פרדס רמונים כה א

שער כ"ה הוא שער התמורות:

הנרצה בזה השער הוא לבאר ענין הקליפות מה הם ומאיזה צד נאצלו וכיצד אצילותם ומה תועלתם ועניינם כאשר נבאר בעורת הצור וישעתו:

פרק ראשון:

אחר שנפרקים הקודמים דברנו בכל הרשום בענין המלאכים הקדושים, ראוי לנו לדעת כי גם את זה לעומת זה עשה האלהים. כי כמו שיש צד הקדושה והטהרה והצדקה והיושר וטוב תכונת ההנהגה כדפי'. ע"כ כן יש צד הקליפה שהיא הטומאה הרצוצה שהיא הקטרוג ומצדה המשטין ומעוות את האדם מדרך הישר אל דרך לא טוב ועולין ומקטרגין עליו ומטמאין אותו כי טמא הוא וטמא יקרא וטומאה ירדפו.

ויש שואלין מאחר שהקדושה והטהרה והדקות הוא באצילות באין תכלית והוא מובדל מהמדות האלה תכלית ההבדל, אם כן מהיכן יצאו הקליפות והטומאות והיכן היו קודם יצירתן. ולכאורה היא שאלה עצומה וישתומם המשכיל עליה.

וקבלנו בזה ממורינו תירוץ נאה והוא משל אל הדגן המנוקה מכל פסולת תכלית הנקיון והטהרה, הנה עכ"פ שיאכל האדם אותו ויתעכל המזון ההוא במעיו ישאר שם פסולת הרבה ופרש. והנה הנאמר שבשעת אכילתו אכל הזהמא והפרש ההיא. לא. אלא לפי מציאת המזון קודם אכילתו היה הדבר הנאכל ההוא יותר נקי שהוא יכול להיות במציאות מובדל מכל פרש ומכל זוהמא. אמנם אחר האכילה והבדלת הדבר המובחר ממנו ישאר הפרש ההוא מה שלא היה עד עתה. וכ"ה הדבר בהאצילות האמת הוא כי למעלה במקום האצילות אין דבר רע יורד מן השמים כי למעלה הדברים דקים תכלית הדקות אמנם בהתעבות הדברים וירידתם בסדר מדרגות הנאצלות הוכרח היות הדבר נפרד אוכל מתוך אוכל ויתהווה שם פסולת.

עוד משל נאה ומתיישב יותר להמשל אל זרע האדם אשר הוא מהמובחר המתהווה בגוף האדם והוא יוצא מהמוח דרך האשכים אל הגיד ומאותה הטפה בבטן המלאה יתהוה ממנו הולד ודברים אחרים מזוהמים מזולת הולד. וכי יעלה על הדעת שבמוח האדם שהוא מבחר הגוף יתהוה בו מציאות הזוהמא ההיא. לא. ודאי שאם כן יספה כרגע. אבל הזוהמא ההיא מתהווה בהמשכת הטפה זרעית ממקום למקום וממדרגה למדרגה מתהווה הזוהמות בהבדל המובחר שיתהוה ממנו הולד ומהשאר מתהוה הזוהמא. וכן הדברים באצילות למעלה במקומה אין דבר רע, אמנם בהמשכתה למטה יתהווה ממנו בהבדלת הטהרה והקדושה דבר טמא שהיא הפסול וסיגי הזהב.

ואחר שרדפנו בחקירת דרושי החכמה מצאנו בענין זה סמך בזוהר פ' תרומה (דף, קסז.) וז"ל בפ' יהי אור: ועל דאינון ה' דרגין דאתפרשו ואתמשכו מהאי אור קדמאה כתיב אור ה' פעמים וכלהו הוו מסטרא דימינא ואתכלילו ביה. וכד אתכלילו בסטר שמאלא אתכלילו ברזא דמיא דנטיל מימינא, ובג"כ כתיב מים ה' זימנין. וכד אשתלימו ברזא דאמצעיתא כתיב רקיע ה' זמנין. וע"ד תלת אינון או"ר מי"ם רקי"ע לקבל תלת דרגין אילין דכלהו ה' דרגין אתכלילו בהו, וע"ד בכלהו כתיב ה' זמנין בכל חד וחד. הכא רזא דרזא באילין תלת אתצייר ואתגליף בגלופא רזא דיוקנא דאדם. דאינון אור בקדמיתא לבתר מים לבתר אתפשט בגווייהו רקיעא דאיהו גלופא דגליפו דיוקנא דאדם. כגוונא דגליפו ציורא דדיוקנא דאדם בתולדתיה. דהא בתולדותיה דאדם בקדמיתא זר"ע דאיהו אור דהא נהירו דכל שייפי דגופא איהו ההוא זרע ובג"כ איהו אור וההוא אור אקרי זרע דכתיב אור זרוע וגו' איהו זרע ממש. לבתר ההוא זרע דאיהו אור אתפשט ואתעביד מים בליחותא דיליה. אגליף יתיר ואתפשיט פשיטו גו אינון מים פשיטו דגופא לכל סטרין. כיון דאתצייר ואתגליף ציורא ודיוקנא דגופא אקריש ההוא פשוטו ואקרי רקיע ודא איהו רקיע בתוך המים. ובתר דאקריש כתיב ויקרא אלקים לרקיע שמים דהא אקריש ההוא ליחותא דאנגיד ואשתאר ההוא פסולת בגופא דהוו גו אינון מים. כיון דאתבריר גופא ואתנקי בנקיו ההוא לחותא דאתנגיד ואשתאר (הוה,) פסולת דקא אתעביד גו היתוכא ואינון מים הרעים עכורים ומנהון אתעביד פסולת מקטרגא דכל עלמא דכר ונוקבא. לבתר כד נחתו אינון מים עכורים ואתהתכו לתתא בסטר שמאלא נפקו לקטרגא כל עלמא. זכאה איהו מאן דאשתזיב מנהון. כיון דנפיק מקטרגא כדין כתיב יהי מארת חסר ואתמשכא אסכרה ברביי וחסר נהורא דסיהרא כו' עכ"ל.

ודבריו מבוארים וכוונתו אל מה שאמרנו לענין משל הזרע. וזה רצה באמרו כגוונא דגליפו ציורא דדיוקנא דאדם. ומתוכו נתבאר שעיקר הציור הוא בגבורה ושם נשארו מים עכורים כדפירשתי.

אמנם נשאר לנו לבאר אחר שכן הוא שענין הקליפה נתהווה מענין התפשטות האצילות עד הגבורה איך נשפעת משם הקליפה דרך מדרגות שעדיין יש ה' מדרגות הקדושה להשלים עד י' ומה גם בהיות שנשאר עדיין בריאה ויצירה לפי מה שפי' למעלה. ולזה נראה כי נתבאר במה שפי' למעלה בשער הצנורות בפ"ד מענין צנור השני אשר ביסוד שמצדו יניקת הקליפות כל המותר מן השפע העליון כי כל מותרות ראוי אל הקליפות שהם המותר. ועכ"ז לא חל עליו שם טומאה עד היותו יוצא לחוץ.

וכן דקדקו בזה בלשון המאמר שאמר ההוא לחותא דאנגיד ואשתאר כו' ומנהון אתעביד פסולת מקטרגא כו'. הנה בפי' כי המותר נעשה פסולת ולא היה לו כח לקטרג או לטמא עד רדתו למטה. וזהו שדקדק אח"כ עוד בלשונו ואמר לבתר כד נחתו אינון מים עכורים ואתהתכו לתתא בסטר שמאלא נפקי לקטרגא כל עלמא ונראה שלמעלה במקום התוכם הראשון ומותרם במקום הקדוש לא היה עדיין שם טומאה על המותר בעצם, ועם היות שהיו המים ההם ראוים אל הטומאה ההיא. ומזה נקיש אל השפע הנשפע עליהם ומזונם הניתן להם משולחן המלך כי בעוד שהם לפני המלך אע"פ שראוי אל הקליפה לא חלה עליהם שם טומאה עד רדתם למטה ממקום הצנור הנשפע להם בו. ואין זה מן התימא שהרי צואה [א] (באדם,) פסק ההלכה הוא אם הוא יושב ואינה נראית שאינה מעכבת ק"ש ואע"פ שכבר חל עליה שם צואה והטעם שלא שלט עליה רוח הטומאה עד צאתה מגוף האדם מכל וכל. וכן הדין בשכבת זרע אעפ"י שנעקר ממקומו לצאת בעוד שלא תצא לא חל עליו שום טומאה ועדיין האדם טהור הוא ואינו מטמא עד צאתו מפי האמה ולחוץ שאז תחול עליו הכח הרע ההוא. ולזה הוצרך הצנור ההוא למעלה מתחלה מפני שקודם צאתו לאויר כבר ראוי אליהם ממקום המותר ומשם מתפרד לצד השמאלי דרך אותו הצנור עד צאתו לחוץ אשר שם חטאת רובץ ומקבלים אותו ואז טמא הוא וטמא אוכלו נבל הוא ונבלה עמו: