פרי עץ חיים שער נפילת אפים פרק ד
ענין נ"א עריכה
ענין נפילת אפים למורינו האר"י ז"ל, הועתק מכ"י:
הנה בתפלה - ב' מיני מסירות למיתה:
- ( א ) עם מה שאנו מוסרים עצמינו על קדוש השם בקריאת שמע,
- ( ב ) ועם מסירה למיתה בנפילת אפים כנודע.
והענין, כי יש ב' מיני זיווגים באצילות העליון -- אחד זיוג חו"ב, ואחד זיוג ת"ת ומלכות. ואי אפשר לשניהם בלי מ"ן. אמנם מ"ן דמלכות הם נשמות הצדיקים. וכאשר ימסור עצמו למיתה, וכאילו נפטר מן העולם ותדבק נשמתו למעלה ביסוד שלה בסוד באר, ויעשה באר מים חיים, ואז יוצא מ"ד מת"ת, וזווג זה הקדוש נעשה כתיקונו. וזהו סוד "אליך י"י נפשי אשא" - להעלות נשמתו למעלה ויעשה בירא דמיין, נבעין מתתא ונבעין מלעילא. נביע מתתא -- מנשמותיהן דצדיקייא, ונביע מלעילא -- מן דוכרא.
ומ"ן דבינה המשובחים, הם הצדיקים המוסרין עצמן על קידוש השם -- שהיא הבינה הנקראת "שם גדול", ו-"קידוש" הוא לעלות ממטה למעלה (בסוד הקדוש שהוא חכמה). אבל מסירות עצמו למיתה הוא בסוד מלכות, שהוא אתר דמותא. וקדוש השם -- למעלה.
וזהו סוד "כי עליך הורגנו כל היום"-- עליך ממש, כי הם למעלה ממלכות. ובמוסר עצמו למיתה כתיב "אליך י"י נפשי אשא"-- "אליך" ולא "עליך", כי הם למטה במלכות.
וזהו סוד אפילו הוא נוטל נפשך -- "הוא" דייקא בסוד "ועבד הלוי הוא", דהיינו בינה, המעלה נשמות הצדיקים לעלות בהם למחשבה עליונה. וזהו שאמר למשה שתוק כך עלה במחשבה על ר"ע כשנהרג על קדוש השם:
ודע, כי הזיוג העליון הוא סוד א’ - י' למעלה (בסוד מ"ד), י' למטה (מיין נוקבין), ו' באמצע (בסוד דעת עליון המזווג חו"ב). וזיווג התחתון הוא בסוד יאהדונה"י - י' בראש (מיין דכורין), ו-י' בסוף (מיין נוקבין), ו' אותיות באמצע (סוד ת"ת).
והנה, גם לזווג עליון יש בחינה אחרת בסוד יאה"ה ויה"ה - י' בראש, ה' בסוף - סוד י"ה. והם י"ה[1] בראש (מיין דכורין), ה' בסוף (מיין נוקבין). כי אין להם כח לעלות ממטה למעלה בבינה כי אם הה' העליונות (כח"ב ח"ג); ובמלכות כולן עולין ממטה למעלה (בסוד י'). ולפיכך בבינה ה' ובמלכות י'.
ועוד, כי הבינה נקראת אם הבנים, והמלכות הם הנשמות של צדיקים. ובני הבינה שהם ד'ו' בסוד ה' - הם מ"ן דילה, והם ת"ת ומלכות. ובני המלכות הם נשמות של צדיקים - הם מ"ן דילה סוד י'. וטפה הנמשכת מן היסוד שהוא צדיק, מקום הצדיקים.
ועוד, כי כל נשמה ונשמה כלולה מי', ולפיכך י' בסופה.
והנה מ"ן של בינה לעולם אינם פוסקים -- כי בניה אצלה תמיד (תפארת ומלכות). ולפיכך הזיוג העליון תדיר ולא פסיק. אלא שבנשמות הצדיקים המוסרין עצמן על ק"ה יהיה זיווג העליון שלם ומשובח, ויראו בנים הני תרי עטרין דגניזין בגווייהו, ונהרי אנפי מלכא (כנזכר באדרא זוטא). ואז - "ונהר יוצא מעדן" (דהיינו בינה) "מעדן" (דהיינו חכמה), "להשקות את הגן" (דהיינו ת"ת), "ומשם" (דהיינו בינה), "יפרד והיה לארבעה ראשים" -- דאתעבידו לזעיר אנפין ד' מוחין, ואינון ד' בתי דתפילין דרישא (כנזכר באד"ז). וקאמר "יפרד" משום דאתפרשו ברחמי ובדינא, מה דלאו הכי לעילא דכולהו חד (כנזכר פרשת חיי שרה).
[כי ע"י הנשמות יאירו ת"ת ומלכות, הארה נפלאה. וכפי ערך הארתן, יהיה הזווג עליון משובח.] וכאשר אין איש מוסר על ק"ה -- לא בכח בק"ש, ולא בפועל כמו עשרה הרוגי מלוכה -- אז אין הזווג שלם לצורך בנים (תו"מ) להריק עליהם ברכה עד בלי די; רק להחיותן על עמדם לבד. ואז תקרא אתתרכת מעל בנין כנודע.
- ^ לכאורה זה טעות סופר וצ"ל יו"ד בראש - ויקיעורך