פרדס רמונים כב ב

פרק שני:

הרב בעל ספר האורה (בשער א, דב) האריך בכנויים ובעניינם קרוב למה שהתעסקנו בו, ולכן נעתיק לשונו הנה. וז"ל:

דע כי אמיתת עצם הבורא יתברך איננו מושגת לזולתו. ואין בכל המוני מעלה יודעים מקומו, כ"ש עצם אמיתתו. הלא תראה מלאכי מעלה מה הם אומרים "ברוך כבוד ה' ממקומו" (יחזקאל, א), בכל מקום שהוא. ואם בעליונים כן, בתחתונים עאכ"ו.

ואותם העניינים שאנו קוראים בתורה כגון יד או רגל, אזן, עין וכל כיוצא בהם - מהו.

דע והאמן כי כל אותם הענינים, אע"פ שהם מורים ומעידים על גדולתו ואמיתתו, אין כל בריה יכולה לדעת ולהתבונן מהות אותו הדבר הנקרא יד או רגל או עין או אוזן וכיוצא. ואם אנו עשויים בצלם ובדמות, אל יעלה בדעתך כי עין כצורת עין ממש או יד כצורת יד ממש או רגל כצורת רגל ממש, אבל הם עניינים פנימיים ופנימים לפנימיים באמיתות מציאות השם, אשר מהם המקור והשפע יוצא לכל הנמצאים (בגזירת, השית). אבל אין מהות יד כמהות יד ולא תבנית כתבנית יד כמו שאמר הכתוב (ישעיה מ, כה): "ואל מי תדמיוני ואשוה".

ודע והבן, שאין בינו ובינינו דמיון מצד העצם והתבנית, אלא על כוונת צורת האברים אשר בנו, שהן עשוים בדמיון סימנים לעניינים פנימיים סתומים עליונים, שאין הדעת יכולה לדעתם אלא כדמיון זכרון. כמו שכותב "ראובן בן יעקב", שהרי אין אלו האותיות וזו הצורה עצמותו של ראובן בן יעקב וצורתו ותבניתו ומהותו, אלא זכרון, שזה ראובן בן יעקב הכתוב, הוא סימן כנגד אותו עצם והתבנית הידוע הנקרא ראובן בן יעקב.

ולפי שהשי"ת רצה לזכותנו, ברא בגוף האדם כמה אברים נסתרים ונגלים בדמיון סימן למעשה מרכבה. ואלו יזכה האדם לטהר אבר מאבריו, יהיה אותו האבר כדמיון כסא לאותו דבר העליון הפנימי הנקרא בשם זה, אם עין - עין, אם יד - יד, אם רגל - רגל וכן בשאר.

כיצד, כגון שנשמר ונזהר במראה עיניו שלא יביט בעריות ולא בשאר דבר של גנאי, אלא בכל דבר שהוא קדושת השם ועבודתו, אז אותו עין נעשית כמו כסא לאותו דבר הנקרא למעלה עין. וכן היד, וכן הרגל ושאר הדברים.

ועוד אמרו ז"ל: "האבות הן הן המרכבה". ולא אמרו "כל אחד מהאבות הוא המרכבה", אלא "האבות הן הן המרכבה".

כיצד?

אברהם אבינו לקח בטהרה צד הימין, וירש ימין של מעלה שהוא מדת החסד, וע"ז נאמר (בראשית יב, ט): "ויסע אברהם הלוך ונסוע הנגבה". ויצחק לקח בטהרה מדת צד השמאל שהוא הפחד, וע"ז נאמר (שם לא, נג): "וישבע יעקב בפחד אביו יצחק". ויעקב לקח בטהרה קו האמצעי, וע"ז נאמר (שם כה, כז): "ויעקב איש תם יושב אהלים כו'" - נמצאו השלשה אבות כסא למרכבה.

ודברי פי חכם חן. ועם היות שיש חילוק קצת בין דרכו לדרכנו.

ועתה רצוננו להקדים בענין הכנויים עוד הקדמה אחת:

והיא, שלכאורה ישתומם המשכיל בראותו לי' ספירות כנויים שונים עד אין מספר. אם בכתובים, אם בדברי רז"ל, עד שמפני זה כתב ר' משה דילאון בהקדמת ספר השם, כי טעם רבוי הכנויים הוא, שהחכמים כוונו להסתיר החכמה הזאת, וכל אחד העלה לעצמו שמות נסתרים, להכחיד החכמה תחת לשונו. הן אלה קצות דרכיו.

ואנחנו לא נראה כן ח"ו. אבל עוד נוסיף ונשאל, כי נמצא בזהר ובתקונים בענין המשכן כמה פעמים נרמזים הספירות. שהרי המשכן עצמו היא השכינה, עשר יריעות - עשר ספירות, היריעות של הקלעים הנקראת בלשון התורה "חצר" - היא השכינה, היכל הפנימי היא השכינה, א' מן הכרובים - שכינה, א' מן הלוחות - שכינה, הארון - שכינה, השלחן - שכינה, המנורה - שכינה, המזבח החיצון - שכינה, לבונה - שכינה, האדנים - שכינה, ועוד כמוהם: הלחם שעל השלחן - שכינה, ונרות שעל המנורה - שכינה, וכמה עניינים זולתן.

ועתה מהו הענין הזה - וכי לא יספיק לנו ברמז א' מהדברים אל השכינה ולא כל אלו העניינים?

אלא ודאי אמיתת הענין הוא, כי אין ענין הספירות עצם א' בלתי מתבחן אל בחינות שונות עד שיקרא בשם א' לבד. אמנם הספירות יבחנו אל כמה בחינות ואל כמה עניינים וכמה מציאיות. ולכל בחינה ובחינה שם וכנוי. ומה שיורה הכנוי הזה לא יורה הכנוי הזה.

ועתה, עם היות שכבר קדם לנו הענין הזה בשערים הקודמים, כמו שער הצינורות ושער המציאיות וזולתם, עכ"ז לא נאסוף ידינו מלעסוק בו די צורך להשכיל הדרוש הזה היטב.

והענין הזה נמשיל במלכות ומשם נקיש אל שאר הספירות.

הנה נתבאר בשער "מהות והנהגה" היות הספירות כח שוה לכל דבר ותמורתו, והנה לפ"ז תשתנה המדה מבחינה לבחינה לפי מציאות קבלתה מא' מהספירות העליונות לפעול ברצון המאציל. ועתה כאשר נבחין שהמלכות מקבלת מהיסוד, תתבחן לפחות בי' בחינות אל המלכות המקבלת וי' אל היסוד המשפיע.

כיצד?

היסוד ישפיע אליה מה שהוא מקבל מהת"ת ומעצמותו - הרי שנים, או ישפיע מה שמקבל מהוד - הרי ב', כי המלכות תשתנה לפי שפע הנשפע והמשפיע ג"כ. וכן אם ישפיע לה מנצח וע"ד זה לשאר הספירות. ועם היות שאנו אומרים "תשתנה", אין הכונה שנוי ממש ח"ו, אלא הבחינה היא בה לעולם קיימת, אלא הכוונה שתאיר בבחינה ההיא. וכן תתבחן בי' בחינות אל כל ספירה וספי'. ולפעמים תהיה הבחינה בענין אחר, כי תתבחן בבחינה זו בעת שתקבל מהת"ת בהיותו מקבל מהגבורה והת"ת ישפיע לה חסד (בסוד, ההמזגה), או תתבחן בבחינת שהתפארת מקבל מהחסד וישפיע חסד. כי בחינות אלה אינם שוות ולכל אחד מהם כנוי לעצמו.

וזה הטעם שהסכימו חכמי ישראל שאין לנו כעת כוונה. מפני שצריך המתפלל להיות בקי בענין הכנויים לומר בחינה זו שוה אל בחינה זו ותקרא בשם זה, וע"ד זה ישפיע השפע דרך הבחינות השוות ויקובל התפלה. ועכשיו שאין לנו ידיעה בעניינים האלה נאמר שאין אנו מכוונים. וזהו ענין שנוי הבחינות בכל מדה ומדה. ולכל כנוי וכנוי בחינה שיורה זה מה שלא יורה חבירו ומציאות זולת מציאות חבירו.

והקדמה זו מתבארת מכמה מקומות מתוך דברי הרשב"י ע"ה. וז"ל בתקונים (תקונא נו): ה"ה אשה ובתה, כלה וחמותה, כפום ענפין דאילנא הכי אתקריאו. עכ"ל.

והנה ביאר ששני ההי"ן הם אשה ובתה, מצד היות המלכות בת אל הבינה, ואח"כ אמר שהם כלה וחמותה, ירצה היות המלכות כלה אל הבינה - והם דברים כמעט הפכיים.

ותירץ, שאין זה מן התימה כי ל"פום ענפין דאילנא הכי אתקריאו", ר"ל, לפי ענפיה ובחינותיה היא נקראת בערך בחינה זו וענף זה הנקרא כך. נמצא, שיורה כנוי זה מה שלא יורה חבירו.

ואין ענין הכנויים ע"ד מקרה כאשר חשבו המפרשים. וענין הכנויים בעניינם הם התפשטות ענפי הספירות, כאלו נאמר שם בן ד' שבכל ספירה וספירה הוא עצם הספירה. ואמנם נתלבש כל שם ושם מי' שמות האלה בי' שמות שאינם נמחקים, ולא נכחיש היות שם בן ד' כולל כל עצם הספירה ועיקרה. ואין השם הקדוש שאינו נמחק, שהוא ענף מענפים כולל כל עצם הספירה, כדמוכח מתוך ביאורנו בשער השמות פ"א.

ואולם עוד לענפים האלה ענפים, והם הכנויים, שהם יותר פרטיים מהשמות, שהם ענפים קטנים מתפשטים מהענפים הגדולים. נמצא לפי זה, הכנויים - לבוש אל השמות שאינם נמחקים, ושמות שאינם נמחקים - לבוש אל ההויו"ת, וההויו"ת - לבוש אל שם בן ד' העצמי המבואר בשער "שם בן ד'"; כענפי האילן שעליו חופים את עציו הדקים, ועציו הדקים חופין את ענפיו הגדולים, והענפים הם חופין את עיקרו - וכן ממש הענין למעלה.

וזה שנמצא בתקונים פעמים רבות מזכיר הוויו"ת ושמות וכנויים, והכוונה אל הבחינות האלה. ועתה לא יתרחק שיהיה כנוי א' פנימי יותר מחבירו לפי שנוי הבחינות. ויתבארו כל פרטי העניינים האלה בשער ערכי הכנויים בס"ד :