פרדס רמונים כ ב

פרק שני: בשם אהי"ה. השם הזה יחסו אותו לספירת הכתר. וביאר פירושו רבי משה בספר השם, וז"ל מלת אהיה מורה על ראש וסוף. האל"ף מורה על קדמותו, ואין א' בלא ה' הנעלם, וי"ה מורה על חכמת שלמה. עוד אמר [שעיקר השם456 הוא א"ה והוא נעלם, ולכן אין מזכירין אותו בשום ברכה כי לא גילהו משה לזקנים. עכ"ל (ע, בפלח). והנה דבריו מבוארים כי שם אהי"ה מורה אני ראשון ואני אחרון, כי א' בכ"ע מורה על קדמותו והיותו ראשון לאצילות. וה' ראשונה הוא נעלם באל"ף, כי אין הזכרות אל"ף בלא ה', אמנם י"ה מורה על המלכות כי היא אחרונה לכל הספי' והיא תכלית האצילות. והנה עיקר השם שמורה על הכתר הוא א"ה והוא נעלם וכו'. עוד כתב המדבר על פי מגיד כי ד' אותיותיו הם נגד ד' אותיות של שם בן ד'. כי הא' נגד י'. כיצד, קוצו של יו"ד של האל"ף הוא בכתר מורה על דקותו והעלמו, וגוף היו"ד מורה על עצמותו והמחשבה הטהורה המתפשטות. והוא"ו האמצעי של הא' מורה על ההפשטות הצנורות מחכמה אל הבינה. והיו"ד התחתונה של האל"ף הוא מציאות הבינה המתדבק בחכמה. והה' רומזת בבינה במקומה, כי היא פתוחה מלמטה להשפיע אל שאר האצילות אשר תחתיה והיא פתוחה מלמעלה פתיחה דקה לקבל מהכתר ורחבה מלמטה להשפיע להתפשטות כלו. והיו"ד באמצע נגד הוא"ו בשם בן ד', והנה היא התחלת שם בן ד' אשר בתפארת כנודע. והה' אחרונה נגד המלכות כי היא פתוחה מלמטה להשפיע ופתוחה מלמעלה לקבל הדקות העליון ורחבה למטה ג"כ לקבל התפלות כלם ולהעלות בצד הדק למעלה בדקות. ע"כ דברי המגיד וקצרנו לשונו. ובשם זה מצאנו בס' הזוהר פ' אחרי (דף, סה.) וז"ל א"ל, אי ניחא קמיה דאבא הא שמענא בהאי דכתיב אהיה אשר אהיה ולא קאימנא ביה. א"ל אלעזר ברי הא אוקמוה חברייא, והשתא בחד מלה אתקשר כלא. ורזא דמלה הכי הוא. אהיה דא כללא דכלא. דכד שבילין סתימין ולא מתפרשן וכלילן בחד אתר, כדין אקרי אהי"ה כללא, דכלא סתים בגוויה ולא אתגלייא. בתר דנפיק מיניה שירותא וההוא נהר אתעבר לאמשכא כלא, כדין אקרי אשר אהיה, כלומר על כן אהיה, אהיה זמין לאמשכא ולאולדא כלא. אהיה, כלומר השתא אנא הוא כלל כלא כללא דכל פרטיא. אשר אהיה, דאתעברת אימא וזמינא לאפקא פרטין כלהו ולאתגלייא שמא עילאה. לבתר בעא משה למנדע פרטא דמלה מאן הוא, עד דפריש ואמר אהיה דא הוא פרטא והכא לא כתיב אשר אהיה. ואשכחנא בספרא דשלמה מלכא, אשר בקיטורא דעדונא קסטירא עילאה חברותא אשתכח כד"א באשרי כי אשרוני בנות, אהיה דזמינא לאולדא. ת"ח היך נחית מדרגא לדרגא כו' לאחזאה קב"ה למשה קשרא דמהימנותא. בקדמיתא אהיה כללא דכלא סתים ולא אתגלייא כלל כמה דאמינא, וסימנך ואהיה אצלו אמון וגו' וכתיב לא ידע אנוש ערכה וגו' לבתר אפיק וכו' וההוא נהרא דאיהו אימא עלאה אתעברת וזמינא לאולדא. ואמר אשר אהיה, זמינא לאולדא ולתקנא כלא. לבתר שארי לאולדא ולא כתיב אשר, אלא אהיה, כלומר השתא יפוק ויתתקן כלא. בתר דנפיק כלא ואתתקן כל חד וחד באתריה, שבק כלא ואמר יהו"ה. דא פרטא ודא קיומא. ובההיא שעתא ידע משה רזא דשמא קדישא סתים וגלייא ואתדבק ביה במה דלא אתדבקו שאר בני עלמא. זכאה חולקיה. אתא רבי אלעזר ונשיק ידוי עכ"ל. ופי' כי ר"א שמע דברי החברים הנחמדים בפי' שם אהיה אשר אהיה היותו בכתר חכמה בינה. פי' אהיה הראשון בכתר, אש"ר בחכמה, אהיה בבינה. ולא היה מתישב אצלו. שדוחק הוא לומר ששם אהיה יהיה שוה לבינה ולכתר. ובזולת זה מלת אש"ר היותו בחכמה. ולזה שאל את אביו ואמר לא קאימנא ביה פי' שלא היה מתישב אצלו. והשיבו אביו הרשב"י ע"ה בחד מלה אתקשר כלא. ופי' אל תתמה היות שם אהיה מתייחס גם בבינה כי הכל ענין א' ודרך א' כמו שיתבאר. אהיה דא כללא דכלא. פי' בתחלת האצילות קודם ההתפשטות הספי' היה האצי' נכלל בכתר ושם במציאות הכתר מתגלים החכמה והבינה דהיינו נקודה דכליל ג' טיפין כמבואר בזוהר ובארנו בשער סדר האצילות. ואמנם אמרנו שהיו הג' ראשונות מתגלות, אין הכונה גילוי עצמי. אבל הכוונה קצת גילוי, פי' נתהוו שם במציאות נעלם. והנה בהיות הכתר נכלל בכללות הזה נקרא אהי' הראשון שבפסוק. וז"ש אהיה דא כללא דכלא, פי' כללות האצילות קודם ההתפשטות בהעלם ג' ראשונות ומתגלות קצת ביחוד גמור. וזהו אמרו דכד שבילין סתימין. שזהו העלם החכמה בכתר ושם הנתיבות הם נעלמות, וקראם שבילין לפי ששבילין הם צרים ודקים מן הנתיבות ובהיותם בכתר לא די שלא היו בכלל נתיבות אלא שבילין ואפי' בהיותם שבילים היו נעלמים וסתומים. ולא מתפרשן נודע כי הנתיבות הם נקראים פליאות חכמה. ואחד מן הפירושים שבמלת פליאות הוא מלשון (דברים יז, ח) כי יפלא שענינו הבדלה והפרשה. והטעם שהנתיבות הם נבדלות כל אחת מחברתה ומתחלקים אל ל"ב בחכמה. ולפיכך אמר כי לפי שהחכמה נעלמת בכתר הנתיבות לא היו נבדלות א' מחבירו, וזהו ולא מתפרשן. וכבר נתבאר כי גלוי הנתיבות שבחכמה הוא ע"י הבינה ומפני העלם הבינה בכתר שעדין לא נאצלה לפיכך לא היו מתפשטים אל הבינה אבל היו כלולים במקום א' דהיינו בחכמה שבתוך הכתר, וז"ש וכלילן בחד אתר. ואפשר לפרש ולא אתפרשן, מלשון פי'. והכוונה שלא היו מתבארים, דהיינו התפשטותם אל הבינה כי הבינה היא פירוש וביאור אל החכמה כנודע. וכל הכללות הזה שהיא כללות האצילות כלו בהיותו נכלל בכתר נקרא בשם אהי"ה. ושם אהיה לפ"ז הוא בכתר בהיותו רומז אל האצי' כלו נכלל בתוכו קודם התפשטותו אנה ואנה, וז"ש כדין אקרי אהיה כללא, דכלא סתים בגוויה ולא אתגלייא. פי' כדין איקרי אהיה ר"ל הכתר שהוא כלל כדפי' שבו נכלל כל האצילות והכלל הזה כלא סתים ולא אתגלייא. פי' סתים ונעלם בערך הכתר שלעולם הוא סתום אפי' אחר האצילות. ובערך שאר האצילות הנעלם בו אמרו ולא אתגלייא, פי' לא נתגלה מציאותה כלל. בתר דנפק מיניה שירותא פי' אחר אצילות החכמה והתפשטותה. והחכמה נקרא שירותא כדפי' בשער ג' פ"ז בס"ד. וההוא נהר אתעבר פי' הבינה הנקרא נהר. והרי אחר אצילות החכמה, הבינה. והבינה מעוברת בכל הספי' של ההקף בתוכה כי בה היה הסדר האצילות. כי הכתר האציל החכמה ובתוכה כל ח' ספירות הנשארות, והחכמה האציל הבינה ובתוכה כל ז' ספירות הנשארות כדפי' בשער סדר האצילות. וז' ספי' שבתוך הבינה נקראים עיבורה ועתה אצילות' ועיבורה הכל א'. ולפיכך אמר וההוא נהר אתעבר לאמשכא. פירוש נתמלא מהספירות להאצילם ולהמשיכם אל מקומם. וקרא לבינה נהר להורות על רצון ההמשכה כדפי'. כדין אקרי אשר אהי"ה. נודע כי עיבור הבינה ומילואה הוא ע"י החכמה והחכמה והבינה נכללים באש"ר אהי"ה כדמפרש ואזיל. כלומר על כן וכו' הוקשה לו כי לפי דבריו אהי"ה הראשון מורה על כללות והעלם כדפי', ואהיה השני מורה גלוי והמשכה, ואיך אפשר שתיבות שוות יורו עניינים הפכיים. לזה בא ליישב כל תיבה ותיבה לפי ענינה ומתכונתה. וז"ש כלומר ע"כ אהי"ה. פי' אהי"ה הא' ע"כ אהי"ה פי' אהיה זמין לאמשכא ולאולדא כלא. הכונה כי פי' אהי"ה הא' כמו אפעל. והכונה אני אגלה ואמשיך הענין באצילות אבל עדין איני מתחיל לימשך. ואע"פ שמלת אהיה מורה על ההויה העתידה אין הכונה שהוא מעותד להגלות, אמנם כוונת המלה להורות לנו כי הוא מלא ומוכלל בכל האצי' המעותד להגלות. וזהו שא"א לומר הענין הזה אם לא בתיבת אהיה המורה אני נכלל בכל האצילות המעותד להגלות. ואין הכונה שהוא מעותד להגלות ממש אמנם הכונה אני מלא בכל האצילות העתיד [להתגלות] וזהו תיבת אהיה. וזהו שחזר ואמר אהי"ה כלומר השתא אנא הוא כלל כלא כללא דכל פרטא. פי' כלל כל האצילות שהוא פרטי הספירות. והנה כיון בלשונו שני פעמים, כלומר האחד ביאור המלה שכונתו לומר שהוא עתיד להגלות, וז"ש אהיה זמין לאמשכא ולאולדא כלא. ולפי שאין הכונה שרוצה הוא להמשיכו אלא הכונה בתיבה זו לומר לנו שבו נכלל האצילות העתיד להתגלות ואין מלה שתכלול זה אלא תיבה זו, וז"ש השתא אנא הוא כלל כולא כללא דכל פרטא, פי' אין הכונה אלא להודיעו שהוא כללות האצילות העתיד להגלות ע"י הבינה לא על ידו. אמנם אש"ר אהי"ה שהוא התפשטות החכמה והבינה להאציל, ופי' דאתעברת אימא וזמינא לאפקא פרטין כלהו לאתגליא שמא עילאה. פי' אשר הוא לשון הכנה והזמנה, וכ"פ רז"ל. והכונה הוא שאהיה העליון נזדמן והוכן להתגלות, וז"ש וזמינא לאפקא פרטין כלהו דהיינו פרטות הספירות עולם ההיקף המתגלים ע"י הבינה כנודע. ולאתגליא שמא עילאה פירוש אהיה הנעלם. וזהו אשר אהיה, פי' אהיה הנעלם מזומן להגלות. והנה אשר אהיה הוא חכמה ובינה כי שתיהם נכללות במלת אשר כמו שנבאר ב"ה. לבתר בעא משה וכו'. פי' רצה לדעת האצילות בעצמו במקומו למטה במקום פרטיותו, ונאמר לו אהיה פעם ג' המורה על האצילות במקומו. וזהו שאמר פרטא דמלה מאן הוא. פי' האצילות בעצמו, ונאמר לו אהיה פעם ג', וזהו עד דפריש ואמר אהיה. ומשום דקשיא ליה דאהיה לאו איהו פרטא אלא אדרבה הוא כללות האצילות כדפי' לעיל. לכן השיב ואמר כי כיון שלא נאמר כאן אשר אהיה דהוה חזי למימר אהיה אשר אהיה שלחני ולא קאמר אלא אהיה ש"מ מלה חדתא אמר. והיינו התפשטות האצילות ופרטיותו, דאי לא תימא הכי לבעי ליה למימר אהיה אשר אהיה שלחני אליכם אלא ש"מ כדאמרן. ואשכחנא בספרא דשלמה מלכא וכו'. הביא ראיה לפי' אש"ר אהי"ה דהיינו חכמה ובינה, משלמה שפירש המלות בלשון ארמי. וקיטורא, פי' קשר ויחוד. וקסטירא, פי' היכל, וכן תרגומו בירושלמי (בראשית כה, טו) אלה הם בני ישמעאל וגו' בחצריהם ובטירותם, ובקסטרותהון. ועתה בא לבאר תיבת אשר, ואמר בקשורא דעדונא, פי' ביחוד וקשר העדן שהוא החכמה עם הבינה שהיא ההיכל העליון דהיינו קסטירא עילאה. חברותא, פי' יחוד גמור אשתכח. נמצא תיבת אשר ועניינו הוא שהבחינה אשר לחכמה להשפיע לבינה נקרא אשר. והבינה ג"כ נקרא אשר בבחינתה הראשונה המתדבקת בחכמה. וזה שאמרה לאה שהיא הבינה באשרי כי אשרוני בנות פי' השפע הנשפע אליה מהחכמה שבה היא מתאשרת בין הבנות ר"ל בין שאר הספירות. ואהיה היא בחינה של בינה העתידה להתגלות וללדת הספירות. ת"ח היך נחית מדרגא לדרגא וכו'. בא עתה להכריח ענין אהיה כי עם היות שהם שלשה שמות שוות יורו על עניינים מחולפים. וזה הכריח מהפסוקים שכיון השם ית' להודיע למרע"ה להבין ולהסתכל בסדר האצילות מדרגה אחר מדרגה ולכן מוכרח שאין ג' אהי"ה שוים אלא כל אחד מדרגה למטה מחבירו. בקדמיתא אהי"ה וכו' פי' אהי"ה הראשון כונתו בכתר, והטעם שהוא כלל הכל כמו שפי' למעלה. וסימן ואהי"ה אצלו אמון וכו'. פי' אהי"ה הוא אצלו כלומר אצל הכתר, שם הכל אמון ומתגדל ומתברך ומתרווה ומתעלה. וכן כתיב לא ידע אנוש ערכה. פי' אין מי שידע ערך החכמה ואינה מושגת אפילו בארץ החיים שהיא הבינה, והטעם מפני שעדין לא היה אצילות הבינה כי הכל היה כלול בכתר הנעלם כדפי' לעיל. לבתר אפיק כו' פי' לאחר אצילות. החכמה האציל הבינה, והיינו פי' לבתר. אפיק ההוא נהרא דאיהי אימא עילאה כו' קראה נהר ואם. הוכרח לומר נהר לרמוז אל ההמשכה הנמשכת כנהר, וקרא אם לרמוז שהיא מליאה ומתעברת כאם המתעברת ומלאה בעוברין. ואמר אשר אהי"ה זמינא לאולדא כו' כדפי' אשר. הכונה שמזומנת להוליד האצילות הנעלם והיינו אהי"ה. וכבר נמצא האית"ן משמשת פעולת המקור והצווי. וכן אהי"ה עם היות אית"ן עתיד משמש במקור שהוא תחלת ההויות ועדיין לא נשלמו. וזהו לבתר שארי לאולדא פי' תחלת ההתגלות וקודם הגלוי מכל וכל נקרא ג"כ אהי"ה. ומפני שזה דוחק גדול כי עקר אהי"ה פירושו זמין לאולדא כדפי' לעיל. לזה הכריח הענין שאמר אהי"ה, ולא אמר אהי"ה אשר אהי"ה. ומ"ש כלומר השתא יפוק וכו'. פי' קצת ההתגלות כאומר על קצתו עתה יושלם הענין מכל וכל. וז"ש ויתתקן כלא פי' יתתקן מכל וכל. כי כבר התחיל לצאת ועדין לא נשלם ולפיכך לא נתתקן ובתשלומו יהיה נתקן הכל גם הפנימי. ופי' יפוק, ר"ל יפוק קצת הנעלם. בתר דנפיק כלא ואתתקן כל חד וחד באתריה. כלומר בעוד שלא נשלם האצילות וסדר המדרגות היה נכלל בשם אהיה. ואחר השתלם התיקון מכל המדרגות אז נכלל בשם בן ד'. וז"ש בתר דנפק כלא ואתתקן כל חד וחד באתריה שבק כלא. פי' הניח שמות אהי"ה ואמר יהו"ה. ולפיכך לא נזכר עוד בתורה שם אהיה כי מורה על חוסר שלימות ותיקון ואצילות המדרגות ולכן אין ראוי שיזכר שם אהי"ה עוד אלא שם בן ד' כי לא הוזכר בתורה שם אהיה אלא ללמוד סדר המדרגות וסדר אצילותן. אמנם אח"כ אמר (שמות ג, טז) לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם כה אמר יהו"ה. כי אין ראוי שיזכר אלא שם בן ד' המורה על קשר העולמות ואצילותם ממעלה למטה מראש ועד סוף, כמו שפי' בשער הקודם בביאור שם בן ד' שהוא כולל כל המדרגות בד' אותיותיו. ואעפ"י ששם אהיה מורה על י"ס כדפי' לעיל, עכ"ז אינו אלא בהיותם כלולות למעלה קודם אצילותן כדפי'. ושם בן ד' מורה על התפשטות הענפים והסנסנים כדמוכח. ולכן יתייחס שם אהיה בכתר ולא להראות גילוי דבר מה אלא להורות על ההעלם. ולא יתייחס אליו שם בן ד' מפני שהוא מורה על התפשטות הענפים והסנסנים. ולכן שם בן ד' אינו נהגה מפני שבהגיונו מורה גלוי והעושה כן חוץ מהיכל מלך הכרת תכרת הנפש ההיא. אבל שם אהי"ה אדרבה בהגיונו מורה העלם. וכבר הארכנו בענין הזה בפרק הקודם. ואמר יהו"ה דא פרטא כו' כדפי'. ידע משה רז"א דשמא קדישא סתים וגליא. פי' קודם האצילות בהיותו נעלם וגם אחר האצילות אחר ההתגלות. והשיג המדרגות הנעלמות והנגלות מה שלא השיג ילוד אשה. ע"כ פי' המאמר. ומתוכו נתבאר לנו פי' שם אהיה כל א' לפי מקומו ועניינו. ועם היות שעלה מתוך המאמר הזה ושאר דברי המפרשים היות שם אהיה בכתר, וכן פי' לעיל בשער הקודם כי בו שם בן ד' נעלם. זהו לפי דברי הרשב"י ע"ה באידרא דנשא. אמנם בשעת פטירתו הסכים כי אין בכתר שם כלל ועיקר. ושם בן ד' הוא מחכמה ולמטה. ובתיקונים פי' הענין ואמר שהכתר לא יצדק בו שם כלל. אמנם נקרא בשם בן ד' מצד החכמה ובשם אהי"ה מצד הבינה. והדבר בעצמו מתבאר מתוך דבריו כי החכמה מציאותה למעלה בכתר וכן הבינה וזהו חלק המתגלה מהכתר לא הכתר עצמו. ולכן אם יכונה בו שם היינו מה שיתגלה ממנו. והטעם שהחכמה בשם יהו"ה שהוא פרטא והבינה בשם אהיה שהוא כללא, והיה ראוי להיות בהפך. הענין ההוא מתבאר במה שפירש באדרא כי החכמה מוחא והבינה קרומא דחפי על מוחא. נמצא היות הבינה מעלמת ומסתרת החכמה ולכן החכמה בגלוי והבינה בהעלם (רל בשם, אהיה). ואגב אורחין הרווחנו כי ב' שמות אהיה הם בבינה אלא שזה מציאותה בכתר וזה מציאותה בבינה עצמה, ושם ג' הוא מציאותה אחר תחלת האצי'. וידענו כי לא יוכל המעיין לעמוד על דברינו באמתות אם לא מתוך מה שפי' בס' אור יקר בשער ה' באידרא בענין מוחא וקרומא: