פרדס רמונים טז ד

פרק רביעי:

בחלק היצירה:

כבר בארנו, כי היצירה הוא מטטרו"ן. ולא מטטרו"ן ממש, אלא על דרך אשר נבאר.

והענין הוא, כי המלאך הזה נקרא בשני שמות: פעמים נקרא מטטרו"ן, ופעמים נקרא מיטטרו"ן בי'. והכונה:

כאשר המלאך הזה לבוש השכינה, והשכינה מתעלמת בתוכו, והיא מראה פעולתיה על ידו, אז נקרא מיטטרו"ן ביו"ד, רמז אל השכינה הכלולה מעשר, היורדת ומתעלמת ומסתתרת בתוכו, ולא השכינה ממש אלא ניצוץ והאור המתאצל מהשכינה, והוא ניצוץ ואור כלול מי' נציצות. וכביכול הדבר הזה נקרא גלות השכינה, וזה נתבאר בתיקונים [תקונא כ"א דף סא.], וזה לשונו: "ועוד: שלף איש נעלו - דא גופא, דאיהו אתתא, כלי דיליה, ודא מטטרו"ן. ונתן לרעהו - דלזמנין אשתכח ביה עמודא דאמצעיתא, ולזמנין צדיק, ולזמנין שכינתא עלאה איהי תעודה ביה, ולזמנין שכינתא תתאה איהי תמורה ביה. ודא איהו גל נעול, וביה מעיין חתום, דאיהי שכינתא י' כלילא מי' ספירות, י' מן מיטטרו"ן, כל ספירן פועלין ביה בהאי עלמא שפלה, וביה יבום וחליצה וגט פטורין. וכל אתוון ביה אינון תמורות, כגון מצפ"ץ, ואיהו נעילת חגין וזמנין וימים טובים, נעילת דלת בפני לווין.

ביום הכפורים, דאיהו עלמא דאתי, לא איתקרי ידו"ד באדנ"י, דאיהו דין [ואיהו נעל נעילת דלת], ואינו נועל הדלת, אלא איהי פתיחא לקבל שבים. ובגין דא יום הכפורים אסור בנעילת הסנדל, דלית יחודא ביה לקב"ה ושכינתא, דלזמנין איהי שכינתא ואסתלק קב"ה ולזמנין קב"ה ואסתלק שכינתא. ובגין דא עונת ת"ח בשבת, דביומין דחול דשליט מטטרו"ן אתמר ביה יהיה סגור ששת ימי המעשה, ביה איהי סגירא תרעא. וביום השבת יפתח, יפתח תרעא ותיפוק מיניה שכינתא לאתייחדא עם בעלה", עכ"ל. וזה פירושו:

שלף איש נעלו דא גופא פי' ת"ת הנקרא גוף ונק' איש כנודע. והנה ת"ת שולף הנעל שהיא המלכות בהיותה במטטרון הנק' ג"כ נעל כדפי' לעיל. וכבר נודע כי נעל הוא כלי כי כן הכריעו במסכת מציעא (דמז.,) בענין הקנין שצריך כלי, ולכן מלכות שנקראת כלי נרמז במלת נעלו. וזהו שכפל אתתא כלי דיליה. פי' היא אשתו ולכן נק' כלי וזה היחס שלה במלת נעל. ונתן לרעהו. כבר נתבאר בשערים הקודמים כי ת"ת ויסוד הם ב' רעים בבחינת המלכות ששניהם משמשים עמה כי פעמים תתייחד המלכות עם הת"ת עצמו וע"י צדיק ופעמים בצדיק לבדו. ומה שקרא עתה לת"ת גוף מטעם שקורא למלכות אתתא כלי וכו'. וענין שליפה אינה אלא ברגל, לכן קורא לת"ת גוף כדי שתתיחס אליו לשון שליפה. ולזמנין שכינתא עילאה כו'. הכונה לבאר לשון הכתוב (רות, ד) וזאת לפנים בישראל על [הגאולה ועל התמורה כו' וזאת התעודה בישראל], והאריך בזה להכריח שהמלכות היא בתוך מטטרו"ן כדמפרש ואזיל. ובינה נקרא תעודה והמלכות תמורה. ואמר ולזמנין שכינתא תתאה איהי תמורה פי' נקראת תמורה ביה, פי' במטטרו"ן, וזה יהיה לפי היות הנהגת העולם על ידה פעמי' ע"י הבינה פעמי' ע"י המלכות כאשר נבאר. וכל זה יהיה ביחוד תפארת ויסוד עם שתיהם כדפי'. והטעם שנק' הבינה תעודה, מפני שבה מתוועדים כל המדות ר"ל שש קצוות, או בסוד היובל. והמלכות נקרא תמורה, מפני שבה תמורות כל מה שבעליונים דוגמתו ותמורתו בה, כעין הים שיש בה כל שיש ביבשה (ע זהר, בשלח). ודא איהו גן נעול. לפי הנראה לכאורה דגן היינו בינה דאיהי נעולה ביה ומעין היא מלכות דאיהי חתומה ביה. ודוחק לפרש כן. אלא תרווייהו אמלכות קא מהדר דאיהי גן ומעיין. ושתי בחינות הם בה. גן בערך בחינתה הנקראת שכינה תתאה דהיינו מציאות ה. ובערך הנקראת יו"ד היינו מעיין פי' נקודת המעיין והמקור היינו ו. והיינו דקאמר דאיהי שכינתא י' כלולה מי"ס, והיא חתומה בתוך מטטרו"ן, ולזה רמז באמרו י' מן מיטטרו"ן שהיא השכינה הגנוזה בתוכו, ונקרא השכינה י' לרמוז שהיא כלולה מי' כאשר היא גנוזה בתוך מט"ט. ולזה אמר בהכרח, כל ספירן פועלין בי' בהאי עלמא שפלה. פי' כל הספי' מתלבשות במטטרו"ן לפעול ע"י מטטרו"ן בעה"ז, ולזה הוכרח היות השכינה כלולה בתוכו כמו שנבאר עוד. וביה יבום וחליצה. פי' בו ענין חליצת סנדל שרומז שם להפשטת הנעל כדפי', או יבום שהוא ונתן לרעהו, דהיינו הצדיק שהוא ריע אל הת"ת ומיבם אשתו, והכל ע"י מטטרו"ן כמו שאמר למעלה ולזמנין צדיק וכו'. וכן גט פטורין שהוא ענין גרושין וגרושי השכינה מבעלה הוא בהיותה בגלות במטטרו"ן כמו שנבאר. וכל אתוון ביה אינון תמורות. פי' כל שנוי שמות ברל"א שערים הם ע"י מטטרו"ן כאשר יתבאר שם, ותמורות יהו"ה באדנ"י הוא במלכות. וכל תמורה הוא במטטרו"ן הא כיצד, אלא שהמלכות היא בתוך מטטרו"ן. וענין התמורה יתבאר בשער הצירוף.

וענין "נעילת חגין וכו'" - נודע, כי סתם חג ויום טוב הוא במלכות, ולא תקבל בהיותה נעולה בתוך מטטרו"ן. נמצא מטטרו"ן הוא נעילת חגין וכו'.

"נעילת דלת בפני לווין" - כי הוא נועל דלת השפע בפני המלכות שלא תקבל מבעלה, כי לא יתיחדו בימות החול אלא על ידו. וענין לווין, פי' כי הירח לווה מן השמש, כענין שנאמר (משלי יט, יז) מלוה ה' חונן דל. פירוש, כי הת"ת מלוה ומשפיע אורו ושפעו למלכות וחייליה, כדמיון השמש עם הירח ושאר הכוכבים. ומטטרו"ן נועל הדלת, כי בהיות ימות החול אז היא נעולה ולא תקבל כי אם על-ידו, ולא על-ידו ממש, אלא כמו שפי' כי שכינה בתחתונים צורך גבוה, כי בהיות האם מניקה חלב לילדיה יתרבה החלב בדדיה, וכן בהיות המלכות מנהגת העולם היא בעצמה מחלקת מזון בשופע לכל חייליה והתחתונים, ואז יתרבה בה השפע והטוב. ובהיות ימות החול והגלות, אז לא תשפיע כי אם בצמצום, ואז אינה מקבלת שפע בשופע.

וזה מה שפעמים נמצא בדברי הרשב"י בתיקונים ובשאר ספריו, שמלכות מקבלת מזון על-ידי שליח מטטרו"ן, וזה א"א דברים כפשוטן, כי מי נתן מלאך נוצר בתוך האצילות, אלא כדפירשתי, ועוד נוסיף לקח בענין בפרק הבא.

ובימות החול והגלות, הדלת סגור ונעול, מתנהג ע"י השר הזה. ובימות השבתות וימות המשיח, אז הוא חירות ויובל.

ועם הענין הזה נתבאר שאר המאמר. אמנם לרמוז אל שהגלות היא העלם שכינה בתוך מטטרון נרמז עוד בתיקונים (תקונאנו) וז"ל כד גלת שכינתא כל ספירן נחתו עמה ולית פרודא בה ובין י' ספירן וכד נחתו אתלבשו בשית יומין דחול שית ענפין. חסד ביומא קדמאה גבורה ביומא תניינא עמודא דאמצעיתא ביומא תליתאה תלת ספירן תניינין בתלת יומין אחרנין דאינון יומא רביעאה חמישאה שתיתאה וכו' עכ"ל. הנה בפי' שהשכינה גלתה ביומין דחול שהוא מטטרון. וכדפי' הרשב"י במ"א (בהקדמה דב, עב) וז"ל והכי סליק מלאך כחושבן תרין שמהן כחדא, ובג"ד אתקרי מלאך שר הפנים דע"י שליח דא מתייחדים בשית יומי דחול עכ"ל. וזהו ענין הזוג בימי החול שהוא ע"י מטטרו"ן כאשר נמצא בדברי הרשב"י. ועוד כענין הזה פי' הרשב"י בר"מ (בפ תצא, דף) וז"ל ועל התמורה, שכינתא תתאה באן אתר אתטמרת בעולימא דילה מטטרון עכ"ל. ועוד בתיקוני' (תזח דף, קיט.) ויונה קדישא כל שית יומין דחול אזלא מנדדא מדוך לדוך. ואם אשכחת צדיק בעלמא אתדבקת ביה ואם לאו אתחזרת לקינהא בההוא אתר דאקרי ק"ן צפור. ומאי ניהו קן דילה מטטרו"ן די שמיה שדי דאיהו נטיר תרעא דאתמר ביה זה השער לה' כו' עכ"ל לעניינו. ולמעלה מהמאמר הזה ספר בשבחי המלכות ביום השבת וי"ט ביחודה עם בעלה למעלה, ועתה בא לבאר כי בימי החול אין הדבר כן. וענין ימי החול האלה לפי האמת קשה להולמם כי לכאורה ישתומם המשכיל. כי ח"ו נראה סלוק השגחה קצת כי מסר השגחתו לתחתונים, וכן קשה שנאמר כי גם בהיות ישראל על ממשלתם בהיות ימי החול שיהיו מונהגים על פי המלאך הזה שזכרנו והרי הוזהרנו בו (שמות כג, כא) אל תמר בו ודרז"ל אל תמירני בו. וביאור התר ספקות אלו יתבאר בפ' זה: