פרדס רמונים לב ג

פרק שלישי:

הנרצה בפ' הזה הוא לבאר עקר הכונה.

צריך המכוון להמשיך רוחניות מהמדרגות העליונות אל האותיות שהוא מזכיר, כדי שיוכל להפריח האותיות ההם עד המדרגה העליונה ההיא למהר שאלתו. והכונה, כי הבל פיו של אדם, לא דבר רק הוא, כדפי' בשערים הקודמים, אמנם היא רוחניות מתהווה מהבל פיו של אדם. וצריך אל הרוחניות ההוא כח להפריח שאלותיו ולהעלות האותיות עד המדרגות הנרצות לו. וזהו עקר הכוונה להמשיך כח כדי שבכח ההוא יעלו האותיות למעלה ויתהוו במקום רומו של עולם וימהרו בקשתו.

אמנם ראוי לדעת, כי לא ישתווה הזכרת הכנויים כהזכרת שם בן ד' עם היות שיהיה בכונתו לעולם אל ההויות כדפי' לעיל.

והענין, כי כאשר יזכיר האדם שם בן ד' אז ראוי שיכון אל עצם הספירות ואל רוחניותם הפנימי הנעשה לבוש אל עצם המתפשט מהא"ס. וכשיכוין בכנויים אז יצייר בדעתו אל ספירה בבחינה פרטיות שבספי' עם היותה כלולה מעשר ספירות הנרמזות בד' אותיות השם והם ענפי הספירה ההיא כמבואר לעיל עם היותה מתייחדת בכל העשר ע"י עשרה הענפים כי זהו קשר ויחוד הספירות כדפי' בשער מהות והנהגה. ועם היות ששם בן ד' בארו הרשב"י ע"ה בספירה ידועה, עכ"ז ירמוז אל עשר השרשים בכלל עם התעוררת פרטי לספירה ההיא :

ועוד ראוי לדעת כי בהזכיר כנוי מהכנויים ראוי שנדע הכנוי ההוא לאיזו בחינה מהבחינות שבספירות הוא רומז, כמו שביארנו בשער הכנויים ובשער ערכי הכנויים. ובזה לא יקשה כפל מלות במדה אחת, כי מה שירמוז הכנוי הזה לא ירמוז זה. וראוי לכוון בכל ענין וענין כפי דרכו וקרוב אלינו הדבר מאד בפינו ובלבבנו לעשותו.

ועתה נשוב לבאר, כי כאשר נזכיר שם משמות שאינם נמחקים, צריכין אנו לכוין בכלל הספירה ההיא הנרמזת בו בלי פנות אל בחינה מבחינותיה, עם היות שיש להם פירוש, כדפי' בשער השמות איך הם כוללות כל המדות וכמה בחינות אחרות, אמנם הם היכלות לעצם הספירות שהם השמות הנזכר לעיל שהוא שם הוי"ה שבכל ספירה וספירה. ולכן כאשר נזכיר שם בן ד' ממש שהוא לפעמים רומז בספירה מן הספירות אז ודאי יהי' הכונה [גם] אל עצם פנימיות הספירות, וזה לא ימצא אלא מעט מן המעט. וכאשר נזכיר שם משמות שאינם נמחקים, אז הכוונה שהוא היכל אל העצם [הספי' הפנימיות שהן ההויות הנז'], אבל בכללות הספי' [ב]. וכאשר נזכיר כנוי מהכנוים, אז ודאי הוא בבחינות המתבחנות בכל ספירה וספירה לפי מה שיהיה הכנוי. זהו בערך פרטיות המלות.

אמנם בכל התפלה צריך לכוון קול בת"ת ודבור, שהוא חיתוך המלות במלכות ידו"ד אדנ"י, ומתייחדים יחד, שהרי הוא אומר קול ודבור יחד, נמצא שלעולם דעתו אל שם זה יאהדונה"י שהוא רמז אל היחוד. וכן בכל עת שירצה לרמוז אל היחוד יכוין אל שם הזה.

ועוד יכוון כי הקול והדבור הם כלולים מאש מים אויר, שהם גדולה וגבורה ת"ת שעל ידם היחוד, כנודע שהקול יוצא מורכב מאש ומים ואויר כמבואר בערכי הכנויים. ואחר שכוונת היחוד בתפלה אל שם היחוד לא תבא לידי עון. וראוי לכוין בכל שם משמות שם בן ד' אל שם י"ב שפי' בשער פרטי השמות.

עוד ראוי שיכוין בתפלתו באיזו מדה מן התפלות הוא כעת אם שחרית אם מנחה אם ערבית ובאותה מדה יהיו כל כוונותיו לפי שעתו ר"ל קודם תפלתו.

ויש עוד כמה וכמה פרטים אשר מתבארים בענייני התפלה שאין ראוי להעלותם בכתב הנה לאריכתם, ועוד שאינם מתייחסים לכאן ויבואו בספר בפני עצמו אם יגזור השם בחיים.

והנה נשלם הפרק הזה, ונכלל השער הזה, ונשתכלל הספר הזה - תהלה לאל יתברך והודאות לשמו הגדול והקדוש ברוך הוא :