם גופא בגופא רוחא ברוחא. והנה, אע"פ שהמוסר עצמו למיתה מיחד תו"מ בסוד נשיקין, וכן המוסר עצמו על ק"ה, מיחד חו"ב בסוד הנשיקין, זהו לפי שעה, אבל אינו נעשה מרכבה תמיד לכך, אא"כ ימסור עצמו למיתה על התורה ועל המצות בפועל, ועל ק"ה כר"ע. וסוד נשיקין התחתונים שהם בתו"מ רוחא ברוחא, הוא התעלמות הגוף העליון, ובטול הנתלין בו שהם הקליפות, כדי שיתדבקו אז רוחא ברוחא, ולא יהיה להם מעכב, וזה צריך בחשאי, לבל ינקו הקליפות מהכח החיוני המחיה את כולם, חוץ מיה"כ, דנהרא אמא עלאה בתתאה וכולא חד, ולפיכך אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ביה"כ בקול רם, ע"כ מהרח"ו זלה"ה, מכת"י הר"י ז"ל:
מ"ן - הם מן המלכים שבעשיה, והם נתונים תוך הקליפות של עשיה וקרובים אליה. וכן מלכי יצירה, קרובים אל הקליפות דיצירה, וכן בבריאה. והנה, יש שם ב"ן בעשיה, והוא המברר בירורי המלכים דעשיה, וזה ע"י שיתוף נפשות דעשייה, ויורדין עד המלכים ומוציאים בירורים מהם משם, ומעלין אותן עד היצירה, ושם הרוח של צדיק יורד. ר"ל, עולה עד מלכי יצירה, ומוציא ומברר משם מה שיוכל, כפי גודל התפלה או המצוה ההוא, וזה בסיוע ב"ן דיצירה. ואז עולין שניהם עד הבריאה, ואז הנשמה עם שיתוף ב"ן דבריאה, מבררים ועולין עד נוקבא דאצילות, ושם ניתנין ביסוד שלה בסוד מ"ן, ואז יורדים החסדים מן הזכר, ומשניהם נתקנו עולמות. וכבר ידעת שיש חסדים דאמא, ויש דאבא, וגבורות דאבא הם החסדים דאמא, וכבר נת"ל בג"פ ב"ן בנ"א. שם ס"ג מעלה מ"ן דאמא, ושם מ"ב מוריד מ"ד דאבא, ושם מ"ה מוריד מ"ד דז"א, ושם ב"ן מעלה מ"ן דמלכות:
צמח, צריך להקדים מ"ן דמלכות, קודם מ"ד דז"א. כמו מ"ן דאמא הקודמין למ"ד דאבא, וכן הכלל בסוד כוונת המברך את ישראל וכו':
מהחברים - אח"ז אומרים א"מ אתה, ד"פ אבינו וכו' ואנחנו לא נדע. והכוונה, כי אע"פ שהתפלל בישיבה נגד כ"י, ובעמידה נגד ת"ת, ונפלנו על אפינו, עכ"ז, אנו מודים כי אין בנו מעשים, אלא שיעשה למען שמו הגדול, וזהו כי עליך עינינו. ואם יש בנו עונות, שיעבור ראשון ראשון, ולזה אמר אל תזכור לנו וכו'. לכן תמצא בו ק"ח תיבין, נגד הוי"ה שעולה ק"ו כנודע, וכלול מדין ורחמים, הרי ק"ח. והיא נגד יסוד שנקרא ח"ק, וכ"י נקרא חקה, שנאמר זאת חקת התורה:
מהחברים - בסוד נ"א זוכה למעלות רבות - א'. נעשה בריה חדשה, כאלו כבר מת ונסתלק מן העולם. ב'. נותנין לו עוז ותעצומות ללחום עם היצר הרע. ג'. תוספות השכל בתורה ובסודותיה. ד'. תוספות דביקות בקונו. ה'. זוכה למסילה כדכתיב אשרי אדם עוז לו בך מסילות בלבבם. ו'. השפעה לשכינה, שאומרת תן לי כך, בשביל פלוני בני. ז'. אין חטא בא על ידו, ואם יזדמן לו באקראי יתיסר באקראי עד ימרוק עונותיו. ח'. אם זוכה למות ולהסתלק, במותו אומרים לו שלום בלי עיכוב, ושאר הצדיקים שלא כוונו לזה מתעכבין כל שבעה:
כוונת הקדיש שאחר נפילת אפים נתבאר במ"א והם ב' מ"ב, ושניהן של ע"ב: