פרדס רמונים כח ה

פרק חמישי: בביאור קמ"ץ ופתח. בקמץ רבו הפי' בדברי הרשב"י ולשונות המחולפים ואנחנו נפרש דבריו כפי אשר יורנו מן השמים. במקום א' פי' כי הקמץ הוא בכתר ופי' הכוונה לרמוז על העלמו כי הוא קמוץ וכמוס כנודע. ובמ"א פי' כי קמץ קומץ סתום תלת ספירן. ובמ"א פי' כי קמץ הוא בחסד והכריח דבריו מפ' וקמץ הכהן (ויקרא ה, יב,). ובמ"א פי' כי קמץ הוא ת"ת ומלכות בסוד ו' שורק המבואר בפ"ק. כבר בארנו בשער מהות והנהגה פט"ו בתוספת העלם ג' ראשונות על שאר הספי'. ובארו בזהר (יתרו דף, צג) בפ' שלח תשלח את האם שהוא הבינה כמבואר שם בארוכה. וא"כ ימשך לפי זה כי חסד היא המגלה כל הדברים העליונים הסתומים ונעלמים בג' ראשונות כי ממנו ולמטה תחלת ההתגלות והנה לפי זה העיקר הקמיצה וההעלם הוא בכתר עם הצטרף אליו גם החכמה והבינה שגם הם נעלמות ואם לא כהעלמו. והנה כאשר נבחין הבינה והחכמה בערך בחינת הכתר הם ודאי נגלות ואדרבא הם המגלות כל הדברים הנעלמים שבכתר ולכן לא יתיחס קמץ אלא בכתר. וכאשר נבחנם בערכם אל ערך שאר הספי' התחתונות נמצאם נעלמות, ומה גם בהצטרפם אל הכתר, ולכן יתייחסו שלשתם בשם קמץ. ומפני כי גלוי ג' ראשונות הנכללות בשם קמץ הוא ע"י החסד א"כ ראוי שיהיה מציאות הקמץ מתייחס גם אל החסד להורות שהקמץ המתעלם למעלה מתגלה על ידו. ועוד שהחסד פרוכת מסך מעלים הדברים העליונים ושך בעדם ומוציא מציאותם לתחתונים א"כ יתייחס בו שם קמץ מפני שהוא קומץ וסוגר בעד האצילות העליון כדפירשנו. ומפני כי כל האצילות ר"ל ההויות הם נכללים בת"ת ומלכות וכאשר ת"ת ומל' יתייחדו אז הוא יחוד העליונות ואז מתייחדים כל ד' אותיות שבשם שהם הת"ת ומלכות והחכמה עם הבינה ומתעלמים ו"ה התחתונות עם י"ה העליונות עד ששואלים כל הספי' איה מקום כבודו כו'. אי"ה, הם א' כתר י' חכמה ה' בינה. שם, הוא מקום שהוא הת"ת. כבודו, המלכות. להעריצו, פי' לחזקו בחוזק ההשפעה והזווג והיחוד שהם מתייחדים. ואז הם נקמצות ונעלמות ואין השפעה לעולמות לרוב ההעלם ואז נאמר חשמל דהיינו פעמים חשות שאין שופע אליהם עד היות שעת פותח את ידיך שהם שני יודין שבשם יאהדונה"י שהאחת בת"ת והשנית במלכות שהם שם יהו"ה ושם אדני ובהתפרדם איש מעל אחיו הם משפיעים לעולמות רוב שפע וברכה ממה שקבלו. א"כ ראוי שיתייחסו בקמץ מאחר שביחודם הם נקמצות למעלה וביחודם נקמץ הכל ועל ידם מתגלה הקמץ הכמוס לכן עיקר צורת הקמץ ו' י' תפארת ומלכות. וחסד הוא תחלת ההתגלות מכתר חכמה ובינה. והכל ענין אחד מיוחד קשר אמיץ וחזק. ובזה אין תימה לדברי המקובלים האומרים שהקמץ הוא דין מפני שהוא מורה קמיצה והעלם כדפי'. וכביכול בעוד כך, יש קצת הסתר, עם היות ע"י ההסתר ההוא נמשך אח"כ רוב שפע וברכה: ואבד הקמץ הוא הפתח, מטעם כי הוא הת"ת לבדו ומור' גלוי ופתיחת הדברים. והוא שהמל' בבואה מלפני המלך מספרת לנערותיה מכל מיני מאכל אשר יאכל שקבלה מבעלה ומגדנות אשר נתן לה בעלה ואז היא מראה חותם המלך החקוק' עמה כענין שימני כחותם שפירשנו בשערים הקודמים ומטעם זה בקצת המקומות פי' כי הפתח בגבורה מפני כי על ידו תתפרד מהתרפק עם דודה כדי לחלק ולתת טרף לביתה וחק לנערותיה. ולפעמים יתייחס הפתח אל החכמה לפי שג"כ הוא מגלה ופותח את הכתר ומשפיע עניינו למטה בסוד הל"ב נתיבות המגלות שרשם שהם תר"ך עמודי אור ענפי הכתר שבארנו בשער מהות והנהגה. ויש מי שפי' בפתח שהיא השכינה והיא הפתח לכל האצילות העליון ואמר שהוא נגד הרקיע הנברא ביום שני. עוד פי' שהפתח הוא רמז לרקיע שהוא פרכת המשמש תחת השכינה ואפשר שכוון לסנדלפון שהוא פרכת בהיכל ז' כדפי' בשער ההיכלות. ובקמץ פי' כי הרקיע הוא רקיע הנז' לעיל והנקודה הוא מטטרון שתחת הרקיע הנז'. ובספי' הקמץ הוא הוד ויסוד ונקרא היסוד קמץ מפני שהוא מקבץ השפע וקומץ אותו לתוכו. וניקוד השבא פירש הרשב"י שנקרא עבד עבדים כי היא עובדת לכל הנקודות. והשב"א הגיונו בצירי והוא הפך הצירי כי הצירי הוא רמז אל שני מאורות הגדולים והשב"א מאור גדול ומאור קטן וזה ודאי מורה שאחר ייחודם נתפרדה החבילה וירדה למטה להשפיע ולכן היא למטה מגלה ענין היחוד בהפרדם איש מעל אחיו. ולפעמים הוא עם הפתח מטעם כי הגבורה שהוא ([[הפתח {{{2}}}|הפתח, {{{2}}}]]) [השבא] בתוקף דינה חייבה המיעוט והיותה מאור קטן ומאור גדול ולפיכך תבא עמה [הפתח] להורות על הנאמר. או אפשר לרמוז כי עם היות שהם מאור קטן ומאור גדול שמורה המיעוט עכ"ז עין בעלה עליה שהוא פתח שהוא ו' וכבודו לאחר לא יתן ח"ו. ויש מי שפי' ענין השב"א שהוא יסוד ומלכות ולפיכך מתחטף יותר משאר הנקודות מפני שנבלע אשו של מלכות באשו של יסוד. ובמלאכים פי' שהם ממטרו"ן וגבריא"ל שהם זה למעלה מזה ולכן טעם החטף כדי שלא להזכיר ענין המיעוט אלא אדרבא להעלימו משום כבוד אלהים הסתר דבר. ועוד שלא לעורר הדין כי השב"א בהגיונו מעורר כח הדין ומפני שהוא מעורר הדין לכן בהיותו בגעי"א שהוא ו' שהוא בעלה אז נהפך אל הרחמים מכל וכל. וחלוקי הגעי"א יתבאר בשער הטעמים בס"ד. וכן שב"א הוא דין ואין צריך לראייה. ולא רצינו להאריך בביאור מלות והשמות והנקודות כי ענין זה עקרו בדברי הרשב"י ע"ה: