פרדס רמונים טו ג
<< · פרדס רמונים · טו · ג · >>
פרק שלישי: עתה זה כונתנו לבאר סוד האור החוזר מצד מהותו וסבתו. והענין הוא כי לעולם הזכר עליון משפיע רחמים והנקבה תחתון מושפעת דין. וד' דברים אלה הם אחוזים זה בזה. ר"ל א' זכר או נקבה, ב' דין או רחמים, ג' עליון או תחתון, ד' משפיע או מושפע. והדבר הזה יובן בסוד שפי' בשער הצינורות פ"א היות אור העולה וכו' כדמיון האור היוצא מן העין כמבואר שם בארוכה. ולכן בהיות המלכות מקבלת מהעשר הנה פניה מועדות לקבל מכלם בסוד אורם הישר והיא הופכת פניה כלפי מעלה ונעשה שם ההו"י. והזכר העליון משפיע בסדר וביושר הוא שם יהו"ה. וזה טעם שהשם ביושר רחמים מפני שהוא זכר משפיע בסדר המדרגות כהלכתן זו משפעת לזו. והמלכות השם בהפוך האותיות כזה הוה"י נקבה מקבלת. ולכן אמר הרשב"י ע"ה (בהקדמה דף, ג.) כל הוי"ה דשלטא ה' על ו' ה' על י' נוקבא איהי ודינא איהי. מפני שהזכרים למטה מהנקיבות כי ה"ה הם נקבות ו"י הם זכרים. והנה בהיות הנקבה חוזרת פניה לקבל אינה משפעת ודאי ובהיות הזכר משפיע אינו מקבל. וכן אמרו בספר הזהר ובספר הבהיר שאסור אדם להתעכב בנשיאות ידיו בתפלה יותר מג' שעות. והטעם כי נשיאות הידים מורה על ההשפעה כענין וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם כמבואר בזוהר פ' יתרו (דסז,). ומפני שהמלכות נקרא שעה והיא מקבלת מג' קוים [בג' שעות] הנה השפעתה ג' שעות בלבד ואם ירים אדם ידיו יותר יסתכן. מפני שבעוד שעשר ספי' משפיעות אינם מקבלות וא"כ צריך להתעכב עד שיקבלו כדי שישפיעו וזהו סבה (שמות יז, יא) וכאשר יניח ידו וגבר עמלק [לד]. הנה ראיה מבוררת כי בעוד שהספירות משפיעות אינם מקבלות ובעוד שהספירות מקבלות אינם משפיעות. ואף אם ימצא מנגד לזה קצת בזהר באמרו שכינה בתחתונים וכל פרטי הדרוש הזה הנמצא בזהר, אפשר לומר כי זה דוקא סמוך להשפעתו לא בעוד שהיא משפעת. איך שיהיה מפני שסוד ההויה בהפוך הוא סוד חזרת הפנים ממטה למעלה לקבל ואינה משפעת זו היא סבה שהיא דין והיא נקבה וכן הזכר המשפיע הוא רחמים. ואולם בשם בן ד' בהפוך נמצא קרוב לזה לאחד מכותבי סודות ז"ל דע כי כמו שיש ע"ס פנימיות אשר הטוב בא מהם לישראל ג"כ יש י"ס חיצונות שעומדין כנגדם וכשישראל עושין עברות הם פועלות כפי הרע שישראל עושין ח"ו. ואתה בן אדם ראה גם בעין שכלך כבר ידעת כי בד' ספירות עומד השם המיוחד כי הי' עומדת בספי' חכמה וה' בבינה ו' בת"ת ה' במלכות. וכשישראל עושין רצונו של מקום ומצותיו אז מתלבשת מדת רחמים על מדת הדין כי היו"ד שבחכמה מורה על הרחמים ומתלבש על הה' שבבינה שמורה על מדת הדין וכן ו' שבת"ת מורה על מדת הרחמים מתלבש על ה' שבמלכות ואז העולם כלו בשלום ומרחם על בניו כרחם אב על בנים. ואם ח"ו ישראל עושין להיפך אז מתהפך מדת רחמים למדת הדין כי ה' שבמלכות מתלבשת על הו' של הת"ת וכן ה' שבבינה מתלבש על היוד שבחכמה שמורה על מדת הדין. ודע לך כי כשהיו"ד מתחלת השם ואח"כ ה"ה אז מורה מדת רחמים וכן הו' כשמתחלת ואחר כך ה"ה הוא מורה על רחמים, וכשמתחלת אחת מן הב' ההין אז מורות על הדין עכ"ל. ואין ספק שמה שאמר בתחלת דבריו באמרו כמו שיש ספי' פנימיות וכו' כן יש ספירות חיצוניות, שאין כונתו בקליפות משום דמסיק בהשם בהפוך אתוון. אלא ודאי הכונה על האור החוזר המעלים הרחמים בסוד הקבלה וזהו הסוד ההפוך באותיות. ואין צריך לומר באותיות השם כלו שיהיה הענין הזה כמבואר לעיל, אלא אפי' בב' אותיות כגון י"ה או ה"י וכן ו"ה או ה"ו כמו שפי' האי צורבא מרבנן. וכן מבואר בתקונים כמו שנבאר בפ"ה. וכן נתבאר העיקר הזה בס"י משנה אחרונה שבפ"ג וז"ל המליך א' ברוח וקשר לו כתר וצרפן זה בזה וצר מהן אויר בעולם רויה בשנה וגוייה בנפש זכר באמש ונקבה באש"ם. המליך מ' במים וקשר לו כתר וצרפן זה בזה וצר בהן ארץ בעולם קור בשנה ובטן בנפש זכר ונקבה זכר במא"ש נקבה במש"א. המליך ש' באש וקשר לו כתר וצרפן זה עם זה וצר וחתם בהם שמים בעולם חום בשנה וראש בנפש זכר ונקבה זכר בשמ"א ונקבה בשא"ם עכ"ל. והנה במשנה זו מבוארת כל כונתינו. וזה פירושו. וקודם כל דבר ראוי אל המעיין להשכיל במה שנכתוב בשער פרטי השמות מענין יצירת האדם על ידי גלגול האותיות וצירופם ושם נבאר בארוכה ענין המליך אות פלונית וקשר לו כתר. ועכ"ז לא נשיב ידינו מלבאר הנה מה שיספיק אל הבנת המשנה. והענין כי אותיות הם ענפים מסתעפים מהשמות ר"ל כחות אצולים מעצמות הספירות כשוכנים בחגוי סלע מרום שבתם כמו שנאריך בשער האותיות. ולהיות כי הכחות אינם פועלים פעולתם אלא ע"י צירופם אל מקוריהם ובחזרתם והתקשרם אל מקורם יושפע עליהם רב שפע לפעול פעולתם בחוזק כאשר נאריך ביאורם בשער פרטי השמות. לפיכך הוצרך אל היצירה שיהיה על ידי הענפים המתיחדים אל מקוריהם דהיינו הספירות. והאותיות שהם ענפים המסתעפים מהם בהתיחדם עם השרש וחזרת הכחות אל מקורם אז פעולתם שלימה וטובה. ולהיות מקורי האותיות כוללים י"ס כאשר נאריך בשער האותיות, לזה לחזק כחם אל הבריאה נתיחד כל ענף וענף אל מקורו. וזה רצה באמרו המליך אות א' או מ' או ש', וכן לז' כפולים בג"ד כפר"ת, וכן לי"ב פשוטות הו"ז חט"י לנ"ס עצ"ק. ופי' המליך, ייחד אותה האות ואותה הענף הרוחני אל המלכות ואח"כ וקשר לו כתר. וקשר פי' תקיעה שברים תרועה שהם ג' אבות חג"ת עם ענפיהם נצח הוד יסוד ועם אבותיהם שהם חכמה בינה כתר. והיינו כתר הנזכר בפי' במשנה כי ג"ר כלולות בשם כתר כענין שכלולות בשם אי"ן וכן שלשתם כתר לג' קוין חסד דין ורחמים. ולכולהו פי' הכונה ליחד האות בשרשו שהם הספי'. ואמר א' ברוח וש' באש ומ' במים, הכונה כי אמ"ש רמיזת' יה"ו כי היוד הוא חכמה כי החכמה שורש למימי חסד. וכן ה' היא בבינה וכן ש' הוא בבינה שרש האש שהוא שורש הדין ע"ד שפי' בשער מהות והנהגה פכ"ה. והוא"ו הוא בכתר בסוד הדעת כדפי' בשער המציאות פ"ו. וכן האל"ף, כי הכתר שרש לאויר המכריע בין הקצוות כמו שפי' בשער המכריעין. ולכן כאשר נרצה ליחד הענף נייחד אותו בשרשו המיוחד בעשר ספירותיו. וזה רצה באמרו המליך א' ברוח מ' במים וש' באש, כי היחוד והקשר הוא לייחד הענף בשרשו המיוחד לו אם חסד אם דין אם רחמים ובעשר ספירותיו הנמצאים לו לפי טבעו. ואחר היחוד בענפים צריך עוד לקבל משאר המקורות עצמן להיותו כלול מחסד דין ורחמים ולזה אמר וצרפן זה בזה שהוא חוזר אל האותיות אמ"ש הנז' מראש הפרק עד כאן. וע"י הצירוף יתייחדו הכחות יחוד אמיתי ושלם ויתגלגל ויעלה התחתון וירד העליון עד ישוב הדבר הוייה כוללת. ולזה אחר היחוד של הענף בשרשו עם עשר ספירותיו הוצרך להיות מתיחד בג' כחות שהם אמ"ש הכוללים כל האצילות וזהו צרפן זה בזה, ואז היה נוצר ומתאצל ומתהווה המציאות ההוא בג' מקומות שהם עש"ן כאשר נבארם בארוכה בשער פרטי השמות בשם ע"ב. וע"י ציורם ברוחניות היו מצטיירים בגשמות העולמים הזה. ומפני שהא' הוא ראש להויה ועיקר לצורה המצטיירית, כי עיקר המציאות הוא מהרוח, והאש והמים סיוע בעלמא כדמות הרכבה, אבל התגבורת הוא מהרוח, לכן בין בזכר בין בנקבה בא הא' בראש הצרוף והמים והאש תחתונים. ומטעם היות הזכר ממעלה למטה באה המ' שהם המים על הש' שהוא האש כדרכם כי הימין לעולם על השמאל וזהו אמ"ש שהוא וי"ה ו"י על ה'. וכשבאה הנקבה באה ממטה למעלה שהוא אש"ם, הש' שהיא האש על המ"ם שהוא המים וזהו אש"ם אש על המים השמאל על הימין כדרך הנקבה שהוא וה"י שהוא ה' למעלה מי'. לעולם הנקבה הפך הזכר כי הזכר משפיע והנקבה מקבלת ולכן הנקבה דין. וכאשר המליך אות מ' שהוא עיקר המים לכן בין בזכר בין בנקבה המ' קודמת והיא הגוברת בהרכבה כי לעולם מדת (היום,) [המים] גורמת ולכן גוברת עיקר המדה ושתי המדות שהם האויר והאש או זה יגבר או זה הזכר במא"ש שהיא הא' שהוא האויר על הש' שהוא האש והגביר הרחמים על הדין כדרך הזכר לנטותו אל הימין ברחמים א' על ש' שהוא ו' על ה"א זכר על נקבה. והנקבה באה ממטה למעלה הנקבה במש"א הגבירה האש על האויר. הדין על הרחמים ה"א על וא"ו מגברת הדין על הרחמים ופונה למעלה כי הזכר משפיע והנקבה מקבלת. וכאשר המליך אות ש' שהוא האש בתוקף הדין בא הזכר בשמ"א שלעולם גוברת העיקר כפי מה שהוא עקר היסוד בין בזכר בין בנקבה. ולכן הש' גובר בין בזכר בין בנקבה אבל שאר אותיות ההרכבה נחלקו למחלוקת כי הזכר הגביר יסוד המים שהיא המ' על יסוד האויר שהוא הא' דהיינו הי"ו כי הה' גוברת מפני שהוא יסוד האש כמבואר אבל הוא י' על ו'. והטעם שעם היות שהוא"ו שהוא האויר שהוא האל"ף הוא רחמים, עכ"ז הם רחמים ממוצעים ורחמי החסד הן רחמים גמורים, ולכן בחר לו הימין והגבירו על המיצוע כדרך היו"ד שהיא לעולם על ו'. אבל הנקבה באה בשא"ם שהגבירה יסוד האויר על המים. והטה אותו כלפי האש ונמצאו בה האותיות ממטה למעלה כדרכה הפך הזכר כי הנקבה מגברת האויר על המים ופונה למעלה והזכר משפיע ופונה למטה ולכן באה הנקבה בשא"ם שהוא הו"י האותיות מהופכות פונות למעלה לקבל. ע"כ הגיע ביאור המשנה, ומתוכה נתבאר ענין ההפוך אפי' בשתי אותיות כמבואר לעיל: