פרי הארץ/וארא

שאל השואל ארז"ל (שוח"ט עה"פ תהלים כג,ד) שבטך ומשענתך המה ינחמוני, שבטך זה יסורים ומשענתך זה תורה. פתח הרב בפסוק (ו,ג) וארא וכו' ושמי ה' לא נודעתי להם, ופרש"י ז"ל לא הודעתי אין כתיב וכו' שהרי כבר נאמר (בראשית יב,ז) וירא אל אברם אבל לא נכרתי להם בשם זה. והנה הרמב"ן^[1] הקשה על עניין היות משה, כבד פה וכבד לשון ואם הפירוש פשוט, קשה קושיות הש"ס (סוטה י"ב) על פסוק (שמות ב, ו) והנה נער בוכה, שכתוב תחילה ילד ואח"כ קורהו נער, אלא קולו כנער. ומקשה, א"כ עשיתו למשה רבינו ע"ה בעל מום, שהרי הלויים נפסלים בקול, אשר לכאורה על כבד פה קשה יותר ויותר! והנה סוף דבריו, כי אדרבא שהיתה דוקא כוונת השי"ת להיותו כן, שאם היה בעל לשון יפה ומהודר לא היה נראה גדולת התורה, כי באמת התורה מתוקה מדבש, מאור עיניים ומשיבת נפש, והכל היה בסיני, אבל היה אפשר לומר שהיה נראה להם מתוק מחמת טוב טעם ומתיקת דבורו של משה, לכן היה להיפך, ואף על פי כן, היה להם חן ומתיקות. והנה באמת הגדולים חפשו דרך לעבודת הבורא יתברך, אבל באמת היה משה נרפא בעת מתן תורה, כמאמר (שמות יט, יט) והאלהים יעננו בקול. אבל באמת הנה ידוע מגדולת הדיבור, כי זה כל האדם כידוע שהוא מעלת המדבר על החי. גם תרגום של (בראשית ב, ז) ויהי האדם לנפש חיה, תרגומו 'לרוח ממללא', שהוא החיות שבו. והוא האמת, כי הדיבור הוא המושל והמצוה והמנהיג את הכל. והענין להיות להיות בו הוא עיקר חיות ית"ש, כי הדיבור הוא בלי שום השגה ותמונה אם אמנם הוא מלובש באותיות, אבל הוא בשביל הבנת המבין והשומע. כי בלתי מלבושי האותיות, אין לדיבור שום השגה ותפיסה להבינו, ולעולם כל משפטי הדבור, יש לנפש יותר נאה ומהודר ומהירות ובהירות האפשרי, מה שאין הפה שבגוף יוכל לדבר, באלפי אלפים שנים. כי רוח דיבר בו ומילתו על לשונם (ע"פ שמואל-ב כג,ד) וכל אדם שמרגיל את דבורו להשגיח ולהבין כי מאתו לא תצא כי אם מה' הטוב והוא המדבר, הרי הוא בורא שמים חדשים וארץ חדשה כאשר היה בתחילת הבריאה, בדבר ה' שמים נעשו (תהילים לג,ו) ומה נשתנה עכשיו, אם האדם משיג בשעת דבורו איך שכל דבור ודבור שיצא מפי הגבורה הוא, ומשתלשל כל כך, עד שנשמע מפי. לכן באיזה דבור שהוא מדבר, הוא בורא מחדש, כמעשה דרבי עקיבא שנתמלא הבקעה ירקות ודלועין ע"י למודו (סנהדרין סח.) וכן הרבה מקדושים. וככל אמתות גדולת הדבור אם הוא בקדושה, כן נהפוך הוא ח"ו, אם הוא להיפוך להנאת עצמו ח"ו, בורא רקיעין של שוא ותהו, ונותן חיות בקליפות וממשילם על עצמו, שהרי הוא מוסיף כחם מחמת הנאת עצמו שהוא רוצה לקבל מהם, נמצא שהוא תחתם, ומקבל מהם. נמצא, הוא ממשילם על עצמו, מה שאין כן כשאינו מדבר אלא דבריו יתברך בלי שום פניית הנאה כלל, ואדרבא הוא קשור ע"י הדבור בו יתברך הבורא את הכל, הרי הוא מושל בדבורו. וכן הצתורה שהיא בריאת העולמות והנהגתם מתחילת הרצון עד עולם, היא עשרת הדברות. ונקנית בדבור כמאמר (דברים ו,ז) ודברת בם, שהוא ענין ההתקשרות עמו יתברך, אחדות גמור כנזכר. שהרי, הוא המדבר והמשמיע ע"י כלי זה האיש, בלי שום תמונה. אבל דבור כזה הוא המופשט מן המדות, מה שאין כן דיבור היוצא מחמת איזה מידה, כבר נתלבש במדה, ויש למדה התקשרות בכל הדברים הגשמיים, שהרי כל הנבראים השפלים התחתונים כולם, ע"י מדות הם. גם להיות כל מדה יש לה הרגל, וא"כ אי אפשר להיות נקי וברור דבריו ית' שהרי ההרגל משכח.

1. כנראה ט"ס וצ"ל הר"ן, והוא הר"ן בדרשותיו (דרוש ג' וה') עיי"ש.